שואל ומשיב מהדורא תליתאה ג׳:כ״חShoel uMeshiv Mahadura III 3:28
א׳לחכם ספרדי מהר"ם עטור בסימני שד"ר נטרי' רחמנא. ששאלני היאך הדין בבני ח"ל שהולכין לא"י דרך ארעי היאך יתנהגו בשלש רגלים אם כבני א"י או כח"ל:
1
ב׳הנה כבר נשאל בזה זקני הגאון הח"ץ ז"ל סי' קמ"ז וכתב דצריכין להתנהג כבני א"י דאין זה בכלל חומרי המקום שיצא משם ואף במלאכה מותרין שהרי אם כלם היו קובעין דירתם שם לא היו רשאין לנהוג חומרא זו ועברו על בל תוסיף בכה"ג לא אמרו שחייבין לנהוג חומרי המקום שיצא משם ע"ש והנה בגליון הח"ץ ז"ל ציינתי דבשו"ת אבקת רוכל להב"י ז"ל סי' כ"ו כתב בהדיא להיפך וכעת אין תחת ידי התשובה הנ"ל. והנה לכאורה היו נראה לי ראיה לאא"ז הח"ץ ז"ל מהא דק"ל דבן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר אם עתיד לחזור למקומו קורא כמקומו ואם לאו קורא עמהן ולכאורה יקשה מדוע לא ניתן להם חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם וא"ל כיון דיקראו פ"א ל"ל בה ול"ש חומרא דזה אינו דלמה לא יתחייבו לקרות שתים ומידי דהוה אבני כפרים דיקראו כבני עיר אף שכבר קרא כמבואר במגלה דף י"ט ועיין בתוס' שם ד"ה בן כפר וע"כ דבזה לא שייך חומרת המקום שיצא משם או שהלך לשם דאם היו כלם קובעין שם דירתם לא היו רשאין לשנות ממנהגן ודינם לזה כי"ד ולזה כט"ו ולכך כל שעתידין לחזור בליל י"ד אסור לשנות מנהג מקומו אבל כשאין עתיד לחזור למקומו שאז נעשה מוקף בן יומו או פרוז בן יומו וקורא עמהן ולא שייך חומרי המקום שיצא משם שאם הי' קובע דירתו כאן לא היו רשאי לשנות ממנהג מקומו. ובזה נראה לי טעמו של רש"י דס"ל דבבן עיר שהלך לכרך דאם עתיד לחזור למקומו בליל ט"ו שקורא בי"ד והרא"ש וכל הפוסקים חלקו עליו דכל שהיה ביום י"ד בכרך נסתלק מעליו חובת בן עיר ונעשה מוקף ועיין בפ"י שהאריך בטעמו ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת לכאורה צריך ביאור דניהו דמוקף בן יומו קרוי מוקף אבל עכ"פ בן כרך בודאי הוא ניהו דתוכל לתת עליו דין מוקף נמי משום בן יומו אבל עכ"פ בן כרך בודאי הוא וא"כ בזה יש לומר דשייך חומרי המקום שיצא משם דאף אם תחשבהו כמוקף ג"כ אבל עכ"פ פרזי בודאי הוא לא גרע מספק בן עיר או ספק מוקף חומה דמבואר באו"ח סי' תרפ"ח שיש לו לנהוג כבן י"ד דאזלינן בתר רוב והיא עיקר קריאתה ודי לנו שנעשה כמוקף ממש אם אין עתיד לחזור בליל ט"ו דאז נסתלק מעליו חובת בן י"ד ונעשה בן ט"ו ממש אבל כל שיהיה במקומו בליל ט"ו א"כ פשיטא דשייך עכ"פ חומר המקום שיצא משם ובא לשם דבעת זמן שחל עליו חובת קריאת מוקף הוא בעיר ופשיטא שחייב לקרות בי"ד אף שבי"ד הוא בכרך וז"ב לדעתי. ובזה נראה לי הטעם הא דבן כפר שבא לעיר קורא עמהן והקשו בתוס' למה יקרא ש"פ ולפמ"ש אתי שפיר דכאן שייך חומרי המקום שהלך לשם וכאן לא שייך לומר דהא אם יקבעו כלם בכפר הי' אסור להם לנהוג כבן י"ד דזה אינו דבאמת בן כפר כבן עיר בעי למקרי ורק שהקילו עליהם אבל פשיטא שחייב כחומרי המקום שבא לשם. ובזה מובן היטב טעם הש"ס דאמר מ"ט האי כבני עיר בעי למקרי ורבנן הוא דאקילו על בני כפרים וכו' ואכתי טעמא בעי דסוף סוף כבר קרא ולא נעשה בן עיר כיון דעתיד לחזור למקומו בליל י"ד. ולפמ"ש אתי שפיר דבזה שייך חומרי המקום שבא לשם ודו"ק:
2
ג׳והנה לכאורה בבן עיר שהלך לכרך היה נראה לי דשייך בזה חומרי המקום שיצא משם ולא שייך בזה דאם הי' קובע דירתן באותו מקום הי' אסור לשנות כיון דבי"ד היא עיקר הקריאה לרוב עולם ואף אם קרא מתחלת חדש יצא בדיעבד כמבואר בירושלמי מכ"ש בי"ד ועיין בסי' תרפ"ח ובאחרונים וא"כ שפיר שייך חומר המקום שיצא משם אלא שכיון שאין דעתו לחזור בליל י"ד נעשה מוקף בן יומו ויש לו דין מוקף כיון דלכתחלה בודאי מוקף צריך לקרות בליל ט"ו לא שייך בזה חומרי המקום שיצא משם וז"ב ובזה נ"ל לפרש דברי הירושלמי על המשנה הלז דאמר ניחא בן כרך שהלך לעיר שזמנו מאוחר בן עיר שהלך לכרך שזמנו מוקדם אר"י לית' כאן בן עיר שהלך לכרך ותני דבי ר"י כן בן כרך שהלך לעיר אר"י אף כאן בעתיד להשתקע עמהן והוא משולל ביאור ולפמ"ש א"ש כמין חומר דהוא מקשה קושייתי דבשלמא בן כרך שפיר אם אין עתיד לחזור נעשה בן פרזי דזמנו מוקדם ואף אם קרא בתחלת חדש יצא מכ"ש בי"ד א"כ לא שייך חומר המקום שיצא משם כסברת אא"ז הח"ץ ז"ל אבל בן עיר שהלך לכרך כיון שזמנו מוקדם והירושלמי לא ס"ל עדיין אותה סברא דבב"י תלוי כמ"ש בק"ע שם וא"כ שייך כאן חומר המקום שיצא משם וע"ז אמר דבאמת סמי מכאן בן עיר וע"ז אמר דתני דבי ר"י כן בן כרך שהלך לעיר והיינו דלא שנו במשנתינו רק אותו בבא בלחוד ולא בן עיר וע"ז אמר ר"י אף כאן בעתיד להשתקע והיינו דעתיד לחזור למקומו ואין עתיד הכוונה אם דעתו להשתקע או לא ואם דעתו להשתקע תו פקע מאליו חובת מקומו וז"ב והמעיין בירושלמי ימצא נחת עפ"י פירושי ודו"ק. עכ"פ מכאן ראיה לשו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל ודו"ק. ובאמת שלפענ"ד נראה דהא דבאין דעתו לחזור בליל י"ד דעושה כמנהג המקום שהלך לשם דפירשו בש"ס הטעם משום דפרוז בן יומו קרוי פרוז הי' נראה לפענ"ד דבאמת עיקר הטעם כיון דקי"ל דאם הולך ממקום למקום אף ממקום שמחמירין למקום שמקילין דעושה כמנהג המקום שהוא שם כעת משום שאסור לשנות בפרהסיא מפני המחלוקת וכיון דאנן קי"ל דלכתחילה אף בזמנה בי"ד בעשרה כמ"ש בסי' תר"ץ סי"ח וא"כ כיון שצריך לקרות בפרהסיא יהיה מחלוקת ולכך סמכו ע"ז דכשהוא עמהן ביום ט"ו או להיפך ביום י"ד דלא ישנה מפני המחלוקת ועשוהו כמוקף או כפרזי. ובזה י"ל טעמו של רש"י דלכך בבן עיר שהלך לכרך ודעתו לחזור בי"ד שאינו קורא בט"ו משום דאם יבא למקומו ויקרא במקומו בט"ו ואז בודאי צריך עשרה ואז שם יהיה מחלוקת והוא באמת בן י"ד ולכך דוקא בן כרך שהלך לעיר דאז כיון שכבר קרא בעיר מה שלא יקרא בט"ו לא יהי' בפרהסיא ומי יודע אם קורא או לאו ול"ש כאן מחלוקת וז"ב ודו"ק. ובמ"ש יתיישב היטב דברי רש"י בתענית דף י"ח ע"ב בהא דאמר בני חמיסר וקרי לי' בארביסר ופירש"י דמיירי בבן כרך שהלך לעיר ופרוז בן יומו קרי פרוז והדבר תמוה דא"כ פשיטא דאסור בהספד ותענית דהוה דינו כפרוז ועוד דגם בפרזים משכחת לה להיפך ועוד קושיות רבות וכבר תמה בזה הטורי אבן בריש מגלה. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת אין סברא כלל שיהיה נעשה פרוז בשביל שהוא שם יום אחד ורק דכיון דהוא שם ואסור לשנות מפני המחלוקת אסמכוהו אקרא דפרוז בן יומו ולפ"ז לכך הו"א דלענין הספד ותענית בודאי מותר דזה לא שייך מפני המחלוקת ומעתה בבן עיר שהלך לכרך ויהיה שם ביום ט"ו לפי פירש"י וכיון שלא קרא המגילה בי"ד תו בט"ו פשיטא שאסור בהספד ותענית אבל להיפך הא באמת ביום ט"ו יהיה בביתו ויהיה קורא המגילה והוא יו"ט שלו רק שבי"ד מוכרח לקרות עם בני עיר כדי שלא ישנה בזה שפיר הוא דמותר בהספד ותענית דלענין זה לא שייך דאסור לשנות מפני המחלוקת ודו"ק היטב:
3
ד׳ובזה נ"ל ליישב מ"ש רש"י עוד שם לא נצרכה אלא לאסור של זה בזה דהיינו בני י"ד דקרו בט"ו וט"ו דקרו בי"ד ותמה בט"א שם דא"כ משמע הא לא קרא בי"ד וכן אם לא קרא בט"ו אינו אסור והרי במגילה דף ה' מבואר דאף במי שלא קרא עם בני י"ד אסור כדאמרו גבי רבי דנטע נטיעה דבר חמיסר הוה ומקשו עלה הא לא נצרכה אלא לאסור של זה בזה והיא תמיה גדולה ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת צריך להבין למה תקנו במג"ת לאסור של זה בזה והא לאו יו"ט שלו הוא וצ"ל דגזרו דשמא יקרא עם בני י"ד שיהיה שם וכן להיפך דמוקף בן יומו קרו מוקף וכן פרזי ובזה שפיר יש לחוש דאם לא יאסר בהספד ותענית אז לא יקרא עמהן ולכך אסרו בהספד ותענית משום לא פלוג ומעתה הא דאסרו במג"ת אף בלא קרא עמהן הוא משום אותן שקראו עמהן ולכך שם בהס"ד דמותר בהספד ותענית אף שקראו עמהם פירש"י דלא נצרכה לאסור את של זה בזה הוא לאותן שקראו עמהן ובזה שייך החשש וממילא נמשך התקנה גם לאותן שלא קראו עמהן וז"ב ודו"ק:
4
ה׳עוד נ"ל ראיה להח"ץ ז"ל מהא דנדחקו התוס' ביבמות דף י"ג דהיאך קוראין בני הכפרים בזמן שלהם והא בזה הוה משום לא תתגודדו וע"ש. ולפמ"ש אא"ז הח"ץ ז"ל יש לומר דבזה לא שייך לא תתגודדו דבני עיר אם הי' בכרך או להיפך היה עליהם איסור לשנות המנהג והיאך שייך לא תתגודדו הא מעיקרא תקנו שני זמנים הפרזים ביום שנעשה להם נס והמוקפים ביום שלהם ואטו אם בני מדינה אחת יקרה להם נס בחדש זה או ביום זה ובני מדינה אחרת יקרה להם נס ביום אחר ואח"כ יתיישבו זה בזה אטו יהיה להם איסור משום לא תתגודדו והא אי אפשר להם לעשות ביום זה שלהם לא קרה הנס ביום זה ומעיקרא לא קבלו אותו היום וה"ה כאן וז"ב. איברא דלפ"ז יקשה היאך התחיל הש"ס להקשות ממגילה והא במגילה לא שייך לא תתגודדו דאסור להם לשנות המנהג. ולכאורה רציתי לומר דעיקר קושית הש"ס מהא דתקנו זמנים הרבה בי"א בי"ב דשם ל"ש דאסורים לשנות דהרי בני כפרים תקנת חז"ל היא להקל עליהם אבל רשות בידם לשנות ושפיר שייך לא תתגודדו אבל זה אינו דא"כ היאך אמר שם אמינא לך אנא איסורא והא בי"א וי"ב לא שייך איסורא ועיין רש"י דפירש י"ד וט"ו משום דבזה שייך איסור שוב ראיתי ברא"ש שם שכתב דבמגילה לא שייך לא תתגודדו כיון דלא עבדא הכי משום פלוגתא רק המקום גורם אם היה בא למקום הלז הי' עושה כמנהגם לא שייך לא תתגודדו ואף שהש"ס מקשה ממגילה ה"מ להשיבו כן. ולכאורה הם דברים תמוהים דאיך שייך לדחות דברי הש"ס בסברא קלושה ולפמ"ש הדברים נכונים דבאמת הסברא ברורה דאיך שייך לא תתגודדו בדבר שאם יעשו כאחד יהיה איסור דבמקום תלוי ושם לא נעשה נס רק בי"ד או בט"ו ומעיקרא הכי קבלו עלייהו ועיקר קושית הש"ס היא על בני כפרים דבזה לא שייך איסור. ומה דאמר הש"ס אמינא לך אנא איסורא באמת היה יכול לדחותו דאינו איסור ואדרבא על איסור אינו קשה כלל ומה דלא משני הש"ס כן דלא חש לזה כנ"ל כוונת הרא"ש. ובין שיהיה כן כוונת הרא"ש או לא עכ"פ הסברא נכונה דבכה"ג לא שייך לא תתגודדו כיון דאסורין לעשות בהיפך וכמ"ש אא"ז הח"ץ ז"ל לענין חומרי המקום (שוב ראיתי בטורי אבן באבני שהם במגילה שם האריך בענין לא תתגודדו ולפמ"ש יש להאריך ודו"ק) איברא דלפ"ז צריך להבין בהא דאמרו בסוכה דף מ"ם לדידהו נמי לא דחי ופירש"י משום אגודות אגודות והא בכה"ג לא שייך אגודת אגודות דכיון דגם בני א"י בעצמם אם הי' יושבין כאן הי' אסור להם לטלטל משום דלא בקיאין בקביעא דירחא וכן ראיתי לאחד מהמחברים שעמד בזה על אא"ז הח"ץ ז"ל ולכאורה אין ענינו להח"ץ דהוא לא אמר רק משום חומרי המקום אך לפמ"ש גם לענין לא תתגודדו שייך זאת קשה אך באמת בלא"ה תמוה שם דהא הוה ב' בתי דינין בשתי עיירות ומחוורתא מ"ש בזה המהרשד"ם סי' קנ"ג הובא בכ"ת שם דהכוונה דאינו נאות הדבר ולמצוה מן המובחר אינו נאה שיהי' חלוקים ע"ש עכ"פ החילוק ניתן להאמר ומסתייעים דברי אא"ז הח"ץ ז"ל ועיין ביו"ד סי' קט"ו דההולך ממקום שהמנהג לאסור גבינת עכו"ם למקום שנוהגין היתר דרשאי לאכול עמהם ומטעם דבמקום שנהגו היתר מסתמא ידעו שהיא בכשרות ואם הי' ידוע להנוהגים איסור שעושין בכשרות היה כשר ע"ש א"כ מכ"ש בזה דבא"י א"א לנהוג איסור ביו"ט שני דודאי מותר ודו"ק ועיין במאירי ריש מגלה דמשמע ג"כ כסברת אא"ז הח"ץ ז"ל:
5
ו׳והנה בענין בן כרך שהלך לעיר שהארכתי לעיל לכאורה הי' נראה לי כעת דבר חדש דתלוי בשני הטעמים שנחלקו הרמב"ן והר"ן ריש מגילה בטעם שנחלקו המוקפין מן הפרזים דלשיטת הרמב"ן דהפרזי הי' בסכנה גדולה יותר מהמוקף א"כ מי שהוא בעיר הפרזי אף שהיא מוקף באמת מכל מקום בעת שהוא פרזי הסכנה עליו מרחפת ולכך פשיטא לי' להש"ס טפי דהפרזי בן יומו קרוי פרזי טפי ממוקף בן יומו דמה מועיל לזה שהוא מוקף בן יומו הא מ"מ היה בסכנה בעת שיבא לביתו וגם ב"ב בסכנה ולכך למדו מוקף בן יומו מפרזי וזה טעמו של רש"י דחילק בין בן עיר שהלך לכרך לבין שהלך מכרך לעיר אבל לטעם הר"ן אין נ"מ ויש להאריך בזה בסוגיא ואכ"מ. והנה בהא דאמר ריב"ל בדף ב' כרך וכל הסמוך לו נידון ככרך ונראה אעפ"י שאינו סמוך וסמוך אף שאינו נראה וכן קי"ל בסי' תרפ"ח ולכאורה לא נודע הטעם. ולפענ"ד היה נראה עפמ"ש ביבמות דמוקפין ועיירות הגדולות דפריך אקרי כאן לא תתגודדו ומשני ה"מ ב"ד אחד בעיר אחד פלג מורין כך ופלג מורין כך אבל שני ב"ד בעיר אחת אלו עושין כך ואלו עושין כך לא ע"ש. ולפ"ז היה נראה לי דהא דנקט כרך וכל הסמוך לו היינו כיון שסמוך בתוך מיל או נראה עמו דמקרי כעיר אחת ועיין באהע"ז בב"י סי' קנ"ח לענין שם הנהר דדעת תשובת מיימוני כל שנראה עמו מקרי הנהר שייך לעיר וא"כ מכ"ש בכפרים הסמוכים לעיר דהוה כעיר אחד וכיון שבני הכפרים אין להם ב"ד אחר ואם היו קוראין הסמוך לכרך בי"ד הי' נראה כעושין אגודות אגודות ולכך עשו תיקון שיהי' קורין ככרך. ובזה נראה לי מה שנסתפק הברכי יוסף בסימן תרפ"ח דאם נחרב הכרך מה משפט הסמוך לו ולפמ"ש פשיטא דכבר יש לו דין בני כפרים ואינו מגרר אחר הכרך כיון דנחרב לא שייך לא תתגודדו. ובזה מיושב היטב מה שהקשה שם הבר"י בשם שו"ת משאת משה דהיאך נסתפק חזקיה בטבריא אם מקרי הקפת חומה או לא כדאמרו בדף ה' והא כיון דסמוך לחמתן כדאמרו כמחמתן לטבריא מיל וא"כ הרי חמתן היה מוקף וא"כ כרך וכל הסמוך לו נדון ככרך. ולפמ"ש אתי שפיר דטבריא יש לו ב"ד אחר ושני ב"ד בעיר אחת לא הוה לא תתגודדו ומכ"ש בסמוך מיל דלא שייך לא תתגודדו בזה וז"ב. איברא דלשיטת רבינו פי"ב מעכו"ם הלכה י"ד שכתב שגם שני ב"ד בעיר אחת שייך לא תתגודדו ועיין בכ"מ דפסק כאביי וא"כ אכתי קשה על חזקי' ומכאן ראיה לשו"ת מהרד"ך הובא בכ"מ שם דגם רבינו פוסק כרבא. אך נראה דבלא"ה לא קשה דהנה כבר נודע דכל דעושה מפני הספק ל"ש לא תתגודדו ועמ"א סי' תצ"ג בסופו גבי ר"ע שנהג תרי חומרות דסתרי אהדדי ומשמע קצת דגם לא תתגודדו לא שייך שאינו עושה רק מפני ספק ולפ"ז כיון דחזקי' קרי בי"ד וט"ו משום דמספקא לי' אי הקפת ים שמי' הקפה לענין מגילה כדאמרו שם וא"כ שוב גם אם סמוך לחמת הא כל שעשה בט"ו ג"כ רק שעשה בי"ד מפני הספק לא שייך לא תתגודדו דמורה שלא רצה לחלוק עצמו רק שעושה מפני ספק דין וז"ב. ובזה נפתח שערי בינה בהא דאמרו בדף וא"ו שם דרבי נטע בחמיסר ופריך הש"ס והא טבריא מוקף חומה מיב"נ וע"ז אמרו דבי"ד נטע ופריך הש"ס ומי פשיטא לי' דטבריא מוקפת חומה מיב"נ והא חזקי' קרי בי"ד וט"ו ומשני לחזקי' מספקא לי' לרבי פשיטא לי' ותמה הרשב"א והפ"י דלמה בהס"ד דנטע בחמיסר פריך הש"ס בפשיטות והא טבריא מוקף חומה ולא פריך כלל מחזקי' ואחר כך לענין י"ד פריך מחזקי' עיין שם וכבר הארכתי בזה בתשובה ולפמ"ש אתי שפיר דהנה באמת טברי' מלבד שבעצמו מוקפת חומה אף גם דסמוך לחמתן ולפ"ז לענין ט"ו בודאי איכא איסור ליטע דאף שספק אם מוקף חומה מכל מקום הא סמוך לחמתן ואיכא משום לא תתגודדו וכל שלא קרא המגלה ועשה מלאכה ובחמתן קורין המגילה ואין עושין מלאכה איכא משום לא תתגודדו דאף דבמלאכה לא שייך לא תתגודדו דאימר אין לו מלאכה אבל הא שם קורין וכאן אין קורין ולכך פריך בפשיטות והא טבריא מוקף חומה דאף דתאמר דספק הוא אבל עכ"פ מצד סמיכתה הי' לו לקרות ולא ליטע אבל בי"ד שפיר מקשה הא חזקי' מספקא לי' דניהו דסמוך לחמתן מכל מקום כל שקורא בשניהם ל"ש לא תתגודדו וע"ז משני דמפשט פשיטא לי' דאינו רק בט"ו. ובזה מיושב היטב מה דפשיטא לי' דאינו רק ט"ו והא לענין בתי ע"ח בודאי אינו מוקף ומהיכן פשוט לי' ולפמ"ש יש לומר דפשיט לי' משום דהוא סמוך לחמתן ודו"ק היטב כנלפענ"ד דבר נחמד ונעים. וראיתי בטורי אבן במגילה דף ב' בהא דאמרו הא קמ"ל דשיעורא דמיל הוה כמחמתן לטבריא והקשה דלמה לי שיעור למיל הא ידוע קצבתו אלפים אמה וגם דבפסחים אמרו בדף מ"ו כממוצלגניא לטבריא מיל וטבריא יש שני מיני מיל דהמיל הוא מקובץ מאמות והרי נחלקו בעירובין דף נ"ו אי משערין באמה שוחקת או עצבות והנה לענין חמץ החמירו באמת עצבות אבל לענין מגילה ס"ד דיהיה באמה הגדולה מה שהוא יותר ממיל באמה עצבות יהיה ספק אי בי"ד או בשניהם קמ"ל ע"ש. ובזה יש להקשות דא"כ מ"פ הש"ס לחזקיה מספקא לי' דלמא חזקי' סבירא לי' דאמות עצבות א"כ שוב לא היה סמוך לחמתן והי' קורא בט"ו ובי"ד מספק משא"כ רבי ס"ל דאמות שוחקות בעינן וא"כ הי' סמוך לחמתן ולכך קרי בט"ו לבד והיא קושיא נפלאה ובפרט לפי מה שאמרו בעירובין שם דרשב"ג ס"ל בודאי אמה שוחקת וא"כ מסתמא רבי כרשב"ג אביו ס"ל אך נראה כיון דסמוך למגדל נוניא נמי א"כ ממילא שוב אינו נדון בתר כרך דבאמת יש להסתפק אם עיר סמוך למוקף חומה מיל וסמוך לעיר לאיזה נדמהו ומה דינו. והנה כאן דלמגדל נוניא היתה סמוך יותר באמות עוצבות פשיטא דמהראוי לדמות לעיר ולקרות בי"ד ודו"ק. ובזה י"ל דעל מה שנטע בחמיסר לא הוה מצי להקשות דהא חזקי' מספקא לי' דהא לחומרא משערינן וא"כ דלמא משערין בשוחקות ושפיר אינו רשאי ליטע אבל מה שנטע בי"ו שפיר מקשה דעכ"פ הוה ספק וא"כ יש לחוש לחומרא ולקרות בי"ד דעכ"פ למגדל נוניא הוה סמוך טפי ודו"ק:
6
ז׳שוב ראיתי בר"ה גבי תקיעת שופר דממעט סמוך לו ונראה עמו והקשה בט"א בר"ה שם ובמגילה דף ג' דמ"ש דשם ממעט סמוך או שנראה ולענין מגילה מרבינן. ובאמת לפמ"ש דמשום לא תתגודדו אתיאן עלה א"כ בתקיעת שופר בשבת דאינו מוכח דדלמא לית להו שופר או שכבר תקעו לא שייך לא תתגודדו כמו במלאכה ועיין שם בט"א שכתב קצת כעין זה ונהניתי עד מאד שבהשקפה ראשונה אמרתי ת"ל סברא זו אבל לא ביאר הדבר דמשום ל"ת שייך בזה ולפמ"ש יש מקום לחלק בין כפר לעיר וכמ"ש. אבל פשטת הלשון משמע דאף עיר הסמוך נדון ככרך וכ"כ במאירי בפירוש וצ"ע בזה. והנה לכאורה קשה לי בהא דאמרו במגלה דף י"ט מכדי כתיב היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות למה לי הא קמ"ל דפרוז בן יומו קרוי פרוז. והיא תימה לפמ"ש הרמב"ן דמה שנחלקו הפרזים והמוקפין הוא משום שהפרזים הי' בסכנה כיון דמדלי ויכולים האויבים לבא עליהם ולכך כתיב ע"כ היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות לפי שהפרזים היו מרגישים בעצמם הנס שנעשה להם ועשו מעצמם משתה ויו"ט ע"ש ובר"ן ריש פ"ק דמגלה ולפ"ז מוכרח לכתוב היושבים בערי הפרזות משום שסתם יהודים הפרזים כל דלא ישבו בעת ההיא בפרזות הי' בטוחים ולא הי' סכנתם נגלה כ"כ. אך נראה דזה גופא כוונת הש"ס כיון דעיקר הכוונה לפי שישבו בערי הפרזות א"כ כיון שבעת הנס אף מי שהי' מוקף רק שהי' פרוז בן יומו שעבר שם בעת ההיא הי' באותה סכנה ונעשה לו נס לכך כל פרוז דאנו דנין אחר עיקר הענין של פרוז ומוקף לא אמרי שם פרוז ומוקף דאין נ"מ במה שהוא מעיר זאת או זאת רק שלהפרזים נעשה הנס בי"ד והמוקפים דלא הרגישו כ"כ א"כ מה נ"מ אם הוא מוקף כל שהיה פרוז בן יומו באותו הזמן וע"ז הזמן עושין הפורים ולכך גם פרוז בן יומו קרוי פרוז וז"ב. ובזה מיושב מה שהקשה בטורי אבן שם דבב"ב דף ח' אמרו דיושב העיר לא נקרא רק מי שיושב שלשים יום ולמה כאן פרוז בן יומו קרוי יושב פרזות והניח בקושיא והיא באמת תימה. ולפמ"ש אתי שפיר דעיקר אנו דנין על תכלית כוונת הפרזים שהוא לפי שמי שיושב בפרזים היה הנס גדול וא"כ אף פרוז בן יומו קרוי פרוז ולכך גם מוקף בן יומו קרוי מוקף דמה נ"מ במה שהוא באמת פרוז הא מכל מקום לא הי' בסכנה כיון שהיה בעת המלחמה בעיר מוקף חומה וז"ב מאד מאד. ובזה מיושב היטב מה שנדחק הרא"ש דמה סברא היא זו דמוקף בן יומו קרוי מוקף דהרי לא התחיל עדיין חיוב מקומו ובמה יתחייב לקרות כמוקפין ולכך כתב שרש"י לא רצה לפרש דברי רבא על בן עיר שהלך לכרך וגם במ"ש מוקף בן יומו אינו דומה לפרוז בן יומו דשם הוה כאנשי עירו וכאן הפירוש שאיבד יום אנשי מקומו ועיין בב"י סי' תרפ"ח. ולפמ"ש אתי שפיר דכל הטעם הוא דאזלינן בתר שעת הנס ואם היה בעת ההוא בעיר פרזי או במוקף א"כ הי' הנס משתנה לפי הזמן ולכך נתחייב באותו המקום לעשות הנס וז"ב. ובזה מיושב היטב קושית הט"ז סי' תרפ"ח ס"ק וא"ו דדוקא במקצת יום י"ד הא כל שנתעכב בליל י"ד ג"כ כבר נתחייב בקריאתו ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת עיקר אנו דנין על זמן הנס ואז עיקר תלוי ביומא דעיקר מצותו ביום משום דהנס היה ביום ועיין מג"א ריש סימן תרפ"ז ודו"ק היטב בכל מ"ש ועיין בפ"י שנדחק לדעת רש"י דמנא יליף מוקפים מפרזים ולפמ"ש אהי שפיר ודו"ק. והנה זמן רב אחר שכתבתי כ"ז שלח לי הרב אבד"ק. וויען ספר חקר הלכה מזקנו הגאון בעל אור חדש שנדפס מחדש למען יהי' לי למנה והנה השקפתי בו ומצאתי בדף כ"ג מהספר שהאריך בהא דאמרו ביבמות אמינא לך איסורא דארשב"א אר"י לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם זמנים הרבה תקנו להם חכמים ואת אמרת לי מנהגא וע"ז הקשה דהרי לפמ"ש התוס' והר"ן ליישב מבני כפרים זה אינו מעלה ארוכה לשיטת רש"י ריש מגלה שכתב שבני הכפרים קוראין בעיר ואחד מבני עיר מקרה אותם וע"כ צריך לומר כמ"ש הרשב"א בחידושיו ליבמות דמבני הכפרים אין שאלה דקל הוא שהקלו חכמים ומצי לקרוא גם בי"ד לא שייך לא תתגודדו ורק מבני י"ד וט"ו דאסור להם לקרוא זה בזה הוה הקושיא א"כ מה פריך מרשב"א דזה קאי על זמנים של י"א י"ב וזה אינו קשה כלל והי' לו להביא מזמנו של זה לא כזמנו של זה והאריך הרבה וכמעט שהניח בקושיא והוא באמת הרגש עצום. ולפענ"ד נראה דבאמת ת"ל גם אני הרגשתי למעלה כעין זה. אמנם נראה דהנה ראיתי בספר אחד שהקשה בהא דפריך ריש מגלה אי ס"ד דכנה"ג תקנו היאך אתו רבנן ועקרו דמה קושיא הא התוס' כתבו במגלה דף ה' דרבי עקר לט"ב אף דא"י לבטל דברי ב"ד היינו לעקרו לגמרי אבל כאן עקר מתשיעי לעשירי כדאמר התם אילו הוינא התם הוה קבענא בעשירי ומשמע דהיכא דעוקר מזמן לזמן מצי לבטל דברי ב"ד שקדמוהו א"כ ה"ה במגלה. אך לפענ"ד ל"ק דבאמת כל דאין סמך כלל לאותו זמן שרוצה לקבוע פשיטא דמקרי עקירה דמ"ש שעוקר מזמן לזמן או שעוקר לגמרי אבל שם שבאמת מהראוי לקבעו בעשירי כדאמר ר"י וא"כ בכה"ג יש כח ביד אחרון לעקור ולקבוע על עשירי דאינו עוקר הדבר דבאמת ראוי היה מתחלה לקבע כן וז"ב ולפ"ז בס"ד דש"ס דלא היה כאן רמז על זמן די"א וי"ב א"כ שפיר מקשה דאיך יכול לבטל דמה נ"מ שעוקר לזמן או שעוקר לגמרי אבל שם שבאמת מהראוי לקבעו בעשירי כדאמר ר"י וא"כ בכה"ג יש כח ביד אחרון לעקר ולקבוע על עשירי דאינו עוקר הדבר דבאמת ראוי היה מתחלה לקבע כן ביד אחרון לעקר ולקבוע דכל שאינו עושה בזמנו אין כאן זכר להנס שנעשה באותו זמן וז"ב ומעתה לפי מה דחידש רשב"א דרמז זמן גם לי"א וי"ב א"כ כל שיש רמז עכ"פ שיכול להיות באותו זמן ג"כ א"כ שוב ניהו דלכתחיל' ראוי לעשות בי"ד וט"ו דהוא הזמן שנעשה הזמן מכל מקום יש כח ביד חז"ל לעקור משום תקנת הכרכים שיספקו מים ומזון. ובזה מיושב היטב מה דק"ל טובא כיון דלמדו מקרא דזמנים הרבה תקנו א"כ למה לי טעם דהקלו חז"ל ביום הכנסה כדי שיספקו מים ומזון ולפמ"ש אתי שפיר דכל שיש טעם יש כח בידם לעקור מזמן לזמן. ובזה מיושב היטב מה דקשה לי טובא דכיון דזמנים הרבה תקנו חכמים א"כ למה בי"ד וט"ו זמנו של זה לא כזמנו של זה ואסור לקרות של זה בזה ובי"א וי"ב יכולים לקרות בני הכפרים בי"ד כמ"ש הרשב"א וכל הפוסקים והוא דומיא דתקנו חז"ל. ולפמ"ש אתי שפיר דזה יכולת ביד חז"ל לעקור וז"ב. ולפ"ז שפיר מקשה בש"ס מרשב"א דבאמת כיון דאמר זמנים הרבה תקנו א"כ כל דחז"ל לא תקנו משום כדי שיספיקו וטרם שהיתה התקנה הלז שוב גם בני הכפרים היו אסורים לשנות מזמן שתקנו להם וא"כ שוב הוה אסורים דזמניהם דומיא דזמנם. ובזה ניחא הא דכתב הרשב"א דאלו רצו בני הכפרים לקרות בי"ד שפיר דמי וקשה הא הוה דומיא דזמנם של בני י"ד בט"ו דאסורין של זה בזה ומ"ש הני ולפמ"ש בזה באמת בטלו חז"ל התקנה מפני שמספיקים אבל אם רוצים הדרא לתקנה קמייתא. ובזה נראה לפענ"ד פרפרת נאה בהא דפריך ריש מגילה מנ"ל כדבעינן למימר לקמן חכמים הקלו על הכפרים להיות מקדימין ליום הכניסה כדי שיספקו מים ומזון והקשו בפ"י ובחקר הלכה שם דלמה תפסו כס"ד דמגילה דף ה' ולא הקילו כפי המסקנא מפני שמספקין ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דהנה הנ"מ שבין כדי שיספיקו או משום שמספקין נראה לפענ"ד דהוא לפמ"ש בשו"ת מיימוני לספר משפטים סי' י"ד דהא דכל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו היינו דוקא היכא שנתקנו לטובתו אבל אם נתקנו לטובתו של אחר לא א"כ אם היה התקנה לטובת בני הכרכין כדס"ד שוב לא יוכלו בני הכפרים לשנות לי"ד דלא לטובת בני הכפרים נתקנה אבל אם לטובתם נתקנה מפני שמספיקין יכולין לשנות ולפ"ז לפמ"ש הרשב"א דלכך לא שייך לא תתגודדו בבני הכפרים משום שיכולין לקרות בי"ד וא"כ אם לא נתקנה לטובתם רק לטובת בני הכרכין שוב שייך לא תתגודדו וע"כ דמעיקר התקנה היה כן וא"כ זה שפריך מנ"ל כדבעינן למימר לקמן. ובאמת שהיא תמה דמה זו תימה אטו אם לא ידע הברייתא לאו גברא רבה הוא וגם אכתי שייך מנ"ל ועפ"י ולפמ"ש אתי שפיר דע"כ הוה מקרא דאל"כ לא יכלו לתקן הא הוה לא תתגודדו ולכך נקט כדס"ד וע"ז אמר דמ"מ הקושיא דע"כ הם בעצמם תקנו כן דאל"כ לא יכלו לבטל וא"כ מנ"ל וע"ז אמר דזמנים הרבה תקנו ודו"ק היטב כי ברור הוא לפענ"ד ונעים ונחמד ת"ל: ולכאורה צריך ביאור גוף הקושיא דאיך שייך בזה לא תתגודדו דהא המגלה נקראת בשביל שהיה הנס לזכר הנס א"כ כל אחד עושה פורים ביום שהיה בו נס ומה לא תתגודדו שייך בזה ואטו אם יקרה נס לאיזה אנשים בחדש זה ולאחרים בחדש אחר אטו יהיה שייך לא תתגודדו ומה נ"מ בין חדש או בימים הא כל אחד עושה נס בזמנו והוא לכאורה תימה. אמנם נראה דלפמ"ש הרמב"ן ובר"ן דהמוקפין לא רצו לעשות פורים כלל דהי' סוברים כיון דהמוקפין לא הי' להם נס כ"כ עד לאחר כמה שנים שהאיר הקב"ה עיניהם ועשו פורים וכמ"ש באורך בר"ן ריש פ"ק דמגלה ובחידושי אמרתי דהכוונה שתחלה תלוי בזרוע בשר ולא הבינו הנס והאיר הקב"ה עיניהם שהי' ע"פ נס יוצא מן גדר הטבע וא"כ שוב שייך לא תתגודדו דהא הפורים כבר נעשה ונתקבל וא"כ שוב למה ישנו הפורים. ומיהו עדן יש לומר כיון דהבינו אח"כ שצריכין לעשות פורים א"כ עשו ביום נוחם מאויביהם וא"כ לא שייך לא תתגודדו. אך נראה דהדבר נכון דכיון דחכמים תקנו זמנים הרבה והיינו אף קודם י"ד וא"כ כיון שהמוקפין לא הרגישו בנס כלל עד אחר שהאיר ד' עיניהם עכ"פ שוב הי' יכולין לעשות ביום י"ד דניהו דהנס שייך באותו זמן מידי דהוה אפרזים עצמם שיכולין לשנות על המוקדם מכ"ש בני מוקפין שבאמת לא היה הנס כ"כ חזק וא"כ שוב שייך לא תתגודדו וזה דפריך הש"ס אמינא לך אנא אסורא דאמר רשב"א זמנים הרבה תקנו להם חכמים וא"כ ניהו דמבני הכפרים ליכא קושיא כמ"ש הרשב"א מ"מ מהמוקפין קשה דלא שייך לא תתגודדו בזה כיון דחז"ל הקדימו הזמן בכוונה בפרזים מכ"ש שהמוקפין יכולין לעשות בי"ד ודו"ק היטב כי נכון הוא מאוד בישוב קושית חקר הלכה הנ"ל. ודרך אגב ארשום מה שנתחדש לי בשנת כת"ר בר"ח טבת במ"ש המג"א בסי' תצ"ג בסופו וז"ל אמרינן בעירובין דף י' שר"ע נהג ב' עישורין כב"ש וכב"ה ומקשה הא הוה תרי חומרי דסתרי אהדדי ומשני ר"ע גמרי' אסתפיק לי' שלא היה יודע איך ס"ל לב"ה וכ"כ התוס' ביבמות דף ט"ו ודבריו מה שהביא מהתוס' ביבמות צ"ע דמה מייתי מתוס' הא הוא ש"ס מפורש בעירובין ואדרבא דברי התוס' לכאורה תמוהים שציינו על גמרי' אסתפק ליה וכתבו דהול"ל ולטעמיך היאך עביד כחומרי דמר ולכאורה מה קושיא דהא מספקא לי' איך ס"ל לב"ה וצ"ל דהתוס' כתבו דבס"ד דהש"ס ס"ל דעשו כב"ש הומ"ל ולטעמיך ובאמת שצ"ע למה ציינו על התירוץ ולא על הקושיא של הש"ס ועכ"פ התוס' לא חדשו דבר והן הן דברי הש"ס וא"כ מה הביא המג"א מהתוס' ביבמות וטפי היה לו להביא דברי התוס' בר"ה דף י"ד שכתבו בד"ה הכסיל אפילו יודע הלכה כמאן ומחמיר על עצמו ולא בעי לשנויי דר"ע מספקא לי' הלכה כמאן דמסתמא היה יודע דהלכה כב"ה:
7
ח׳והנה בשנת כת"ר בר"ח טבת כתב לי החריף מוה' יעקב שלמה הכהן נ"י מ"ק פרעמיסלא דהתוספות סותרין עצמם דבתחלה כתבו אפילו יודע דמשמע דלא מבעיא אם אינו יודע הוה כסיל ואח"כ כתבו להיפך דאם ר"ע מסתפק לי' לא הוה מקרי כסיל. והשבתי דהדברים פשוטים דבאמת כל שא"י כלל הטעם למה הוא מחמיר זה ודאי הוה כסיל אלא אף אם יודע הלכה והחמיר מ"מ מקרי כסיל אבל אם יודע מקום ספק אם לפסוק כאן כב"ש ויש פנים לכאן ולכאן זה ודאי לא מקרי כסיל דהא יש לו סברה שיש מקום לפסוק כב"ש וא"כ הוה ספק גמור ואזיל לחומרא מה שהקשה עוד דבעירובין משמע דאף שמסתפק הלכה כמאן מהתנאים לק"מ דכבר כתב המג"א דכל דסתרי אהדדי לגמרי לא עבדינן כחומרי' אף דמספקא לי' אבל היכא דלא סתרו לגמרי אז עבדינן כחומרי דמר ודמר ועכ"פ המג"א הי' לו לציין דברי התוס' עירובין שיש בהם איזה חידוש ולא דברי התוס' יבמות גם מה שציין המג"א לבסוף כדאיתא פ"ב דחולין לא ידעתי מקומו וכוונתו לחולין דף מ"ג אבל הוא פ"ג דחולין וגם זה מפורש בעירובין ור"ה ביותר וצע"ג ועיין מהרש"א בנדה דף כ"ז ע"א ד"ה דסתרי:
8