שואל ומשיב מהדורא תליתאה ב׳:פ״וShoel uMeshiv Mahadura III 2:86
א׳ארשום מה שנתחדש לי ביומא דף ע"ח לענין מנעל. וזה יצא ראשונה ברמב"ם פ"ג משביתת עשור הל"ז אסור לנעול מנעל וסנדל אפילו ברגלו אחת כתב הה"מ זה פשוט ומבואר בגמרא דאף ברגלו אחת אסור ולא ידעתי היכן מבואר כן ואולי בירושלמי ואינו לפני כעת שאני יושב בקרית חוצות. אמנם הטעם לפענ"ד דהנה הרמב"ן הובא בר"ן הקשה על הא דמותר בשאר מינים ביו"כ דלאו מנעל הוא דאכתי אסור משום משוי וכתבתי בחידושי ליו"ד סי' שפ"ב דכיון דאינו מותר רק מחמת מכה והרי אמרו דמכה ברגלו אחת מותר ברגלו השניה משום דמכתו מוכיח עליו וא"כ במנעל אסור אף ברגלו אחת משום דהוי משוי. והנה הר"ן חידש דלא שייך משום משוי דהא ביוה"כ דאסור לצאת במנעל א"כ שאר מינים לא מקרי משוי ודפח"ח. איברא דלפ"ז יקשה א"כ מה פריך מקב הקיטע דהא הקיטע דאי אפשר לצאת רק בקב א"כ שוב אינו משוי וא"ל דאכתי אסור משום מנעל דיש לומר דשאני שעם ושאר מינים דלא מקרי מנעל כלל לשאר אדם וא"כ אף דביוה"כ אסור לצאת במנעל מ"מ מנעל לא מקרי דאין שמם מנעל לשום אדם רק דאריא דאיסורא רביע עליה אבל קיטע דהקב שלו הוא עיקר הילוכו א"כ אפשר דמקרי מנעל. אמנם הש"ס שפיר הקשה דא"כ למה ר"י אוסר וע"כ דבזה פליגי דר"מ ס"ל דמנעל הוא מתיר ור"י לא מחשיב מנעל ואוסר וא"כ ה"ה שעם. וזה למדתי מה דמשני רבא דכ"ע מנעל הוא ותמה הרז"ה דא"כ יאסר כל שאר מינים והרמב"ן האריך דה"ק לר"מ ולר' יוסי מקרי מנעל ואנן קי"ל כריב"ן יעו"ש וזה דחוק דאמרו בסתמא דכ"ע מנעל היא. הן אמת דבתוס' ישנים מצאתי שגרס בין לר"מ בין לר' יוסי מנעל הוא אבל לפנינו אין הגירסא כן ולפמ"ש אתי שפיר דזה דמשני דלהקיטע דכ"ע מנעל הוא ובשבת פליגי דגזיר דלמא נפיל ועיין רמב"ן שנדחק במה דאמר ובשבת הוא דפליגי ולפמ"ש אתי שפיר דלענין קיטע קאי דלכך אסור לצאת הקיטע ביוה"כ בזה משום דמנעל הוא והיינו שלקיטע מקרי מנעל אבל בשבת פליגי דלמא אשתמוט מרגלו ודו"ק היטב ובזה יתישב כל שיטת הרי"ף והרמב"ם וכל הגאונים דמתירין בשאר מינים ודו"ק:
1
ב׳והנה מ"ש לעיל דלא מצאתי בגמרא. שבתי וראיתי דהיא גמרא מפורשת דהרי הקיטע דחולק ר' יוסי דאסור משום דמנעל הוא ואף שאינו רק ברגל אחד ואפ"ה אוסר רבי יוסי ודו"ק. והנה רש"י פירש בשבת דף מ"ה דטעמא דר' יוסי דאוסר לפי שאינו תכשיט ותמהו התוספות דביומא אמר רבא דטעמא דר' יוסי דלמא משתמטא ואתי לאתויי ד' אמות ברה"ר. והנראה דהנה התוס' הקשו דהיאך שייך דלמא אתי לאתויי ד' אמות הא אין לו אלא רגל אחד ולא יזוז ממקומו. אך נראה דאין הכוונה דמשתמיט לגמרי רק דמשתמיט קצת מרגלו וא"כ כיון שנראה שאינו רגלו ממש והקיטע אינו עושה רק להראות שהוא רגל כמ"ש הר"ר פורת וא"כ שוב כל שניכר שמשתמיט שוב יש לחוש דלמא אתי לאתויי ד' אמות ועכ"פ משוי הוא וזה דאוסר ר' יוסי כיון דלאו תכשיט הוא שוב הוה משוי ואסור ודו"ק. והנה לא ראיתי ברמב"ם שיביא הדין דקטע רק בשבת ולא ליוה"כ מיהו כיון דאוסר בשבת מכ"ש ביוה"כ דבזה אף ר"מ מודה ועיין שעה"מ שהביא בשם גופי הלכות שהקשה על הכ"מ פי"ד מכלים שכתב דלכך פסק הרמב"ם כר"ע משום דר"ש ס"ל כוותיה ומשמע דתלוי זה בזה והרי הרמב"ם פסק דאין הקיטע יוצא בקב שלו אלמא דלא חשיב מנעל ודלא כר"מ וא"כ למה פסק שם כר"ע וכתב השעה"מ דשאני בשבת משום דחשו דלמא אתי לאתויי ד' אמות ברה"ר ובאמת שכן עלה במחשבה לפני אבל באמת אם נימא כשיטת הרמב"ן א"כ לא קי"ל דמנעל הוא וכריב"נ וא"כ שוב קשה קושית הגופי הלכות. אמנם לשיטת רש"י דמחלק בין עץ לשאר מינים א"כ יש לומר דגם הרמב"ם הוא ס"ל כן ובזה יש להאריך במ"ש הכ"מ דדברי הרמב"ם סתומים ולפמ"ש מבואר דס"ל כשיטת רש"י. אמנם באמת סנדל של סיידין רש"י מסופק אם הוא של עץ או של קש ועיין רש"י ד"ה וריב"נ אבל הרמב"ם פירש דסנדל של סיידין הוא של עץ והכ"מ הביא שכן פירש"י וכן הוא ברש"י ד"ה סנדל אבל גבי רבנן מביא פירושו שהוא של קש. ובגוף קושית הרמב"ן דמכל מקום משוי הוה לכאורה לפי מה שחידש הגאון מוהר"י בבינה לעתים דיוה"כ ל"ש הוצאה ל"ק קושית הרמב"ן אבל כבר סתרתי דבריו ונדפס על שמי בבינה לעתים שנדפס מחדש. והנה מה דנסתפקו אי גם בשל תענית והקשיתי בחידושי בהס"ד דת"צ חמור מיוה"כ אמנם לפי מה דאמרו דביוה"כ לא אכפת לן בתענוג ל"ק:
2
ג׳והנה התוס' ביבמות ד"ה באנפליא הקשו דהכא שרינן של שעם לחליצה וביומא אמרו דריב"ל הלך ביוה"כ בשל שעם וכתב המהרש"א דא"ל דריב"ל פסק כר' יוסי דהרי ביומא מסיק דכ"ע מנעל הוא ובשבת פליגי משום דלמא אתי לאתוי' ד"א ברה"ר ע"ש וזהו קושית הרז"ה על הני אמוראי והמלחמות תירץ בזה וכבר כתבתי לעיל בזה מיהו לשיטת רש"י דמחלק בין עץ לשאר מינים ל"ק קושית התוס' וכמ"ש ודו"ק. ובגוף קושית הרמב"ן דהא משוי הוא לפענ"ד היה נראה כיון דלאו מנעל הוא והוציא המשוי שלא כדרך המוציאין כמו ברגלו דאמרו בשבת דף צ"ב דברגלו פטור שלא הוציא כדרך המוציאין כדאמרו בשבת דף צ"ב וכן קי"ל כמ"ש הרמב"ם פרק י"ב משבת וא"כ לא מקרי משוי ואף שמדרבנן עכ"פ אסור אפשר דלא גזרו בזה שא"א ללבוש מנעלים ודו"ק. ובגוף דברי הרמב"ן אני תמה במה שחידש בהא דאמר רבא דכ"ע מנעל הוא היינו ר"מ ור' יוסי אבל ריב"נ חולק ע"ז וס"ל דלאו מנעל הוא וכמו שאמרו בשבת ולא הודו לו מני ריב"נ. ואני תמה דהא אנן קי"ל כר"ע מחבירו וכמ"ש הרמב"ם פכ"ה מכלים הי"ג ופ"ב מכלים ה"ד וא"כ שוב הוה מנעל גם במ"ש הרמב"ן אח"כ דמצא ראיה ברורה דשעם וקש דינו כשל עץ והביא הך דסוכה דף כ' אני תמה דא"כ הביא ראיה לסתור והא שם מבואר דלא קי"ל כריב"נ וביותר אני תמה דהרמב"ן לא הביא דברי הר"ש פי"ז מכלים משנה י"ז דשם מבואר להדיא דלא כרמב"ן ואינו תלוי המחלוקת אי הוה כשל עץ או לא ושם הביא הר"ש דברי הש"ס דסוכה ע"ש היטב שדחה דברי רש"י שפירש דפליגי אי הוה חשוב דבר המעמיד ע"ש ודברי רמב"ן צע"ג דנראה דהוה כהאי גברא דאתי חובתי' לקיניה וכפי הנראה דמ"ש שם הוא לדחות פירש"י שמחלק בין עץ לקש אבל עכ"פ מ"ש לפרש דברי רבא ולקיים פסק הגאונים דבשעם וגמי אינו כלי ולאו מנעל הוא בזה הוא דלא כהלכתא דאנן קי"ל כר"ע ולא כריב"נ ודו"ק היטב. והנה הר"ש כתב שם דהמחלוקת דר"ע וריב"נ הוא בדבר המעמיד אם חשוב דבר המעמיד ולפ"ז גם לענין סוכה פליגו בזה ומזה צ"ע על מ"ש הרב"י סי' תר"ל ובמ"א סי' תרכ"ט ס"ק ט' דדבר המעמיד לסכך כשר אף שמקבל טומאה ומדברי הר"ש לא משמע כן וצ"ע גם פשטת לשון הש"ס בשבת דף ס"ה לא נראה כן. ודרך אגב אזכור מה דתמיה לי טובא בהא דפריך הש"ס בשבת שם דברי ר"ע ולא הודו לו והתניא הודו לו ואמאי לא משני כדאמרו ביבמות דף ס"ז ע"א מי קתני וקבלו והודו לו תני דמסתבר טעמיה וא"כ גם כאן מסתבר טעמיה דר"ע אבל לא הודו לו להלכה. מיהו יש לומר דאכתי קשה למה לא הודו לו להלכה. והנה מה שהקשיתי על הרמב"ן מצאתי קצת בלח"מ פרק ג' משביתות עשור. והנה בשו"ת פנים מאירות ח"ב הקשה לשיטת הרז"ה דרבא פליג על כל הני אמוראי דהלכו בשל שעם ושל סיב ואמר דשלא כדין עשו והקשה דא"כ למה אמר רבא דכ"ע מנעל הוא לימא דבאמת פליגי אי הוה מנעל או לא ורק דמגין עכ"פ הוה ולכך אסור ביוה"כ וכוונתו דהרי אמרו ביבמות דף ק"ג האי מגין והאי לא מגין וה"ה לענין יוה"כ. ולפענ"ד אין ענין חליצה ליוה"כ לענין דמגין דהנה בחליצה פסולה דנעל כתיב ונעל מידי דמגין הוא וכדפירש רש"י ביבמות דף ק"א במשנה ולכך כל שהוא מגין מסתבר אף דאינו של עור עכ"פ מגין הוא אבל ביוה"כ דיליף העינוי דנעילת סנדל מקרא דהלך ערום ויחף או מקרא דמנעי רגלך מיחף א"כ מה בכך שקב הקיטע מגין מכל מקום מרגיש יחיפות ברגל והרי מטעם זה שיטת הב"ח דילך יחף לגמרי והרמב"ם כתב דבבגד פסול דמכל מקום מרגיש בקושי הארץ ומכ"ש בקטע דמרגיש היחפות ועיין בתוס' יומא דקב הקטע דלכל הפירושים אינו מחובר הרגל בקב לגמרי וא"כ מרגיש היחפות ואם כן ל"ש דמגין איברא דהר"ן פירש ביומא דמה דמבעיא בשל שעם אי הוה מנעל ואת"ל דלאו מנעל אי מגין או לא אבל הבעל המאור לא ס"ל כן וס"ל דמגין לא שייך ביוה"כ ועיקר תלוי בנעל דאינו מרגיש היחפות: והנה בהא דאמרו ביבמות שם דקב הקיטע מני ר"מ היא דאמר הקטע יוצא בקב שלו. וק"ל טובא דמה מדמה לר"מ דלמא שאני קב הקטע להקטע עצמו דחשוב מנעל לר"מ דהרי הוא מנעל שלו ואינו יכול לילך בשוק רק בהקטע אבל לענין חליצה לאיש שאינו קיטע לא חשוב מנעל ומהראוי לפסול לחליצה והיא קושיא גדולה למעיין. וצריך לומר דזה מדברי רבא דמחלק בין מגין ללא מגין וא"כ כל דמגין לר"מ חשוב מנעל וה"ה לחליצה וזה כלו סיוע לרבא ואביי באמת לא ס"ל כן והוא פירש הברייתא כרבנן ורישא במחופה עור. ובזה מיושב היטב קושית המהרש"א לאביי דלא מחלק בין מגין ללא מגין א"כ מה מקשה מאנפיליא לימא דכאן כר"מ וכאן כרבנן ולפמ"ש אתי שפיר דלאביי אי אפשר לאוקמא כר"מ דשאני קיטע משאינו קיטע. ובזה מיושב היטב קושית התוספות ביבמות ד"ה באנפליא דכאן משמע דלר' יוסי לאו מנעל הוא וביומא אמרו דכ"ע מנעל היא ובשבת הטעם דשמא פסיק להו ולפמ"ש אתי שפיר דלהס"ד דבאנפליא אתיא כרבנן באמת הוה ס"ד דר"מ לא חשיב מנעל אבל לפי המסקנא באמת מנעל הוא ושאני חליצה דמגין וכדמוקי רבא. ובזה מיושב גם קושיא השניה דכאן שרינן שעם לחליצה והרי ריב"ל הלך בשעם ולפמ"ש אתי שפיר דשאני חליצה דמגין וכדמוקי רבא משא"כ ביוה"כ ודו"ק ועיין מ"ש המהרש"א שהקשה על התוס' דלישני כאן כר"מ וכאן כר' יוסי. ולפמ"ש לרבא ל"ק דס"ל דכ"ע מנעל הוא ודו"ק. אברא דאמרו שם סנדל של עץ מאן תנא ר"מ היא ולכאורה אף לר"מ יש לומר דשאני קיטע דקב שלו מגין והו"ל מנעל משא"כ סנדל של עץ והנה לשיטת רש"י דעץ חשוב יותר ומקרי מנעל א"כ שפיר אתיא כר"מ ועיין מהרש"א שם מה שהאריך בזה ולפמ"ש יש לפלפל בדבריו ולא נפניתי כעת להעמיק כל כך ובזה נסתר הרבה דברים של הישועת יעקב סי' תקנ"ד יעו"ש ודו"ק ובמ"ש למעלה ליישב קושית הפ"מ דביוה"כ הוא אסור משום דמגין נראה לפענ"ד דע"כ לא קאמרו ביבמות דף ק"ג גבי חלצה בקב הקיטע דהיבם אינו קיטע וא"כ כשעשה רגלו הקב הקיטע שפיר מגין עליו אבל הקיטע עצמו אינו מגין עליו הקב שהרי רק לפעמים נשען על הקב וכמ"ש התוס' לכל הפירושים. ובזה מיושב קושית הרז"ה דביבמות אמרו דמגין וביומא אמרו דכ"ע מנעל הוא. ולפמ"ש אתי שפיר דבחליצה שזה אינו קיטע שפיר מגין ולאו מנעל הוא רק דמגין אבל לגבי הקיטע עצמו באמת מקרי מנעל וכמ"ש דאינו מגין ודו"ק וצ"ע דברמב"ם פ"ד מיבום וכן בש"ע באהע"ז סי' קמ"ט נשמט הדין דקב הקיטע וכלל הרמב"ם של עץ עם סיב ושער ובכלם נקט כרבנן דפסולה וא"כ אפשר דקב הקיטע פסול אבל צריך עיון דיש לומר דמגין וכשר ודו"ק וצ"ע. שוב הגיע לידי שו"ת פ"מ ח"ב ובסי' כ"ח שם ראיתי דפוסח על שתי סעיפים דביוה"כ כל שאינו מרגיש יחיפות הוה מנעל אף של שער וסיב וכשמרגיש יחיפות מותר. והנה כעין זה כתבתי למעלה אבל מה שפירש מה דאמרו דכ"ע מנעל הוא היינו בשביל שאינו מרגיש יחיפות זה אינו נראה ע"ש בכל דבריו והעיקר לפענ"ד כמ"ש. ודברי הפ"מ תמוהים דהוא חידש דביוה"כ כל שאינו מרגיש יחיפות אסור וזה שאמרו דכ"ע מנעל הוא וקאי על יוה"כ ודבריו תמוהים דא"כ למה הוצרך לחדש דבשבת פליגי אי חיישינן דלמא נפיל למה לא אמר דלענין שבת לאו מנעל הוא כס"ד דהש"ס ורק ביוה"כ הוה מנעל וע"כ דליתנהו לדבריו ודו"ק:
3