שואל ומשיב מהדורא תליתאה ב׳:מ״זShoel uMeshiv Mahadura III 2:47
א׳מה שפלפלתי על המעשה שאירע:
1
ב׳הנה בשנת תברך ט' אדר שני סיפר לי הרב מו"ה יונה נין ונכד להגאון מו"ה שלמה ז"ל אבד"ק לונדן בהגאון דו"ז מוהר"ץ ז"ל אבד"ק ברלין והוא מיושבי ירושלים וכאשר בא למדינתינו נשאל ב"ק פרעמיסלא אודות שאיש אחד נתקוטט עם אשה אחת לפני ב"ד ואמר בתוך הדברים שבא עליה בהיותה אשת איש והיא הכחישתו ואח"כ מת בעלה וזה האיש נשא אותה אשה ואמר האב"ד דשם דאסורה עליו דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא וע"ז רצה הרב הנ"ל לחדש דלפי מ"ש הראב"ד בהשגות פח"י מהלכות א"ב ה"ט דכל שלא נתקבל דבריה בעת ההיא לא שייך שויא אנפשה חתיכא דאיסורא וה"ה כאן בעת ההיא נאסרה בלא"ה עליו משום אשת איש ול"מ לחול איסור סוטה עליו דאיסור אשת איש חמור וא"כ אף אח"כ לא חל. וע"ז השבתי דאף דגם בלבי עלה כדברים האלה וכן הגדתי לו טרם שגמר דבריו שכוונתו להך דהראב"ד. אבל אינו דומה דכאן הרי נ"מ לקברו בין רשעים גמורי' וא"כ חל גם אז האיסור עליו ובלא"ה אם נימא דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא הוא מתורת נדר והרי לדעת רבים מהפוסקי' ובטוש"ע יו"ד סי' רט"ו על איסור חל הנדר כמבואר שם וא"כ כאן חל האיסור עליו אף שהוא אסור. מיהו יש לומר דשאני התם דאיסור נדר חמור מנבילות וטריפות דהוה עשה ול"ת אבל כאן דאיסור אשת איש חמור ולא מצי לחול אך נראה דמצי לחול דהרי איסור א"א יוכל להיות שיפקע במות בעלה ואיסור סוטה לעולם על הבועל וא"כ שוב הוה איסור מוסיף ומידי דהוה כמ"ש התוס' ביבמות דף ל"ג דכל דישנו בשאלה מצי לחול וה"ה בזה וע"ש שכתבו דאיסור אחות אשה חייל על איסור אשת איש דאסור אשת איש יש היתר בחיי אוסרה ע"ש וא"כ ה"ה כאן וז"ב כשמש ועיין בא"מ סי' י"א ס"ק ב' ודו"ק. אמנם בגוף הענין דשויא אנפשא חתיכה דאיסורא לא שייך בזה דכל דלא אמר דרך הודאה רק לפי שנתקוטט עמה לא מקרי הודאה לאסור ומידי דהוה אם אמר דרך שיחה בעלמא מכל שכן בזה דאמר דרך קטט בכה"ג אפשר דלא שייך שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא כנלפענ"ד. ומיהו אם נימא דשייך שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא לפענ"ד אף אם נימא דדומה להך דראב"ד נראה עכ"פ שצריך לומר אמתלא דאנן לא טענינן ליה. ובזה נראה לפענ"ד לדחות ראיית הה"מ מהך דכתובות דשם עכ"פ מיגו ודאי הוה דהרי עכ"פ צריך אמתלא המקובלת לב"ד וא"כ שוב עכ"פ מיגו טובה הוה ודו"ק היטב:
2
ג׳והנה בשנת תבר"ך בחג השבועות הגיע לי מכתב שו"ת מהדיינים ד"ק בראד הנקובים בשמותם הרב מו"ה ישראל נטע וואהל ומוה' מנחם מנלי קרעמניר במה שאירע באשה שיצא קול זנונים שמזנת עם אחד פב"פ שדר עמה בדירה אחת והיא יושבת תחת בעלה והיא כחשה אז ואמרה לא פעלתי עון וגם בשעה שכרעה ללדת נשבעה וקללה עצמה בקללות נמרצות אם אמת הדבר וכעת התחילה האשה לסגף עצמה מבשר ויין בימות החול וגלתה לרב אחד והתודית על עונה ולקבל תשובה ע"ז שחטאה עם פ' וכאשר הרב א"ל שאסורה על בעלה נבהלה מאד ואמרה כי רע ומר לה מאד שתתפרד מבעלה בשגם שיש לה בנים עמו ובאה האשה לשאול אם יש לה היתר לשבת עם בעלה וגם כעת היא מודית שזינתה עם פ' ברצונה והבעל אומר כי להיות שהוא חולה ואין לה מנוח מבעלה יומם ולילה ע"כ אומרת שזינתה כדי לפטור ממנו בג"פ ותשא לאחר והנה מעל כל אחד בפני עצמו מצדד להיתר. והנה מ"ש הרב מוה' נטע וואהל לתרץ דברי הרמב"ם דלא שייך לומר דמודית דרך תשובה כיון דהיה לה מקום לטעון טענה אחרת טענת טא"ל לא שייך לומר דרצונה לעשות תשובה כדי שלא תשב תחת בעלה באיסור דהא היה לה מקום בדרך אחר. הנה כבר זכיתי בה תחלה ועיין בשו"ת הגאון מוהר"ח כהן ר"פ ואינו לפני ושם כתבתי גם כן דרך זה והארכתי בביאור דברי התוס' בכתובות דף ס"ג בזה. ומה שהביא מעלתו דברי הנוב"י מהד"ב סי' י"א שהקשה על מ"א דאמרה דאינה נאמנת בטמאה אני לך מטעם דחיישינן שמא ענ"ב וע"ז הקשה דהיה להם לתקן שיגרשנה ע"מ שאם לא זינתה לא יחול הגט וא"כ אם לא זינתה אין כאן גט ובזה האריך לבנות לפענ"ד אין התחלה לקושיא דא"כ יוכל לקלקלה כשתנשא לאחר ויאמר שנודע לו שלא זינתה ויהיה הגט בטל כדרך שחששו במוציא אשתו משום שם רע וכאן עדיף מיניה דשם היה ש"ר וכאן לא היה שום ש"ר רק שהיא אמרה כן וא"כ יוכל לבטל הגט וכאן היה תנאי גמור ולא הוה לעז בעלמא ועיין תוס' כתובות דף ע"ד ובגיטין דף מ"ו וא"ל דלתקן שלא יוכל להחזיר דא"כ כל שנחזיק שהוא גט מעליא שוב לא הועלנו בתנאי וז"ב. עוד נראה לי בישוב קושיא זו דהנה התוס' ישינים כתבו בשם הר"א ממיץ דכל דהוא אינו מוזהר היא אינה מוזהרת וביאור הדברים כמ"ש הרשב"א בחידושיו שם דכיון דאינה נאמנת לגבי הבעל דחשו שמא ענ"ב גם היא אינה מוזהרת ולפ"ז כיון דהוא גרשה ניהו דהוא גרשה בתנאי אבל בעל השני מותר לבא עליה דהא לגבי דידיה האמינו אותה באומרת טמאה אני לך שוב היא ג"כ אינה מוזהרת ודו"ק היטב כי הוא דבר חדש. והנה לכאורה רציתי לומר דבר חדש דבטמאה אני לך דאמרינן ענ"ב והקשו הקדמונים דאיסור שבה להיכן אזלא. ולפענ"ד היה נראה דהנה זה ודאי דבאמרה טמאה אני לך היתה נאמנת לחזור בה באם תתן אמתלא לדבריה וא"כ אף אם לא טענה והיה נגלה לנו אמתלא טובה וברורה היינו טוענים אמתלא זו וא"כ ענ"ב הוה אמתלא טובה שראו הקלקול בדורות האחרוני' שהנשים מתפרצות עשו חז"ל כאלו היתה טוענת כן ולפ"ז כאן דעשתה מעשה וסגפה עצמה בתעניתי' ובאמתלא אינה נאמנת כשעשתה מעשה וכמ"ש הטור בשם הרשב"א ביו"ד סי' קפ"ה ומכ"ש כשהיא לא טענה רק שאנן טענינן כן. ומיהו יש לדחות כמ"ש האחרוני' ליישב הך דעשה סימן בראש כבש דהמעשה אינו מורה ע"ז הענין וגם כאן הסיגוף יוכל להיות על דברים אחרי' ולא על חטא זה רק שהיא אמרה שעושית בשביל זה יש לומר דערומי קא מערמת. אך בגוף הענין דערומי קא מערמת הנה החוות יאיר כתב דכל שעשתה דרך וידוי לא שייך זאת ואף שהנוב"י חולק ע"ז דיש לומר דכ"ז עשתה מחמת ערמה הנה היש"ש פרק גה"נ סי' מ"ז כתב דהא דאמרו בש"ס דאין לו תקנה עד שיחזיר אבידה בדבר חשוב הוא דוקא כשעושה תשובה קלה כריבית' טופרא ומזיא אבל באם מתענה ועושה סיגוף זה עדיף מהחזרת אבידה ע"ש וא"כ באשה הסיגוף מבשר ויין אפשר דהוה סיגוף גדול ולא שייך ערומי קא מערמת. והנה לפמ"ש דענ"ב הוה מתורת אמתלא ולפ"ז היה מקום לומר דדוקא כשאמרה סתם טמאה אני לך אבל כשאמרה זניתי עם פלוני הוה כהך דרא"ה שאמרה נתקדשתי לפלוני ל"ש אמתלא ולפי"ז כאן שאמרה זניתי עם פלוני לא מועיל אמתלא. אמנם ברא"ש ובאהע"ז סי' מ"ו מבואר דאף שאמרה לפלוני מועיל אמתלא יע"ש בח"מ וב"ש ובאמת לא דמי להך דהרא"ה ששם הודית לפלוני ולא כל המינו להפקיע עצמה משיעבודו כמ"ש הרא"ה ועיין שו"ת נו"ב מהד"ק חלק אהע"ז סי' ס' אבל כאן לא שייך זאת. והנה מעל' מביא דברי השעה"מ פ"ט מאישות בשם מהר"ש דביצא קול מקודם אף שלא הוחזק בב"ד נאמנות בטמאה אני לך ומהר"ם דיביטין חולק עליו בזה והשעה"מ כתב דבד"מ סי' מ"ו הנ"ל מבואר כחלוקו של מהר"ש ואסור. ולפענ"ד נראה טעם לזה משום דענין ענ"ב הוא משום דמהראוי לאוקמה אחזקת צדיקת וחזקת אישות שיש לבעל עליה ולפ"ז כל שקדם קול הרי אתרע עכ"פ חזקת צדיקת ואישות והוה כהך דכתבו התוס' בכתובות דף כ"ג דכל דזרק לה קידושין אתרע חזקת פנויה וה"ה כאן מה"ת לומר דענ"ב וז"ב ומהאי טעמא נראה דאם יש עד אחד שזינתה שוב נאמנת דהא אתרע חזקת צדיקת וז"ב. ובזה הן נסתר מ"ש מע"ל וגם הרב מוה' מנלי דהרי כבר הכחישה הקול ולפמ"ש מה בכך דהא מכל מקום היה ריעותא ואתרע חזקת צדיקת. ובזה יש ליישב מה שהקשה מהר"מ הנ"ל מהירושלמי פ"ק דסוטה דאמר דמשנה דאסורה לאכול בתרומה דלא כמ"א דא"נ לומר טמאה אני לך והקשה הא שם הוה קינוי וסתירה ובודאי הוה כמו יצא קול ואפ"ה א"נ. ולפמ"ש אתי שפיר דיש לומר דמיירי לאחר ששתתה ועיין מלמ"ל פ"ח מתרומות הט"ו וא"כ שוב בודאי נסתר הקינוי וסתירה שהרי לא בדקוה המים ובכה"ג הוה כקול ושוברו עמו דבטל הקול מכל וכל וז"ב. ומה שהביאו בשם הנוב"י דכל שנתבטל התקנה משום דענ"ב אף במקום דל"ש החשש דענ"ב ג"כ אינה נאמנת. הנה יש סתירה גלויה לזה ממה דקי"ל דכל שיש רגלים לדבר נאמנת ואמאי והא מכל מקום נתבטל התקנה וגם ממ"ש התוס' דכל שמפסדת הכתובה לא שייך חשש דענ"ב והרי כבר נתבטל התקנה ועיין בהרא"ש פרק הבע"י שם מבואר בהדיא דלא כסברת נוב"י ואין לפני הש"ס והטור לעיין בזה וכבר הארכתי אשתקד לסתור סברא זו ואכ"מ. דרך כלל לפענ"ד כיון שהיה קול רינון מעיקרא וגם מסגפת עצמה לפענ"ד יש לחוש לה ובפרט לפמ"ש בטעם דענ"ב הוא משום חזקת צדיקת א"כ במקום דלא שייך ענ"ב שוב אתרע חזקת צדיקת ובפרט כאן:
3
ד׳והנה ביום ג' חוקת כ"ו סיון שנת תבר"ך הגיעני שנית מ"ש הדיינים להשיב על דבריי ואמרתי לרשום מ"ש ע"ז. הנה מכתבם קבלתי הנה על תירוץ הראשון שכתבתי על קושית הגאון מוהרד"ט ז"ל וכתבו דלא משכחת שיקלקלה דלא יהיה לו עדים שלא קלקלה ומאן משגח ביה ושם לא אמרו רק שמא ימצאו דבריו בדאים. ולא ידעתי מה יענו להמוציא אשתו משום שם רע דג"כ חייש לקלקולא והיכן יוודעו הדברים וע"כ דיוודעו הדברים בעדים וכדומה. ומ"ש על תירוצי השני שהיא כשגגה היוצאת מלפני השליט אני אומר מליצתם אל חיקם תשוב אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מזידין דבאמת כפי פשטת לשון הרשב"א דעל כהן אינה מוזהרת א"כ מה קול הרעש על הר"א ממיץ והרי התוס' הקשו מש"ס הלז אבל לפי מה שהסברתי אני דכוונת הר"א ממיץ והרשב"א היא דכל שהתורה התירה לזה לקחת אותה לא שייך שתהיה מוזהרת עליו דע"כ לא אמרה תורה רק דהשוה הכתוב אשה לאיש אבל במקום שהתירה התורה לקחת אותה איך שייך שתהיה אסורה עליו והא התורה התירה וא"כ אין זה דרכי נועם שהתורה יתיר להבעל והאשה תהיה אסורה עליו וא"כ יהיו הבנים פגומים וע"כ דכל שהתורה התירה לו גם היא אינה מוזהרת וז"ב כשמש. ומ"ש על תירוצי לקושית הקדמונים שכוונתי לדברי המהרי"ט נהניתי עד מאד ואינו לפני כעת. אמנם מ"ש שכאן אף במעשה יוכלו לחזור דהא לא חל המעשה כלל כיון דתיכף יש לה אמתלא ושאני טבח דבעת שעשה המעשה לא נודע מאמתלא וחל המעשה משא"כ כאן. הנה אף שהיה נראה החילוק מצד עצמותו אבל אחר הביקור בטעם הסברא דאמתלא ל"מ כשעשתה מעשה הוא משום דמעשה לא טרחו לעשות וא"כ מה בכך שנודע תיכף אמתלא מכל מקום אמתלא לא שייך בזה כל שעשו מעשה. גם מ"ש לדחות דברי החו"י אף שסגפה עצמה דאולי עשתה בשביל דבר אחר. הנה אנכי המצאתי זאת אבל זה לענין מעשה שפיר כתבתי אבל לענין חשש ענ"ב שפיר כתבתי דהרי ברגלים לדבר נאמנת ואין לך רגלים לדבר יותר מזה דהרי חזינן דמסגפת עצמה בשביל זה ניהו דיכולין לתלות בדבר אחר אבל מידי רגלים לדבר לא יצא דרגלים לדבר ג"כ אינו דבר ברור ואפ"ה נאמנת והבן. מ"ש דע"י קול לא אתרע החזקה לא ידעתי דניהו דלא אסרינן בשביל קלא דבתר נישואין אבל עכ"פ חזקת כשרות ודאי אתרע ומ"ש על דברתי להשיג על הנוב"י שהנוב"י לא כתב רק לשיטת הר"ן בשם אחרים אבל לטעם התוס' והרא"ש כתבו טעמים אחרים משום קלקול הדורות ולכך כשמפסדת הכתובה מהמנא לא ידעתי ודי לנו עכ"פ שהתוס' והרא"ש חלוקים על סברתו וא"כ שוב אין סברתו מוסכמת לדינא ורואה אני שהם אוהבים לטעון ושונאים לפרוק. ומ"ש על תירוצי הראשון דלא שייך קלקול (אלא) כל שכופין אותו לגרש ושם אין כופין אותו לגרש. הנה אף אם נימא שכופין לגרש אף שאינו מוכרח כרש"י כמ"ש הגאון מוהר"ח כהן ז"ל ר"פ בסי' י"ב שנדפס מחדש אבל כל שיגרש על תנאי פשיטא דיהיה כפייה בטעות ויוכל לחזור וז"ב. ומ"ש על תירוץ השני כבר כתבתי בזה ועיין תוס' כתובות דף ט' בסוגיא דפ"פ דאף שראה בעינו שזינתה אם נימא דבעי עדים לא נאסרה יעו"ש ובדרוש הארכתי בדברי התוס' הלז ואכ"מ. והנה הגיעני שלישית מהרב מוהר"ר ישראל נטע ביום ה' ב' אלול תבר"ך והאריך עוד דהיא הכחישה הקול אז וכל שהיא הכחישה הקול בודאי לא חשוב רגלים לדבר. והנה כ"ז ללא הועיל דמ"מ אתרע חזקה דכשרות כל שיצא עליה רינון ניהי דאין אוסרין על הקול אבל מכל מקום אתרע חזקת כשרות ומ"ש עוד במה שחידשתי למעלה דכל שאינה נאמנת והוא מותר בה אף היא אינה מוזהרת וע"ז כתב דיש לו פרכא גדולה מהא דפריך בכתובות דף כ"ב היא גופה באשם תלוי קאי הרי אף דהוא מותר בה מכל מקום היא אסורה. ולא ידעתי מהו שח דאטו אנן ידעינן דהוא מותר והלא לפנינו שני כתי עדים המכחישים זא"ז רק שהוא יודע שמת ולגבי נפשיה אדם נאמן לזה שפיר פריך דלגבי דידה דלא ידעה באשם תלוי קאי אבל כאן שהב"ד אומרים לו שמותר בה אף דיש לחוש שמא הוא אומרת אמת אפ"ה תקנו חז"ל דלא נאמין לה א"כ שוב גם היא מותרת וז"ב כשמש:
4
ה׳והנה בפורים תרכ"ג ה' תשא הגיעני מכתב מ"ק גלינא באשה אחת שדרה עם בעלה זה שבע שנים ובעלה ראה שהיא צנועה ונוהגת בדת יהדות כראוי וזה איזה שנים שמרבית בצדקות וצנועה כמעט אין שוה לה בעיר שם והנה בתוך אחד השיחים שסיפר לה בעלה הדין דאשה שזינתה תחת בעלה דינה לגרשה וכיון ששמעה זאת התחילה לילל ולקלל יומה ובבכיה רבה התודית לפניו שזה כמו ארבעה שנים שזינתה תחת בעלה באופן זה שתחת דירתה יש למטה איש אחד ונהג עמה בכיעור בתחלה כמה פעמים בחיבוק ונישוק ואח"כ אירע שהלך לחדרה בלילה ונתייחד עמה במטה ותבעה ולא רצתה עד שאמר שלא יעשה לה רק נשיקת אבר עד שנתרצתה וכך היה שלא הערה בה רק נגיעת אבר פעם אחד הרגישה בה בשעת מעשה טיפות זרע ונסתפקה מה זה היה לה הא לא הרגישה רק נשיקת אבר ומאותה מעשה והלאה הפסיקה מאותה מעשה והתחילה בתשובה ומייללת על עונה ואמרה לו עשה כדינא ומה אוכל לעשות כה דברה אל בעלה מתוך בכייה ווידוי ואמרה שלא תדור עם בעל אחר וכמעט סכנת נפשות בדבר. והנה מע"ל צידד להיתר ולאיסור דלכאורה אם הבעל מאמין לדבריה מחוייב לגרשה כמבואר באהע"ז סי' קס"ו וכאן לא שייך מ"ש בסי' קע"ח דכאן לא שייך שעיניו נתן באשה אחרת שהרי הבעל בוכה ומעלתו מכיר שזה אמת ויש סכנת נפשות בדבר והיא נאמנת שמתוך ווידוי דברים הוא. אמנם אמר להיתר שהרי לא היה רק נשיקת אבר ואומרת מותר ומעלה בו מעל לא שייך שהרי לא רצתה רק נגיעה בעלמא וגם הביא דברי הב"ש ודגול מרבבה ובשו"ת נוב"י שכל שלא היה הכנסת כל האבר לא נאסרה על בעלה וגם כתב שהיה תחלתו באונס וסופו ברצון כיון שלא רצתה רק נגיעת אבר בלבד. והנה כל דבריו לא נהירין מ"ש דזה מקרי תחלתה באונס זה אינו דאונס היינו שלא רצתה בכל המעשה וזה אנסה אבל כאן הרי רצתה בזה ואטו דינא גמירי שבזה לא נאסרה וגם מה שלא הכניס כל עטרה זה אינו דהא טפות זרע הרגישה וקשה לסמוך בזה. אמנם שייך חשש שמא ענ"ב ואף דאמרה דרך וידוי כבר כתב הנוב"י שאין לסמוך בזה על החוות יאיר וכמ"ש למעלה. אמנם נראה דזה הוה כמתחייבת עצמה מתוך טענתה שהיא רוצית להתיר עצמה ובכה"ג שם שייך שמא ענ"ב ועיין בחו"מ סי' קמ"ו בזה ובט"ז סי' ע"ה ועיין בנוב"י במהד"ב סי' יו"ד וסי' כ"ג ודו"ק. ודרך אגב אזכור מה שאירע פה לבוב יום ד' תרומה ד' אדר ראשון שנת תרכ"ד אשה אחת שמוכרת גשלידער בעת חליה למות בשפיטאהל התוודית ואמרה שמכרה טריפות בעד כשירות. והנה לכאורה אין אדם משים עצמו רשע אך כיון שהיתה בדרך ווידוי דעת הח"י דמהמנת ואף שהנוב"י מהדו"ק באהע"ז סי' עיין חולק ע"ז היינו ששם שייך ערומי קא מערמת אבל כאן מה ערומי שייך בזה וגם כי היה לפני מיתתה ומתה בימים לא כבירים אח"ז אין אדם משטה בשעת מיתה. והנה לענין הכלים לא שייך לאסור דלא נודע מי ומי הקונים:
5