שואל ומשיב מהדורא תליתאה ג׳:ק״חShoel uMeshiv Mahadura III 3:108
א׳להרב החריף מוה' אברהם קליין פלאטץ האבד"ק פאטשינוב נ"י:
1
ב׳הנה מכתבו הגיעני ואני איני בביתי ויושב פה קרית חוצות לשאוף רוח צח ויאמין לי כי אין לי שום ספר כי אני שותה מי מעיין וקשה למעיין ואכתוב רק אשר רשום בזכרוני. והנה מ"ש מעלתו בנדון שאלתו בבחור שנשא בתולה ושהה עמה לערך ארבעה שנים ולא הי' לו עמה שום ולד וכל ימי משך הזמן היתה מתרעמת שהמניעה שאין לו בנים הוא מחמתו וכעת היתה בורחת ממנו וגם תפסה ממנו מעות וקצת מטלטלין והוא עולה לערך שני מאות זהובים יותר מנדונייתה ובאו שניהם יחד לדין והוא טוענת עליו שאין לו גבורת אנשים וגם הוא אינו מכחיש לדבריה רק שטוען שאביה הי' ידע מזה קודם השידוך כי היה עליו קול שהאבר שלו הוא קטן מאד ואבי האשה סירב מתחלה מטעם זה רק שהאנשים דברו על לבו שגם על אבי' היה קול זה מפורסם עכ"ת שאלתו הנה יפה כתב מעלתו דאף דידעה מכח קול מ"מ לא הכירה היטב והנני יוסיף דהרי גם על אבי' הי' אותו קול ואפ"ה הוליד והדבר ברור דיש לה כתובה מצד זה. והנה מעלתו הביא דברי הפלאה שהקשה דלמה פליגי במומין גדולים דאם הי' עד שלא נשאת דאין כופין הא לא גרע ממאיס עלי דכופין לשיטת הרמב"ם וכתב דגט לכ"ע כופין רק דפליגי לענין כתובה ור"מ לשיטתי' דס"ל דהוה מתנה על מה שכתוב בתורה ולא מועיל מחילה משא"כ רבנן ע"ש ומעלתו האריך לתמוה על הרמב"ם בזה ואני אומר דדברי הפלאה תמוהין מאוד דממנ"פ מה קסבר אי קסבר דתלוי בידע ומחיל הא הכא לא ידעה דקמחלה דהא שייך לומר דכסבורה שיכולה לקבל וא"כ לא ידעה דקמחלה ואם נימא דתלוי בידע דקעקר ג"כ קשה דהא לא ידע דקעקר דכסבור שיכולה לקבל והיא תימה גדולה. ומה שנ"ל בזה להוסיף על דבריו דהנה לענין עונה דהוה צערא דגופא ל"מ מחילה וכבר האריך בזה המלמ"ל אי מועיל מחילה בזה ולפ"ז אני אומר דאף אם נימא דגם צערא דגופא ניתן למחילה היינו לר"י דס"ל דבדבר שבממון תנאו קיים אפשר דגם צערא דגופא מחלה אבל לר"מ דס"ל דאף בדבר שבממון לא מועיל מחילה כ"א בידע דמחלה או דלא ידע דקעקר וא"כ אפשר דצערא דגופא עדיף ואף בכה"ג דלא ידע דקעקר ג"כ ל"מ מחילה כנ"ל אבל גם זה דוחק דא"כ למאן דס"ל בידע דקמחיל א"כ אדרבא בצערא דגופא ודאי מהראוי לומר דלא ידעה דקמחלה ול"מ התנאי וגם יקשה לרשב"ג דס"ל לחלק בין מומין גדולים לקטנים ולמ"ד נולדו וכ"ש הי' וקשה הא לא גרע ממאיס עלי ורשב"ג ס"ל דמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל ועיין כתובות פ"ד וע"כ דברי ההפלאה תמוהין. ובגוף קושייתו דמ"ש ממאיס עלי נראה לפענ"ד דל"מ בטענת מאיס בטענה ברורה א"כ מבררת דבריה ואנוסה היא על כרחה ואף במאוס ובטענה שאינה מבוררת מכל מקום יש לומר דיכולה לומר מה אעשה ולבי אנסני ואינה כשבוית חרב ונסתחפה שדהו שנתחדשה אצלה ענין המיאוס אבל במומין המיאוס הוא מצד המומין והרי ראתה וקבלה עלי' ומה נתחדש כעת ענין מאיסות שלא ראתה וקבלה מקודם ור"מ חידש דיכולה לומר דסברה שיכולה לקבל והוה באמת כטענת מאיס עלי אבל לרבנן דלא ס"ל כן וס"ל דמקבלת בע"כ לא שייך טענת מאיס דלא נתחדש ענין מאיסות כעת יותר מקודם ואדרבה כבר ראתה וקבלה ואדרבא לפענ"ד מכאן הוציא הרמב"ם דינו דבמאיס עלי כופין להוציא וכלם תמהו עליו. ולפענ"ד יש לומר דמכאן הוציא דינו דהרי ר"מ ס"ל דיכולה לומר כסבורה הייתי שאני יכולה לקבל ולכך כופין להוציא וע"כ לא נחלקו רבנן רק משום דלא נתחדש ענין המאיסות מצד עצמה כ"א מתורת המום שהי' עליו או שנולד לו וזה רבים מהנשים שיכולין לקבל וגם היא קבלתה על עצמה אבל בסתם מאיס עלי כופין להוציא כנלפענ"ד ודברי ההפלאה תמוהין בלא"ה דהרי המרדכי כתב דלא שייך מתנה על מה שכתוב בתורה באם מתנה אחרי הגירושין והיינו הטעם דלא שייך מתנה על מה שכתוב בתורה דדוקא מה שמגיע לה בעודה אשתו שייך מתנה על מ"ש בתורה אבל לאחר הגירושין דאינו רק ממון גרידא למה לא יכולה למחול כמו שאר חוב ועיין בתוס' כתובות דף נ"א מה שמחלק בין ניזקין לאישות ותמצא דלאחר גירושין הוה כשאר חוב דעלמא ולא שייך מתנה על מה שכתוב בתורה וז"ב בכוונת המרדכי ומעלתו נדחק מאד וע"כ דברי ההפלאה תמוהין. ומה שהאריך מעלתו בדברי התוס' בכתובות ס"ה בטמאה אני לך ובדברי הרמב"ם כבר הארכתי בזה הרבה ואפס קצה ימצא מעלתו בספר שו"ת הגאון מוהר"ח כהן ר"פ ז"ל שנדפס מחדש שם כתבתי בזה קצת תמצא בהגהותי שם שנדפס בשמי. ומ"ש על דברת הנוב"י שחידש דאף במקום דלא שייך עיניה נתנה באחר מכל מקום כל שבטל התקנה של משנה ראשונה שוב אינה נאמנת מדינא והאריך מעלתו בזה. הנה לפענ"ד דברי הנוב"י תמוהין ודברי התוס' ביבמות דף ס"ה ד"ה שבינו שכתבו דבבאה מחמת טענה כיון דאית לה טענה מעליותא אוקמא אדינא דמשנה ראשונה דלא חיישינן לעיניה נתנה באחר הם כנגדו דמבואר דכל דיש טענה מעליא לא נתבטל תקנה ראשונה ונאמנת כמשנה ראשונה וברא"ש שם מבואר ביותר שכתב דלא חיישינן לעיניה נתנה באחר כיון דאינה תובעת לגרש א"כ מבואר בהדיא דלא כנוב"י דכל שאינה תובעת להתגרש לא שייך עיניה נתנה באחר ואוקמא כמשנה ראשונה ודברי הנוב"י צע"ג. ובענין הוספת שליש ג"כ יפה כתב. אמנם בגוף הדין לפענ"ד אין ראוי להוציא בלי כתובה ובאמת יש לפקפק דאין זה מקרי גבורת אנשים ואין שיעור לאבר ולא כל אצבעות שוות וחז"ל קראו לזה אבר קטן וע"כ בודאי לא שייך בזה ענין גבורת אנשים רק כל שלא נשאלתי בזה אין לי לדון בזה:
2
ג׳מה שהקשה על המרדכי ריש הזורק בהא דאמר רבא דאקני' לדוכתא דמחית ביה גיטא ותיחוד ותפתח ותחזיק בי' דלמה צריך קנינים הא קי"ל דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמו ותירץ שם המרדכי דזה לא הוה רק מדרבנן וגבי גט בעי קנין מד"ת ומעלתו הקשה הא קנין לכשאמות נמי לא הוי רק מדרבנן ואפ"ה מהני בגט וע"כ מטעם שכתבו הראשונים ז"ל או משום דקנין דרבנן מהני לדאורייתא או מטעם דאפקעינהו רבנן לקידושין וא"כ הכא נמי נימא כן עכ"ל קושייתו. לפענ"ד יש ליישב עפמ"ש בתשובה ליישב דברי הרמב"ן שהוכיח דמכירות שטרות דאורייתא דאל"כ לא שייך לשון מקודשת דמשמע מה"ת והקשה הפ"י דמעמ"ש ודאי אינו רק דרבנן אפ"ה קתני מקודשת וכתבתי דבאמת יש לומר דקנין דרבנן נעשה תורה אבל זה במקום שלא גלתה התורה ההיפוך כמו ד"א ומעמ"ש שאינו כתוב בתורה שאינו קנין א"כ כל שחז"ל עשו אותו לקנין נעשה תורה אבל מכירת שטרות אם מה"ת נתמעט מדין מכירה כמו שנתמעט מדין שבועה איך אפשר שיעשה קנין תורה והא התורה כתבה להיפך. ובזה כתבתי ליישב קושית הב"ש סי' כ"ח ס"ק וא"ו לענין יאוש יעו"ש וא"כ גם כאן מה"ת שוה שכ"מ לבריא וצריך קנין ולא מועיל דברים בעלמא ובדבור לא יוסר מרשות זה ויצא לרשות אחר א"כ שוב אי אפשר שיועיל בגט דבעי קנין תורה דכתיב ונתן בידה אבל קנין ד' אמות כל דעשו חז"ל לקנין נעשה קנין תורה ודו"ק היטב:
3
ד׳ודרך אגב אזכיר מה שהקשה תלמידי המופלג מוה' שמואל ביק נ"י במה שהקשה המרדכי דהא דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמו וע"ז הקשה דהא דברי שכ"מ אינן נקנין אלא לאחר מיתה ואין גט לאחר מיתה. ולפענ"ד ל"ק דכל הטעם דדברי שכ"מ אינן אלא לאחר מיתה הוא משום דכל הטעם דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמו הוא כדי שלא תטרף דעתו עליו וא"כ סגי בזה שיודע שנתקיים לאח"מ דבריו אבל לענין גט דלא מועיל לאח"מ א"כ תטרף דעתו תיכף ולכך מועיל שיחול קודם מיתה וז"ב לדעתי. והנה בדברי הנוב"י שהבאתי למעלה וכתבתי סתירה לדבריו. הנה אחר צאת המכתב מאתי אמרתי עוד סתירה ממ"ש התוס' בכתובות ס"ג ע"ב דבמאיס עלי כופין להוציא ודחה ר"ת דשייך חשש עיניה נתנה באחר וכתבו ליישב כיון דמפסיד כתובה לא שייך החשש דענ"ב דלא תרצה להפסיד הכתובה ולדברי הנוב"י ניהו דלא שייך החשש דענ"ב מכל מקום כל שנתבטל התקנה של משנה ראשונה מדינא אינה נאמנת. אמנם נראה דיש ליישב דהנה דעת הי"מ דכופין להוציא במאיס עלי הוא לשיטת הרמב"ם ונתן טעם דאינו בדין שתבעל כשבוית חרב וכלם הקשו עליו. ולפענ"ד נראה דסברתו היא דבשלמא בטמאה אני לך כל דלא נאמנת אינה עושית איסור וא"כ לא נאמנת להפקיע עצמה מבעלה אבל כאן אם אמת הדבר שמאיס עלי' אינו בדין שתבעל כשבוית חרב אבל שם אף שיהי' אמת כל דלא נאמנת אינה נאסרת וז"ב ולפ"ז שם כל דל"ש חשש דענ"ב שוב אינו בדין שתבעל ויכולה להפקיע שעבודו וז"ב. ובזה מיושב היטב הא דהקשו בתוס' שם דתהיה נאמנת לומר טמאה אני לך במגו והקשו כלם דלמה לי מגו הא מהראוי להאמינה טמאה אני לך כל דמפסדת כתובה לא שייך חשש ענ"ב ולפמ"ש אתי שפיר דס"ל להתוס' שם כשיטת הנוב"י דכל דיש חשש ענ"ב אוקמא אדינא לכך הקשו דתהי' נאמנת במגו דמאיס עלי דשם אף דנתבטלה התקנה מכל מקום נאמנת וז"ב. איברא דאכתי קשה על הנוב"י מהא דמבואר באהע"ז סי' קט"ו דבאיכא רגלים לדבר נאמנת ולא שייך החשש של ענ"ב ולדברי הנוב"י מכל מקום נתבטל התקנה ואינה נאמנת להפקיע עצמה מבעלה וצ"ל דברגלים לדבר לבד נאמנת ולפ"ז אפשר דגם אמתלא אח"כ ל"מ. ובזה מיושב מ"ש התוס' שם דמיירי דנותנת טעם לשתיקתה ותמה ההפלאה דא"כ למה לי הטעם דארכוסי הוה מרכס ולפמ"ש שם דאזלי התוס' בשיטת הנוב"י שוב לא מועיל אמתלא אבל לדידן דלא קיי"ל כהנוב"י ורגלים לדבר ל"מ א"כ שוב סגי באמתלא ובזה בכל דברי השו"ת הגאון מוהר"ח כהן ז"ל בחלק אהע"ז סי' י"א י"ב יש לבנות ולסתור ואכ"מ ודו"ק:
4