שואל ומשיב מהדורא תליתאה ב׳:צ״דShoel uMeshiv Mahadura III 2:94
א׳להרב מוה' עוזר נ"י אבד"ק יעוורלא:
1
ב׳אשר הראה דברי המלמ"ל פט"ז מהלכות פסולי המוקדשין ה"ז במ"ש דלכך פסק רבינו כשמואל ולא כרב משום דרב אסיק בקושיא וע"ז הקשה דהא הש"ס רצה לומר דמיירי בשתי דעות ול"ק על רב רק דמדחה הניחא למ"ד בפר ואפילו בדמו של פר אבל למ"ד לא בדמו של פר וע"ז מסיק בקושיא ולפ"ז להרמב"ם דפסק פ"ה מעבודת יוה"כ הי"ג דאפילו בדמו של פר שוב לא יצטרך לאסיק בקושיא דמצי לשנויי בשני דיעות ולא יקשה על רב ולמה לא פסק כרב ובפרט שהלכה כרב באיסורי והשבתי ת"ל תיכף דהנה מ"ש משום דהלכה כרב באיסורי הא ליתא דכל הטעם דפסקינן כרב באיסורי וכשמואל בדיני למדנו מדברי הרא"ש פרק שור שנגח דו"ה משום דרב רגיל בהוראת איסור והיתר ושמואל רגיל בדיני ע"ש ולפ"ז זה בהלכות הנהוגות אבל בדיני קדשים דהוא הלכתא למשיחא דלא שייך בזמן רב ושמואל לא שייך הלכתא כרב באיסורי. אבל מכל מקום קשה למה פסק כשמואל ולא כרב ואי משום דאסיק בקשיא קשה דלהרמב"ם אין ראיה וכהנ"ל. אבל לפענ"ד נראה דגם זה לא קשה דהנה ביומא דף נ' בהאיבעיא אי בפר אפילו בדמו של פר או לא פריך הש"ס ות"ל דהו"ל חטאת שמתו בעליה ומשני דחטאת ציבור לא מתה. ולפ"ז קשה טובא מה קאמר הש"ס וכ"ת בשני דעות הא שם נחלקו ר"מ וחכמים והנה ל"מ ר"מ ס"ל להדיא שם דפר יוה"כ הו"ל חטאת יחיד ומתה וא"כ לא משכחת לה בשתי דיעות וגם חכמים דר"מ דסתמא ר' יהודה היא ואמרו שם דר"י ס"ל ג"כ דהו"ל יחיד וא"כ לא משכחת לה בשתי דיעות והיא קושיא נפלאה. אמנם באמת רש"י פירש דמשכחת לה בשתי דיעות דמת כה"ג או אירע לו קרי לאחר הזאת בין הבדים ונכנס אחר תחתיו להזות בהיכל ולפ"ז משכחת לה שני דיעות כגון דנטמא כה"ג. אך לפי מה דאמרו דעשרה נסים היו שלא אירע קרי לכה"ג ביוה"כ א"כ תו מציאות רחוקה היא לאשכוחי בשני דיעות א"כ שוב ע"כ מוכרח לרב לאסיק בקושיא ולכך צדקו דברי המשנה למלך ואם שלא כוון לזה אבל הדברים נכונים. ולפ"ז צריך לומר דמה דפריך הש"ס ותיפוק ליה דהו"ל חטאת שמתו בעליה היינו לפי האיבעיא דמת כה"ג מהו לכנס אחריו תחתיו אבל בנטמא היה צריך לבא לדמו של פר. והא דאבעיא לן במת ולא בנטמא צריך לומר דנטמא ל"ש וכמ"ש: אבל כעת מצאתי בתוס' ישנים ביומא דף מ"ט ע"ב שכתב גבי אבעיא דשחט ומת וכתב דת"ה שחט ונטמא אלא מלתא אגב אורחיה קמ"ל דחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא א"נ כיון שהראשון חי והקרבן משלו וכדפירשתי לעיל היינו כשלו שאינו אלא שלוחו של ראשון ופר עצמו קרינן ביה ע"ש ולדידהו שוב קשה דאיך משכחת לה שתי דיעות וכמ"ש וצע"ג. ודרך אגב אומר במה דנשאלתי בהא דאמרו ביומא דף ה' אמר קרא ועשית לאהרן ולבניו ככה עיכובא היא תינח כל מלתא דכתיבא בהאי ענינא מלתא דלא כתיבא בהאי ענינא ופירש"י לענין אורים ותומים דלא כתיב בתצוה והקשה אותי החריף מוה' יונה ארי' ר"פ בשם אביו הישיש המופלג מוה' אהרן נחמי' דלמה הרחיק רש"י לפרש על או"ת ולא פירש על פרישה דעסיק בה הש"ס דלא כתיב ג"כ בפרשת תצוה רק בפרשת שמיני והיא תמיה גדולה למעיין בסוגיא. והשבתי ת"ל דהנה לכאורה קשה בהא דכתיב בפרשת תצוה שבעת ימים ילבשם הכהן ומשמע כל שבעת ימים כמו שכתב רש"י גבי שלשת ימים וא"כ קשה אם נימא דשלא בשעת עבודה אסור ללבוש כלאים והרי בגדי כהונה היה בהם כלאים באבנט והרי בשבעת ימי המלואים לא עבדו עדן והיאך מותרין ללכת בכלאים. וצריך לומר דמכאן ראיה ברורה למ"ש הראב"ד פ"ח מכלי המקדש דבמקדש היו מותרין ללבוש כלאים אף שלא בשעת עבודה יעו"ש. ולפ"ז כיון דהיה פרישה למקדש שוב היו מותרין ללבוש כלאים (ובאמת לשיטת הרמב"ם צריכין לדחוק דהמילואים כיון שהיו לצורך עבודה היו מותרין או דגזירת הכתוב הוא) ולפ"ז שוב מבואר פרישה גם בתצוה דהרי כתיב שבעת ימים ילבשם הכהן וכמ"ש ולכך פירש"י דקאי אאורים ותומים ודו"ק היטב. ומכאן ראיה ברורה לשיטת הראב"ד ודו"ק היטב. והנה אח"כ שאל הנ"ל בשם אביו דניהו דכתיב שבעת ימים אבל לא נתבאר פרישה על הלילות דאין לילות בכלל ימים כמבואר בפסחים דף ה' לענין שבעת ימים שאור לא ימצא ע"ש ול"ק דבאמת לילות בכלל ימים כמבואר ברשב"א ח"ג סי' נ"ב הובא במלמ"ל פ"י ממ"ע ומהסתם גם לילות בכלל רק במקום דאיכא מיעוטא ודו"ק. והנה במה שהבאתי למעלה דברי התוס' ישינים שכתבו דה"ה בנטמא רק כיון שהפר של ראשון וזה הוה כשלוחו של ראשון פר עצמו קרינא ביה. הקשה אותי בשנת תרכ"ד הרב הגדול מוה' שמשון חמיידיש נ"י אבד"ק זאלזיטץ בהיותו אצלי דאיך נעשה שליח והא הוא לא מצי עביד כיון שנטמא וכדאמרו בב"ק דף ק"י. והנה הקשיתי לו מהא דאמרו במ"ק דף ט"ו דמנודה מהו שישלח קרבנותיו ומביא הא דאמרו כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר מנודין היו ושלחו קרבנותיהם הרי אף דהם לא מצי עבדו ושלחו שליח. אך לפמ"ש הריטב"א בקידושין דף כ"ג דבישראל ודאי הני כהני שלוחי דרחמנא דלתניהו בהקרבת קרבנות כלל אבל בכהן אפשר דכהן אחר שלוחא דידיה הוא ע"ש וא"כ אין ראיה מישראל דבזה ודאי שלוחא דרחמנא הוא אבל בכהן לכהן אחר לא היה שלוחא דרחמנא מיהו לפי המסקנא גם בכהן הוה שלוחא דרחמנא ולא שייך כל מידי דל"מ עביד ובאמת כל דליתא בקרבנות לא מצי משוי שליח כדאמרו במס' בבא קמא שם. מיהו לפענ"ד באמת צריך ביאור כיון דמסיק דהני כהני שלוחי דרחמנא נינהו א"כ לא שייך ענין דל"מ עביד דהא אינו שלוחו כלל והיאך אמרו בב"ק דף ק"י אי דל"מ עביד שליח היכא מצי שויא. אך לפענ"ד נראה דבאמת לענין קרבנות מצי משוי שליח אך שם אמרו נותנה לכל כהן שירצה ועבודתה ועורה לאנשי משמר וכל דל"מ עביד מה ענין שליחות וממנ"פ אם שלוחי דרחמנא הם הכהנים ומה ענין בעלים לכאן דבשלמא אם יכול להקריב יכול לעשות שליח אבל אם ל"מ להקריב מה ענין בעלים לכהן ועכ"פ אנשי משמר הם יותר בעלים לזה וז"ב ופשוט וא"כ באמת יכול לעשות שליח. ומ"ש הרב הנ"ל דכה"ג כיון שכל מצות דיוה"כ עליו א"כ בודאי הותרה לו טומאה לא נהירא. וראיה לזה מהא דאמרו הנח לכה"ג ביוה"כ שטומאה הותרה לו בציבור ומדייק מזה דר"ש ס"ל דחויה ואם איתא דלמא ר"ש ס"ל ג"כ הותרה רק שר"י ס"ל דלכה"ג הותרה לו משום דמצותו בו ועיין תוס' יומא דף זיי"ן ד"ה הנח ודו"ק. גם יפה העיר בעצמו מדברי התוס' ישנים שם בד"ה הפרישהו מט"מ ע"ש ודו"ק ע"ש שכתב דפרישתו היה מטומאת מת. והנה הרב הנ"ל הראה לי דברי רבינו בפרק עשירי ממעה"ק הלכה כ"ג שדבריו תמוהים ורצה לחדש דע"כ לא אמרינן דק"צ שקרב בטומאה אינו נאכל דוקא שהיה יכול להקריב בטהורים רק שלא היה במשמר הלז וכדומה אז עכ"פ אינו נאכל אבל במקום שבא בטומאה דהיינו שלא הי' טהורים כלל אז אינו נאכל בטומאה אבל יאכל בטהרה ולכך בפ"ד מק"ץ דמיירי שקרב בטומאה דהיינו שלא בא בטומאה דמשמע לכתחילה אז אינו נאכל רק נשרף אבל בפ"י ממעה"ק הנ"ל דכתב הבא בטומאה דהיינו לכתחלה אז נאכל בטהרה ולכך מיושב דברי הרמב"ם דנקט כאן הבא בטומאה דמשמע לכתחילה ובפסחים נקט לשון הבא בטומאה ואינו נאכל בטומאה דתיבת בטומאה היא מיותר וע"ז אמר דמרומז דוקא בטומאה אינו נאכל אבל נאכל בטהרה וקלס זאת שעמד על הכוונה האמיתית. ודבריו תמוהים מאד דמלבד דלא נזכר ברבינו אף גם דא"כ במשנה דפסחים דנקט בפסח הבא בטומאה דנאכל מפני שעיקרו לאכילה ומיירי בסתם בין שהקהל נטמא או הכהנים א"כ למה נאכל בטומאה הי' להם לאכול בטהרה וגם הא בפ"י נקט נמי שהי' טהורים ולמה בא בטומאה זה דבר שאין לזה שורש לפענ"ד ועיין בדף פ' דאמר דאם הכהנים טמאים יעשו בטומאה. אך בגוף דברי רבינו לפענ"ד דהרמב"ם מפרש דמיירי בטמאי מת שחל שביעי שלהם באותו יום שראוים לערב לאכול וא"כ ה"א דיחלקו הטמאים עם הטהורים בערב כיון שראויים לאכול לערב קמ"ל דלא כיון שאינן ראוין מבע"י ועיין בפ"ב מק"פ ושם איירי בקרבן ציבור שטומאה דחויה והו"א כיון דראויין לאכול בערב חולקין קמ"ל דלא וזה שדקדק במשנה ואינו נאכל בטומאה דהא דנאכל בטומאה דהיינו אף שנטמא הבשר כיון דבערב יהיו נאכל בטהרה ולא יגעו בבשר כקושית התוס' בפסחים דף פ' קמ"ל דאינו נאכל בטומאה דהיינו כל שנקרב בטומאה וז"ב לפענ"ד ועיין ב"ק דף ק"י הנ"ל ובים התלמוד ובמפה"י ולפמ"ש למעלה יש להאריך שם ודו"ק ולא נפניתי כעת:
2
ג׳והנה דרך אגב אזכיר מה שלמדתי כ"ח טבת תרכ"ו בפסחים דף ע"ז אמר לו ר"ש כה"ג ביוה"כ יוכיח שאין עודהו על מצחו ומרצה ופירש"י דהא אינו נכנס שם בבגדי זהב כדאמרינן בר"ה דף כ"ו שאין קטיגור נעשה סניגור והוא תמוה דלמה פירש"י כן והלא מה שאינו עובד רק בארבעה בגדים הוא מקרא מפורש והש"ס בר"ה לא אמר רק הטעם אבל לא הצריך לזה כאן והוא תימה גדולה. והנראה בזה דהנה לכאורה צריך ביאור דמה קשה הא אמרינן בזבחים דף ס"ו דלא יבדיל היינו שא"צ להבדיל וביארו התוס' שם דכל דס"ד דצריך להבדיל קמ"ל דאינו רק רשות ולפ"ז גם כאן הוה ס"ד דיהיה לובש גם בגדי זהב כמו בשאר ימים וכמו בעבודות שאינן של פנים קמ"ל דא"צ רק ד' בגדים אבל כל שאירע טומאה וצריך ציץ לרצויי למה לא יהיה רשאי ללבוש הציץ. אמנם נראה דלפי טעמו של ר"ח מפני שאין קטיגור נעשה סניגור שוב אסור ללבוש וא"כ לזה כוון רש"י במ"ש שאין קטיגור נעשה סניגור. ויתכן עוד יותר דר"ש לטעמי' דדריש טעמא דקרא וא"כ לשיטתו דרשינן טעמא דקרא. ובזה מיושב דברי הרמב"ם שפסק דטומאה דחויה ופסק דציץ אינו מרצה כל שאינו על מצחו וקשה לדידיה קושית ר"ש וכמ"ש הכ"מ בשם מהר"י קורקוס וכן הקשה הבה"ז. ולפמ"ש אתי שפיר דדוקא ר"ש לשיטתי' הקשה אבל לדידן יכול להיות דכשבא בטומאה ואינו רק דחויה לובש הציץ כדי שירצה ודו"ק:
3