שואל ומשיב מהדורא תליתאה ב׳:קצ״זShoel uMeshiv Mahadura III 2:197
א׳ע"ד אשר שאלת באחד שהלך עם בעלי מלחמה ושלח גט לאשתו והוא הי' בעיר שכבשה כרכום באופן המבואר בטוש"ע סימן קמ"א שנותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים והוא אין לו בנים וצריכה לחלוץ אם נתירנה ע"י גט וחליצה. הנה כבר האריכו בזה בשו"ת מהרי"ט בראשונות סי' ק"ג הוא והגאון מהר"א מוניסין ודעת מהרא"מ שם להחמיר והביא ראיה דאם נימא דבגט וחליצה נפיק מידי חשש לגמרי א"כ מה קאמר הש"ס בגיטין דף כ"ח תרומה אפשר גט לא אפשר ופירש"י דא"כ לא ישלחו גט כלל וישארו עגינות ואמאי מקרי לא אפשר הא הוה אפשר שיחלצו לה ותהי' מותרת ממנ"פ וכופין אותו שיחלוץ וע"כ דגם שתיהן ל"מ ע"ש. והנה בפשיטות נראה לפענ"ד דזה מקרי ודאי לא אפשר דמה נעשה אם היבם קטן או רחוק ותצטרך להמתין וכל כי האי מקרי לא אפשר לגבי עיגונא. אמנם באמת נראה דבלא"ה אתי שפיר דבאמת צריך להבין דכל החשש של המהרא"מ שם הוא דדלמא אתי הבעל ומבטל מצות יבמין או שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה ואמאי ניחוש לזה והא דעת הריב"ש דבכל הני שנותנין עליהם חומרי חיים וחומרי מתים יש להבעל שתי חזקות חזקת חי וחזקת א"א אף דזה תלוי בזה מכל מקום לשתי חזקות יחשב וא"כ אם להחמיר נקטינן זאת לשתי חזקות ממילא מהראוי להיפך גם כן לומר דעכ"פ מותרת ע"י גט דמוקמינן לה בחזקת חי ובחזקת א"א עדיין ושפיר מותרת כיון דשתי חזקות ודאי חשיבי כהאמרו בעירובין דף ל"ה התם שתי חזקות וכו' וא"כ כיון דיש לה שתי חזקות א"כ הגט בודאי מתיר והחליצה הוא רק ליתר שאת ועכ"פ מה"ת לחוש לביטול מצות יבמין וצ"ל דכיון דאם יתן לה הגט שוב איתרע לה עכ"פ חזקת א"א בודאי דעכ"פ נתן לה גט ומידי דהוה אם זרקו ספק קרוב לה דאתרע לה חזקת א"א כמ"ש התוס' בכתובות דף כ"ב ומכ"ש כאן דניהו דיש חשש שמא כבר מת ואין גט לאחר מיתה עכ"פ איתרע לה חזקת א"א וא"כ לא נשאר רק חזקת חי בלבד וע"ז חיישינן לביטול מצות יבמין וגם יש לה חזקת היתר ליבם דאשה זו מתחלה היתה בחזקת זקוקה ליבם כדאמרו ביבמות דף ל"א ודעת המהרי"ט צ"ל כיון דעכ"פ טרם שנמסר לה הגט יש לו שתי חזקות מותר לתת לה אף דאח"כ אתרע ודעת המהרא"ם נראה כיון דאח"כ יתקלקל החזקת א"א ולא ישאר רק החזקת חי ויש כנגדו חזקת יבמה ליבום אין עושין ספק בידים. וזה נראה לי טעם הרמב"ם שכתב שאם הוא ביד השליח אין לו ליתן הגט וכתב הרב המגיד הטעם שלא להחזיקה בספק מגורשת והדבר תמוה דמכל מקום אמאי לא יתן לה ותהיה באמת ספק מגורשת ועמ"ש המהרי"ט ומהרא"מ שם ולפמ"ש אתי שפיר דהוה כעין עושין ספק בידים דדעת המהרי"ט והמזרחי דאין עושין ספק בידים וכ"ש כאן וז"ב. ולפ"ז כיון דכל עיקר טעמו של המהרי"ט דמותר היא משום שע"כ לא אמרו דאין עושין ספק בידים הוא רק דכל שהוא לפנינו איכא איסור ורק ע"י העשייה יהיה ספק בזה שפיר אין לגרום היתר אבל כאן אדרבא כמו שהוא לפנינו יש שתי חזקות ובודאי מותר לתת לה הגט אלא שאח"כ עי"ז יתקלקל ההיתר פשיטא דמותר וז"ב מאד. ולפ"ז מיושב היטב הקושיא של המהרא"מ דשפיר קאמר דלכך בגט נותנין לה בחזקת שהוא קיים ולא חיישינן למיתה דהוה לא אפשר דא"כ למאי שלחו גט כלל ויהיו עגונות וא"ל דמכל מקום ישלחו לה גט ויתן לה חליצה אח"כ דזה אינו דאם לא נוקי אותו בחזקת חי א"כ אין מותר ע"י גט וחליצה דניחוש לביטול מצות יבום ואין לומר דאיכא שתי חזקות דהא אנן קיימינן השתא דלא נוקי בחזקת חי וא"כ ליכא רק חזקת א"א וגם חזקת א"א ליתא דלא מוקמינן בחזקת חי וא"כ איכא ביטול מצות יבמין וא"כ איך מקרי אפשר בגט וחליצה ולכך מותר לתת הגט וז"ב. ובזה מיושב היטב הא דפריך אח"כ מתרומה אתרומה ולא מקשה תיכף תרומה אתרומה וכבר התפלאו בזה בתוס' ונדחקו. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת לכאורה אין מקום להקשות מתרומה אתרומה דבשלמא שם מוקמינן בחזקת קיים דיש שתי חזקות חזקת חי וחזקת א"א משא"כ בגט שעה אחת קודם למיתתו דאיתרע לה החזקה ע"י הגט כמ"ש הפ"י שם ולכך פריך מגט אתרומה דגם בגט אתרע החזקה ע"י הנתינה וכמ"ש וע"ז חידש דבגט דלא אפשר מחשבו לשתי חזקות כ"ז שלא נתן אף דאח"כ אתרע וע"ז שפיר מקשה מתרומה אתרומה דגם שם לא חל הגט רק שעה אחת קודם המיתה וכשמוקי בחזקת חי וחזקת א"א לא אתרע החזקה. ובזה נראה לי ליישב מה שדקדק הרא"מ שם בדברי רבינו שכתב בפ"ג מגירושין הכ"ט ואם הי' גט אחד מהם ביד שליח אינו נותנו לה ואם נתנו לה הרי זו ספק מגורשת ואם נודע לה שמת הבעל קודם שהגיע הגט לידה אינו גט ודקדק הרא"מ דמה קמ"ל שהם דברים פשוטים ומזה הוציא דאף גט וחליצה ל"מ משום שאם נודע לא הי' גט ומבטל מצות יבמין ע"ש. ולפמ"ש אתי שפיר דקמ"ל דה"א כיון שאם יתנו לה הגט איתרע החזקת א"א ולא נשאר רק החזקת חי וזה ג"כ איתרע שהם מחומרי חיים וחומרי מתים והו"א כיון דאיתרע לה שתי החזקות א"כ לא יהי' גט כלל דמוקמי לה בחזקת יבם שבודאי היתה עומדת בחזקת יבמה ליבום וע"ז קמ"ל רבינו דלא יתן לה אבל אם נתן לה הו"ל ספק מגורשת ודוקא דנודע שמת בעלה קודם הוא דהו"ל בחזקת יבמה ליבום ואינו גט כלל. ובזה מיושב מה דקשה לי לפמ"ש הט"ז ביו"ד סי' שצ"ז דכל דודאי מת השתא לא מוקמינן אחזקת חי כיון דסוף אדם למות א"כ היאך כתב רבינו ואם נודע דמשמע דעד השתא מיירי שלא נודע אם המיתה קודם אבל עכ"פ מת לפנינו א"כ מהראוי לומר שאינו גט בודאי דלא שייך חזקת חי וכה"ג הקשו האחרונים גבי הא דאמרו זו היא שאמרו ספק מגורשת ואינה מגורשת. ולפמ"ש אתי שפיר דשאני כאן דיש חזקת אשת איש ג"כ ודו"ק ובזה מיושב גם קושיות האחרונים הנ"ל ודו"ק:
1
ב׳והנה לכאורה היה נראה לי כמו דאמרו ביבמות בפ' האשה נמצא אתה מצרכה כרוז לכהונה ה"ה כאן אין לגרשה דשמא יתוודע אח"כ שכבר מת וכשרה לכהונה ואתה מצריכה כרוז לכהונה אלא דזה אינו דא"כ היא בחזקת זקוקה ליבם וצריכה חליצה ופסולה משום חליצה ומכ"ש אם ייבמה שוב לא שייך לחוש דהיבם עודנו חי ולאחר זמן רב בודאי לא חיישינן דשמא תמות קודם וכמ"ש המהרי"ט שם כעין זה וא"ל דחליצה פסולה אינו רק דרבנן דזה אינו דגם שם היתה רק ספק מגורשת ולשיטת הרמב"ם אינו רק איסור דרבנן וגם לשיטת כל הפוסקים פשיטא דכל דהיא פסולה לכהונה אף מדרבנן לא שייך אתה מצריכה כרוז לכהונה דזה אינו רק חשש בעלמא וכל שהיא פסולה לא שייך החשש. ובזה אני אומר להיפך דבאין לה יבמה או שיש לה בנים וכדומה אדרבא מהראוי לחוש שלא לתת לה גט כל דיש ספק דשמא באמת מת וא"צ שום דבר ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה. ובזה נ"ל מ"ש רבינו דאינו נותן לאשתו ואם נתנו לה הרי זו ספק מגורשת מיירי היכא של"ש מצות יבום וא"כ לכך לא יתן לה דאת מצריכה כרוז לכהונה ואתה מפסידה וזה כוונת הרב המגיד שאין לו להחזיקה בגרושה על הספק. ובזה ממילא מיושב קושיית הרא"מ מה שהאריך רבינו דזה נתינת טעם למ"ש למעלה דלכך לא יתן לה דאם נודע שמת בעלה קודם שיגיע גט לידה אינו גט ונמצא שאתה מצריכה כרוז לכהונה וזה כעין שכתב הרא"מ ז"ל לפי דרכו ודו"ק. ובזה מיושב מה שהקשיתי דא"כ גם אי ספק אם המיתה קדם לגט הו"ל לומר שאינה מגורשת לשיטת הט"ז ולפמ"ש אתי שפיר דניהו דלא שייך החזקת חי אבל עכ"פ ספק הוא ואתה מצריכה כרוז לכהונה. ובזה מיושב הא דאמר בש"ס דלא אפשר גבי גט והקשה הרא"מ הא אפשר בגט וחליצה ואי דמיירי שאין כאן יבם א"כ בודאי מותר ליתן לה ממנ"פ או שהיא מת או שהיא מותרת ע"י גט. ולפמ"ש א"ש דאם אין כאן יבם שוב ל"ש דאפשר בגט וחליצה דאתה מצריכה כרוז לכהונה וע"כ דמוקי לה בחזקת קיים והגט גט גמור ובודאי פסולה לכהונה וז"ב שוב ראיתי שהרא"מ בעצמו כתב החשש הלז דאתה מצריכה כרוז לכהונה אלא שהיא כתבה גם גבי יבם וכבר כתבתי דבזה ל"ש החשש ומטעם שכתבתי דפסולה מטעם החליצה ועכ"פ באין כאן יבם אפשר להחמיר מטעם זה ודו"ק:
2
ג׳וראיתי בשו"ת ש"ב בעל נוב"י מהד"ת חלק אהע"ז סימן קל"ד שגם הוא כתב שאין לחוש לחומרת מהרא"מ ובפרט בזמן הזה שאין מיבמין וכן עלה בדעתי אמנם דקדק שם בדברי רבינו אמאי בהלכה כ"ח שם כתב אבל אם הניחו גוסס שרוב גוססין למיתה אעפ"י שנתנו לה הרי"ז ספק גירושין שאין גט לאחר מיתה ואמאי לא כתב שם ג"כ הרי"ז לא יתנו לה כמו שכתב בהלכה כ"ט עיין שם מה שכתב בזה ובאמת שאין זה דקדוק שהרי כתב אף על פי שנתנו לה דמשמע דמהראוי שלא ליתנו לה. אך כיון דיצא מפיו ז"ל אמרתי דלדידי העלה הדקדוק מרגנותא טבא דלפמ"ש הדבר נכון דל"מ לפי הדרך השני שכתבתי דכל הטעם דלא יתנו לה היא משום שאתה מצריכה כרוז לכהונה. ולפ"ז זהו דוקא בספק חומרי חיים אז אמרינן דשמא מ"מ יודע שמת כבר ולא הוה גט כלל ואמאי יתן לה גט אבל כאן לא יודע אח"כ יותר ממה שהוא לפנינו דגם כעת יש לפנינו רוב גוססין למיתה ומכל מקום אין מתירין בשביל זה בלא גט או ליבם אם אין לה בנים משום הרוב וע"כ משום דיש לה שני חזקות כנגדו חזקת אשת איש וחזקת הבעל שהיא חי. ומכאן ראיה ברורה למ"ש הריב"ש סי' שע"ט דבהנך דר"א בן פרטא בכל ספק חי או מת אף דרובן למיתה כל דאפשר בהצלה אין מתירין את האשה משום דיש לה שתי חזקות כנגדו חזקת א"א וחזקת קיים והאחרונים תמהו עליו דמה אולמא שתי חזקות מחזקה אחת וגם החזקות קשורות זה בזה. ועיין בשו"ת נוב"י מהד"ק חלק אהע"ז סי' מ"ג והרי הדבר מבואר כאן בהדיא דאף דרוב גוססין למיתה אפ"ה היא ספק מגורשת וע"כ הטעם דיש שתי חזקות כנגדו וכדבר האמור בריב"ש ולפ"ז כיון דעכ"פ יש כאן הספק לפנינו ולא יתוודע אח"כ יותר דממנ"פ אם יחיה אח"כ בודאי הגט גט ואם יתוודע דמת הרי רוב גוססין למיתה וכיון שכן לא שייך חשש דאתה מצריכה כרוז לכהונה ולכך לא כתב רבינו דלא יתנו לה דלמה לא יתנו לה ולא כתב רבינו רק דאם נתנו לה הרי זו ספק מגורשת אף כנגד הרוב משום החזקות אבל בעיר שכבשה הגייס וכו' בכל אלו השלשה ס"ל להפוסקים דאין כאן רוב דלא כריב"ש שכתב דיש כאן רוב שהרי רבינו לא כתב כאן אף שיש רוב וע"כ צ"ל דחלקו על הריב"ש בזה וס"ל סברת הריב"ש דתרי חזקות עדיפי מרוב אבל בזה פליגי על הריב"ש ולכך כתב רבינו שלא יתן לה דאתה מצריכה כרוז לכהונה וז"ב. וגם לפי הדרך הראשון שכתבתי דהוה כעושה ספק בידים כאן שרוב גוססין למיתה אינו עושה הספק בידים דהספק הוא לפנינו וכמ"ש ודו"ק. שוב ראיתי בש"ע סי' קמ"א סעיף ס"ח שכתב אבל אם הניחו גוסס לא יתננו לה שרוב גוססין למיתה ואם נתנו לה הר"ז מגורשת. וצ"ע שזה דרכו בקדש לשמור לשון רבינו וכאן שינה מלשונו ולפמ"ש דברי רבינו מדוקדקים ובאמת גם הב"ש שם כתב דאם היא זקוקה ליבם שפיר טעם זה אבל אם אינה זקוקה ליבם למה לא יתנו לה ולפמ"ש בדרך השני ממנ"פ מותר ליתן לה דאם היא זקוקה ליבם לא שייך טעמו של ה"ה לפמ"ש ואם אינה זקוקה ליבם ג"כ לא שייך הטעם דלא יתוודע יותר דהספק הוא לפנינו וכמ"ש וא"כ דברי רבינו הרמב"ם מדוקדקים ודברי הש"ע צ"ע שנמשך אחר לשון הטור שהוא כלשון הש"ס ל"ש אלא שלא הניחו גוסס אבל הניחו גוסס לא אבל אין כוונת הש"ס שלא יתנו לה רק שאינו נותן לה בחזקת שהיא קיים והיא ספק מגורשת וצ"ע ועיין בשו"ת מהרי"ט בראשונות סי' ס"ו ובשו"ת לחם רב למהר"א דיביטין סי' ל"ג ועיין בשו"ת מהר"א ששון סי' רי"א:
3
ד׳והנה לכאורה הי' קשה לי בראשית ההשקפה אמאי נותנין לה בחזקת שהוא קיים היאך מועיל חזקתו שהוא בחזקת קיים לאשה הא כתב הרמב"ן דחזקת פנויה של זו לא מהני לקרובתה והובא בב"ש סי' ל"ה ס"ק למ"ד ומצאתי בנוב"י חלק יו"ד סי' וא"ו שעמד בזה ע"ש ולפענ"ד הדבר נכון דהנה באמת צריך ביאור כוונת הרמב"ן דאמאי לא מהני חזקת פנוי' של זו לקרובתה. ולכאורה י"ל דהכוונה עפמ"ש במקום אחר דחזקה לא שייך רק על מי שאנו דנין דאטו ליכא נשואות בעולם ורק על אותה אשה שקידש שאנו דנין מוקמינן אותה בחזקת שהיא פנויה וא"כ מה לה ולחזקת קרובתה שאין אנו דנין ואטו בשביל זו דמחזקינן בחזקת פנויה לא תוכל להיות קרובתה בחזקת נשואה כיוצא בדבר כתב הב"ש סי' י"ז ס"ק פ"ד דחזקת חיים לא שייך באיש שלא נודע כלל אם הוא חי וכוונת דבריו הארכתי במקום אחר דאטו ליכא מת בעולם ורק על אותו שאנו דנין מוקמינן בחזקת חי אבל איש אחר שלא הי' לו חזקת חי לפנינו לא שייך לדונו בחזקת חי. אבל אחר העיון לא דמי דשם לא נודע מי זה האיש הנטבע ולא שייך לתת לו חזקת חי אבל כאן אנו דנין על שתיהן עליה ועל קרובתה שיש לשתיהן חזקת פנויה. אמנם נראה דהכוונה היא עפמ"ש הריטב"א בחידושיו לעירובין דף ל"ו בשם הר"מ ב"ר שניאור דעיקר חזקה יש לכוין על דבר שנולד בו הספק ולכך גבי מקוה אמרינן העמד מקוה על חזקתה ולא העמד טהרות על חזקתן ע"ש ואם שהוא כוון שאין לדון על המסתעף מהדבר רק על עיקר שורש הדבר ע"ש עכ"פ מכללות דבריו יש לדון דעיקר אנו דנין על הדבר שנולד הספק ולא על דבר אחר שנשתלשל ממנו ה"ה כאן בעת שקידש אותה אשה אנו דנין על אותה אשה ולא על הקרובות שאינו רק דבר שנשתלשל דאם קידש קרובתו ממילא תאסור בה ע"ז לא שייך לדון דכעת נולד הספק בה ולא בקרובותיה ומ"ל בזה כעת אם קרובתה יש לה חזקת פנויה או לא. ולפ"ז זהו דוקא שם אבל כאן הא כל עיקר חזקת א"א שלה נצמח ע"י חיותו של זה וכשאנו אומרים שזה מת נפסק חזקת א"א שלה א"כ איך שייך לומר דמה מועיל חזקת קיים שלו להא דהעיקר חזקת א"א שלה וע"ז אנו דנין והשתי חזקות קשורות זו בזו ולא שייך לומר דזה מסתעף מזה ובזה ל"ק גם מחזקת הנגע דמה מועיל חזקת הנגע לזה שבבית ולפמ"ש אתי שפיר דעיקר אנו דנין על מקום הספק וממילא נמשך דברים המסתעפים ממנה ואדרבא לא מהני חזקת איש זה לעיקר הדבר שנולד הספק וז"ב כשמש. והא דאמרו בכתובות דף ע"ו רישא מנה לאבא בידך סיפא מנה לי בידך ופירשו התוס' ורש"י דחזקת האשה ל"מ לגבי האב היינו משום דשם עיקר הספק על הרשות שהוא עומדת אם ברשות אב או ברשות הבעל וא"כ מה מועיל חזקת האשה להאב הא חזקה לא שייך רק במקום שנולד הספק ודו"ק:
4
ה׳ובזה נראה לפענ"ד דבר נחמד ליישב קושית הלח"מ פ"ו מגירושין והמשנה למלך פ"ד מפהמ"ק הי"ד דאמאי הרמב"ם בפ"ט מתרומות כתב גבי גוסס דלא תאכל בתרומה ואילו לענין קדשים שמקריבין בחזקת שהוא קיים לא חילק בין גוסס לשאינו גוסס ולומר דתרומה חמור זה אינו עולה על הדעת ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת רבה דאמר דבגוסס לא תאכל בתרומה הדבר מצד הסברא דבגוסס שפיר לא מועיל חזקת חיים שלו לאשה ולא שייך לומר דעיקר אנו דנין על מקום הספק והרי כל מקום הספק היא עליו שהוא בחזקת קיים וממילא מועיל גם לה דעיקר א"א אנו דנין בשבילו דז"א דבאמת לגבי עצמו פשיטא דרוב גוססין למיתה ואתרע חזקת חיים שלו וא"כ עיקר חזקת חיים שלו אנו דנין שיהיה מועיל לה ופשיטא דבזה שייך סברת הרמב"ן דמה מועיל חזקת קיים שלו לאשה דא"ל דעקר אנו דנין על חזקת קיים שלו דזה שייך אם הי' מקום לדון גם עליו על איזה דבר והיינו מחזיקין אותו בחזקת קיים שפיר י"ל דגם אשתו מותרת כמו גבי גט דשפיר נותנין בחזקת קיים דעיקר חזקת א"א שלה נצמח מזה אבל כשהוא גוסס שוב מה מועיל חזקת חי שלו לאשה ולכך הוה ספק ומעתה זה דוקא בתרומה דצריכין אנו לדון מחזקתו על חזקת האשה אבל בקדשים דאנו מניחין אותו בחזקתו ומותר להקריב עליו א"כ גם בגוסס מעמידין אותו בחזקתו וז"ב ונכון. שוב ראיתי במס' שמחות פ"א ה"א דמבואר דגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו דמקריבין חטאתו ואשמו עד שימות ומכאן יצא לו לרבינו שלא חילק בפ"ד מפהמ"ק בין גוסס לשאינו גוסס ואף דבמס' שמחות מבואר דמאכיל בתרומה ופוסל זה דחה רבינו מהך דרבה והי' לו לרבינו ראיה ממה דקבע רבה דבריו על מתניתין דשולח גט ולא על הסיפא דשולח חטאתו וכמ"ש התוס' ביומא דף נ"ה לענין הגיע לגבורות והמשנה למלך האריך דהדבר זר לומר דאם הוא גוסס דמותר לשלוח חטאתו כיון דרוב גוססין למיתה ולא ראה דברי המס' שמחות הנ"ל ודו"ק היטב בכל מ"ש כי הם דברים חריפים ודו"ק. וגם לפמ"ש הנוב"י סי' ד' גבי חזקת פנויה דלכך ל"מ משום דהיא חזקה קלישא ואיתרע לה ע"ש א"כ כאן איתרע החזקה דרוב גוססין למיתה ולכך ל"מ לגבי אחר משא"כ להקריב חטאתו דחזקה לגבי עצמו יש לו עוד חזקת חיים ודו"ק. ודרך אגב אומר בהא דאמרו בגיטין דף ע"ד אשם תלוי איכא בינייהו והקשה אותי בחור כהלכה בש"ק תזריע מצורע תרכ"ה ח"י למב"י דאמאי לא אמר בחטאת קאי כעין שהקשו בתוס' כתובות דף כ"ב ותירוצם לא שייך בזה דהא כאן לא שייך דייקא ומנסבה דמנא ידעה דהוא חשב על שעה הסמוך למיתתו. והשבתי דלק"מ דכל דנתן גט אתרע לה החזקת א"א כמ"ש התוס' בכתובות דף כ"ג דכל דזרק לה קידושין אתרע חזקת פנויה ועיין בפ"י בגיטין כ"ח בהא דאמרו תרומה אגיטין קרמית שהאריך להוכיח דכל דיש גט אתרע חזקת א"א ושאני תרי ותרי במיתה דלדברי העדים שלא מת לא אתרע כלל חזקת א"א והפ"י העלה דמן התורה אתרע החזקה וא"כ גם כאן איתרע החזקה. הן אמת דבתוס' גיטין ע"ח ד"ה והא דהקשו בתרי ותרי נוקמא אחזקה הוא תמוה דמכל מקום אתרע החזקה כיון שזרק לה גט ואולי כיון דמסקינן דאת לא תעביד עובדא עד דמטי גיטא לידה וא"כ מכ"ש כשיש ספק אי קרוב לה או לו דלא אתרע החזקה דאף בקרוב לה אין מהראוי להתיר עד דמטי גיטא לידה ולא איתרע החזקה כ"כ. עוד יש לי לומר דבר חדש דתרי ותרי אי נימא דכמאן דליתנהו דמי ועיין ש"ך חו"מ סי' פ"ז וא"כ בכה"ג שוב לא שייך דאתרע לה חזקת א"א דהא באמת אין כאן עדים כלל ואפילו שניהם מודים ל"מ וע"ז תירצו כיון דאינו רק ספק דרבנן שוב בודאי איתרע החזקה דהרי מדאורייתא מותרת רק מדרבנן אסורה ודו"ק איברא דדברי התוס' בתירוצם תמוהים כמ"ש ביד שאול סי' רכ"ח ס"ק מ"ו אבל מצאתי ברדב"ז ח"ד סי' צ"ג שגם הוא הבין דתרי ותרי ספיקא דרבנן היינו רק חומרא דרבנן ומדאורייתא מותרת ואף דדבריו תמוהים אבל מדברי התוס' אלו ראיה לדבריו:
5