שואל ומשיב מהדורא תליתאה ג׳:י״אShoel uMeshiv Mahadura III 3:11
א׳ששאלתני אם יוכל איש להקנות מעות שיש לו במקום אחר במתנת בריא לאיש אחד ובמה מקנה והא מטבע אינו נקנה אף באגב והנה אהובי מה זה תשאל לשמי כבר נשאל אא"ז הח"ץ ז"ל בתשובותיו סי' ס"ז בזה מהגאון מוה' משה חגיז ז"ל והשיב לו שנ"ל פשוט שיודה שסך מעות הלז שנכתב על שמו הוא של פלוני הזוכה והיינו הך דאיסר גיורא המבואר בב"ב דף קמ"ט דבבריא קנה ואם עמד אינו חוזר בש"מ ואף אם ידע שהוא משקר כתבו התוס' דמועיל כמ"ש בדף מ"ד שם. זהו תורף דבריו הקדושים ז"ל. והנה מה דפשיטא ליה למר הא מבעיא לי עבדו ותלמיד תלמיד תלמידו דמ"ש דכן מבואר בש"ס אינו מבואר בבריא רק במתנת שכ"מ ובתוס' שם צדדו בזה אי גם במתנת בריא הי' מועיל הודאתו ע"ש ד"ה שכ"מ ועיין בהג"א שם דמביא בשם א"ז דדוקא בשכ"מ מועיל הודאתו ולא בבריא והדברים עתיקים ועיין בש"ך סי' סמ"ך ס"ק ל"א שכתב דמ"ש החולקים דהך דאיסר גיורא מיירי בשכ"מ ולא בבריא ליתא וכל הפוסקים חולקים ע"ז ואני בעניי אם שאיני כדאי מכל מקום תמה אנכי דבאמת מפשטת הש"ס משמע דוקא בש"מ ואף דהתוס' הקשו ע"ז דאם נימא דבבריא אינו מועיל היאך יועיל בשכ"מ והא כל דליתי' בירושה ליתי' במתנה לפענ"ד נראה דבאמת הודאה אינה קנין דבמה קנה ולא עשה שום קנין בהמעות ורק דהוא הודאה שאינו של הנותן אבל במה יזכה המקבל ומעתה בשלמא שכ"מ דככתובין וכמסורין דמי שפיר קונה משא"כ במתנת בריא במה יקנה אחר. ומצאתי אחר החיפוש בשו"ת תשב"ץ ח"א סי' קנ"ח שכתב בהדיא דהודאה אינה קונה בבריא רק בשכ"מ ולא בבריא דאל"כ למה לא תני לה בהדי הקנאות וזה נראה דעת הט"ז ז"ל בסי' קס"ח ביו"ד שכתב דהודאה אינה מועיל לענין איסור ריבית דהכי בשביל הודאתו שהוא של פלוני נעשה של פלוני הא אינו שלו דבשלמא בממון אפשר לומר דכל שהודה שהוא של פלוני חז"ל הפקירו ממונו ונעשה של פלוני אבל לענין איסור היאך מועיל. ומ"ש הקצה"ח ראי' מהא דכתבו התוס' בב"מ דף מ"ו דלקני ליה המעות באודייתא הרי דהיה מועיל גם לענין מעשר לפדות המעשר. במחכ"ת אין משם ראיה דש"ה דכיון דלענין המעות עצמו מועיל הודאה וכל שקנה יכול לעשות ממנו מה שרוצה ופודה בו מע"ש והקדשות אבל לעשות איסור ע"י הודאתו שהוא של עכו"ם ולא יהיה שייך בו ריבית פשיטא דל"מ הודאתו וז"ב. ומה שהקשה שם דברי התוס' אהדדי כבר כתבתי בזה בקונטרס אחרון לחידושי להלכות פסח בשער הקנינים ע"ש ומ"ש לחלק דבחוב בע"פ לא מועיל הודאה שהוא דבר שאינו נתפס בו שום קנין שאינו ברשותו לפענ"ד לא הועיל בזה דממנ"פ כל שאתה אומר שבהודאתו הפקירו חז"ל את מעותיו ועשו שאינו זוכה כזוכה וא"כ ממילא נקנה לאחר אף בחוב בע"פ דאטו עושה קנין בהחפץ ע"י הודאה רק שנעשה כאילו הי' שלו וא"כ גם בחוב בע"פ מועיל זאת. וע"כ נראה לפענ"ד דבאמת הודאה לא הוה קנין רק סילוק שמסלק עצמו מהמעות ובמה יזכה בו האחר וחז"ל לא הקנו אותו לאחרים וגם הפקר ב"ד אינו רק שלא יהיה שלו אבל להקנותן לאחר אין לאל ידו כמ"ש הרב בעל נוב"י סי' ק"כ וז"ב. ועוד נראה דאף אם נימא דהודאה מועיל אף בבריא מ"מ בע"כ של אחר ודאי לא מועיל דכל שחב לאחרים ל"מ הודאת בע"ד כמ"ש בקידושין דף ס"ה הכא חב לאחריני ועיין בקצה"ח סי' צ"ט וסימן רמ"א וכבר הארכתי בזה בתשובה אחרת. ובזה נראה לי ליישב דברי התוס' בגיטין דף י"ג ד"ה גופא שכתבו ועוד אף באין הפקדון ביד הנפקד יקנה באודייתא ודבריהם תמוהים דאכתי יקשה יקנה באודייתא ועיין במהרש"א ולפמ"ש אתי שפיר דאם נימא דדוקא מדעתו של הנפקד שפיר הקשו דיקנה באודייתא אבל בע"כ של הנפקד וכגון שיש איזה תביעה ע"ז א"כ הוה חב לאחרים ולא מועיל הודאת בע"ד כל שחב לאחרים וז"ב לדעתי. ומ"ש ראיה מהרמ"ה שהביא הטור ביו"ד סי' רס"ז לפמ"ש אינו ראיה דיש לומר דבאמת אינו מועיל הודאה לעשות קנין ורק דכל שהודה שפיר נקרא העבד מוחזק בעצמו דכיון שהוא סילק נפשו ממנו ממילא קונה העבד לעצמו ואדרבא משמע להיפך מדבריו שהרי להתירו לישא אשה ב"ח אינו מועיל הודאתו ומטעם דהודאת בע"ד אינו מועיל רק לענין מה שנוגע לו לבדו ולא מה שנוגע לאחר מכ"ש לעשות איסור שחב להבורא יתברך פשיטא דאינו מועיל הודאתו. דרך כלל מה דפשיטא ליה להח"ץ ז"ל שמועיל הודאת בע"ד גם בבריא אני תמה דלא הזכיר על דל שפתיו שיטת החולקין וכן נראה מהרמב"ם שכתב בפ"ו ממכירה שאין שום דרך להקנות מטבע ואם איתא למה לא כתב הדרך של הודאה וכן כתב התשב"ץ ראי' זו והקצה"ח לא השיב ע"ז כלום וע"כ הדבר צ"ע עדיין. וראיה נראה לפענ"ד מהא דגיטין דף ע"ז תיזול ותיחוד ותפתח וגם במעשה דר"ג למה לי כל הני טרחות ה"ל לקנו' באודייתא ולמה לא עשו תקנה זו וע"כ דבבריא ל"מ הודאה דהודאה אינו עושה קנין ואף דשם בגיטין מיירי בתקיף לי' עלמא אבל שם רצה להקנות לה בחיים שלא יהא גט לאחר מיתה. שוב מצאתי במק"ח סי' תמ"ח שהביא בשם ח"ר בקידושין שכתב בדף כ"ו דהודאה אינו קנין רק הודאה בלבד ושמחתי שכוונתי לדעתו הרמה ע"ש. שוב מצאתי בב"י חו"מ סי' רנ"ב ס"ג שהביא תשובת רשב"א שאם שניהם מודין שלא הי' של שמעון אלא שראובן בא להקנותם בהודאה זו לא קנה ע"ש הרי בהדיא דס"ל דהודאה אינו עושה קנין ע"ש ודו"ק היטב ועיין בתוס' ריש פרק אעפ"י והרא"ש שם מ"ש לענין קושית ר"א על חיוב החתן ודו"ק. וכן מצאתי בנימוק"י בב"ב בפרק מי שמת גבי עובדא דאיסר גיורא שכתב בהדיא דאודייתא לאו קנין הוא רק שהוא מודה שעשה קנין המועיל ע"ש ודוק ועיין בתוס' ב"מ דף כ' ד"ה שובר שכתבו דבשחרור ל"ש עבחז"ל לענין איסור אף דיש לומר דמהני מתורת הודאה אך לפמ"ש בשיטה שם דמיירי שמקנה לו הדבר במכירה א"ש ובלא"ה בשחרור דלא נ"מ רק לאיסור ל"מ הודאה כמ"ש בקצה"ח שם ועיין שו"ת הרא"ש כלל ל"ו סימן ח' הובא בב"י סימן ס"ו באהע"ז דהודאה מהני אף במטבע שאינה נקנית בחליפין ע"ש ודו"ק וכדברי אא"ז הח"ץ ז"ל. אחר זמן רב ביררתי הדברים דלא כאא"ז הח"ץ ז"ל ודחיתי כל דברי הקצה"ח ז"ל הלא היא כתובה בתשובה לענין קנינים שמה ביארתי הדברים באורך והבאתי שם דברי ריטב"א בב"מ דף מ"ו שם מבואר הרבה דברים בענין זה ולא אאריך פה רק במה שראיתי שם בריטב"א דבר פלא שהביא דברי הירושלמי ריש פרק הנושא אשה ופסקה עמו לזון את בת אשתו וע"ז אמר במה הוא מתחייב לזון את אשתו אר"י ור"ל הכותב שט"ח על חבירו בחזקת שחייב לו ונמצא שאינו חייב לו אינו חייב לו כלום ופירש הריטב"א כלומר להחזיר וכתב אלמא אע"ג דלא מחייב ליה מידי כיון דמודה בה הוה הודאה כי הכא בהאי ירושלמי שהיא בטעות אפ"ה הוה הודאה כ"ש היכא דמודה מדעתו ורצונו ע"ש. ובראותי כן תמהתי דהמעיין בירושלמי ימצא דזו היא קושיא דלמה יתחייב הא ר"י ור"ל אמרו דאם מתחייב במה שאינו חייב הוא פטור וכן בירושלמי ריש אעפ"י וביותר תמוה דהרי"ף מביא הך ירושלמי בריש הנושא וקאמר דפליג עם ש"ס דילן דהוא פירש דברי ר"י ור"ל בירושלמי בלא טעות רק במי שמתחייב עצמו במה שאינו חייב ובתוס' בכתובות שם דף ק"א ד"ה אליבא הבינו ג"כ הירושלמי כהרי"ף אבל במתחייב בטעות פשיטא דפטור וכ"כ הטור בהדיא בחו"מ סי' מ"ם וע"ש בש"ך ס"ק א' ובאמת הב"י לא כתב מקורו ובאמת שהוא מהירושלמי הלז ומצאתי בב"ח ובדרישה שהאריכו בזה ואחרי החיפוש מצאתי בתומים סימן סמ"ך ס"ק ט' שהביא בשם בעל העיטור בהמחאה שפירש הירושלמי ג"כ כפירש הריטב"א דר"י ור"ל מיירי במתחייב בטעות רק שפירש דהירושלמי באמת פוטר כשהיה בטעות וכמ"ש הטור אבל דברי הריטב"א ופירושו צ"ע בזה עיין בעה"ת שער ס"ז ח"ד הביא ג"כ דברי הירושלמי וביאר כמ"ש הרי"ף וכתב בהדיא דאם היה מתחייב עצמו בטעות לא קני כמו בהנך גנאי ע"ש ועיין בשער ב' אות ד' שם שהביא בשם הראב"ד כי האומר כך וכך נתתי לפלוני הודאה היא ולא אקנאה ע"ש ובטור וש"ע סי' סמ"ך הנה מבואר דהודאה לאו מתורת הקנאה היא רק דאמרינן דמסתמא הקנה כבר וזהו שיטת רש"י בחייב אני לך מנה שהוא הודאה על שעבר אבל במתחייב על להבא ל"מ הודאה רק מתורת חיוב כמו שהבאתי שם בתשובתי דברי הריטב"א בסופו יעו"ש ודו"ק:
1