שואל ומשיב מהדורא תליתאה ג׳:ל״בShoel uMeshiv Mahadura III 3:32
א׳לחכם אחד:
1
ב׳ששאלת בדבר מכירת הבהמות קודם הפסח שהאריך הרב התב"ש דזה הערמה היא ובדאורייתא לא שרי הערמה רק בדרבנן כמבואר בשבת דף קל"ט והמק"ח האריך לחלוק עליו דשאני הך דתב"ש דעושה כל האיסור בהערמה ולכך לא שרי משא"כ כאן הוא באמת מקנה לעכו"ם רק שיודע בלב שהעכו"ם יחזיר לו ע"ש. והנה באמת שמצאתי בתשב"ץ ח"א סי' קל"ה שכתב כסברת התב"ש דבדאורייתא לא שרי הערמה ומראי' זו דשבת וגם בנדון דהתשב"ץ שם יש מקום לחלק כחלוקו של המק"ח וע"כ דאין בזה כדאי לחלוק על דבר המפורש דסוף סוף כל שמערים לא גמר בלבו להקנות לעכו"ם ולא קנה (ועיין ברא"ש פרק תולין שם משמע ג"כ דבדאורייתא אסור הערמה ורק מדרבנן יש חילוק בין הערמות). איברא דגוף דברי התב"ש תמוהים דמה בכך שהמוכר מערים ובלבו דומה שאינו מוכר לו לחלוטין מ"מ הוא הקנה לעכו"ם ומה אכפת לי' להקונה בזה שהמוכר הערים סוף סוף אילו בא בשטר קנינו להב"ד וכן בדיניהם אם הי' מראה השטר מכירה אף אם טען המוכר שבלבו לא גמר להקנותו אטו מהמנינן ליה נגד שטר קנין או שאר קנינים ומכ"ש בזה שעפ"י הדין הוא מחוייב לבער החמץ ועי"ז מוכר חמצו אדרבא אנן סהדי שגמר להקנות בלב שלם כדי שלא יעבור על איסור וגם במכירת בהמות הוא כן ודאי אנן סהדי שמכרם בלב שלם ומה מועיל לו מה שבלבו הי' שיהיה שלו אחר פסח והרי דעת הריב"ן לב הובא במלמ"ל פ"א ממכירה דהיכא דאיכא איסור שבועה גמר להקנות אף בקנין שאינו קונה מכ"ש בזה דהקנהו לו כדין וצ"ל דסברת התב"ש הוא כיון דהקונה הוא איש עני ואין לו במה לקנות וגם קונה בדבר מועט א"כ גם מצד הקונה אין הקנין כלום ושפיר היה הערמה הניכרת בין מצד הקונה ובין מצד המוכר. ובזה נראה לפענ"ד שזה סברת התב"ש שכתב דהא דמערימין על מע"ש מוקי לה בגיטין דף ס"ה במע"ש דרבנן ודבריו תמוהים כמו שתמה המק"ח דמה דמוקי במע"ש דרבנן היא משום דשפחה קטנה אינה זוכה לאחרים כ"א מדרבנן אבל בגדולים ודאי דמערימין אף בדאורייתא וכמ"ש הרמב"ם בהדיא בפ"ה ממעשר שני הלכה ח' ט' בהדיא והיא תמי' גדולה וחלילה לגדול כמותו שיטעה בזה והנני יוסיף להפליא דבש"ס בס"ד לא הקשה רק משפחה קטנה אבל מגדולים ל"ק לי' כלל וע"כ דהערמה שרי אף בדאורייתא. אבל באמת הדבר נכון דזה ודאי דהערמה אסור בדאורייתא כדאמרו בשבת שם אבל שם לכאורה לא הוה הערמה כלל דכיון דהוא אמר הא לכם מעות הללו ופדו בהן מע"ש והנה זה ודאי דהמעות קנו שנתן להם במתנה אף דאמר ופד' בהם מע"ש הוה כאומר הב' לי' ד' מאות זוזי ולנסוב ברתי דקיי"ל דד' מאות זוזי קנה וברתי' אי בעי נסיב אי בעי לא נסיב וכדאמרו בביצה דף כ' ועיין בש"ע חו"מ סי' רנ"ג סי"ב ובש"ך שם שרמז למחלוקת הקדמונים שם ועכ"פ כאן דאמר הא לכם מעות הללו בתורת קנין א"כ קנו המעות ואף דהוא הערים שעי"ז יפדו המע"ש מה בכך בזה כיון דלא תלאן זה בזה בידם שלא לפדות המע"ש וכיון שכן מה להם ולהערמתו ואף שהם פודין אח"כ המע"ש הרי פודים ממע"ש שלהם. אמנם נראה דקושית התב"ש כיון דקטן אין קונה לעצמו כ"א כשדעת אחרת מקנה להם כמ"ש התוס' שם בדף ס"ד ע"ב ד"ה שתופי מבואות וא"כ בזה שפיר יקשה דהא הו"ל הערמה וכאן לא שייך כיון דלא תלאן זה בזה קנו המעות ומע"ש אי בעי פודה אי בעי לא פודה דזה אינו דוקא בגדול דיוכל לקנות אף כשאין דעת אחרת מקנה אותו אבל בקטן כיון דבעי דעת אחרת מקנה אותו והוא לא הקנה רק ע"י שיפדו המעשר שני א"כ הוה הערמה מעליא דהא לא קנתה השפחה רק ע"י שתפדה המע"ש ולכך לא הקשה הש"ס רק מקטנה וכיון דמוקי לה במע"ש דרבנן שפיר מועיל אף ע"י הערמה ודברי התב"ש נכונים ודו"ק היטב כי הוא עצה עמוקה. ובזה מיושבין דברי הירושלמי שהביא הר"ש בפ"ד דמע"ש שם דפירש המשנה דמיירי במזכה שיהי' שלה פודה ובש"ס דילן בגיטין שם משמע דהכוונה הוא שיפדה להבעה"ב וכבר הרגיש הר"ש שם בזה. ולפמ"ש אתי שפיר דהירושלמי לשיטתו דסובר דהקטן יכול לזכות בעצמו אף בלי דעת אחרת מקנה ועיין ש"ך חו"מ סי' רמ"ג ולפ"ז כיון שא"צ לדעת אחרת מקנה ממילא קנו שפיר ולא אכפת לן בהערמתו שלו דמה להן בהערמתו וזה דאמרו בירושלמי וכי מערימין על מע"ש מפני הברכה והובא בר"ש שם והוא תמוה דאיך אפשר מפני הברכה יעשה איסור וח"ו לקללה תחשב. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת אינה הערמה גמורה דרק הוא המערים ומה להם בהערמתו אבל ש"ס דילן דסובר דבעי דעת אחרת מקנה שפיר הקשו דמה מועיל בקטנה והוצרכו לאוקמא במע"ש דרבנן וז"ב ודו"ק היטב. איברא דעדיין יש מקום לומר דגם בגדול יהיה אסור משום הערמה דמ"ש דמה אכפת להם בהערמתו כיון דאמר הא לך מעות ופדה בהן מע"ש הרי לא תלאן זה בזה והוה כאומר הבו לי' ד' מאה זוזי והבו לי' ברתי עדיין יש לומר הא באמר הבו לי' ברתי והבו לי' ד' מאות זוזי מוכרח לישא הבת והטעם ביאר הרי"ף והרמב"ם דשם דהקדים הבת ע"כ כוונתו שע"י שישא בתו יקח ד' מאות זוז אבל בהקדים הד' מאות זוז לא תלה זה בזה [אבל הכא מא"ל דלא תלאן זב"ז] דאל"כ היה לו להקדים פדה המעשר והא לך המעות דז"א דאז בודאי לא הי' מועיל דהא א"ל שיפדה מע"ש שלו במעות שלו ופשיטא דאסור ולכך הקדים המעות וכיון שתלאן זה בזה שוב הו"ל הערמה בדאורייתא ולזה נראה שמחלק ירושלמי בין א"ל הא לך המעות ופדה לך בהן המעשר בין א"ל הא לך מעות ופדה לי בהן כמ"ש הר"ש שם וכן כתב הרמב"ם הך חלוקא פ"ה ממע"ש הלכה ח' ט' והיינו שאם א"ל פדה לך לא הוה הערמה כלל דיכול היה לומר להיפך ובש"ס דילן נקט סתם ופדה המע"ש אפשר דגם בכה"ג הי' יכול להקדים דלא אמר מפורש ופדה לי ודו"ק. אמנם אם כי ישבתי דברי התב"ש אבל בכ"ז נראה לי העיקר דלא איכפת לן בהערמתו כל שנקנה בקנין המועיל ואף דהוא עני וגם הוא עני מכל מקום אם היה רוצה המוכר לכופו כדי שיקיים המכירה היה יכול לכופו מה לנו בהערמתו וגם בהערמת שניהם ולא שייך כאן הערמה ואומדנא אינו מבטל המכר ואף דדברים שבלבו ובלב כל אדם מבטל המכירה כמ"ש המהרי"ט מכל מקום כאן עכ"פ לא הוה אומדנא דמוכח כולי האי כיון שהוא עושה להנצל מאיסור פשיטא דגמר בלבו להקנותו באופן המועיל והרי אף בהפקיר ע"מ שיזכה אחר הפסח כתב בהגהת אשר"י בפסחים פכ"ש דמועיל ועיין בד"מ סימן תמ"ה מ"ש בשם א"ז ועיין בתוספתא פ"ח דשביעית מי שיש לו פירות שביעית והגיע זמן הביעור מחלק מהם לשכני' או לקרוביו וכו' ומוציא ומניח על פתח ביתו ואומר אחינו בני ישראל כל מי שצריך ליטול יבא ויטול וחוזר ומכניסן לתוך ביתו ואוכל והולך וכו' הרי כאן הערמה הניכרת ושם הוה בדאורייתא לדעת הרמב"ם פ"ז משמיטה הלכה א' ובירושלמי פ"ט משביעית אמר חזי לך תלת מרחמי ואפקר קדמוהו והובא בכ"מ הלכה ג' שם ואף דדעת הרמב"ן דאינו רק מדרבנן ואני כתבתי קצת ראיה מהא דאמרו בפסחים דף נ"ב דצריך להחזירו למקומו משום שנאמר וכו' וכבר נודע מ"ש בעל הליכות עולם בשם הרשב"א דכ"מ שאמר שנאמר הוא מן התורה וכ"מ שנאמר משום שנאמר אינו רק דרבנן אבל עכ"ז דעת רבינו הרמב"ם הוא דהוא מן התורה וגם פשטת הסוגיא שם מורה כדבריו ועיין בפ"י שם הרי דמותר הערמה בדאורייתא וע"כ כיון דאי בעי לקחת לא הי' יכול לעכב כל שהפקיר מה אכפת לן בהערמתו וכן מצינו כמה הערמות לענין ריבית דאורייתא כמ"ש הפוסקים וע"כ נראה דאם עכ"פ מוכר לנכרי עשיר בתורת מכירה גמורה והקנין גמור פשיטא דאין לחוש בזה ופוק חזי מה עמא דבר וגם הרי נוהגין כל מחזיקי ברייא הייזיר להפקיר הברייא הויז שלהם ע"ש ואף דיש הרבה לדבר מזה ובמק"א הארכתי בזה אבל עכ"פ הנח להם לישראל. וראיתי במק"ח שכתב מטעם אחר לאסור המכירה בבהמות ודעתו דאף במתנה ומכירה ע"מ להחזיר אינו מועיל כל שיש כאן איסור הנאה לא יוכל מתנה ע"מ להחזיר להוציא מידי זה והביא ראי' מדברי הש"ך ביו"ד סי' רכ"א ס"ק נ"ב שכתב דדוקא באין לו מה יאכל התירו שיתן מתנה לאחר והוא יהנה ממנו ובמחכ"ת לא זכיתי להבין כוונתו דמה לי איסור אכילה או הנאה ובכ"מ מועיל מתנה ע"מ להחזיר והרי גם בפסח הי' מועיל מתנה ע"מ להחזיר כמבואר בסי' תמ"ח לולא חומרא דחמץ והרי שם מפקיע מאיסור הנאה ושאני התם דבאמת הוא אינו רוצה ליתן לאחר כלל רק שנותן ע"מ שיוכל זה המודר להנות ובכה"ג בעינן דוקא שאין לו מה יאכל אבל במתנה גמורה ע"מ להחזיר אף שמערים כל שיוכל להוציאו ע"י מתנה ע"מ להחזיר פשיטא דמועיל וז"ב לדעתי ומשם ג"כ ראי' שלא כתב"ש שהרי אם אין שם אחר התירו להניח על גדר וסלע ולהפקיר ואין לך הערמה גדולה מזו ודו"ק. שוב מצאתי בשו"ת רדב"ז ח"ג סי' תל"ו שנשאל אם מותר להפקיר החמץ בפסח ויזכה בו אח"פ והביא ג"כ הך ירושלמי פ"ט דשמיטה הנ"ל וכתב שלולא חומרא דחמץ מותר ע"ש שהאריך שזו הערמה היא ואפ"ה היה מותר ועיין מג"א סי' תמ"ח ס"ק ח' ודו"ק. ועיין או"ח סי' תקל"ג לענין הערמה בשכר חדש דהרמב"ם מתיר וי"ל דאזיל לשיטתו דס"ל מלאכת חוה"מ מדרבנן כמ"ש הב"י סימן תקל"א ולכך מותר הערמה והרי"ף דאוסר משום דס"ל דהוא דאורייתא וכמ"ש הטור סי' תקל"ו בשמו והב"י תמה עליו שם דמנ"ל ולפמ"ש יש לו ראיה מיהו גם הרא"ש ס"ל דאסור להערים ואפשר דהוא ס"ל דאף בדרבנן החמירו בכמה מקומות להערים כמ"ש לעיל בשמו ודו"ק. עכ"פ דברי הרמב"ם יש ליישב:
2
ג׳ובזה יש ליישב קושית הב"י סי' תקל"ג על רבינו ובחידושי שם הארכתי בזה באופנים שונים. ובמ"ש למעלה ליישב דברי התב"ש נראה לי ליישב קושית התוס' בב"מ דף מ"ו ד"ה ונקנינהו שהקשו דנקנינהו ניהלי' ע"י הודאה שיודה שהמעות שלו ע"ש שהניחו בקושיא ולפמ"ש יש לומר דשם באמת הערמה היא ועיין רש"י שם ד"ה דהכי עדיף וסתמא אף במעשר דאורייתא מתני' ובדאורייתא ל"מ הערמה וצ"ל כמ"ש דמה לו לחבירו בהערמתו סוף סוף קנה לו המעות ומעתה זה שייך בכל הקנינים שניהו שהערים זה ואין דעתו להקנותו מכל מקום הוא עשה קנין המועיל וקנה וכמ"ש אבל קנין הודאה שאינו קנין בעצם רק שכל שהודה לא גרע מאלו חייב עצמו שחייב לו אותו המעות ומעתה זה ברוצה לחייב את עצמו בעצם אבל כאן שאינו רוצה לחייב עצמו רק כדי שיפרוק את המעשר א"כ תו ל"מ פריק דהוי הערמה בדאורייתא וז"ב ודוק. אמנם עדיין יש לומר דקושית התוס' הוא דכיון שהודה שהמעות שלו אם כן הוא הודה שהמעות הן שלו ושוב אין אחר יכול לטלו שהוא אומר שהמעות הם של מי שהודה לו ושוב זכה חבירו ממילא וא"צ קנין כיון שהודה שהמעות שלו ממילא הם שלו בכ"מ שהם ואף אם מערים אבל מכל מקום כבר הודה שהמעות שלו וא"י לקחתו לא הוא ולא אחר וא"כ לא שייך הערמה בזה ולזה כוונו במה שהביאו מאיסור גיורא דהמעות שלו ואעפ"י שהיינו יודעין שלא היו שלו והיינו כיון דהודה שוב א"י לא הוא ולא אחר לקחתו וממילא הם של מי שהודה לו וא"צ קנין וזכות ובזה מיושב היטב מה דהקשה הפ"י וכל האחרונים דדברי התוס' סתרו אהדדי דכאן הקשו דלקני המעות ע"י אודייתא ובב"ק כתבו דלכך לא הקנה על ידי אודייתא אף שאין לו קרקע משום דלא מקרי מעותיו מדאורייתא אלמא דס"ל קנין אודייתא דרבנן ל"מ להקרא מעותיו מדאורייתא וה"ה כאן לענין המעות ובחידושי לה"פ בק"א על הקנינים הארכתי בזה ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת שם בב"ק אזלי לענין שיודה זה שהמעשר שלו שיש לו בעצמו קרקע שעי"ז יוכל להקנות המעות אגב קרקע אף שאין לו קרקע בעצם ע"ז שפיר כתבו כיון דאינו רק קנין דרבנן ל"מ לענין שיהי' מקרי מעותיו מדאורייתא אבל כאן שהודה שהמעות הם של חבירו הפודה ואם כן ממילא הם שלו וא"צ קנין כלל וא"כ ממילא מדאורייתא הם מעותיו ודו"ק היטב:
3
ד׳והנה בשבת דף ס"ה ע"ב אמרו בעי אביי האשה מהו שתערים ותפרוף על האגוז להוציא לבנה קטן בשבת תבעי למ"ד מערימין וכו' והנה בדליקה שם יש איסור תורה כדאמרו שם התם דרך הוצאה בכך ואם כן איכא איסור תורה ואפ"ה מערימין וקשה על התב"ש שכתב דבדאורייתא אין מערימין וצ"ל כיון דאי לא שרית לי אתי לכבויי ולכך התירו הערמה גם בדאורייתא אלא שאכתי יקשה דהא כיבוי הדליקה אינו רק דרבנן דהכיבוי מלאכה שאצל"ג ופטור לר"ש וא"כ ל"ש לומר דאי לא שרית לי' אתי לכבויי הא כעת הוא עושה איסור תורה בודאי דדרך הוצאה וכיבוי אינו רק דרבנן מיהו לפ"מ שפירש הר"ן שם דפלוגתת ר"ש ור"י הוא שם דוקא בחצר שאינה מעורבת רק דחיישינן שמא יוציא לר"ה ולכך התירו דכעת אינו רק דרבנן ואי לא שרית לה איכא חשש דמתוך שהוא בהול יהיה איסור דרבנן במזיד ואיסור הוצאה קיל (ועיין בר"ן פ' המצניע שכתב דלענין מלאכה שאצל"ג כרמלית ורה"ר שוין ויתיישב היטב) וצ"ע בסי' של"ד בט"ז ס"ק ג' ובמג"א ס"ק י"ד דמשמע מדבריהם דכל שהוא דרך מלבוש ליכא איסור הוצאה והרי כאן מפורש דאפילו דרך מלבוש איכא איסור הוצאה וכ"כ הר"ן בפרק כ"כ בהדיא דטעמא דר"י משום משוי ודברי הט"ז ומג"א צע"ג. מיהו לפי"ז הדר יקשה דלמה התירו משום כיבוי ואפשר דשם ניכר האיסור בהדיא וכאן לא הוכר האיסור ואינו נקרא רק הערמה ולכך בדרבנן מותר ומיושבין דברי התב"ש ואדרבא משם ראיה דאף בדרבנן לא הותר הערמה דהרי שם מיירי לחצר שאינה מעורבת ורק כיון דגם בדרבנן לא הותר הערמה רק לצורבא מרבנן וכדאמרו בדף קל"ט וכמ"ש לעיל דבהרבה דברים אסרו הערמה אף בדרבנן ולכך בעי הש"ס. ובזה מיושב מה שנדפס קושיא בש"ס הנדפס מחדש בווילנא משם חכם אחד ושמו הרב מוהר"ב ק"ג דלפמ"ש הר"ן דרק לחצר שאינה מעורבת הותר וא"כ מה מדמה הש"ס לדליקה. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת בדאורייתא לא התירו הערמה בשום פנים ורק באיסור דרבנן והלכך בין התם בדליקה דליכא רק דרבנן דהרי הוא לחצר שאינה מעורבת וכאן האיסור דרבנן שהרי אין דרך הוצאה בכך שפיר שאלו אם התירו אף לר"ה דהמקום הוא תורה רק שגוף ההוצאה היא דרבנן ובדליקה גוף ההוצאה היא איסור תורה והמקום הוא דרבנן חצר שאינה מעורבת ועלה בתיקו:
4
ה׳ובזה מיושב מה שכתב הב"י סי' שנ"ו על מ"ש הטור דלרה"ר אסור ולכמרלית שרי ופירש הב"י דנפיק לי' מדברי הרי"ף והרא"ש שכתבו דכל תיקו בדרבנן להקל ובדאורייתא לחומרא ותמה בתוס' שבת דכאן דאין דרך הוצאה בכך אף לר"ה אינו רק דרבנן ולפמ"ש אתי שפיר דכאן אנו דנין באמת רק על איסור דרבנן ורק דהערמה לא שרי רק בצורבא מרבנן ולכך בר"ה דהמקום הוא תורה אסרו אבל בכרמלית דהוה תרי דרבנן שרי ועיין בת"ש סי' ש"ג שם מה שהעתיק בשם גיסו הרב ז"ל ולפמ"ש כאן הן נסתר מחמתו כמה דברים שלו ואכ"מ להאריך. ומדי דברי זכור אזכור מה דתמי' לי דבסי' ש"ג נזכר דמשקל אבן תקומה מותר והשמיטו כל הפוסקים וגם הב"י והאחרונים שם דמשקל דבעי אביי ועלה בתיקו לא הזכירו כלל. וביותר תימה דהר"ן כתב שם ועלתה בתיקו וכל תיקו דאיסורא לחומרא והוא תמוה דהרי לעיל מיניה כתב הרי"ף לענין פורפת על אבן דכל תיקו בדאורייתא לחומרא ובדרבנן שרי והר"ן סתם בפשיטות דאזלינן לחומרא. אחר כמה שנים מצאתי בשו"ת הרב מהר"י בסאן הנקרא לחמי תודה בסי' ג' שם הרחיב הדיבור בענין הערמות והביא מהך דמעשר שני דמותר אף בדאורייתא ע"ש ולפמ"ש אין ראיה מכאן ודו"ק ובגוף ראיית התב"ש מהך דמערימין על מ"ש לכאורה הי' נראה לי דלפי מה דאמר שמואל דהקדש שוה מנה שחיללו על שו"פ מחולל וניהו דלכתחלה אסור ורק בזה"ז שרי לכתחילה עכ"פ כיון דבדיעבד שרי א"כ לא גרע מה שהערים מאילו חילל על שו"פ דמחולל וניהו דלכתחלה אסור ורק בזמן הזה שרי לכתחלה אבל זה דוקא כשמחלל על שו"פ אבל כשמערים על החומש בלבד לא שייך לומר דבדאורייתא אסור הערמה והיינו משום קנס דקנסוהו על שעבר דהרי בידו לעשות טצדקי ולחללו על שו"פ ולכך מותר להערים שם כנלפענ"ד אך נראה דראיית התשב"ץ הוא מהא דמותר להערים ע"י שפחתו ומוקי לה בקטנה ורק דזוכה ע"י אחרים ולפ"ז אם נימא דהא דנחלקו שם אם זוכה לאחרים כשיש דעת אחרת מקנה אינו רק דרבנן דלא כהתוס' א"כ הא שיטת הר"ן בתשובה סי' מ"ו והובא במלמ"ל פ"ט מזכייה ומתנה דאף שהפעוטות מקחן מקח במטלטלין היכא דאיכא איסורא לא תקנו וא"כ כיון שבאמת אסור לחלל על שו"פ ואסור להערים שוב לא תקנו לו זכייה לקטן במלתא דאית בי' איסור ולכך מוכיח דבדרבנן שרי הערמה וזה אינו רק מדרבנן. ובזה יש ליישב קושית המק"ח דברישא מבנו ובתו הגדולים דהוה מן התורה לא אכפת לן בהערמה כלל כיון דמותר לחלל על שו"פ וז"ב. ובזה יש ליישב הא דאמר בירושלמי הטעם דמערימין משום דכתיב בי' ברכה וקשה דבש"ס דילן לא אמרו כן וגם אין התחלה לראיית התב"ש ועיין בשו"ת בית אפרים חלק א"ח סי' ל"ג. ולפמ"ש אתי שפיר דהירושלמי אמרו על המשנה והמשנה מיירי באומר פדה לך וכמ"ש הר"ש ולפ"ז הא כבר נודע מ"ש התוס' במנחו' דף ע"א דדוקא הבעלים יכולין לחלל על שו"פ לא אחר ולפ"ז כיון דא"ל פדה לך וא"כ לא שייך לחלל על ש"פ שוב אסור להערים ולכך הוצרך לטעם דמשום ברכה ודו"ק:
5
ו׳ובזה יש ליישב דברי הרמב"ם פ"ה ממעשר שני שכתב הטעם משום דהוא מדרבנן והרי הרמב"ם קאי על פדה לך והוה זכייה לעצמו ועיין בבית אפרים שם ולפמ"ש הרמב"ם ס"ל דפדה לך ע"כ הכוונה ג"כ על פדה לי דאל"כ אסור להערים דל"מ הטעם משום ברכה דאמרו בירושלמי ודו"ק. ובגוף דברי התב"ש שכתב דהערמה בדאורייתא שרי הי' נראה לפענ"ד דע"כ לא אסרינן הערמה בדאורייתא רק היכא שכבר יש כאן איסור והוא מערים ועושהו בדרך היתר א"כ אסור בדאורייתא אבל כאן שהמכירה היא קודם פסח א"כ כעת עדן אין כאן איסור רק שאח"כ בפסח יהי' איסור שהבהמה אוכלת חמץ וא"כ שוב בכזה הותר לעשות הערמה דכעת עדיין שרי ומותר להערים ואח"כ כל שכבר הערים לא קנסינן ליה וראיה ברורה נראה לפענ"ד דאל"כ יקשה בהך דמערימין על הבכור הרי דמותר להערים אף בשל תורה וע"כ דשם מערים קודם שיולד ואז לא חל חיוב הבכורה וכן אמרו בפסחים דף ט' ובכמה מקומות דמערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת אף דמפקיע מידי חובת מעשר וע"כ דכל שעדן לא נתחייב לא שייך הערמה אמנם אחר העיון אין ראיה דשאני התם דכל שהערים עכ"פ נפקע מן הבכורה וכן לענין מעשר עכ"פ פקע חיוב המעשר כל שהכניסה במוץ אבל כאן כל שלא היה רק הערמה אינה מכירה ונהנה בהמתו מן חמץ ובכה"ג שוב הוה הערמה אף בעת האיסור מיהו בירושלמי אמרו והובא בתלמידי הרר"י ריש פרק אין עומדין גבי ר"א דמערים אדם על תבואתו שאף לאחר שנמרח ונעשה דגן יכול להרבות בתבן ולפטרה מן מעשר אלמא דשרי להערים אף לאחר שכבר נעשה תבואה. אך באמת יש לומר דשם מיירי שלא הכניס לבית ולא נתחייב רק מדרבנן יכול להערים ולהכניס במוץ לבית וא"כ לא הוה רק הערמה בדרבנן וצ"ע בזה. והנה אם נימא דבדאורייתא הערמה אסור רק בדרבנן שרי הערמה מבואר מה שנסתפק הפני יהושיע בביצה דף כ"א אי הא דשרי רשב"א למלאות כל התנור פת אם אף הלישה מותר דהוה דאורייתא וע"ש שכתב שהלישה אסור ולפמ"ש יש להוסיף דבאמת זה הוי הערמה ובדאורייתא אסור אבל באפיה דשרי מה"ת משום הואיל וכל חדא חזי לי' ואינו רק איסור דרבנן בזה הוא דהתירו מיהו גבי לישה נמי שייך הואיל וכ"כ הפ"י שם בעצמו ועכ"פ גוף הדבר דרשב"א לא התיר רק בדרבנן משום שהערמה הוא נראה נכון. ובזה נראה לפענ"ד ליישב קושית הפליתי סי' ק"ח ס"ק ז' בהא דשתי הלחם אין דוחות יו"ט דהא יכול לאפותו עם פת וכל שאין התנור מקדש דאל"כ יפסל בלינה שוב אינו אוסר הפת ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דשתי הלחם יש איסור תורה וכמ"ש רבינו בפ"ח מתמידין הלכה ח' משום דכתיב לכם ולא לגבוה ואיסור תורה לא התירו וז"ב. ובזה מיושב היטב מ"ש בטעם המלך בשם הרב מורהא"פ להקשות דלמה נקט רבינו דלכם ולא לגבוה דזה א"צ רק למאן דלא ס"ל הואיל וצורכי שבת נעשין ביו"ט אבל לדידן דס"ל הואיל וא"כ בשתי הלחם דלא שייך הואיל אי אפשר לאפות ביו"ט ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת יכול לאפותו עם שאר לחם והי' שייך הואיל דכל חדא לא אקדשיה עד שיאפה ושוב שייך הואיל והערמה בדרבנן שרי ודו"ק. ויש להמתיק עוד דלפי מה שנראה מהר"ן פ"ב דיו"ט גבי רבוי בשיעורא דאף בדאורייתא שרי ביו"ט משום דאוכל נפש הותרה ביו"ט ולא הצריכה תורה לדקדק שלא יעשה יותר משיעור ע"ש וא"כ גם איסור תורה שרי וכ"כ הפ"י דלהר"ן מותר אף איסור תורה מ"מ זה בדבר שהותר אוכל נפש אבל כיון דכתיב לכם ולא לגבוה ושוב לגבוה הדרא לאיסורא קמא וכמ"ש הקדמונים ולא הותר אוכל נפש שוב אסור לאפות ביו"ט יותר מהשיעור ולכך נקט הרמב"ם הטעם דלכם ודו"ק:
6
ז׳ומה שהקשה הטעם המלך שם בשם הרב מוהרא"פ הנ"ל דלמה לא כתב רבינו הטעם דלכם גם בלחה"פ בפ"ה שם לפמ"ש נראה דבלחה"פ לא שייך לומר דיאפה פת הרבה דאף דגם לישה מותר דהא שייך הואיל וע"כ לא כתב הפ"י דלישה אסור רק לר"ח דלית ליה הואיל. ובזה יש ליישב קושית התוס' שהקשו לר"ח דאוסר בעיסה שחציה של עכו"ם אמאי והא הפת נאפה יפה ולפמ"ש אתי שפיר דלר"ח דלית לי' הואיל ואיכא איסור תורה שוב לא מתירין בשביל שהפת נאפה יפה וכמ"ש ובזה ממילא אין מקום לדברי טעם המלך שם שכתב ליישב דבלחם הפנים אסור משום הלישה דזה אינו דלדידן דס"ל הואיל לא שייך לאסור גם בלישה ודו"ק. עכ"פ בלחם הפנים כיון דהיה צריך לאפותו בדפוס כל אחד לבדו לא שייך לומר דיקבענה בדפוס לשאר פת וגם לא שייך שיאפה יפה בזמן שהתנור מלא דהא כל אחד בדפוס בפ"ע ועיין ריש שתי הלחם בתוס' שם שכתבו דע"י הדפוס אי אפשר דאין מניחה לנפח ומדברי הרמב"ם נראה דהי' הלחם בתוך הדפוס ואינו נדבק בתנור ופשיטא דלא שייך להתיר בשביל שיאפה יפה דזה דוקא כשנדבק בתנור. ובזה נראה לפענ"ד ליישב הא דאמרו במנחות דף צ"ה דמאי מבפנים במקום זריזין ופירש"י דבחוץ יאפו כהנים זריזין שלא יחמיץ וכבר נתפרסם התמי' הגדולה ששאל הגאון בעל אור חדש להנוב"י דתינח לחה"פ דמצה היא אבל שתי הלחם חמץ תאפנה ולמה יאפו מבחוץ במקום זריזין ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כיון שהפת נאפה יפה יפה בזמן שהתנור מלא א"כ באמת הי' מהראוי לאפות עם פת הרבה כדי שיאפה יפה יפה וכיון שבעזרה אסור להכניס פת חולין ועכ"פ מדרבנן ודאי אסור ומקרי חולין בעזרה ולכך אפו מבחוץ כדי שתאפה יפה יפה אבל בלחה"פ דלא שייך שתאפה יפה יפה דהא נתון בדפוס וא"כ שוב לא שייך זה הטעם ולכך צריך לומר משום זריזין. ובזה יש ליישב גם מ"ש רש"י בד"ה אפסלו בלינה דאפסיל בלינה קודם שיסדרנו על השלחן ומשמע דקאי דוקא על לחם הפנים ולא על שתי לחם וכבר הרגישו בזה וגם אני הארכתי בזה בחידושי ובתשובותי. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת בשתי הלחם ידע היטב די"ל דנאפה מבחוץ ובמקום זריזין כדי שיאפה יפה יפה משא"כ בלחם הפנים וע"ז חידש דגם זה נאפה מבחוץ כדי שלא יחמיץ ודו"ק היטב כי הדברים חריפים נאמרים במועצות ודעת ת"ל. והנה לכאורה קשה לי בהא דאמרו בביצה דף כ"ב ואמאי קרי לי' פת עבה משום דנפישא בלישה והיינו משום דטרח טירחא שלא לצורך א"כ איך ב"ה מתירין משום דהפת נאפה יפה כמ"ש רש"י מכל מקום הלישה איך הותר מיהו גם בלישה שייך ההיתר הנ"ל דהא צריך לאפיה וכן מצאתי בפ"י בביצה דף כ"ב שם. אמנם נראה דעכ"פ בזה יש ליישב דברי רש"י שפירש דנפישא בלישה והיינו שלש עיסה גדולה כשיעור והתוס' תמהו בזה ופירשו דיש לאפות פתין קטנים כדי שיגעו ולא יאפה יותר מהצורך. ולפמ"ש אתי שפיר דאדרבא כיון דההיתר היא משום שהפת נאפה יפה א"כ אדרבא יש למעט בלישה דבפיתין קטנים לשיעורך וכל המלאכות נעשין בכל אחת בפ"ע משא"כ כשלש עיסה גדולה והו"ל כהך דמנחות דשתים בשתי עוקצין ושלש בעוקץ אחת. מיהו דברי התוס' בפ"ע נכונים במ"ש דב"ה לא התירו כלל בשביל דהפת נאפה יפה אבל לרש"י דפירש בשביל שהפת נאפה יפה ודאי דיש ללוש עיסה גדולה לב"ה בב"א וכמ"ש. ובזה עמדתי על לשון התוס' דציינו על דנפישא בלישה והביאו דברי רש"י דב"ה מתירין בשביל שהפת נאפה יפה והשיגו עליו דהו"ל לאתויי הך דרשב"א ולציון הזה אין לה דורש דא"כ היה להם לציין על הך דב"ה מתירין ולדחות פירש"י. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת עיקר הקושיא על הך דנפישא בלישה דלפירש"י הך דנפישא בלישה ע"כ בעיסה גדולה וא"כ שוב הי' להם לב"ה להביא מטעם דהפת נאפה יפה:
7
ח׳ובזה אמרתי דבר נחמד במ"ש התוס' בפסחים דף ל"ז ד"ה וב"ה דטעמא דב"ה כדאמרינן מערמת אשה ואופה תנור מלא ככרות אעפ"י שא"צ רק לככר אחד אבל למלאות התנור פעם אחרת ליכא מאן דשרי ושאל אותי ש"ב נכד הגאון דו"ז בעל ים התלמוד יניק וחכים כמר אברהם שיחי' דהרי התוס' בעצמם דחו דברי רש"י בביצה שם ומצאתי במהרש"ל שהרגיש בזה. ולפמ"ש יש לומר דבאמת הת"ק דרשב"א ס"ל דבקדירה ובמים ממלאה האשה כל הקדירה משום דחד טירחא הוא משא"כ באפייה שצריך תיקון לכל אחד בפני עצמו ורשב"א ס"ל משום שהתנור משביח כשהוא מלא. ולפ"ז עכ"פ נראה לי ברור דכל שכבר מלאהו להתנור מעיו"ט לענין גוף אפיה מותר דרק למלאות צריך אפייה לכל אחת בפני עצמה וכן רדייה לכל אחת אבל לאפות ולהניח על לאחר יו"ט בתנור לא אכפת לן כל דצריך עכ"פ לאחת ביו"ט ולפ"ז כל שהעיסה גדולה והיא כלה כאחד לא שייך שוב איסור דהלישה ואפייה היא ביחד והרי צריך לאחת עכ"פ וא"כ שוב לא אכפת לן דהוה טירחא אחת ואפייה אחת וא"כ אתי ב"ה אליבא דכ"ע וז"ש דרק למלאות פעם אחרת ליכא מאן דשרי אבל בפעם אחת מותר וא"כ בלישה אחת ואפייה אחת שרי וא"כ דברי ב"ה נכונים ומה דהקשו בביצה ע"ז היינו משום דשם משמע להו דקאי על פיתין קטנים דאל"כ מה ענינו לאין אופין פתין גריצים וכמ"ש שם וא"כ שוב ע"כ מטעם דרשב"א קאתינן עלה שפיר מקשה דהיה לו להביא הך דרשב"א אבל בפסחים דלא קאי על פיתין גריצין שוב יתכן פירש"י ול"ק על רש"י קושית התוס' הנ"ל דגם לת"ק דרשב"א מותר בכה"ג וז"ב כשמש בכוונת התוס' והדברים נכונים מאד:
8