שואל ומשיב מהדורא תליתאה ב׳:פ״זShoel uMeshiv Mahadura III 2:87
א׳בענין אין אדם משים עצמו רשע אף כשאומרים שעשו תשובה:
1
ב׳הנה ביום י"ג תמוז הוא יא"צ של הגאון הכהן הגדול מאחיו מוהר"ח כהן ז"ל אב"ד פה לבוב עיינתי בספרו מחדש בחלק יו"ד סי' א' הביא דברי הטור חו"מ סי' ל"א וכן הוא בש"ע שם שכתב וז"ל אבל אם אמרו אנוסים היינו מחמת ממון כו' או שהי' פסולים בעבירה אין נאמנים לפי שאין אדם משים עצמו רשע ואפילו אמרו שעשו תשובה והם עכשיו כשרים כיון שהעדות מתבטל ע"י שעושים עצמם רשעים אין להאמינם והבין הגאון הנ"ל דהכוונה לפי שעכ"פ עשו עצמם רשעים שהי' כבר רשעים לכך אינם נאמנים ע"ש. ולפענ"ד צ"ע מ"ש הטור שהעדות מתבטל ע"י שעושין עצמן רשעים ולי המך צ"ע דהא בפסולי עבירה כל שעשו תשובה כשרים דלא בעינן תחלתו וסופו בכשרות בפסולי עבירה וכמ"ש הש"ך חו"מ סי' ל"ד ס"ק ל"ג וכ"כ בסי' ל"ה ס"ק ז' בתחלתו ואף דאח"כ חזר בו מכל מקום העיקר כמ"ש בסי' ל"ד הנ"ל ועיין מ"ש בנו"ב מהד"ק חלק אהע"ז סי' ע"ב בשם זקנינו הגאון ר' העשיל בהגהותיו לטור וא"כ כל שאומר שעשה תשובה מדוע יתבטל העדות וא"ל דבעינן שיעשה תשובה לפני עדים ויתפרסם הדבר דזה אינו דכשם שלא נודע שעשה עבירה כך א"צ תשובה בפני רבים ואדרבא חציף עלי מאן דמפרש חטאי' וכסוי חטאה. הן אמת דהש"ך מדמה בסי' ל"ה שם פסולים בעבירה לפסול ממון המבואר בסי' ל"ד סט"ו ובאמת זה תלוי בשני הטעמים שכתב הסמ"ע שם דלטעם השני דלא חל עליו שם פיסול כיון דבידו להחזיר א"כ אפשר דה"נ כאן דבידו לעשות תשובה אבל להטעם הראשון דכל דנסתלק מהנגיעה לית ליה הנאה מזה זה לא שייך בפסולי עבירה דמ"מ הוא רשע. ועכ"פ לפמ"ש הש"ך צ"ע בזה דברי הטור וכמ"ש. עוד קשה לי לפמ"ש הרמב"ם פח"י מהלכות סנהדרין הלכה וא"ו דלכך אין אדם נהרג ולא נלקה ע"י עצמו משום שמא נטרפה דעתו בדבר זה ושמא הוא מן המחכים למות ושמא משום כך אומר דבר שקר כדי שיהרג ע"ש וא"כ ניהו דמסיים דגזירת הכתוב הוא מכל מקום באמרו שעשה תשובה ראינו שאינו רוצה שיהרג א"כ למה לא יהיה נאמן וא"ל דאם נאמינו שוב יהרג דז"א דמנ"ל זאת ובתשובה כתבתי בביאור הא דאמרו אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע דהחות יאיר בתשובותיו האריך בזה דלמה לא אמר בפשיטות דאין אדם משים עצמו רשע ואני פירשתי דזה דברי הרמב"ם דאדם קרוב אצל עצמו ומסתמא אין רצונו לגרום לעצמו רעה וע"כ שהוא מן המחכים למות וא"כ שוב אין אדם משים עצמו רשע ועכ"פ כשאומר שעשה תשובה שוב למה לא יהיה נאמן. אך מכאן ראיה ברורה למ"ש הסמ"ע סי' ל"ד ס"ק ס' וז"ל וכתב המרדכי דאפילו אמר אעשה תשובה ואוציא הריבית דערומי קא מערים כדי שלא יעיד לחבירו וכ"כ המחבר סמ"ו סל"ז באמרו העדים עשינו תשובה עכ"ל והיינו דחיישינן שמא באמת רוצה שיהרוג וללקות ומה שאומר שעשה תשובה הוא ערומי קא מערים שיאמינו לו יותר כדי שיפסול השטר וכדומה לכך טוען שעשה תשובה. ובזה מבואר דברי הטור דבאמת נתבטל העדות עי"ז דאנו חוששין שמא באמת עשה עבירה ולא עשה תשובה ולכך נפסל העדות אם היינו מאמינים לו ואף דלא בעינן תחלתו וסופו בכשרות בפסולי עבירה היינו כשנודע לנו שעשה תשובה בבירור אבל כאן אם נאמין לו שעשה עבירה שוב לא נודע לנו אם עשה תשובה וע"כ צריך לומר דכיון שלא נודע שעשה עבירה רק ע"פ והוא אינו נאמן לעשות עצמו רשע לכך מאמינים לו שעשה תשובה ולכך ממילא לא נפסל העדות שאין בכחו לבטל השטר עי"ז וגם טעמו של הרמב"ם שייך בזה דלמא ערומי קא מערים כדי שנאמין לו יותר ועי"ז יהיה נהרג דהא לענין תשובה בעי בירור גמור ול"מ תשובה לענין עבירה התלוי בב"ד וכמ"ש רש"י בחגיגה ואם עבר עבירה שחייב מיתת ב"ד לא יועיל מה שאומר שעשה תשובה ועיין שו"ת נו"ב מהד"ק חלק או"ח סי' ל"ה ולפ"ז דברי הסמ"ע מוכרחים. והנה מ"ש הגאון הנ"ל דמלשון הש"ס דאמרו דמחמת ממון אינם נאמנים והיה לו לחלק בין אמר דעשה תשובה ללא עשה תשובה ע"ש והאריך בזה ותמה שם על הב"ח שלא הביא ראיה זו ע"ש. ולפענ"ד במחכ"ת לק"מ דמה מועיל תשובה בזה היכא שהפסידו עי"ז ממון להלוה בזה שחתמו שקר וזה יוציא ממון עי"ז ואפילו הביא כל אילי נביות לא יועיל עד שירצה את חבירו ויחזיר לו ממונו והיזיקו ולכך כל שהיה מחמת ממון אינם נאמנים וז"ב ופשוט. ומ"ש הגאון דלא שייך ערומי קא מערים כדי שלא להעיד דהא אי בעי לא קיימו כלל והרי אין כת"י יוצא ממקום אחר. לפענ"ד ל"ק דכל שמשים עצמו רשע אף במגו אינו נאמן כמבואר בכללי מגו ומקורו מקידושין דף נון ובכמה מקומות וא"כ לא שייך הפה שאסר הוא הפה שהתיר דאינן נאמנים כלל דחיישינן שמא ערומי קא מערים כדי שנאמין אותם ואף דיש להם מגו מכל מקום אין אדם משים עצמו רשע אף דיש לו מיגו. ובזה נסתר נמי מ"ש עוד דנאמין לו ממנ"פ דאם אמת הדבר ודאי נכתב השטר בפסול ואם לאו הרי נעשו עתה רשעים דכובשין עדותן. ולפמ"ש אתי שפיר דכל שנעשו רשעים התורה אמרה שאינם נאמנים ובלא"ה ל"ק לפמ"ש דבאמת לא בעי תחלתו וסופו בכשרות בפסולי עבירה ורק משום דחשו שלא יערים אינם נאמנים ודו"ק היטב. ומ"ש עוד להשיג על הסמ"ע בכוונת המרדכי דהכונה דעושה תשובה א"נ עד שיהיה בפנינו. הנה זה ודאי דאין הכוונה כן דמה אתי לאשמועינן דזה ש"ס ערוך דלוה בריבית צריך שיחזיר הריבית לפנינו וכמבואר סי' ל"ד ואף לגוי לא ילוה בריבית והכוונה פשוטה לפענ"ד דהנה לדידי אוזיף בריבתא יוכל להיות אם שהוא היה הלוה ובר בניתוס אוזיף לו ברבית והיינו שבר בניתוס היה המלוה או להיפך שבר בניתוס היה הלוה. והנה התוס' כתבו בב"מ דף ג' דהיכא דרצונו לעשות תשובה לא שייך אין אדם משים עצמו רשע ולזה אמר שאף שאמר שמתכוין לעשות תשובה כדי להוציא הריבית או שיחזיר לו הריבית כשהוא המלוה מכל מקום אינן נאמנים דשמא ערומי קא מערמי לבלי להעיד ומ"ש כעובדא דהאי טבחא היינו שיש לחוש לערומי קא מערים אבל כאן ערומי קא מערמי כדי שנאמינם ובאמת קנוניא הוא עושה כדי שיפסול העדות וז"ב כשמש והמעיין במרדכי ימצא כי ע"י שאומר שאעשה תשובה ואוציא הריבית לא כתב הטעם דערומי קא מערים כי בזה פשוט שאינו נאמן להוציא הריבית אבל מה שאמר אשיב הריבית ע"ז כתב דערומי קא מערים והסמ"ע לא העתיק יפה ודו"ק. ומה שהקשה על רבינו ירוחם והריטב"א הובא בש"ך סי' מ"ו ס"ק י"ב דאף אי נימא דהוה תרי ותרי אינן נאמנים דלא שייך מגו בשנים ואי בעי שתקו לא שייך בזה דהא הי' מקויים ע"י אחרים. לפענ"ד לק"מ דמ"מ הי' תרי ותרי ולא מגבינן ולא קרעינן וז"פ לדעתי ועיין קצה"ח שם בס"ק י"א. אחר שכתבתי כל זה ראיתי בתומים סי' ל"ד ס"ק כ"ח שהביא בשם הרא"ה שהביא בשם הר"י מגש דבאומרים שעשו תשובה נאמנים דלא כטור וש"ע והוא תימה שלא הובא ביתה יוסף. גם מה שהקשה בהך דאוזיף בריבתא למה לא משני שאומר שעשה תשובה תמיה דלא הביא דברי המרדכי הנ"ל דכתב בהדיא דלא מהימן אף שרצונו לעשות תשובה דאימר ערומי קא מערמא. ובגוף הדין שהאריך דבעינן בפסולי עבירה ג"כ תחלתו וסופו בכשרות הנה גם הנוב"י סי' ע"ב העלה כן בשם זקני הגאון מוה' העשיל ז"ל ועיין תומים סי' ל"ה ס"ק ה' ול"ק כי כבר ביאר הנוב"י שבאמת אנן לא קי"ל כהך דרשב"א יעו"ש באורך בסתירת היתר השני ודו"ק. והנה במ"ש דלא שייך מיגו דאין אדם משים עצמו רשע הנה כבר כתב הספר כריתות הובא בש"ך בכללי מגו והתומים הביאו באות ק"ה דאין שום חולק בדבר יעו"ש:
2
ג׳והנה שאל אותי אחד מהחכמים דהא התוס' הקשו בדף ח"י דלהמני מחמת ממון במגו דמחמת נפשות ולק"מ דלהס"ד דרמב"ח קאי אסיפא בכת"י יוצא ממקום אחר אבל באין כת"י יוצא ממקום אחר לכ"ע נאמן במגו וס"ל דאדם משים עצמו רשע שפיר הקשו בתוספות דלהמני במיגו גם בכת"י יוצא ממקום אחר אבל להמסקנא דגם באין כת"י יוצא ממקום אחר ג"כ אינן נאמנים שוב לא מהמני אף במגו וז"ב ודו"ק. והנה ער"ה של שנת תרכ"ג הגיד לי הרב החריף מוה' מאיר בראם נ"י מה שראה בבעל העיטור במ"ש הרי"ף ביבמות פ"ג דף ל"א לענין זמן לנחה גבי עדים התורה אמרה מפיהם ולא מפי כתבם והא עדות החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד והרי"ף והרז"ה והרמב"ן האריכו בזה ויבואר לפנינו ובעל העיטור כתב דע"כ לא שייך כמי שנחקרה עדותן בב"ד רק בדבר שא"נ לומר ההיפוך וכל שכתבו בשטר הו"ל כמו שנחקרה עדותן בב"ד אבל בזמן דהעדים יכולים לומר אחרנוהו וכתבנוהו לא הוה כמי שנחקרה עדותן ודפח"ח. והנה קשה לי לפ"ז באם העדים אומרים אנוסים היינו מחמת נפשות ואין כתב ידם יוצא ממקום אחר דנאמנים מטעם שהפה שאסר והא בלא"ה לא שייך לומר דהוה כמו שנחקרה עדותן בב"ד דהרי יכולים לעשות כן מפני פ"נ וניתן לכתוב וא"כ לא הוה כמי שנחקרה עדותן בב"ד וכן במודעא וגם בכת"י יוצא ממקום אחר מהראוי שיהיו נאמנים דלא שייך לומר כמי שנחקרה עדותן בב"ד וכן בתנאי הי' דברינו או במודעא דנחלקו הפוסקים אי דוקא באין כתב ידם יוצא ממקום אחר או אף בכת"י יוצא ממקום אחר והא לא שייך בזה כמי שנחקרה כיון שניתן לכתוב ויכולין לומר כן. אמנם נראה דלא דמי להך דזמן דבזמן אף שנכתב בזמנו כתבנו יכולין לומר שאחרוהו וכמ"ש הרז"ה דלא שייך הזמה בעדות שבשטר כלל וא"כ לא הוה כנחקרה כיון דיכולין לומר שאחרו אף דכתוב בזמנו כתבנו משא"כ בכל הני דאם היה כתוב בפירוש שלא היו אנוסים או שלא היה מודעא ותנאי פשיטא שאינם נאמנים לומר שהיה מודעא או תנאי ואנוסים לכך הוה כנחקרה וז"ב. ובזה מיושב היטב דברי הרי"ף שמחלק בין כשמונח ביד העדים לא הוה כנחקרה עדותן ובין כשהוא ביד המלוה והקשו כולם דא"כ למה לא נקרע כל השטרות שנשארים ביד העדים ועיין ברמב"ן מ"ש בזה. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת עיקר התירוץ הוא כמ"ש הבעל עיטור רק דהרי"ף לשיטתו דס"ל דאם כתוב בזמנו כתבנו לא יוכלו לומר שאחרוהו וא"כ קשה לנחה גבי עדים ויכתבו שבזמנו כתוב וע"ז כתב כיון דמונח ביד עדים שוב לא יהיה כמי שנחקרה דהא יוכלו למחוק מ"ש בזמנו כתבנוהו והרי גבי אשה חשו למחיקה מכ"ש כשמונח ביד העדים ואף אם לא ימחקו כל שיכולין למחוק שוב לא הוה כמי שנחקרה והו"ל מפי כתבם ולפ"ז זהו לענין כתב אבל לענין שאר דברים הו"ל כנחקרה אף שמונח ביד עדים. ובדברי בעל העיטור הנ"ל הן נסתר מחמתו מ"ש הקצה"ח סי' למ"ד ס"ק ב' ליישב קושית הקדמונים בהא דאמרו מפני מה תקנו זמן בגיטין והקשו דלמא משום דו"ח וכתב הקצה"ח כיון דהוה כנחקרה עדותן שוב הו"ל כאומר היום וסגי בזה ע"ש והרי הבעל עיטור כתב להיפך דלא הוה כנחקרה לענין הזמן דהרי יוכלו אמר אחרנוהו. ובאמת דדברי הבעל עיטור צ"ע לפענ"ד דל"מ אם נימא דגט מאוחר פסול וה"ה בקידושין אם הי' בעי זמן שוב לא שייך לומר אחרנוהו ואף אם נימא דמאוחר כשר היינו משום דאהני עכ"פ לשבוע דבתרא אבל עכ"פ לכתחלה צריך זמן כדי שלא יחפה וא"כ אם היה צריך זמן שוב בודאי הוה כנחקרה וא"כ שוב לא הוה מפי כתבם וצ"ע. ובגוף דברי הבעל העיטור הנ"ל מה שחידש דעל זמן לא שייך כמי שנחקרה. לכאורה מצאתי סתירה גלויה לדבריו מהא דאמרו בירושלמי מס' שביעית פ' אחרון וז"ל מי מודיע אם הוא מוקדם וכו' עדי השטר מודיעין ופריך ולא כן אמר ר"ל עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ומשני תמן כשאמרו לא חתמנו כל עיקר ברם הכא נאמנים לומר ע"ז חתמנו וע"ז לא חתמנו ולדברי העיטור לענין זמן לא שייך כלל כמי שנחקרה עדותן בב"ד. ומיהו כפי הנראה העיטור מפרש דזה באמת תירוצו של הירושלמי דמחלק באם אומרים שלא חתמו כל עיקר א"נ דהוה כמי שנחקרה עדותן אבל ע"ז לא חתמו והיינו על הזמן נאמנים לומר שלא חתמו והיינו משום דיכולים לומר אחרנו וכתבנו אבל באמת הר"ן בריש מס' ר"ה וכן היא בריטב"א שנדפס מחדש על מס' ר"ה ביאר בהדיא דמיירי שטענו שטעו או שאנוסים היו וכדומה ולא פירשו כהבעל עיטור ע"ש. וגדולה מזו הרז"ה שהוא ס"ל דאפילו כתוב בזמנו כתבנו אפ"ה יכולין לומר אחרנוהו ואפ"ה נדחק בפירוש הירושלמי ע"ש בריש ר"ה וע"כ דלא ס"ל כהעיטור ודו"ק. ומדי דברי זכור אזכור מה שראיתי דבר תימה בריטב"א הנ"ל שהביא שם בריש ר"ה שיש מקשים למה מאוחרים כשרים ולמה לא ניחוש שמא לוה וקנה ומכר ותירץ דהב"ע בכתב דאקנה כדאמרו בפרק מי שמת דבדכתב דאקנה משתעבד מה שקנה ומכר אחר הלואה ע"ש ונוראות נפלאתי איך לא זכר שר שזו היא קושית הש"ס בב"ב דף קע"א ומוקי בדכתב דאקני יעו"ש וכן קי"ל בחו"מ סי' מ"ג יעו"ש וצע"ג. שוב ראיתי שבדף קע"א לא נזכר מזה רק דחשו שמא יזיף ופרע וא"ל ארכס שטרא אבל הדבר מבואר בדף קנ"ז ע"ב דאמרו מאוחרין אמאי כשרין דאקני הוא והיינו דשם רצה לפשוט דאקני משתעביד דאי לא משתעביד הא מאוחרין הו"ל דאקני ומבואר דבדלא כתב דאקני לא מועיל רק בכתב דאקני וא"כ מבואר בש"ס וצע"ג:
3
ד׳והנה הכ"מ כתב דשיטת הרמב"ם דמפ"כ כשר בד"מ מדרבנן ובקידושין דאמרו מפ"כ היינו ממון דד"נ היא פסול מפ"כ דאוקמוה אדאורייתא וראיתי בספר נדפס מחדש ושמו לוחות העדות בהלכה שמינית דא"כ איך אמרו מעיקרא לנחי גבי דידה מחקה לה ולמה לא קאמר בפשיטות דאי דכירי לסהדי ואי לא דכירי זימנין דדכירי עפ"י מכתבם והוה מפי כתבם ובשלמא לשיטת הרי"ף כל שנפיק מתחת יד הבעלים ל"ח אבל לשיטת הרמב"ם קשה. ולפענ"ד נראה דהנה בקידושין אמרו דלא סגי בהודאת בע"ד דיליף דבר דבר מממון ומשום דהו"ל חב לאחריני. ולכאורה שוב מהראוי דלתכשר מפי כתבם ואי דהוה חב לאחריני הא בממון כשר מפי כתבם וא"כ שוב גם בזה יכשר מפי כתבם אך כל שמניח תחת יד עדים אם הבע"ד לא יודו שוב לא כשר מפי כתבם אבל כשיצא מתחת יד הבעלים שוב כשר מפי כתבם וע"ז קאמר דלמא מחקה ולא יהיה הודאת בע"ד. ובזה יש ליישב מה שהקשו התוס' דבגיטין אמרו דאי גזייה לזמן קטלינן לה וכאן אמרו דמחקה לה. ולפמ"ש אתי שפיר דאם תוכל למחקו ולא הוה הודאת בעל דין שוב הו"ל מפי כתבם ולא מועיל ודו"ק. אמנם אי קשיא הא קשיא לפמ"ש הכ"מ דקידושין הו"ל ד"נ א"כ היאך אמרו בקידושין שם דהיה סגי בהודאת בע"ד אי לאו דחב לאחריני הא בד"נ ודאי בעי עדים לכ"ע ובאמת בזה אי קידושין דמי לד"נ או לממון יש בזה מבוכה רבה ועיין תוספות מכות דף וא"ו ובב"י חו"מ סי' למ"ד ובש"ע אהע"ז סי' קל"ג וצע"ג. עוד נראה לי דבאמת מה דקידושין דומה לד"נ היא משום דאם תזנה תהיה נהרגת ע"פ הקידושין ולפ"ז אם ננחה גבי דידה ודידיה תוכל למחוק או תחפה על ב"א שוב לא פתיך ד"נ דהא כל שתוכל למחוק שוב יותר דומה לד"מ מלד"נ ושוב לא פסול משום מפי כתבם ורק אם מונח לגבי עדים ולא תוכל למחוק אז הוה ד"נ ודו"ק ובזה מיושב קושית התוס' שמחקה לה וא"ל דתהרג כל שמחקה דא"כ שוב הו"ל מפי כתבם דהא הוה ד"נ ודו"ק היטב:
4