שואל ומשיב מהדורא תליתאה ב׳:קצ״חShoel uMeshiv Mahadura III 2:198
א׳מדי עסקנו בשיעורין תמידין בטוש"ע אעה"ז אני וגיסי הרב הגאון מהרמ"ז נ"י כאשר הגיעני בסי' ז' הקשה אותי בהא דמבואר בש"ע סעיף יו"ד שם ואם שבו נשים ונעשו ברשותן אעפ"י שרדפו אחריהם ישראל והצילו אותם מידם הרי הן אסורות דא"כ איך הי' גבי דוד כמ"ש בשמואל א' סי' למ"ד כאשר עמלקי פשטו אל הנגב ונשיהם ובניהם ובנותיהם נשבו וכיון שכבר נשבו והי' ברשותם אף שרדפו אח"כ דוד ואנשים והחזירו אותן היאך הי' מותרות אח"כ. והנה השבתי מיד דכאן אינו רק לכהן ושם לא מוזכר שהי' נשי כהנים אף דאביתר הי' כהן לא נזכר שם אם הי' לו אשה וכפי הראות קטן הי' עדיין והוא הקשה אותי לפי שיטת התוס' דבנחבשה ביד עכו"ם מחמת נפשות אסורה גם לישראל דחיישינן שמא מחמת פחד נתרצית ולפ"ז ה"ה בשבויה דבאין על עסקי נפשות דמהראוי לאסור והשבתי דבאמת בנכבשה ע"י כרקום מבואר במשנה דהכהנות פסולות ולא הישראלית ובאמת הקדמונים בשיטה מקובצת שם נדחקו לחלק בין שבויה לנחבשה ע"י נפשות ע"ש אבל הדין דין אמת דבישראלית מותרת. אמנם אי קשיא הא קשיא לפמ"ש הב"ש ס"ק כ"ב לחלק דבמלכות אחרת דרובם למיתה חיישינן אף בישראלית וישראל משום דהוה נפשות ע"ש א"כ שם דהוה מלכות אחרת דעמלק פשט על הנגב ובאו גם על נפשות אף דלא הרגו איש מכל מקום הי' יראות מחמת זה ואיך הי' מותרות וכן לפי חילוקו של הג"מ סוף קידושין דדוקא האנשים הם בסכנת נפשות אבל לא הנשים והטף ע"ש זה כשיש אנשים אבל כאן דלא הי' רק נשים וטף ומסתמא נלחמו עד שגברו אותם הי' בסכנה ודוחק לומר דכיון שנשארו בנים ובנות הי' מעידין להם שלא נטמאו דלא נזכר כלל וגם מה נעשה לאותה דיעה דס"ל דאין בנה ובתה נאמנות ע"ז ומסתמא כל אחת היתה עם בנה ובתה ועיין ח"מ ס"ק א' וגם דוד נשא שתי נשי' אח"כ ולא נזכר שהי' לו בנים בעת ההיא והנה לשיטת הפוסקים דשבויה אינה רק מדרבנן ניחא דאפשר דעדיין לא גזרו בעת ההיא אבל מה נעשה לשיטת הפוסקים דשבויה דאורייתא ודעת התוס' בכמה מקומות הוא כן אף שסותרין דבריהם בכמה מקומות בענין זה. ורציתי לומר ע"ד שאמרו בע"ז גבי ברוריא דאם עבדא איסורא לא אתרחיש להו ניסא אבל קשה לסמוך ע"ז לענין דינא. אמנם העיקר נראה לי דכיון דאמרו כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו שכן היה מנהגם בעת ההוא ולדעת הטור כמו שנדפס בטור על התורה גם בימי משה היה הדין כן ולדעת ר"ת היה הגט בלא תנאי כלל וכיון ששם היה דוד ואנשיו יוצאין למלחמה וכשחזרו מצאו זאת וא"כ הי' פנויות ולא נאסרו לישראל כלל וזה נכון ולכהן הי' באמת אסורות וגם בע"ז שם גבי ברתי' דרחב"ת כפי הנראה היתה עדיין פנויה והותרה לישראל ולא לכהן כנ"ל נכון. והנה לפמ"ש בד"מ לענין נשי הריגת אוסטרייך שכתב הוא ההיתר דאין לחוש שמא נתרצית דאם נחוש לזה כשידעו שאסורות לבעליהן וקלקלו יותר והפקיעו רבנן לקידושין מינייהו והו"ל פנויות ומשמע דכל שהפקיעו רבנן לקידושין מינייהו שוב מותר אף לכהן וא"כ מכ"ש בזה דכתבו גט כריתות בלא תנאי. אמנם גוף דברי הד"מ תמוהין דמה הועילו במה שהפקיעו לקידושין הא גם פנויה אסורה לכהן כל שיש חשש זונה וכבר תמה בזה הא"מ. אמנם כדי שלא לשוויה טועה ח"ו נראה לפענ"ד דכוונתו דבאמת מה"ת לחוש שנתרצית ומהראוי להעמידה בחזקת כשרות. אך צריך לומר דהסברא היא כיון דאם תרצה לישא כהן אחר מות בעלה יש לחוש שמא נתרצית דע"ז לא שייך החזקת כשרות דכיון דבעת לידת הספק היתה בלא"ה בחזקת א"א ומחזיקין מאיסור לאיסור וכיון שכן גם לבעלה אסורה כל דמחזיקין אותה בספק זונה ל"פ חז"ל ולפ"ז כיון דהפקיעו רבנן לקידושין ועשאוהו פנויות לא שייך מחזיקין מאיסור לאיסור דאין לה חזקת א"א שוב ממילא מותרת לבעלה ולפ"ז הוא הדין בנדון דידן דבאמת מה"ת לחוש לשמא נתרצית וע"כ צ"ל משום דאסורה לכהן אחר ומחזיקין מאיסור לאיסור א"כ כשכתבו גט כריתות לא שייך זאת:
1
ב׳והנה בגוף קושית הב"ש לפירוש התוס' מה בין נחבשה בידי עכו"ם לשבויה וכ"כ שהיא קושית השיטה מקובצת וכן הקשו התוס' בעצמם והקשו בתוס' דא"כ שבויה נמי והאריכו בהרבה קושיות דא"כ היאך היתה אסתר מותרת. לכאורה הי' נראה לי דכוונת רש"י ותוס' הוא דוקא היכא דהיא טענה שברצונה נבעלה דאם הי' מחמת ממון אז לא היתה נאמנת לטעון ברצון דאמרינן עיניה נתנה באחר וגם אין אדם משים עצמו רשע ואינה יכולה לומר שברצונה הי' כמו גבי טמאה אני לך למשנה אחרונה ורק כאן עושית כן מחמת פחד נפשות לא שייך אין אדם משים עצמו רשע דלענין רשע לא מקרי' בשביל זה דלענין זה מקרי אנוס וגם לא שייך עיניה נתנה באחר דהוה כמו רגלים לדבר דנאמנת כמבואר בסימן קט"ו וכאן הוה כרגלים. ובזה הי' מיושב כל קושיות הקדמונים בשיטה מקובצת אלא דאינו מבואר כן בלשון רש"י ותוס' דמיירי בטוענת כן. אמנם העיקר נ"ל עפמ"ש בשיטה מקובצת בכתובות דף נ"א ליישב הא דאמרינן שם דבמלכות אחשורוש לא חיישינן שנתרצית משום דמלך גדול הי' ובודאי לא ישאנה והקשו דא"כ אסתר ששם כתר מלכות בראשה ורצה לקחתה א"כ כל הביאות אח"כ הי' ברצון וכתב בשיטה מקובצת בשם תלמידי הר"י דשם כיון דבעלה הי' שכיח לה דהיתה עומדת מחיקו של אחשורוש ויושבת בחיקו של מרדכי ובודאי לא נתרצית כל שבעלה עמה ע"ש ולפ"ז נראה לי דבר חדש דע"י נפשות דהיא נשי דגנבי או של בן דינאי דעכ"פ בעליהן נתלין אף שלא נגמר עדיין דינם עכ"פ עומדים להריגה עד שהמלך מפקיר נשיהם ומשום הכי חיישינן שנתרצית וא"כ בכה"ג דהבעלים אינם עמהם דסברו שבודאי יקטלו א"כ לכך חיישינן שמא נתרצו אבל בשבויה דנשבו עם בעליהן דהבעלים שכיח להם בכה"ג ודאי לא נתרצו וז"ב מאד לדעתי. ולפמ"ש בשיטה מקובצת שם דלכך לא חיישינן באסתר משום שהמלך רצה אח"כ לקחת בתולות שנית ולא ידעה בבירור י"ל דלכך נסיב עצה מרדכי למלך בשביל זה כדי שלא יהיה ברצון ולכל הסברות שם המעיין ימצא כמה דברים הקשים במגלת אסתר ויתיישב עפ"י הדין ודו"ק. נחזור לנ"ד דלפמ"ש החילוק יש להקשות גבי דוד שם דשם הי' בעליהן במלחמה וסברו דמקטלו דמה"ט גט כריתות הי' כותבין א"כ הי' נאסרין וע"כ מחוורתא כמ"ש דכיון שהי' גט כריתות שוב לית כאן חשש כלל ודו"ק. עוד יש לומר בישוב קושית הקדמונים על רש"י וקושית הב"ש על שיטת התוס' דמ"ש משבויה דהנה בשו"ת המיוחסות לרמב"ן סי' ער"ב והובא בחלקת מחוקק סי' נ' כתב דאונס הוה כמשמעו אונס ממש לא מה שמסבב דברים עד שהוא עי"ז אונס זה לא נקרא אונס דזה רצון מקרי יע"ש. והנה גם כאן אטו כפי אותה שתבעל אנן חיישינן שמא מחמת פחד מיתה היא מתרצית להציל עצמה ממיתה ע"ז זה לא נקרא אונס אף דבאמת אנוסה היא שיראה מחמת מיתה אבל על הבעילה היא מתרצית וא"ל דמכל מקום גוף הסיבוב בא ע"י פחד מיתה דז"א דבאמת נחבשה ע"י נפשות שהיא חייבת מיתה גם זה לא מקרי אנוס ממש דהא סבבה האונס ואונס היא כמשמעו כמ"ש הרמב"ן במיוחסות אבל בשבויה גם גוף הדבר שנשבית היא באונס זה נקרא אונס ממש ושפיר מותרת ודו"ק. שוב ראיתי בהפלאה מ"ש בזה כעין זה והמעיין יראה ההבדל שבין דבריו לדברי ודו"ק. עוד נראה לי לחלק בין כשעושית מחמת הצלת נפשה אז כל שעושית כן אף שמאנסין אותה ע"ז מכל מקום נקרא רצון כיון שעושית כן להציל נפשה סוף סוף מקרי רצון אבל כשעושית כן להציל נפשות אחרות זה מקרי אונס ולא רצון כיון שאינו מגיע לנפשה רק להציל אחרים זה מקרי אנוס גמור ולכך כשנחבשה מחמת נפשות דאם מצלת נפשה מפחד שלא יהרגוה מה שנתחייבה לכך מקרי רצון אבל בשבויה כיון דאשה כלי זיינה עליה וכדאמדו בע"ז פ"ב ועושית רק להציל נפשות אחרות שוב מקרי אנוס גמור ומותרת וז"ב. ובזה מיושב במגלת אסתר במה שבתחלה לא אמרה כאשר אבדתי אבדתי ורק אח"כ אמרה כן. ולפמ"ש אתי שפיר דבתחלה כשחשבה שבית המלך נקי וא"כ לא עשתה רק בשביל ישראל שפיר מקרי אנוסה אבל אחרי שאמר לה מרדכי אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך מכל היהודים ואת ובית אביך תאבדו א"כ גם היא בסכנת נפשה שפיר מקרי אנוס ושפיר אמרה כאשר אבדתי אבדתי וכדדרשו חז"ל דעכשיו ברצון ודו"ק. שוב מצאתי בב"י חו"מ סי' ר"ה שכתב לענין טענת מודעא ואונס ג"כ ליישב הך דסקריקין דיש חילוק בין היכא דאנסוהו על השדה זה מקרי אונס אבל היכא שאנסוהו סתם והוא פטר עצמו ע"י השדה שנתן לו זה לא מקרי אונס ע"ש וזה כעין החילוק שכתבתי למעלה והוא כחלוקו של הפלאה ודו"ק בתוס' יבמות נ"ג ע"ב ד"ה שאנסוהו שכתבו דכל דבר שעושה אדם מעצמו אף מחמת פחד מיתה מקרי לדעת הרי מבואר דזה לא מקרי אונס ודו"ק. והנה לפמ"ש בשיטה מקובצת בשם השיטות ישנים דע"י נפשות שאסורה לבעלה אף דאונס משרי שרי היינו היכא דאינה מתייאשת מבעלה אבל היכא דנתייאשה מבעלה חיישינן שמא נתרצית וכן נראה מהרמ"א בהג"ה סעיף י"א ולפ"ז יקשה כאן דנתייאשו מהבעלים שהלכו למלחמה אולי נתרצו אך זה אינו דלא נתייאשו מבעליהן כלל וצופות בכל רגע אולי יבא בשלום מהמלחמה. ובזה יש לומר הא דאמרה כאשר אבדתי אבדתי עד עכשיו באונס ועכשיו ברצון והיינו דכיון שכאן היה סכנת נפשות והיא הלכה למלך לבקש עליהם ולא נקראה כלל וכל ישראל הי' עומדים בסכנה א"כ כבר נתייאשה מבעלה שוב יש חשש שמא נתרצית ונאסרה על בעלה ודו"ק. והנה במ"ש למעלה בהך דשבויי מלכות דעיקר הא דמותרין היא בשביל דאנוסה היתה דלא נתרצית בזה אמרתי לפרש הא דכתבה התורה פ' וישלח ויאמרו הכזונה יעשה את אחותינו ובחידושי תורה כתבתי בזה דברים רבים ולפמ"ש א"ש דהנה דינה היתה אנוסה גמורה דכן העידה עלי' התורה וישכב אותה ויענה שנחשב לה לענוי ואף בסוף ביאה לא נתרצית ולפ"ז אם נימא דשבויי מלכות נתרצית בשביל שישאנה א"כ גם כאן שכם וחמור אביו הי' מלכי ארץ יש לחוש לכך אבל באמת כיון דהי' אדוני ארץ אדרבא לא חשבה כלל שישאנה ולפ"ז כיון שנדבק נפשו בדינה וא"ל שישאנה ועשה מעשה רבה שמל עצמו וכל בני עירו למען ישאנה א"כ אדרבה עשאה זונה בשביל זה דיש חשש שנתרצית לו כיון דבאמת רצה לישאנה וזה שהשיבו הכזונה יעשה את אחותינו היינו דאנחנו כל מגמתינו שלא ירצה לקחתה וא"כ לא תהיה נחשבת לזונה אבל כיון שעשה כן א"כ אדרבא עי"ז עשאה זונה דהיינו שגם היא נתרצית. וזה לדעתי מה שחשש יעקב אבינו ואמר עכרתם אותי והיינו ע"ד מ"ש בע"ז דף י"ח גבי ר"מ דאמר איזיל ואראה אם לא עבדא איסורא יתרחיש נס והנה אם נתרצית דינה אז גם היא עשתה איסור ולא יתרחיש נס ולכך יעקב אבינו כשראה שמלו עצמם בשביל זה א"כ חשש שמא נתרצית ולא יתרחיש נס אבל השבטים בטחו בה שלא נתרצית כלל ולכך אמרו הכזונה יעשה את אחותינו ובאמת אירע להם נס שהי' חתת אלהים על הערים ודו"ק. והנה במ"ש למעלה בשם ההפלאה דכל דמתרצית על הבעילה אף שעושית כן משום פחד מיתה מכל מקום כיון שעל הבעילה מתרצית נקרא רצון ואסורה על בעלה הנה לכאורה מבואר להיפך דהרי בכתובות דף ט' אמרו וכ"ת מעשה שהי' מפני מה לא אסרוה התם אונס הוה וקשה הא שם לא מבואר דהיתה אנוסה ואדרבא מפשטת הכתוב משמע דנתרצית והלכה אליו ברצון ורק שדוד כיון דמלך היה ואימת מלכותו עלי' חשוב כמו אונס כמו אסתר באחשורוש וכמ"ש בכלי יקר בשמואל ב' להדיא וקשה הא בכה"ג לא מקרי אונס כלל ומ"ש מאסתר לאחשורוש הוא תימה דאדרבא אסתר אמרה כאשר אבדתי אבדתי וכמ"ש למעלה וכן ביאר בההפלאה בהדיא דבכה"ג אסורה ע"ש גבי שבויה בכתובות דף כ"ו. והנראה בזה דהנה הב"ש נסתפק בסי' י"א דאם בא ישראל עליה באונס אם מותרת בועל מי נימא כיון דלבעלה מותרת דהיא אנוסה א"כ כל שמותרת לבעלה מותרת לבועל או דלמא כיון שהבועל בעלה ברצון נפשו דהא הוא בא עליה ברצון רק היא היתה אנוסה וכתב דהדבר תלוי בשני תירוצי הש"ס בהא דאמרו מעשה דוד מפני מה לא אסרוה דאם נימא כתירוץ הראשון דאנוסה היתה מוכח דאף שדוד המלך בא עלי' ברצון מכל מקום כל דלבעלה מותרת מותרת לבועל אבל לתירוץ השני דגט כריתות הי' כותב אז אסורה בכה"ג ע"ש ולפ"ז לאותו תירוץ דמשני דאנוסה היתה שפיר מותרת דהרי רש"י פירש דהא דפריך הש"ס מפני מה לא אסרוה היינו משום שהי' דבר ברור שנבעלה והתוס' השיגו עליו דניהו דרבים ידעו שהלכה לביתו אבל לא ראו שנבעלה וכמכחול בשפופרת וכתבו דעכ"פ דוד ידע שבא עליה ואת"ל דהוא כעדים דמי אסורה לו ולפ"ז שפיר תירץ דאנוסה היתה דא"ל דנתרצית רק מחמת דבר אחר מחמת פחד מיתה דז"א דהנה זה ודאי דלבעלה עכ"פ מותרת דהא לא הי' עדים שנבעלה וא"כ לא נאסרה בהך ביאה וכל שלא נאסרה לבעלה שוב מותרת לבועל ג"כ וכמ"ש הב"ש דלהך תירוצא הדין כן. אך עדיין קשה דא"כ לא שייך לומר דאנוסה היתה רק שלבעלה מותרת. ואולי יש לומר דאם היתה נתרצית בודאי הי' מועיל דאולי ראו אותם שוכבים כדרך המנאפים וגם כיון דהנביא היה מוכיח אותו א"כ אם נימא דעידי זנות כד"מ דמו א"כ אין לך אומדנא גדולה מזו דעכ"פ הי' הנביא כעדים בצירוף שלקחה לביתו והיתה אסורה אבל כיון דאנוסה היתה ניהו דנתרצית מחמת אימת המלכות ע"ז ליכא כאן שום אומדנא ועדות כלל ולא נאסרה ודו"ק:
2
ג׳ובזה יש ליישב קושית התוס' בשבת דף נ"ו בהא דאמרו דרבי מהפך בזכותי' דלקוחין יש לך בה דכל היוצא למלחמת ב"ד גט כריתות כותב לאשתו והקשו בתוס' דאפילו חטא הי' לו ליקוחין דאנוסה היתה ולפמ"ש אתי שפיר דלאותו תירוץ כתב הב"ש דעכ"פ לבועל אסורה וא"כ ל"מ דין אנוסה ג"כ דהא באמת לא היתה אנוסה ממש רק משום פחד מיתה ולא מקרי אנוסה ולאותו תירוץ דגט כריתות כתב לאשתו מקרי אנוסה בכה"ג ולכך ע"כ משום גט כריתות כותב לכך הי' בה ליקוחין ודו"ק היטב ועיין משנה למלך פ"ב מסוטה הי"ב. אמנם לפענ"ד הדבר מבואר דאף בכה"ג אנוסה מקריא דהרי בהא דאמר אבוה דשמואל דאשת ישראל שנאנסה אסורה דחיישינן שמא סופה ברצון ורבא אמר דאפילו אמרה הניחו לו מותרת דיצרה אלבשה וביאר הרמב"ם בפ"א מא"ב ה"ט דהטעם דמשום שהתחיל לבעול אין בידה וטבעה שלא תרצה שיצר האדם וטבעו כופין אותו לרצות ע"ש וכ"כ הכ"מ פ"כ מסנהדרין הלכה ג' גם לענין איסור כן ע"ש ומ"ש בגליון הרמב"ם שם עכ"פ זה ודאי דלא מקריא אונס ממש שהרי נתרצית לביאה ואפ"ה מותרת ורואה אני הדברים ק"ו דמה התם שנתרצית לביאה ממש וכעת אין לה שום אונס לא מביאה עצמה ולא מבחוץ ואפ"ה אמרינן כל שבא מחמת אונס זה גופא מקריא אונס ואמרינן דרצון נפשה באמת אינו כן ורק אש התאוה בוער בה ומעמידין אותה על חזקת כושר ומכ"ש באם נתרצית מחמת פחד נפשות אמרינן דלא נתרצית בלב שלם ומקריא אנוסה וז"ב לפענ"ד. ובזה י"ל דפליגי אבוה דשמואל עם רבא בהסברא הלז אם זה מקרי אונס או לא ואנן קי"ל כרבא וע"כ דברי ההפלאה צ"ע וגם חלוקו למעלה לא אתי שפיר ודו"ק היטב:
3
ד׳והנה בשנת תרי"ד ה' לך חשבתי לבאר דברי הש"ס מה דפליגי אבוה דשמואל עם רבא דהנה באמת הטעם דאנוסה מותרת בישראל לפענ"ד נראה דבר חדש דהנה בב"ק דף ל"ב אמרו הנאה לתרווייהו אית להו הוא עביד מעשה והיא לא קעבדה מעשה ופירשו בתוס' דמכל מקום לענין כרת וחטאת הנאה חשיבה כמעשה ע"ש ולפ"ז כיון דקיי"ל דהמוכר דבר שאסור באכילה ואכלו האחר בשוגג אינו חייב לשלם דנפשו של אדם חותה מן האיסור כמבואר ביו"ד סי' קי"ט ובחו"מ סי' רל"ז ולפ"ז אם היתה אנוסה ונפשה חותה מן האיסור שוב לא עשתה מעשה ולכך מותרת דאינה חייבת מיתה ולא נאסרת דהא קרקע עולם היא ולא עשתה מעשה ורק שההנאה חשוב כמעשה אבל כל שאנוסה היתה שוב לא נאסרה דבלי מעשה לא נאסרה כמו כל לאו שאין בו מעשה ה"ה לענין איסור קל האיסור ולא נאסרת. ולפ"ז נראה לפענ"ד דזה סברת אבוה דשמואל דאם נתרצית לבסוף שוב נאסרה דההנאה חשובה כמעשה. אבל רבא ס"ל דיצרה אלבשה וא"כ כיון דעכ"פ תחלתו לא הי' ע"י מעשה א"כ מה שלא פירשה אח"כ זה הוה רק בשב וא"ת ובזה לא נאסרת. ובזה נראה לפענ"ד מה דהקשו הפ"י וההפלאה על אבוה דשמואל דלמה לא נוקי בחזקת כשרות ונימא דלא נתרצית. ולפמ"ש יש לומר דגם אבוה דשמואל ס"ל דיצרה אלבשה ובודאי נתרצית ורק דק"ל קושית הכ"מ דמה בכך דיצרה אלבשה דכל החוטאים יצרם אלבשם אבל רבא ס"ל כיון דיצרה אלבשה א"כ עכ"פ זה בא מכח אונס ובאם שהיתה אנוסה היתה מותרת דנפשה חותה מן האיסור ול"ח הנאה וממילא לא הוה מעשה א"כ מה שלא פירשה אח"כ לא נימא דזה מקרי מעשה דגם זה אונס דיצרה אלבשה וא"כ עכ"פ בזה לא גלתה התורה דהנאת אונס יהי' נחשב מעשה וז"ב. ובזה יש לומר הא דמבואר ברמ"א ביו"ד סי' קפ"ה והוא מהמרדכי דהאשה א"צ כפרה במה שלא פירשה ולפמ"ש אתי שפיר דמה שלא פרשה הוה שב וא"ת ולא חשוב הנאה כמעשה ובשלא בשעת ווסתה ודאי הוה אנוסה ופטורה ול"ח מעשה. ובזה יש ליישב מה דמקשים האחרונים גם משבועות י"ח ואין להאריך. ובזה יש ליישב קושית המ"א סי' ר"ד ס"ק כ' דבאמת כל שנאנס ואינו רוצה לאכול א"כ אף שהוא היתר כל שנפשו חותה מזה לא חשיב הנאה וא"צ לברך אבל חולה שאצל ביוה"כ באמת נהנה מהמאכל רק דיומא דקגרים שהיום אסור וא"כ כל שהוא חולה ואין נפשו חותה מזה ואדרבא מקיים מצוה באכילתו ושוב צריך לברך ולכך גם באנסוהו לאכול מצה יצא דאף דאינו רוצה לאכול ונפשו חותה מזה כל שצריך לקיים המצוה של מצה אמרינן דבטלה דעתו וחשוב הנאה גמורה ובודאי יכוף יצרו ויקיים המצוה ונחשב הנאה וז"ב ודו"ק. ובזה אמרתי דבר נחמד ממה דמקשו בתוס' על אבוה דשמואל היאך היתה אסתר מותרת לבעלה ונדחקו מאד ולפמ"ש אתי שפיר דהנה ביבמות דף ק"ג והא קא מתהניא מעבירה ומשני דטובתן של רשעים רעה היא אצל הצדיקים דהטיל בה זוהמא דגוים לא פסקו זוהמתן ולפ"ז מבואר היטב דכל טעמו של אבוה דשמואל דודאי יצרה אלבשה וחשיבה הנאה אח"כ כמעשה. ולפ"ז זהו בישראל הבא עליה באונס אבל באסתר שבא עליה אחשורוש והטיל בה זוהמא ובזה בודאי לא ניחא כמו בועל ושוב מותרת דלא נהנית ולא חשיב מעשה ועיין ברש"י ביבמות שם שכתב דרעה היא לגבי צדיקים ונפשן קצה בהנאתן ולכך לא חשיב הנאה. איברא דלפ"ז קשה מה פריך הש"ס משבויה הא בשבויה היא נבעלת מעכו"ם ובעכו"ם לא חשיב הנאה דמטיל בה זוהמה אך זה אינו כיון דחיישינן שנתרצית א"כ נתרצית מתחלה להשבאי בתחלת בעילה ושוב לא אכפת לה בהטלת הזוהמא ונהנית וע"ז משני בשבויה הקלו ואמרינן דבאמת לא נתרצית מתחלה ואף שאח"כ נתרצית שוב ל"ח הנאה דהטיל בה זוהמא. ובאמת שצ"ע למה פריך דוקא על אבוה דשמואל והא בשבאי יש לחוש שמא נתרצית תיכף ולא היתה אנוסה על הביאה ואולי כיון דהיא אנוסה ביד השבאי שמתיראת שמא יהרגה חשוב ג"כ אנוסה וכמ"ש למעלה רק דקושיתי היא דעכ"פ לאבוה דשמואל כיון דעל גוף הבעילה היא מתרצית שוב הי' לה להיות אסורה ודו"ק. ובזה יש לי לומר לקיים דברי ר"ת במ"ש דבביאת גוי לא נתחייבה מיתה. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת שם הי' באונס דקאי על הא דפריך ולדרוש להו דאונס שרי והקשו בתוס' דהא בג"ע יהרג ואל יעבור וה"ה באשה וע"ז שפיר יש לומר דאינה חייבת למסור עצמה דכל שהוא באונס שוב ל"ח הנאה כמעשה דנפשה חותה מן האיסור וגם הטיל בה זוהמא. ובאמת מה דאמרו דנאסרה על בעלה היינו אם הי' ברצון ממש ולא אכפת לה בהטלתו זוהמא שוב הנאתה חשיבה כמעשה משא"כ בזה ומה שכתב ר"ת דלא שייך אחד לבעל ואחד לבועל בזה אף שהי' ברצון כיון דנתגיירו אחר כך שוב אמרינן דנפשו חותה מן האיסור ולא מחשב הנאה למפרע לענין הבועל וי"ל דזהו ג"כ מ"ש ר"ת דרחמנא אפקרי' לזרעי' דכתיב וזרמת סוסים זרמתם והתוס' השיגו עליו דזה דוקא לענין יחס. ולפמ"ש אתי שפיר דענין הטלת זוהמא הוא משום דזרמת סוסים זרמתם והמה כסוס ופרד נחשבו ויש בהם זוהמא ולכלוך ודו"ק היטב. והנה במה שנחלקו אי פתוי קטנה אונס הוא נראה לפענ"ד דתלוי ג"כ בזה דנחלקו אבוה דשמואל ורבא די"ל דבאמת הקטנים דרכן להתפתות ממה שמפתים אותם ואף שאח"כ מתישבים בדעתם מכל מקום אנוסים הם והו"ל כתחלתו באונס וסופו ברצון וי"ל דהרמב"ם סובר דאף דרבא מתיר דיצרה אלבשה היינו משום דתחלת הביאה היה באונס אבל כאן דתחלת הביאה ברצון גמור שוב אסורה דמחשב כמעשה ויש לי להאריך בזה ולא נפניתי כעת:
4
ה׳והנה בשנת תרט"ז ד' שלח בכפר טריסקאוויטץ כתבתי בדברי ר"ת הנ"ל דהנה ראיתי דבר חדש בשיטה מקובצת כתובות ג' בהא דפריך ולדרוש להו דאונס שרי שם הביא דברי הר"ן בפרק בן סו"מ שכתב דבאשת ישראל הבא עלי' גוי לא הוה מח"כ לפי שבנך הבא מן הנכרית הבן הולך אחר האם וגוי הבא על בת ישראל הבן נמשך אחרי'. עי"ש כי גוף הדין מוזכר בב"י וש"ע ביו"ד סי' קנ"ז ובאהע"ז סי' ט"ז אבל הטעם הלז לא ראיתי מוזכר כ"א בר"ן שם וגם הרמב"ם הרגיש בזה בפי"ב מא"ב. ולפ"ז אני אומר דזה סברת ר"ת דאינה חייבת למסור עצמה על ביאת מצרי דרחמנא אפקרי' לזרעי' ובאמת שהוא תימה כמ"ש התוס' דזה דוקא לענין יחס. ולפמ"ש יש לומר דגם הוא סובר דדוקא בח"כ ומיתת ב"ד היא דחייבת למסור עצמה ואף דקנאין פוגעין בו היינו בבא על הנכרית דהבן נמשך אחריה אבל להיפך בבת ישראל דהבן נמשך אחר ישראלית שהרי התורה אפקרי' לזרעו של נכרי לענין יחס וא"כ הבן הולך אחר הישראלית ושוב אינה בכלל ג"ע וז"ב כשמש. ובזה מבואר דינו של ר"ת שהתיר להבועל דלא שייך ונטמאה ונטמאה לענין בועל והרמב"ם משיג ע"ז דמה נ"מ בזה הא מכל מקום לבעלה נאסרת ולמה לא יהיה שייך ונטמאה. ולפמ"ש אתי שפיר דכל הטעם של ר"ת הוא משום דהבן נמשך אחריה ואינה מח"כ וא"כ זה לגבי הבועל כיון דאינו זרעו רק זרעה והתורה אפקרה לזרעה אח"כ א"כ לא שייך ונטמאה ונטמאה אבל לגבי בעלה אדרבא כיון דהבן נמשך אחריה והרי הוליד הזרע מאיש אחר ואיך אפשר שא"א שהולידה זרע מאיש אחר ונקרא זרעה שלא תאסר לבעלה ודוקא לבועל לא נאסרה דהא הזרע נחשב לה וא"כ מה בכך שהולידה זרע הא לגבי הבועל לא אכפת לן במה שיש לה זרע מהבועל בעצמו ואף שלא נחשב זרעו אדרבא הא עדיפא אבל לגבי בעלה לא שייך זאת ודו"ק:
5
ו׳והנה בשנת תרח"י ב' דר"ח כסלו ד' תולדות בא אלי איש אחד ואמר שאשתו נשתגעית והיתה בבית הפיארען שיש פה לבוב וכעת היא נתרפאית ורוצה להשיבה לביתו אמנם דא עקא שהוא כהן ואסורה עליו ובוכה ומבכה שיש לו ששה ילדים ממנה וקשה עליו לגרשה. והנה אמרתי לעיין בזה והנה בדבר שבויה אי יש בזה חשש תורה ביארתי בתשובה בחיבור כת"י שהחילותי בשנת תר"ה שאינו רק מדרבנן ודלא כמ"ש הנוב"י סי' מ"ו במהד"ק חלק אהע"ז והבאתי דברי המשנה למלך פי"ח מא"ב שהסכים כן. הן אמת דכל סברתו שם הוא משום דיש לה חזקת כשרות וצדקת ולפ"ז בכהן דאף אנוסה אסורה לא שייך חזקת צדיקת ועיין מהרש"א בחולין דף י"א א"כ אסורה מן התורה. ובזה היה מקום לומר דגם רש"י מודה דשבויה אינה רק מדרבנן והיינו לישראל דיש לאוקמא בחזקת צדיקת אבל לכהן אסורה מן התורה. אמנם באמת הא גם לכהן יש לה חזקת היתר לכהונה. הן אמת דלכאורה דברי הנוב"י מוכרחין שהרי אמרו בכתובות י"ג לזו יש לה עדים משום דרוב נשים פרוצות בעריות. אמנם באמת בתוס' קידושין דף י"ב מבואר בהדיא בד"ה אם דאינו רק דרבנן. ולפענ"ד היה נראה דבר חדש דבאמת ניהו דרוב פרוצים בעריות אבל כל שיש שבויות הרבה כל אחת מהשבויות יש לה חזקת היתר ואף דרוב עכו"ם פרוצים בעריות הא הי' לו אחרות ובפרט דשייך לומר דמנולה נפשה לגבי שבאי ואף דיש מיעוט או רוב דאינן מנוולות מ"מ על כל אחת יש להתיר משום דכ"א יש לה חזקה ולפי"ז אף דקי"ל כרבנן דפליגי על ר' דוסא בכתובות דף ל"ה ל"ו היינו בשבויה אחת שנשבית וגם בכתובות י"ג אינו רק בשבויה אחת אבל בשבויות רבות יש להקל ובזה הי' מיושבים דלא יסתרו כל דברי התוס' בקידושין דף ס"ו ובכתובות כ"ו למ"ש בקידושין דף י"ב ומה דאין לה קנס שאני דאף בספק המע"ה והנה הפ"י חידש בקידושין דף ס"ו דשבויה אינה רק דרבנן. אמנם דוקא כשטוענת ברי ולפ"ז בנ"ד דברי דידה לאו כלום הוא שהרי היתה בשגעון לכאורה אסורה מן התורה. אך נראה דדוקא במקום שיכולה לטעון ברי הוא דל"ח שבויה דרבנן כל שיכולה לטעון ברי ולא טענה אבל במשוגעת א"י לטעון ברי וממילא שבוי' רק איסור דרבנן משום מעלת כהונה דהא יש לה חזקת היתר לכהונה וגם רוב עכו"ם פרוצים בעריות לא שייך דהא יש הרבה וכל אחת יש לה חזקת היתר וכמ"ש וכיון שלא נשאר רק איסור דרבנן שוב יש להקל דקשים גירושין וגם כיון דהאידנא מקפידין גם השרים על הזנות א"כ אתרע לה רובא והרי שמענו שאנשים לבדם ונשים לבדם וא"כ עכ"פ כשיודע הדבר עונש יענשו שוב ל"ש הרוב ויש להקל בדרבנן ודו"ק היטב כי יש לצרף דאפשר דמשוגעת זילו להעכו"ם ג"כ כי נפש בלי דעת לא טוב וגם הרצון שלה חשוב אונס (ועיין במקום שמואל ובכנ"י) שוב עיינתי בפ"י בכתובות כ"ו וקידושין דף ס"ו דדעתו דכל שאינה טוענת ברי אף שאינה לפנינו לא מקלינן ונסתר סברתי אעפ"כ אני עומד על משמרתי דשבויה אינו רק דרבנן ובשביות רבות יש להקל ואף דהתוס' בכתובות דף כ"ו ד"ה אנן כתבו בשם ר"ת להיפך דכל הנשים הי' בחזקת שבויות גרע היינו לענין הספק שמא לא נשבית אבל לענין דעכו"ם פרוצין בעריות יש מקום להקל בשבויות רבות ובמשוגעות רבות וכמ"ש ודו"ק:
6