שואל ומשיב מהדורא תליתאה ג׳:קנ״אShoel uMeshiv Mahadura III 3:151
א׳שאלתי ספר בנין אריאל מדו"ז הגאון מו"ה שאול אבד"ק אמשטרדם ז"ל ובחפשי בו מצאתי בפרשת פנחס שהקשה בהא דאמרו בב"ב דף קט"ו דמשה רבינו נסתפק אי א"י מוחזקת ביד אבותינו הי' דכתיב מורשה והיינו ירושה או מורשה דמורישין ואינם יורשין ועיין ברשב"ם שם וע"ז הקשה דא"כ היכא משכחת לה דואשריהם תשרפון באש ולמה לא הכריחו לנכרי לבטל וע"כ משום אשרות שהיו שם מקדמת דנא כדאמרו בע"ז דף נ"ג וע"כ דא"י מוחזקת היא וכתב ששאל לכמה גדולים ואין עונה אותו דבר והנה קיצר דלכאורה דברי הש"ס בע"ז דף נ"ג הוא דאי אמרת ירושה היא להם וא"כ אי נימא דאינו ירושה שוב לא שייך זאת אבל כוונתו דעכ"פ היו יכולים לבכול ע"י נכרי וע"כ דא"י מוחזקת וגלי דעתייהו דניחא להו וא"כ ע"כ דמוחזקת היא. אמנם לפענ"ד נראה דאם אינה מוחזקת ל"ק דלבטל דכבר כתב הר"ן בע"ז בהא דאמרו דלמא מגבה לה והו"ל ע"ז דישראל וע"ז הקשה דהא איסורי הנאה היא ולא זכה בהו ולא נעשה של ישראל וכתב דזכויתו ואיסורו בא כאחד וזכה בהו כדי שישרפנו ומכאן נלמד דחמץ בפסח דקנה עובר על ב"י ומחוייב לשרפו דזכייתו ואיסורו בא כאחד ולפי"ז מה מועיל ביטול הא בבוא לידו הו"ל זכייה ואיסורא בא כאחד ונעשה ע"ז של ישראל דל"מ ביטול ורק אם א"י מוחזקת שפיר אמרו בע"ז שם דמשום אשרות דמעיקרא בביטול סגי והיינו משום דבשעה שהיתה מוחזקת מ"מ לא הוה של ישראל דהא עכ"פ לא הי' ברשותם והוה כהא דאמרו בגזל דא"י להקדיש זה לפי שא"ב וזה לפי שאינו שלו א"כ גם כאן ניהו דמוחזקת היה אבל לא הי' ברשותם וא"כ ניהו דאח"כ נעשה שלהם מכל מקום מועיל ביטול דלא שייך לומר דזכייתו ואיסורו בא כאחד דבאמת כבר הי' מוחזקת בידם מכבר וא"כ שפיר סגי בביטול בעלמא אבל אם אין מוחזקת רק עכשיו בא הזכייה שוב נעשה של ישראל וצריך שריפה דלא מועיל ביטול דזכייתו ואיסורו בא כאחד ודו"ק היטב: והנה השעה"מ הקשה בהלכות לולב מה פריך הש"ס בביטול בעלמא סגי הא אח"כ זכו בהו א"א וזרעו א"כ הו"ל ע"ז של ישראל והביא בשם התורת חיים שהקשה כן שם בסוגיא וכתב דאסורא לא ניחא ליה דלקני ותמה השעה"מ דא"כ אח"כ דאמר וכיון דפלחו ישראל לעגל ניחא להו הא כיון דניחא לה שוב י"ל דקנו להם והו"ל ע"ז של ישראל ומהיכן מוכח דעכו"ם שליחותא דידהו קעבדו. ולפענ"ד נראה דבאמת לפי מה דאמרו בסנהדרין דף ס"ג דאלמלא וי"ו שבהעלוך וכו' דעבדו בשותפות וא"כ לא ניחא להו בע"ז שמקודם דהם רצונם לעבוד בשותפות. אך נראה דעכ"פ בע"ז ניחא להו ויהיה בשותפות וכיון דניחא להו שוב העכו"ם עשו שליחתם דכל דגלי דעתו דעכ"פ ניחא להו בע"ז יכולים העכו"ם לעשות שליחותם ואף שהעכו"ם לא יעבדו בשותפות כל דאיכא קצת ניחותא שוב יוכלו העכו"ם לאסור ולא מועיל ביטול דהו"ל ע"ז של ישראל ולפ"ז שוב ל"ק דבאמת א"א וזרעו לא ניחא להו באיסורא דאשרה שעבדו מקודם היה של ע"ז לבד ולזה לא ניחא להו אף שעבדו ישראל לעגל מכל מקום האמינו באלקים האמת ולא ניחא להו בע"ז שהוא רק לע"ז ורק דהעכו"ם אח"כ יוכלו לעשות שליחותם כל דאיכא ניחותא בזה ודו"ק: וע"ד החידוד נראה דהנה האחרונים הקשו וכן ראיתי במגלת ספר להרב מוהר"ב קאזיש הספרדי שהקשה בשם המלמ"ל דמה פריך מאשרה דמעיקרא הא הוה ספק איזהו ולהרמב"ם ספק מותר מן התורה אמנם נראה דה"ל קבוע ואף דהו"ל קבוע שאינו ניכר מ"מ בעת שהיו מעיקרא היו נכרים האשרות אף דאח"כ אינו ניכר מכל מקום כבר היה קבוע וקיימא גם אח"כ אף שאינו ניכר אח"כ ולפ"ז שפיר כתב הת"ח דלא ניחא להו דלקני וא"כ אף שאח"כ ניחא להו מ"מ הקביעות קמייתא כבר נתבטל וא"כ שוב הו"ל קבוע שאינו ניכר ומספק מותר ול"צ שריפה ודו"ק: והנה התוס' בר"ה דף י"ג הקשו בהא דאמר קצירך ולא קציר עכו"ם והא א"י מוחזקת וכתבו דאעפ"כ יש לו במה שזרע וע"ז הקשו דא"כ מה קאמר כאן והא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומ"מ יש לו במה שנטע ע"ש שנדחק להמסקנא ניחא ועיין פר"ד דרך הקדש מ"ש בכוונתם ולפענ"ד יש ליישב קושייתם דבאמת א"י לאסור דבר שאינו שלו לאסר על ישראל דאף דיש לו במה שנטע אבל למה יש לו כח לאסור על הישראל מה שהיא מוחזקת בידו ואין לו כח לאסור ודוקא לענין קציר עכו"ם שפיר אמרו דמכל מקום לא מקרי קצירך הא העכו"ם יש לו במה שזרע וכעין שכתב הריב"ש סי' רמ"ו ליישב מה דממעט מכסותך ולא שותפות ואילו לגבי מזוזה מחייבין ביש לו שותפות וכתב דשם דלתחייב במזוזה ולא יפטור בשל שותפות שפיר מחייבין דמכל מקום חלקו לא נפטר ממזוזה אבל שם לפטור עצמו בכסות שותפות לא יוכל לפטור עצמו בכסות שותפות דבעינן כסותך שיהיה שלו לבדו וע"ש ודפח"ח וה"ה כאן לפטור עצמו בקצירת עכו"ם זה לא יוכל לפטור מחיוב שהטילה תורה עליו לקצור קצירך אבל שם שיהיה יוכל לאסור על ישראל זה אין לו כח לעכו"ם אף שיש לו במה שנטע אבל לא יוכל לאסור על הישראל וז"ב כשמש. ודו"ק עוד נראה בישוב קושית השעה"מ דהנה בהא דאמרו בשבת דף פ"ח מכאן מודעה רבה לאורייתא הקשו בתוס' דהא קבלו בהר עיבל וכתב הרשב"א הובא בע"י שם דלא קבלו התורה רק שירשו את הארץ כמ"ש ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים ירשו בעבור ישמרו חקיו וכשגלו היה להם מודעא ולפ"ז כיון דהארץ לא ניתן להם רק בעבור ישמרו חקיו א"כ לא מצי למימר דכל שניחא להו בעגל שוב זכו בארץ והוה שלהם דכל שניחא להו שוב לא זכו בארץ ובביטול בעלמא סגי ודו"ק ועיין בפרשת דרכים דרוש דרך הערבה ולפי מה שנראה שם דזה דוקא אם א"י מוחזקת וירושה היא להם וכמ"ש ועמל לאומים ירשו אבל אם נאמר דלאו ירושה רק מורשה ואינם יורשים לא שייך זאת ויתיישב קושית הגאון דו"ז מוהר"ש ז"ל הנ"ל ודו"ק היטב: עוד נראה לי בישוב קושית התוס' בהא דאמרו קצירכם ולא קציר נכרי והקשו הא א"י מוחזקת וכתבו דמ"מ יש לו במה שזרע וע"ז הקשו הא אמרו בע"ז דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו והרי יש לו חלק במה שזרע ונטע ונדחקו דמכל מקום דחי שפיר כמ"ש הפרשת דרכים ובטורי אבן נדחק מאד בדברי התוס'. אמנם לפענ"ד נראה דבאמת כל שא"י מוחזקת כל הארץ וכל אשר נטעו הגוים הכל של ישראל. וזה לדעתי מ"ש ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים ירשו היינו מה שעמלו וזרעו ונטעו הכל של ישראל ועיין באלשיך שם שנדחק ולפמ"ש אתי שפיר אך מה דאמר קצירכם ולא קציר עכו"ם היינו משום דכתיב ראשית קצירכם והיינו כמ"ש המפרשים דכל הראשית כמו תרומה וחלה וראשית הגז וכדומה כל הראשית שייך לאלקים וכמו האדון שיש לו ראשית וא"כ כל שהוא קציר עכו"ם לא מקרי ראשית קצירכם והתורה הקפידה שיהיה ראשית מהישראל שהם עושים יתנו לד' ולא מה שעמלו הגוים ניהו דהם יורשים אותם אבל לא נקרא ראשית קצירכם כנ"ל. איברא דזה דוקא אם נימא דא"י מוחזקת אבל אם אינה מוחזקת יש לעכו"ם במה שנטעו וא"כ לא משכחת לה הך דאשריהם תשרפון באש והדרא קושית דו"ז הנ"ל לקדמותו ודו"ק:
1