שואל ומשיב מהדורא תליתאה ג׳:ל׳Shoel uMeshiv Mahadura III 3:30
א׳לק' ברעזאן
1
ב׳ע"ד אשר שאל כדת מה לעשות אודות אשר נהגו היהודים עושי מלאכת הנירות מחלב והנה לוקחים גם שומן חזיר לערב בתוכו אם מותר להם דהרי עושים סחורה בנבילות וטריפות. הנה טרם יהיה כל שיח נבאר אם איסור סחורה בנבילות וטריפות הוא מן התורה או אינו רק דרבנן. והנה מראש צורים נראה הרמב"ם פ"ח ממאכלות אסורות הלכה ט"ז כתב כל דבר שאסור באכילה ומותר בהנאה אעפ"י שמותר בהנאה אסור לעשות בו סחורה ולכוין מלאכתו בדברים אסורים חוץ מן החלב שהרי נאמר בו יעשה לכל מלאכה לפיכך אין עושין סחורה לא בנבילות וכו' והנה מזה דייק המשנה למלך דס"ל לרבינו דאסור מן התורה דאם אינו אסור רק מדרבנן היאך שייך לומר חוץ מן החלב שהרי נאמר בו יעשה לכל מלאכה ומה ראיה מזה דלמא מכל מקום אסרו חז"ל כמו בשאר איסורים וע"כ דזה איסור תורה וממילא בחלב דהתירה התורה ליתא לגזירת חז"ל שלא היה גזירה כלל ע"ש. ולפענ"ד נראה דאין מזה ראיה דהרי בלא"ה צריך להבין דדלמא מיירי בנזדמנו דמותר וכבר תמה בשו"ת שארי הגאון בעל נוב"י מהד"ת חיו"ד סי' ס"ב. אמנם לפענ"ד נראה דבאמת צריך להבין היאך אפשר דיהיה אסור בסחורה כיון דהתורה התירה להנות וסחורה גם היא הנאה מקרי ולמה אסרו חז"ל נגד התורה וניהו דנימא שלא כדעת הע"ז דיש כח ביד חז"ל לגזור אף בדבר המפורש בתורה אבל עדיין יקשה כיון דסחורה גם היא בכלל הנאות איך חילקו בין הנאה להנאה. וע"כ נראה דהכוונה הוא דבאמת אטו בכל איסורי אכילה מפורש בתורה ההיתר של הנאה רק דממילא כיון דלא מצינו שאסרה התורה רק באכילה ממילא הנאה דלא כתיב לאיסור מותרת היא בהנאה וכיון שאין מפורש היתר בהנאה שפיר יש מקום לחז"ל לגזור על סחורה אף דמותר להנות היינו דאינו בכלל איסור אכילה אבל סחורה דהוא חשש שמא יבא לאכול כמ"ש הרשב"א מצאו חז"ל סמך דהוא בכלל איסור אכילה שכתוב בתורה ולכך גזרו. ולפ"ז דברי רבינו מבוארים ודקדק בלשונו אעפ"י שמותר בהנאה אסור לעשות בו סחורה ולכוין מלאכתו והיינו דזה בכלל איסור אכילה שאסרו התורה ולכך כתב חוץ מן החלב שהרי נאמר בו יעשה לכל מלאכה וכיון שהתורה התירה עכ"פ בהנאה בפירוש מה"ת שחז"ל יגזרו בו שמא יבא לאכול דהוא חשש רחוק וכל שהתירה התורה הנאה גם חז"ל לא מצאו סמך לגזור בזה וז"ב. ומיושב בזה קושית הנוב"י דדלמא מיירי בנזדמנו דניהו דמיירי בנזדמנו אבל עכ"פ הנאה ודאי מותר שהרי התירה התורה לכל מלאכה ויש לו הנאה ממנה ומה"ת שחז"ל יגזרו בזה ומכ"ש לפמ"ש הט"ז ביו"ד סי' קי"ז ס"ק א' דכל שהתורה התירה בפירוש אין כח ביד חז"ל להחמיר פשיטא שא"ש אלא שדברי הט"ז דחו האחרונים ועיין בבאר יעקב שהאריך הרחיב הדיבור בזה ועיין בשו"ת חוות יאיר ובשו"ת בית יעקב שהאריכו על דברת הט"ז הנ"ל אמנם מ"ש נראה לי נכון ואף דיש לאל ביד חז"ל לגזור אבל כ"ז אם יש להם טעם נכון אבל לא לחוש לחשש רחוקה כל שהתירה התורה הנאה ולחלק בין הנאה להנאה. ויש להמתיק הדבר דכל החשש הוא שמא יבא לאכלו והוה בכלל אכילה שאסרה התורה ולפ"ז בחלב דכתיב יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו הרי ביארה בהדיא דמלאכות מותרות ורק אכילה בלבד אסרה תורה לכך אין לאל ביד חז"ל לגזור וכמ"ש הט"ז והנה הר"ש פ"ז דשביעית משנה ג' הקשה דהיאך אסרו סחורה בנבילות הא כתוב בתורה ומכור לנכרי וכתב דמיירי בנזדמנו ודבריו תמוהים דא"כ למה לי קרא דלכם יהיו להתיר בנזדמנו כדאמרו בפסחים דף כ"ג והא כתיב ומכור לנכרי וע"כ מיירי בנזדמנו וש"מ דעכ"פ בנזדמנו מותר ודוחק לחלק בין נזדמנו לנזדמנו דבנבלה נזדמן לו באקראי ונזדמנו דציידי חיה מיירי בנזדמן להם על הרוב דזה אינו דכל הענין שנזדמנו מותר הוא משום דלא כוון מלאכתו לזה ומה חילוק יש בין אקראי להווה. ומכאן נראה לי ראיה ברורה דגם הר"ש סובר דאיסור סחורה אינו רק מדרבנן ועיקר קושית הר"ש הוא ע"ד שכתב הט"ז דכיון דחז"ל אין לאל ידם לאסור היכא שמפורש להתיר וע"כ שפיר מקשה כיון דכתיב מכור לנכרי ואיך יכלו חז"ל לגזור ע"ז וע"ז השיב דמקום לחז"ל לגזור די"ל דהתורה מיירי בנזדמנו וזה ראיה ברורה לפענ"ד דגם מה דאמרו בפסחים דף כ"ג דלכם אתי להיתירא אינו רק אסמכתא בעלמא ומה דכתב הפר"ח להקשות דא"כ היאך קאמר הש"ס א"ה לכתחלה נמי ומאי קושיא הא לכתחלה גזרו חז"ל לק"מ לפענ"ד דבאמת כבר כתבתי דזו חששא רחוקה לחוש שמא יאכל ממנו ולכך כשלא מצאו סמך לגזירתם שפיר מקשה א"ה לכתחילה נמי כיון דכתיב לכם להתיר מה"ת לחוש וע"ז קאמר דכתיב יהיו והיינו כיון דיהיו משמע בהווייתן יהיו ולכם משמע היתר ע"כ סמכו חז"ל לגזור לכתחלה ובדיעבד מותר ובלא"ה לפמ"ש הט"ז דאין כח ביד חז"ל לגזור כל שהתירה התורה בפירוש שפיר מקשה א"ה לכתחלה נמי וע"ז משני דכתיב יהיו וכ"כ הפר"ת בסי' קי"ז והפ"י בחידושיו לפי תומם ולא הזכירו שזו סברת הט"ז. והנה לכאורה יש ראיה דאיסור סחורה בנבילות וטריפות הוא מן התורה שהרי המשנה בשביעית כולל איסור סחורה בנבילות ושביעית ביחד ובשביעית היא מן התורה דלאכלה ולא לסחורה וכמ"ש הרמב"ן במנין העשין סי' ג' הובא במלמ"ל פ"ו משמיטה ויובל ה"א וא"כ ה"ה לענין איסור סחורה בנבילות וטריפות. אך זה אינו דהרי במשנה שם מבואר גם בכורות ובכורות אינו רק דרבנן כמ"ש הר"ש שם וא"כ אין הכרע. וראיתי בשו"ת נוב"י שהקשה שם דאם נימא דאיסור סחורה מדאורייתא א"כ לפמ"ש הפר"ת דדם מותר לסחור בו שהוקש למים ולפ"ז מאי פריך הש"ס בפסחים דף כ"ב ולחזקיה למאי הלכתא אתקש דם למים הא נ"מ שיהיה מותר לסחורה הנה מ"ש בשם הפר"ת להתיר דם לסחור ראיתי בפר"ת שחידש כן מדעתא דנפשיה ורפיא בידי' אבל תמהני שהדין דין אמת דהרי משנה מפורשת ביומא דנמכרין לגננים הרי דמותר לסחור בו ותמהני מהפר"ת איך לא זכר ראיה זו והיה הדין רופף בעיני' (ועיין קונטרס אחרון להפרי חדש מ"ש על דברי הב"ה סי' י"א ע"ש בסופו ובתב"ש) אך הטעם שנתן דהוקש למים לפענ"ד לא היה צריך לזה דהטעם פשוט דהרי דוקא דבר המיוחד למאכל הוא דאסור לסחור בו ועיין בסי' קי"ז ובש"ך ס"ק א' ולפ"ז דם דהוא מדברים שנפשו של אדם קצה בהם ופשיטא דאינו מיוחד למאכל ובזה ודאי מותר וכיון שא"צ להטעם הלז ממילא נסתר בנינו ואין מקום לקושייתו. אך עדיין יש ראיה דאינו רק מדרבנן דהרי המשנה למלך והפר"ח הקשו בשם התויו"ט דאיך קאמר הש"ס בבכורות דף וא"ו ודלמא לסחורה והא להס"ד דאמ"ה מן התורה איך מותר לסחורה אם נימא דהוא מן התורה ומ"ש המלמ"ל ובפר"ח דמיירי בנזדמנו זה דחוק וכמ"ש הנוב"י שם וע"כ צ"ל כמ"ש הנוב"י ליישב דאמ"ה אתקש לדם ודם מותר וכ"כ בגליון המשניות בשביעית שם בשם הרב מוהרש"ח ז"ל ובין שיהיה הדם מותר מטעמא דידי או מטעמא דהפר"ת עכ"פ מותר הדם א"כ אמ"ה אתקש לדם ולפ"ז יקשה מאי פריך הש"ס שם למאי הלכתא אתקש אבמה"ח לדם הא נ"מ לענין סחורה. אך זה אינו דהא באמת חלב מותר והש"ס קאי לפי הס"ד שם דאסור משום אמ"ה:
2
ג׳והנה ראיתי קושיא בשם הגאון מוה' בעריש בהגאון בעל פני יהושיע ז"ל שהקשה לשיטת הפוסקים דס"ל דאיסור סחורה הוא מן התורה מהא דאמרו בב"ק דף יו"ד טעמא דכתב רחמנא והמת יהיה לו הא לא"ה הו"א דלא השתא אי אית ליה טריפות בביתו יהיב לי' דאמר מר ישיב לרבות שוה כסף אפילו סובין דידיה מבעיא ומה קושיא הא לא מצי יהיב ליה טריפות ונבילות דהא אסור לעשות סחורה בנבילות וטריפות ולכך כתיב והמת יהיה לו דהו"ל כנזדמנו וע"כ דאינו רק מדרבנן ובאמת שזו ראיה ברורה ודפח"ח. והנה בחידושי אמרתי ליישב קושיא זו דהנה ל"מ המזיק ודאי מצי יהיב ליה נבילות וטריפות שבביתו דהא נזדמנו לו והניזק ודאי יכול ליקח דאטו הוא רוצה ליקח הוא מוכרח ליקח בע"כ דיכול ליתן לו אפילו סובין בע"כ וע"כ לא מקרי כוון מלאכתו דהוא אינו נפרע מדעתו רק בע"כ ובזה ישבתי קושית אס"ז שם דא"ה דס"ל דבאית ליה כסף לא מצי מסלק ליה בסובין א"כ לוקי הקרא בכה"ג דאית ליה כסף ולפמ"ש א"ש דבזה יקשה היאך יכול לתנו לו הא אין עושין סחורה בנבלות וטריפות וא"ל דהו"ל נזדמנו לו דהא דעת הב"י דוקא בצייד שייך נזדמנו לו ולא באחר וכל שיש לו כסף לא מקרי נזדמנו וכעת הדבר צל"ע דעכ"פ כשנזדמן לו נבילה וטריפה בביתו זה ודאי מותר כמבואר בש"ע כאן וזה מקרא מפורש או מכור לנכרי ובפרט היכא דהתורה זכתה לו והמת יהיה לו וגם בגוף התירוץ יש לפקפק דעכ"פ הלוקח לא היה יכול לקבלו דלדידיה לא מקרי נזדמנו ושוב לא היה יכול לפרוע בדבר שאינו שוה כלום ואיכא איסור ולכך אצטריך קרא דיהיה לו ולכאורה יש לומר כיון דהעור של המת ודאי מותר א"כ זה הוה כנזדמנו לו טמאים וטהורים ביחד דודאי רשאי למכור הכל ביחד וה"נ הרי הוא נותן לו העור והבשר ביחד והו"ל כטמאים וטהורים ביחד דודאי מותר ועיין בא"ח שהביא ב"י והנה לפמ"ש הראבי' דבדבר טמא מותר לעשות סחורה דהרי האכילו בשר חזיר א"כ שפיר קאמר הש"ס לענין והמת יהיה לו דהשתא אי אית לי' טריפות בביתו מצי יהיב ליה והיינו שנטרפה ע"י ארי' וכדומה דמטמא וטמא אינו אסור להשתכר. איברא דדברי הראבי"ה תמוהים כמ"ש המרדכי והב"י דאיך יפרנס המשנה דאין עושין סחורה בנבילות וטריפות ושקצים ורמשים. וליישב דבריו שלא יהיו תמוהים כ"כ צ"ל דשקצים ורמשים מיירי בשאר שקצים ורמשים שאינם משמונה שרצים והם אינם טמאים כמ"ש רבינו פ"ד מאבות הטומאות הלכה י"ד ונבילות וטריפות צ"ל כיון דכל טעמו של ראבי"ה הוא דטמא לא שייך למגזר שמא יאכל ממנו דמטמא אדם בדיל כדי שלא יטמא ולא שייך החששא כולי האי ולפ"ז נבילות וטריפות שאינו ניכר אם הוא בשר שחיטה כשירה או נבלה וטריפה א"כ אדרבא החשש יותר שיאכל איסור ויטמא והראבי"ה לא כתב רק בדבר טמא שניכר שהוא דבר טמא כמו חזיר וכדומה כנ"ל ברור ליישב דברי הראבי"ה שלא יהי' תמוהין כ"כ. ובזה נראה לפענ"ד ליישב סוגיא דפסחים הנ"ל דפריך א"ה לכתחלה נמי והיינו דשם קאי על ציידי חיות ועופות שנזדמנו להם מינים טמאים ושם לא שייך איסור טמא ושפיר פריך א"ה לכתחלה נמי וע"ז משני דכתיב יהי' ואסמכוהו על הכתוב דיהי' שיהי' אסורים להשתכר בהם ויש להאריך בזה ליישב קושית המהרש"ל ומהרש"א שם ואכ"מ ובלא"ה נראה סברת ראבי"ה כיון דבעינן דבר המיוחד למאכל ומשמע ליה לראבי"ה דדוקא נבילות וטריפות דעומדין לאכילת ישראל אם לא הי' נטרפות ונתנבלות משא"כ בטמאים דגם בחיים חיותם הי' עומדין שלא לאכילת ישראל ובדיל מיניה מה"ת לחוש שמא יבא לאכלן. אך זה ליישב דברי הראבי"ה שלא יהי' תמוהין אבל לדינא דבריו נדחין מכל הפוסקים וגם יקשה מהמשנה דשקצים ורמשים דודאי לא הי' עומדין לאכילה ואפ"ה אסור וע"כ דחז"ל לא פלוג בתקנתם ובכל איסורי אכילה אסרו. ועכ"פ נראה ברור דחלב דהתירה התורה דכתיב יעשה לכל מלאכה גם חלב בהמה טמאה או חזיר וכדומה מותר וכמ"ש הא"ח והב"י תמה עליו והש"ך מילא דבריו שהכתוב בבהמה טמאה שמתה מדבר שיש בו משום נבילות וטריפות ובאמת שכן כתב הרמב"ם בהדיא פ"א מאה"ט הלכה ה' אבל זה לענין טומאה דבהמה טהורה אינו מטמא החלב משא"כ בטמאה. ובזה נראה לפרש דברי הש"ס בפסחים דף כ"ג דאמר יכול לגבוה יטמא ונדחק הפ"י מה חילוק בין הדיוט לגבוה וע"ש שכפי הנראה לא זכר שם כל הסוגיא דסוף חטאת העוף ודברי הרמב"ם האלו. ולפמ"ש אתי שפיר דלהדיוט דשייך ביה נבילה וטריפה הו"א דהתירה התורה משא"כ לגבוה דלא שייך נבילה וטריפה לגבי הקדש בדק הבית וז"ב לדעתי אבל כ"ז לענין טומאה אבל לענין איסור סחורה כיון דעל החלב לא גזרו חז"ל פשיטא דבטמא לא גזרו חז"ל ולא שייך לא פלוג. ומעתה לענין דינא כיון שכפי הנראה מדעת הפוסקים אינו רק איסור דרבנן וכ"כ הנוב"י שם שנראה כן מדעת רוב הפוסקים ואף אם נימא שהוא מן התורה דעת הט"ז והתוי"ט שהכתוב מסרו לחכמים וגם יש לנו צירוף דעת הראבי"ה שבטמא לא שייך סחורה ודעת הא"ח שבחלב טמא לא שייך סחורה ובר מכל דין הרי מבואר בש"ך ס"ק א' וב' דכל שאינו מתעסק לצורך אכילה לא גזרינן דאטו ברשיעי עסקינן וע"כ נראה שלא למחות ביד בני ישראל והנח להם. אמנם בבהכ"נ ודאי אסור להדליק כמ"ש ביו"ד סי' ק"ד בסעיף ב' בהג"ה ולפענ"ד נראה דכאן ל"מ ששים אף לדעת הט"ז דהוה מין במינו וכיון דשניהם אסורים דהרי נתערב בחלב האיסור וכבר כתב הר"ן דבשני איסורים הו"ל מין במינו ולא בטל אף לרבנן ובחידושי הארכתי בזה הרבה. שוב מצאתי בתשב"ץ ח"ג סימן רצ"ב שכתב בפשיטות דאיסור סחורה בדברים אסורים הוא מן התורה ולא הרגיש כלל שיש מחלוקת בזה ודבריו צ"ע: ועיין בשו"ת פני משה ח"א סי' ג' הובא בשעה"מ בהלכות מקוואות כלל וא"ו בסופו ודבריו צ"ע ודו"ק:
3
ד׳וראיתי בפרי מגדים סי' פ"ד בס"ק י"ח שחולק על הפר"ח וכתב דלדעתו הדין עם ב"ה דאוסר לעשות סחורה בדבר מאכל מתולע ומטעם שמא יאכל ממנו ע"ש ולפענ"ד לא כן ונראה דברי הפר"ח דאטו הוא קונה התולעים הוא קונה המאכל והתולעים הנמצאים הוה כנזדמנו לו דמותר וכעין שכתב הר"ח והט"ז לענין אורנדא שיש בו ג"כ דברים טמאים וכעין שכתבו לענין מה שקונין ארנבת הבשר אגב העור כנלפענ"ד ועיין בהרא"ש פרק אזהו נשך סימן מ"א שכתב דהנותן לחבירו מעות ליקח פירות יכול ליקח כל מה שירצה וכתב הרא"ש ובהמה טמאה תמי' לי ואם נימא דאיסור תורה הוא בדברים האסורים א"כ פשיטא דלא יקח בהמה טמאה וצ"ע דבש"ע יו"ד סי' קע"ז סעיף ל"ח ובב"י שם לא הזכיר מדברי הרא"ש אלו וצ"ע במע"מ. אחר כמה זמנים שכתבתי זאת מצאתי בשו"ת צמח צדק סימן סמ"ך שהתיר לקנות חלב חזיר לצורך נירות ומטעם דכל שקונהו לצורך סחורה לא שייך שמא יאכל ע"ש ואף שצירף עוד כמה היתירים וכבר כתבו הפוסקים דאין לסמוך על היתר אחת שבתשובה כי אולי לא כתבו רק לסניף הנה גם כאן יש לנו כמה סניפים להתיר וגם כי כפי הנראה בתשובה זה עיקר יסודו ושאר היתירים המה סניף וע"כ נראה הדבר פשוט להתיר בנ"ד. והנה אירע שאחד תגר נכרי שלח ליהודי אחד לקנות עבורו שומן חזיר ע"ד קאמיסאהן ובא אחד לשאול איך יקנה ודעת השואל היה דיעשה הוא שליח לעכו"ם אחד שיקנה השומן חזיר ויקצוב לו איזה סך עבור זה ובזה הסכמתי להתיר לו דבאמת דעת רוב הפוסקים דאינו רק מדרבנן וכמ"ש הנוב"י וכיון שכן אינו רק דרבנן מטעם שמא יבא לאכלו וכאן היהודי אינו לוקחו כלל רק הנכרי ומכ"ש שאינו מביאו לביתו כלל וליכא שום חשש ואף אם נימא דהוא איסור תורה מכל מקום הא קי"ל אין שליחות לעכו"ם וא"כ היהודי אינו עושה שום איסור ואף דאמרו בב"מ דף ע"א דלחומרא יש שליחות כבר כתבו שם בשיטה מקובצת דדוקא ברבית אסרו זאת ולא בשאר דברים ואף לחומרא אין שליחות וכ"כ הראב"ן וכן מצאתי בכ"מ פ"א מתרומות הי"א במה שהשיג על הראב"ד משמע כן ואף דבמ"ח להפר"ח השיג ע"ז דניהו דמן התורה אין שליחות אף לחומרא מכל מקום מדרבנן יש שליחות לעכו"ם כמ"ש המ"מ פ"ה ממלוה ולוה הלכה ד'. לפענ"ד אין ראיה משם דהמ"מ הביא שם שיטת רש"י דיש שליחות לעכו"ם לחומרא וכבר כתבתי דזה דוקא בריבית ולא בשאר דבר ומצד אמירה לעכו"ם שבות נראה לפענ"ד ג"כ דאין לאסור דמלבד כיון דעכו"ם השני מרוויח בזה הו"ל כא"ל קנה נבילות לעצמך ועיין ביו"ד סי' רצ"ז ס"ג דכל שהעכו"ם עושה להנאת עצמו שרי ואף להש"ך שם דגם בזה יש חשש מכל מקום לפענ"ד נראה דכאן לכ"ע אין חשש דדוקא בחשש לאו שייך שבות וכפי הנראה אין בכאן רק איסור לאו הבא מכלל עשה ועיין ט"ז ס"ק א' ובזה לא שייך אמירה לעכו"ם כמ"ש המ"מ דבעשה לא שייך אמירה לעכו"ם ודו"ק: (ולפענ"ד ראיה ברורה מהא דאמרו בסנהדרין דדניאל הלך למצרים לגדל חזירים וקשה אם נימא דאיסור סחורה הוא מן התורה א"כ איך עבר דניאל וע"כ כיון דקנה עבור נבוכדנצר אין איסור בזה ודו"ק). והנה בגוף קושית התוי"ט מהא דאמרו בבכורות גבי עשרת חריצי חלב ודלמא לסחורה נראה לפענ"ד ליישב דלכאורה קשה טובא הא שם שלח למלחמה לשר האלף עשרת חריצי חלב והרי במלחמה אף קדלי דחזירי הותר וכמ"ש הרמב"ם פ"ט ממלכים. אך זה אינו דזה דוקא בשלל דידהו אבל שלל דידן לא אשתרי כדאמרו בחולין דף י"ז ע"א. ולפ"ז ל"ק קושית התוי"ט דכיון דלסחורה שלח והיינו כדי שימכור לנכרי (וצ"ל הא דלנכרי שרי למכור אף דגם ב"נ מצווה על אבר מן החי אך בסנהדרין דף כ"ז יליף מאכל תאכל ולא אבמה"ח ופירש"י דבהמה בחייה אינה עומדת לאכילה רק לגדל וולדות וא"כ זה דוקא לאבמה"ח אבל לענין החלב אף דהוא בכלל אבמה"ח אבל כיון שעומדת לחלוב שוב אינו בכלל אכל תאכל ולא נצטוו ב"נ בכך ודו"ק) וכיון דלא חיישינן רק בעת שמוכר לאכילה וכמ"ש הש"ך סימן קי"ז ס"ק ב' וא"כ אז בעת המכירה שוב יהיה שלל עכו"ם ומותר וליחוש שמא יאכל בעוד שלא יקנה העכו"ם כולי האי פשיטא דלא חיישינן מן התורה כנלפענ"ד ע"ד הפלפול. איברא דאכתי קשה מהא דמשני שם הש"ס על קראי אחריני דמיירי בלסחורה ושם לא שייך זאת. אבל באמת הדבר נכון דבאמת לכאורה אין מקום לקושית התוי"ט דדלמא מיירי בנזדמנו דשרי וצ"ל דמכאן ראיה למ"ש הט"ז בשם הב"ח דאף דנזדמנו לאחד אסור לישראל אחר לקנות ולמכור לעכו"ם וא"כ ניהו דנזדמנו לאבי דוד אבל איך שלחו לשר האלף למכור לסחורה ושפיר מקשה התוסי"ט דוקא מקרא דעשרת חריצי החלב אבל שאר קראי יש לומר דמיירי בנזדמנו ודו"ק:
4
ה׳והנה כבר הבאתי למעלה קושית הגאון מוה' דוב בעריש ז"ל דמ"פ השתא סובין יהיב ליה דידי' מבעיא והא מ"מ נבילות וטריפות אסור ליקח דהו"ל סחורה וכבר כתבתי לעיל בזה. וכעת נראה לי עפמ"ש במק"א דהענין דבע"ח יכול לסלק אף בסובין בדאין לו שאר דברים ולא מטרחינן לי' למכור הסובין ולתת מעות הוא דכיון דכתיב לא תהי' לו כנושה ואם יודע שאין לו אסור לעבור לפניו וא"כ כיון שחסה התורה כ"כ על הלוה שאין לו לשלם שלא לצערו ה"ה דגם זה בכלל האיסור כשאין לו מעות שיצטרך לטרוח ולמכור וגם זה בכלל אין לו שאסור להמלוה לצערו שבתוך כך פניו מחוורות. ובזה יש לומר החילוק שבין ב"ח לנזקין דבנזקין לא שייך שיהיה פניו מחוורות שלא לוה מאתו דבר רק שהזיקו ולכך הטריחו אותו שימכור המטלטלין ועיין בחו"מ סי' תי"ט בש"ך שם ומכ"ש בפועל שאליו נושא את נפשו דמחוייב להשתדל בכל עוז שיתן לו מעות ורק בב"ח חסו עליו עבור שהלוה מעות מפני דחקו ונעשה עבד לוה ע"כ תקנו חז"ל כן ולפ"ז כיון שמצד המלוה פשיטא שדינו במעות ומה דמסלק לי' בסובין הוא מצד הב"ח וא"כ אצל הב"ח הוה נזדמנו ומותר לו לתת זאת בעד חובו וביד הניזק ודאי הוה נזדמנו דהא אסור להטריחו וגם בנזקין כל שאין לו ואמרה התורה שיפרעהו סובין לא אכפת לן במה שזה מקבל איסור ומכ"ש לפמ"ש הסמ"ע שם דיד המזיק על העליונה במה שרוצה משלם לו א"כ שוב הוה לגבי הניזק נזדמנו. ומזה ראיה לשיטת הסמ"ע דיד המזיק על העליונה וא"כ לכך הוה לגבי הניזק כנזדמנו דמותר ודו"ק. והנה במ"ש למעלה דלכך מותר לסחור בדם דכיון דאין דרך לאוכלם לכך מותר לסחור בו והבאתי ראיה מהא דנמכר לגננים ישבתי לנכון קושית הפ"י בהא דפריך בפסחים דף כ"ב והרי דם ותנן נמכר לגננים וכתב הוא דהא מה דנמכר לגננים הוא שלא כדרך הנאתו ושלא כד"ה מותר להנות ולכך מותר לזבל בו וההקדש בודאי מותר להנות בו ע"ש. ולפמ"ש אתי שפיר דאם היו אסור בהנאה שוב אסור להסתחר שמא יבא להנות כדרך הנאתו וזה אסור ודו"ק:
5
ו׳והנה החריף מוה' מאיר בר"ם רצה לתרץ דאם נימא דאסור בהנאה שוב לא שייך דמועלין בו דהא אינו נוטל דמים בשביל הדם וכעין דאמר בירושלמי לפי שאינו דמיו והשבתי כיון דמוכרו לזבל בו וזה הוה שלא כד"ה ושוב יש לו דמים והירושלמי לא קאמר רק כשמקדש בדבר מה ששוה כדרך הנאתו וזה אינו דמיו רק גזל אבל מה ששוה שלכד"ה ובפרט שם דאינו ראוי רק לזבל דהוה שלכד"ה זה ודאי מקרי דמיו ומ"ש נכון ת"ל. והנה בהא דאמרו בנדרים דף ל"ח דבהמה טמאה נפשה וגופה לשמים ופירש הר"ן דקאי במזונות יתירים דלפטומא כיון דאינה עומדת לאכילה אלא למלאכה לא צריך לפטום ואדרבא מקלקל לי' וע"ז הקשה החריף מוה' מאיר בר"ם נ"י דא"כ היאך אמרו שאם ירצה מוכרה לנכרים והא אסור אף בנזדמנו לו להשהותה עד שתהיו שמן כמ"ש האו"ח הובא בש"ע סי' קי"ז ביו"ד והשבתי דזה אינו דמלבד דעיקרה למלאכה ושרי אף שיוכל למכרה לאכילה ואף גם דזה באמת משהה למלאכה ומה שזה פטמה לאכילה לא אכפת לי' לזה דמכל מקום הוא אינו רוצה בפיטומה ולא שייך איסור סחורה ומכל מקום אם ימכרנה יתנה זה ממנה וז"ב ופשוט ועיין בתוס' סוכה דף ל"ט דהלוקח שלא להרוויח לא אסרה תורה דסחורה היינו להרוויח לא קשה קושית הגאון דעכ"פ זה אינו מרוויח במה שלוקח ממנו המתנה רק שזה רוצה להפקיע ממון בנבילה ובכה"ג שרי ודו"ק:
6
ז׳אחר כמה שנים בשנת תרי"ג נשאלתי שהיה ליצטאציא על החזיר לתת לפני חיל קיר"ה ונשאלתי אם מותרים היהודים להיות ליצטאנט על החזיר שהוא יהיה כתוב בקאנטראקט ויקח לו עכו"ם שילך לקנות אצל עכו"ם והעכו"ם יבא לחיל קיר"ה. והשבתי לאסור דעכ"פ האחריות על ישראל והוא כתוב בקאנטראקט ואסור ועיין שו"ת חתם סופר סי' ק"ד ק"ה ק"ו שכתב לאיסור בכגון זה ונדון שלפנינו עדיף לאסור יעו"ש ודו"ק. והנה בהא דאמרו בפסחים כ"א ע"ב עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבילה שנאמר לא תאכלו כל נבילה לגר אשר בשעריך תתנה ואכלה וכו' ובילדותי שמעתי מאבי מורי הרב הגאון נ"י דלמה לא מביא מקרא מפורש דוהמת יהי' לו דמפורש דמותר בהנאה ושמעתי שבספר פורת יוסף להפרמ"ג בב"ק נרגש בזה. ולפענ"ד נראה עפמ"ש הטור ביו"ד סי' כ"ט ובשר בשדה טריפה לא תאכלו מכאן אזהרה לטריפה וסתם טריפה היינו שטרפה ארי וכו' וע"כ לא איירי בנטרפה ומתה דא"כ הו"ל נבילה דמה לי נבילה שהומתה ע"י אחרים או שמתה מעצמה וכו' וכיון שידענו דבנטרפה עד שא"י לחיות אסורה א"כ ה"ה אם אירע לה מעצמה חולי שא"י לחיות ממנה שאסורה וכי היכא דגבי נבילה אין חילוק בין מתה מעצמה או ע"י אחר כך אין חילוק בטריפה וכו' ועיין ט"ז שנדחק שם דמנ"ל בנבילה גופא. ולפענ"ד נראה דבנבילה הרי מצינו והמת יהיה לו דהיינו שהומתה ע"י אחר שנגחו ואסורה באכילה ובעלים מטפלים בנבילה ולא תאכלו כל נבילה הוא במתה מחמת עצמה וה"ה בטריפה דכתיב זאת החיה וכתיב ובשר בשדה טריפה והיינו מחמת עצמה ומחמת אחרים ובאמת לענין טריפות שתלוי בחיות דהיינו הברואה בטבע ויכולה לחיות וא"כ הו"א דמחמת אחרי' א"כ הבהמה בעצמה יכולה לחיות או להיפך שכיון שנגחה או דרסה אי אפשר לה לחיות אבל מחמת חולי אפשר לה לשוב לאיתנה הראשון ולכך קמ"ל כי היכי דבנבלה אין חילוק דשם אין נ"מ בין מחמת עצמה למחמת אחרים דסוף סוף הרי מתה ולפ"ז לענין היתר הנאה הו"א דדוקא הומתה ע"י אחרים ומצד הבהמה בעצמותה היתה יכולה לחיות הוא דמותר בהנאה משא"כ במתה מחמת עצמה ע"כ שם לקתה בטבע א"כ תהיה אסורה בהנאה לכך פירש היתר בפירוש ומיושב היטב הקושיא ועיין רמב"ם פ"ד ממ"א הלכה ה' והנה דברי הט"ז תמוהין במ"ש דנלמוד משניהם מקרא דלכלב תשליכון ומקרא דזאת החיה דהרי ר"פ א"ט רמז לטריפה מה"ת מנין ופריך ובשר בשדה טריפה לא תאכלו אלא רמז שאינה חיה מן התורה מנין ומביא קרא דזאת החיה ומשמע דמקרא ובשר בשדה טרפה לכלב תשליכון לא משמע כלום דטריפה אינה חיה והרי להרמב"ם והטור נלמד מקרא דלכלב תשליכון שאינו ראוי רק לכלב וצ"ע. ועיינתי בהחפזי בכו"פ ופרמ"ג ולא מצאתי מזה ובפסחים בסוגיא דחזקיה יש להאריך בזה ואכ"מ:
7
ח׳והנה בשנת תרי"ד חשוון שאלני אחד צ"מ ושמו ר' יונה נצח נ"י נכד הגאון בעהמ"ח נצח ישראל מה פריך מדם הא ריה"ג אמר לקמן שיכול למלאכת גבוה יהא מותר וא"כ שם שהמעות אזיל להקדש הו"ל לגבוה והשבתי דהקושיא איך מותר לזבל בו והא מה שנהנין הגננין זה אינו לגבוה ונזכרתי שהפ"י כתב דמזה אינו קושיא דהו"ל שלכד"ה אבל כבר כתבתי למעלה ליישב קושיתו ודו"ק היטב:
8
ט׳והנה בשנת תרט"ז הגיעני מכתב מאבי מורי הגאון נ"י במ"ש חולין קי"ד עד שיפרוט לך הכתוב בנבילה ופירש"י דכתיב לא תאכל ואצטריך קרא דמותר בהנאה וע"ז הקשה דאין ראיה מנבלה דדלמא אצטריך קרא דלא נילף נבילה מבב"ח מג"ש דעם קדוש ועיין חולין דף קט"ז ובתוס' ד"ה מה ונילף להיפך דכמו בב"ח אסור בהנאה ה"ה בנבילה. ולפמ"ש אתי שפיר דהרי בוהמת יהי' לו מבואר דנבלה שהומתה מאחרים מותרת בהנאה ובשר בשדה טריפה מיירי ג"כ מאחרים וא"כ שוב מבואר דבזה מותר בהנאה ודו"ק וא"ל דניליף עם קדוש מלא יהי' קדש ונאסר אף בהנאה ונימא דעם קדוש קאי על נבילה דזה אינו דהרי הש"ס בכל הילפותות דרשו דעם קדוש קאי על בב"ח ולא על נבילה ועוד דגם זה נלמד דהרי בוהמת יהי' לו מבואר דמותר בהנאה ולענין עם קדוש אין הבדל בין הומתה מאיליה להומתה בידי אחרים ודו"ק. והנה בגוף קושית הגאון מוהרד"ב הנ"ל ז"ל בהא דפריך בב"ק דף י"א למה לי והמת יהיה לו ת"ל דאפילו סובין מצי ליתן והקשה דשאני נבילה דאסור כמ"ש הב"ח דאף שנזדמנו לו לא מצי למכור לאחר אבל כל שכתוב והמת יהיה לו הו"ל נזדמנו להניזק:
9
י׳הנה בשנת תרכ"ט תרצתי קושייתו דהנה והמת יהיה לו קאי בין למועד ובין לתם וא"כ ל"מ בתם דמגופו משתלם והמת יחצון וכמו שנחלקו ר"מ ורבנן בב"ק דף ל"ג וא"כ אי נימא דאסור לקבל שוב לא יקח מהמת והרי אינו משתלם אלא מגופו וא"כ זה מקרי נזדמנו דהתורה זכתה לו דמגופו משתלם ואין לומר דהמזיק ימכור לנכרי והלוקח יטול חציו דז"א דהרי בין אם נאמר דשותפין ננהו או בע"ח ננהו וכדנחלקו ר' עקיבא ור' ישמעאל בב"ק דף ל"ו הרי עכ"פ יש לו חלק בגוף המת ואין לך נזדמנו גדול מזה ואף במועד דמשתלם מן העלי' כבר כתבתי בזה בשו"ת שואל ומשיב ח"ב סי' קל"ו דהכוונה אף מן העלי' אבל אם אין לו מעלי' התורה זכתה לו דמגופו משתלם וע"ש בהשמטות וכעת אני רואה ראיה לזה דאל"כ משכחת לה דתם יהיה חמור מן המועד באם לא יהי' לו מעליה והרי בב"ק דף ל"ג פריך הש"ס דלא מסתבר דיהי' תם חמור ממועד ע"ש ולפ"ז כיון דמשתלם מגופו הו"ל כנזדמנו ושרי ודו"ק היטב:
10