שואל ומשיב מהדורא תליתאה ג׳:מ״בShoel uMeshiv Mahadura III 3:42
א׳נתתי לבי לתת עין ע"ד אשר היה פה עירינו בשנת תקצ"ט יצאה האש ר"ל וליהטה איזה בתים ורבים מאנשים ונשים אשר בעוה"ר ליהטה האש בבתיהם ורצו להציל ולא יכלו לצאת מהבית חוצה ונשארו שמה והנה בשנה זו שנת תר"א לקחו אדוני העיר הבתים לפנות הבתים והיסודות לעשותו מישור ולהיות מעבר ר"ה והנה חפרו ומצאו איזה עצמות הראש עם קצת לבוש וקצת רגל עם המנעל וגם אז בשנת תקצ"ט מצאו הרבה עצמות וקברום בביה"ק והנה עתה יש לדון אם יוכלו הכהנים לדרוך ולהלך ע"פ המישור הלז והנה יש לדון על כמה ענינים ואמרתי לחרות על הספר למען יהי למשמרת. א' מחמת חשש רביעית דם שנשפך שם ונבלע בקרקע ב' מחמת רקב. ג' מחמת חשש רובע עצמות. ד' מחמת עצם כשעורה. והנה לפענ"ד יש למצוא תרופה ולהתיר לכהנים וזה החלי בעזרת ד' צורי וגואלי. והנה משום רקב אין כאן בית מיחוש דהיו כאן נקברים רבים וגם נקברו בכסותם וגם הרוג אין לו רקב כמבואר בנזיר דף נ"א וברמב"ם פ"ג מטומאת המת הלכה ד' ה'. הן אמת שראיתי בנדה דף כ"ז שאמרו שם ולא אמרו רקב אלא למת בלבד למעוטי הרוג דלא ופירש"י לפי שחסר שיצא דמו וקי"ל במס' נזיר מת שחסר אין לו רקב ולפ"ז משמע דוקא בהרוג בודאי שראינו שחסר דמו בשעה שנקבר ועיין בתוס' שם ד"ה למעוטי וא"כ כאן אטו ראינו שיצא דמו דלמא נפל כלו ונקבר כלו בארץ ואם כן מהראוי שיהי' טמא מספק ועיקר אנו דנין על שעת שנקבר כמ"ש התוס' שם. אך באמת כאן ל"צ לטעם זה שהרי נקברו בכסותם ונקברו שנים כא' כפי שנודע לנו שבעונינו נפקד ממנו איש ואשתו וכן חסר להבדיל א"י גוי וגם מה שלא נודע בבירור וגם נקברו בכסותם דהרי ממה שהוציאו אחר כך איזה עצמות העידו אנשים שעמדו עליו שראו קצת כסות וגם מנעל על הרגל ובכה"ג לא שייך דין רקב באופן שמחמת רקב אין חשש והנה בפ"ב מטומאת המת הלכה ח' ט' מבואר דאם אין רוב מנין או רוב בנין ולא שדרה שלימה ולא גלגלת שלימה אם היה בהם רובע הקב הרי אלו מטמאים כמת במגע ובמשא ובאהל היה פחות מרובע אפילו עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל. והנה בנ"ד אחר שחפרו ולא ראו רוב בנין ולא רוב מנין לא נשאר לנו חשש רק שמא יש עוד רובע עצמות ואף אם נימא דרוב הקב עצמות היו ניכרין ונראין מ"מ עכ"פ אף עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא עכ"פ. וגם יש להסתפק אם יש בו עצם אחד שיש בו רובע שמטמא במגע ובמשא כמ"ש רבינו הלכה יו"ד שם אמנם על כל אלו הספיקות לכאורה היה מקום בנ"ד להקל דכיון דעתה לקחו אדוני העיר את הבתים הכל אשר לכל להיות שלהם ועשאוהו רה"ר להיות מעבר לרבים וכיון שכן הו"ל ספק טומאה בר"ה דטהור ואף דמתחלה נפל הספק כשהיה רה"י אפ"ה כל שכעת נעשה ר"ה יש לו דין ספק בר"ה דטהור וכמבואר במשנה א' פ"ו דטהרות וכן קי"ל כמ"ש הרמב"ם פ"כ מאה"ט הלכה יו"ד ע"ש ולפ"ז שוב אין חשש כלל. אמנם אחר העיון עדיין יש לעיין בזה דע"כ לא מטהרין ספק טומאה בר"ה רק בלא אתחזיק טומאה אף שלא אתחזיק ג"כ טהרה הוה ספק ברה"ר דספיקו להקל אבל כל שאתחזיק טומאה פשיטא דגם בר"ה ספיקו טמא דאזלינן בתר חזקה בכ"מ ובאמת אם כי ברמב"ם פט"ז וי"ז וי"ח מאה"ט בדיני ספק טומאה בר"ה לא ביאר זאת אבל מכל מקום יש לומר דהדין דין אמת שהרי ספק טומאה בר"ה מסוטה גמרינן לה ושם ג"כ לא אתחזיק טומאה ודאי ואדרבא יש לה חזקה של טומאה ודאית כמ"ש התוס' בנדה דף ב' ד"ה והלל באורך דבר"ה טהור אף שאין לו חזקת טהרה וכ"כ בחולין דף ט' דמשמע שם בהדיא דטמא ועיין בנזיר דף נ"ז ובתוס' שם ובסוטה דף מ"ח ובתוס' שם ותמצא שבכה"ג שאתחזיק איסור דספק טומאה בר"ה טמא ואף דרבינו נתן טעם בפט"ז מאה"ט שלכך ספק טומאה בר"ה טהור דציבור טומאה ודאית נדחית מפניהם מכ"ש ספק טומאה והוא מהירושלמי ומהתוס' דטהרות הובא בתוס' סוטה דף כ"ח פ"ב אבל פשיטא דלא לגמרי דמי לציבור שנדחית מפניהם ועיין בתוי"ט פ"ד דטהרות ובשו"ת מהרי"ט בחלק יו"ד בכללי הספיקות ובפר"ח יו"ד סי' ק"י בכללי הספיקות ותדע שהרי בטומאה ודאית לא מכשר ברה"ר רק בספק טומאה וכיון שאתחזיק טומאה הו"ל כודאי טומאה שבכ"מ אנו הולכין אחר חזקה וז"ב ולפ"ז כאן דאתחזק טומאה בודאי שהרי ידענו שכאן נמצאו וכאן היו נפשות מתים אשר נשארו באש להט ולא יכלו לצאת ותהי שמה קבורתם והרי מצאו הרבה עצמות אדם עם קצת כסות ומנעל וא"כ לא מועיל ספק טומאה בר"ה ויש כאן ספק טומאה ואתחזיק טומאה. ולכאורה רציתי לחתור היבשה ולומר דכיון דבעת השריפה ר"ל ביום ויומים אח"כ חפשו ולקטו הרבה עצמות וגם כעת מצאו הרבה עצמות א"כ נימא במה שהוציאו הוציאו ולא נשאר עוד וא"כ כעת לא אתחזק טומאה כלל שכבר נסתלק החזקה ושוב הו"ל ספק טומאה בר"ה דספיקו טהור. אמנם זה אינו דהרי בנדה דף ס"א מבואר במשנה דר"מ אומר כל דבר שהיה בחזקת טומאה לעולם היא בטומאתו עד שיוודע לך הטומאה היכן הוא ואף לחכמים דפליגי עליו וכוותייהו קי"ל גם הם לא התירו רק עד שיבדוק עד שמגיע לסלע או לקרקע בתולה ואם לא מצא תולין בעורב ובעכבר אבל כאן שלא בדקו עד קרקע בתולה ממילא הוא בחזקת טומאה הראשונה עד שיתברר לך שנסתלק הטומאה ומטעם זה אין לדמותו למה שנחלקו רשב"ג ורבנן ואף בפלוגתא דרבי ורשב"ג גופא יש בזה מבוכה רבה:
1
ב׳והנה בש"ס פסחים דף יו"ד מוקי לה בפלוגתא דרשב"ג ורבי. והנה דעת הטור בסי' תל"ח לחלק בין ביטל ללא ביטל והיינו דבדאורייתא החמיר כרשב"ג ודעת הרמב"ם לא נתברר ועיין ברמב"ם פ"ג מחמץ הי"א ודבריו סתומים ולא נתברר אם מיירי בביטול או בלא ביטול ועיין בה"ה שם ובמלמ"ל שם ועיין בהראב"ד שם שהקשה להקל אף בדאורייתא אלא שהיה לו גירסא מהופכת בין רשב"ג לרבנן ועיין בבה"מ שם עכ"פ הטור כתב בהדיא דבלא ביטל יש להחמיר. והנה רבינו השמיט הך פלוגתא דרשב"ג ורבי ולא הביא בשום מקום מטומאת המת ואה"ט וכבר תמה בזה ש"ב הגאון בעל נוב"י חלק אהע"ז סי' מ"ו ולא מצא מענה. ולפענ"ד נראה דבאמת צריך להבין הך שדה שנאבד בה קבר היאך היה אי ברה"י הא ספק טומאה ברה"י טמא ואף ס"ס וכל מה שאתה יכול לרבות ספיקות ברה"י טמא כמבואר ברבינו פי"ח מאה"ט הלכה א' וא"כ עכ"פ ניהו שיש לומר הך קבר שנמצא הוא קבר שנאבד עכ"פ מכלל ספק לא יצא וספיקו טמא ברה"י ואם מיירי בר"ה א"כ ספיקו טהור. ולכאורה רציתי לומר כיון דכאן אתחזיק טומאה שנאבד קבר כאן ובאתחזיק ספיקו טמא אף בר"ה כמ"ש לעיל אבל ז"א דא"כ יקשה מ"ט דרבי. אך נראה דזה תלוי בזה דלרבי דאמרינן הך שנמצא הוא שנאבד ניהו דיש ספק עכ"פ דשמא לא זהו אבל עכ"פ מועיל להסיר החזקה דעכ"פ נגד מה שאתחזיק קבר יש לומר דהיינו הך שנמצא היינו הך שנאבד ועכ"פ לא נקרא אתחזיק טומאה ושפיר הדרן לכללין דספק טומאה בר"ה טהור ורשב"ג דלא ס"ל הך חזקה א"כ הו"ל אתחזיק טומאה ואף בר"ה טמא ולכך בעי בדיקת כל השדה. וראיתי בנוב"י שם שרצה לומר דע"כ לא נחלקו רשב"ג ורבי לגבי האדם אבל השדה עצמה טמאה דמכל מקום אתחזיק איסורא וכבר דחי לי' בעצמו שם. ולפמ"ש אין מקום לדבריו דזה באמת הוא עיקר הפלוגתא דרשב"ג ורבי דלרבי לא מקרי אתחזיק טומאה משא"כ לרשב"ג. ומעתה כיון דרבינו בפ"ג מחמץ הי"א הביא דברי רבי וסברתו לענין חמץ דאמרינן היינו הך שנמצא אף בדאורייתא כמ"ש ה"ה והמלמ"ל שם וא"כ כל שעכ"פ יש סברא לומר דהיינו הך שנאבד שוב ל"צ להביא פלוגתא דרשב"ג ורבי דממילא נדע דאם היה הספק ברה"י טמא ובר"ה טהור וסברא דרבי לא צריך רק להסיר החזקה וז"ב לדעתי. ובזה מיושב קושית הרב השואל בנוב"י שם דברי רבי אהדדי דכאן פסק היינו הך שנמצא היינו הך שנאבד וביבמות ע"ב הצריך רבי סימנים ולא סמך דהיינו הך שנאבד היינו הך שנמצא ע"ש. ולפמ"ש א"ש דפלוגתא דרשב"ג ורבנן הוא ברה"ר דהו"ל ספק טומאה ברה"ר ולא נצרך הך סברא רק להסיר החזקה אבל מ"מ מידי ספק לא יצא וז"ב לדעתי. והא דמדמה הש"ס בפסחים דף יו"ד לענין עכבר ודלמא שאני טומאה דספיקו טהור ברה"ר משא"כ לענין חמץ דספיקו אסור ובשלמא אם נימא דמיירי בביטל אתי שפיר דכיון דהוי ספיקא דרבנן אזלינן לקולא אבל אם נימא כשיטת רוב הפוסקים דאף בלא ביטל אזלינן לקולא קשה וכן מקשה בבכורות דף כ"ה דמדמה לענין בע"מ ג"כ לפלוגתא זו. ולכאורה אין ענינו לשם. והנראה דשם ג"כ כל שיש מקום לומר דהיינו הך שנמצא מהכ"ת לחוש כאן לאיסור ולא אתחזיק כאן שום איסור וגם למה נחוש שהיה שם כבר אחר מה דלא ראינו כלל וכן שם בבע"מ משא"כ היכא דיש כאן איסור ולסמוך ע"ז שלא יהיה ספק כלל אפשר דגם לרבינו לא סמכינן ע"ז. ובזה הן נסתר מחמתו דברי המבי"ט והשב יעקב שסמכו בזה לענין נצלב דהיינו הך שנצלב וכמו כן בהרוג. ולפמ"ש אין לדמות זה לזה ובפרט התם דאתחזיק איסור אשת איש עכ"פ דברי רבינו מיושבים היטב וגם גוף פלוגתת רשב"ג ורבי. ובדרך החידוד רציתי לומר דרשב"ג אזיל לשיטתו עפ"י מ"ש בחידושי לנדה במ"ש התוס' ריש נדה דבספק ראיה אף בר"ה טמא וביאר כבוד אבי הרב הגאון נ"י הטעם משום דרשב"ג אמר בתוס' הובא בראב"ד פט"ז מטומאת מת דלכך ספק ברה"י טמא וברה"ר טהור משום דנשאלין ליחיד ואין נשאלין לרבים והיינו דרבים א"א להם לשאל כלו ולפ"ז זה בספק מגע דעל כלם יש ספק שמא נגעו וצריכין כלם לשאול דאף שזה לא נגע שמא השני נגע אבל היכא שודאי נגעו רק שהספק בראיה א"כ כל שנפסוק דטמאה תו ליכא חילוק בין רבים ליחיד דכל מי שנגע בה הוא טמא ול"צ לשאל כלם ביחד ודפח"ח ובחידושי שם טיילתי בזה ארוכות וקצרות ולפ"ז גם כאן לרשב"ג עיקר הספק על השדה אם השדה טמאה ממילא כל מי שנכנס הוא טמא ולכך לרשב"ג לשיטתו תבדוק כל השדה. אך ז"א דניהו שהשדה טמאה כאן הוה ג"כ ספק מגע דניהו דהשדה טמאה אבל עכ"פ יש ספק שמא הוא לא נגע והסיט על הטומאה וז"ב ומחוורתא כמ"ש בראשונה. ועכ"פ בנ"ד דודאי היה הטומאה ואתחזיק האיסור ולא נודע אי לקטו כל עצמות אף בר"ה טמא מספק עד שיוודע לך בבירור. וגם נראה לי דניהו שיש ספק אם נשאר רובע קב עצמות אבל עכ"פ עצם כשעורה היה ספק הקרוב לודאי דנשאר כיון שהעפר שחפרו אח"כ החזירו למקומו א"כ הוה קרוב לודאי דנשאר עצם כשעורה ומטמא במגע ובמשא עכ"פ ובכלל משא ה"ה היסט כמ"ש הרמב"ם פ"א מטומאת מת ה"ז ע"ש וא"כ יש לחוש שמא יסיט את הטומאה או שמא יגע בה ובכל אבר שיגע הוא מטמא במגע ע"ש בפ"ג. ואולי יש לומר כיון דמסתמא אינו הוא יחף דנוגע ע"י המנעל והבגד והוה נגיעה ע"י דבר אחר ואפשר דבכה"ג אינו טמא וצ"ע כי לא ראיתי לרבינו כעת שיזכיר דין זה מפורש:
2
ג׳עוד נראה לי דכאן אף טומאת אהל מטמא ואף דבעצם כשעורה אינו מטמא באהל כמ"ש רבינו בפ"ב מטומאת המת הלכה ט' בהדיא מ"מ כאן הא הוה לו דין שדה שנאבד בה קבר ובזה אף באהל מטמא אף בעצם כשעורה כמ"ש רבינו בפ"ח מטומאת המת הלכה א' וכפי גירסתו שם במשנה פי"ח מאהלות משנה ג' דמטמא במגע ובמשא ובאהל ולא כמ"ש לפנינו שאינו מטמא באהל ועיין במגיה בדברי רבינו שם. וראיתי בעין משפט שם שבמשנה ב' לענין חורש את הקבר ששם באמת אינו מטמא באהל שאין בו חשש רק משום עצם כשעורה רשם שם באות ג' שם הלכה י"ב (היינו בפ"י מטומאת המת שע"ז סובב הולך) ונוסחתו ומטמאה באהל ובמחכ"ת אגב שטפיה בגירסא כתב כן ששם בחורש את הקבר באמת אינו מטמא באהל כמ"ש רבינו בפיהמ"ש שם בהדיא וכ"כ בהדיא בפ"ו מט"מ שם הלכה ב' ועל משנה ג' באות ד' שציין בפ"ח ה"ג שם היה לו לציין על ומטמא במגע ובמשא ואהל שכן הוא בה"א שם דהיינו בפ"ח שם וכפי נוסחת רבינו וצ"ע ומצוה לתקן. עכ"פ בכאן הוא טמא אף באהל וא"כ אם יעשו איזה אהל אז יהיה לו דין טומאת אהל. איברא דלפי טעם רבינו שם שכתב דלכך בשדה שנאבד בה קבר טמא אף באהל משום דהיה שם טומאה קבוע א"כ יש לומר דכאן שכבר לקטו עצמות הרבה ואם נימא דאין לחוש בזה לרובע הקב עצמות רק לעצם כשעורה אז הו"ל כשדה שנחרש בה קבר דאינו מטמא באהל כמ"ש רבינו בפיהמ"ש שם הטעם אלא שכבר כתבתי דכאן אף ברה"ר טמא משום דאתחזיק טומאה והוא בטומאתו עד שיוודע לך בבירור שלא נשאר שם כלום מהטומאה. שוב ראיתי בר"ש שכתב בפי"ח דאהלות שם דאבד אף ברה"ר דרבנן והחמירו בו יותר מבקעה בימות החמה דהתם הטומאה ידוע במקומה וליכא אלא ספיקא לזה הנכנס אבל כאן הספק לכל אדם. ולפמ"ש מהראוי שיהיה בשדה שאבד בה קבר טומאה דאורייתא כיון דאתחזיק איסורא ואפשר דשדה שנאבד בה קבר לא מקרי אתחזיק טומאה דלא אתחזיק בכל השדה רק אקבע טומאה מקרי דיש באותה שדה איזה טומאה וזה אפשר דספק ברה"ר טהור. ותדע דהרי שני שבילין בר"ה טהור אף דלהרמב"ם מקרי בכה"ג אקבע איסורא כמ"ש בפ"ח משגגות ועיין ברבינו פי"ח מאה"ט תמצא הרבה דברים שמקרי נקבע הטומאה ואפ"ה ספיקו טהור ברה"ר והיינו כמ"ש דניהו דישנו פה קביעות טומאה אבל אותו מקום לא נתחזק בטומאה והו"ל רק ספק טומאה דבר"ה טהור משא"כ באתחזיק איסור וטומאה במקום הלז ויש ספק אם הוסר הטומאה בזה אף ברה"ר טמא ולפ"ז היה מקום בנ"ד ג"כ להקל דאטו נודע לנו המקום שהי' מונח העצמות ורק דנקבע הטומאה ע"פ שטח כל המקום דאפשר שנשארו בזויות זו או בזו ובזה ספיקו טהור ברה"ר ואף דמכל מקום מדרבנן טמא כמ"ש הר"ש מכל מקים בזה שוב יש לסמוך בזה דשמא היסר כל הטומאה ובכה"ג ודאי אמרינן היינו הך שנאבד דבאיסור דרבנן אף הטור בסי' תל"א מודה דקי"ל כרבי בזה. ובלא"ה יש לסמוך בזה דכיון דעכ"פ כעת אין כאן אהל ולא נשאר לנו רק חשש מגע ומשא והנה מגע מלבד דנוגע בד"א אף גם דעכ"פ החזירו העפר למקומו עכ"פ לא נשאר העצם מגולה ולא נשאר רק חשש משא והיינו היסט א"כ יש תקנה כשירצוף עליו אבנים כדרך שהוא מרוצף באבנים בכל העיר ובזה לא מקרי היסט כמ"ש פי"ח מאהלות משנה ה' הרוצף בית הפרס באבנים שא"י להסיטן טהור וכן קי"ל כמ"ש הרמב"ם פ"י מטומאת המת הלכה י"ב כנלפענ"ד. ועוד פש גבן לבאר מחמת חשש רביעית דם והנה באמת יש כאן ספק אם היה רביעית דם כלל דבשלמא בהרוג יצא דם אבל כאן שהיה ע"י שריפת אש מי יודע אם נטף הדם כלל ויש כאן הרבה ספיקות שאת"ל שנטף ספק אם אולי יצא כשהיה בחיים ועיין ברמב"ם פ"ב מטומאת המת הלכה י"ב י"ג י"ד ובר"ה ספיקו טהור וכאן ל"ש דאתחזיק טומאה דע"ז לא אתחזיק כלל דשמא לא נטף דם כלל ובר מכל זה הרי מה שנבלע בקרקע כל הכלים מכאן ולהבא טהור כמ"ש בפ"ד מטומאת המת הלכה י"א וע"כ נראה לפענ"ד ברור דאם ירצפנו באבנים לית בה חשש וכמ"ש אחר שכתבתי כ"ז הראוני שבספר חכמת אדם לאחרון בזמנינו האריך בכעין שאלה שלפנינו ולהיות כי ענין עמוק הוא ולא רבים יחכמו בזה כי אין לנו טומאה וטהרה מה מאוד תשמח נפש הדורש והחוקר בזה אם ימצא באחד מהספרים דבר מה בזה והנה עיינתי שם ומצאתי כמה דברים שאינם נכונים לפענ"ד ואמרתי לרשום אותם. והנה שם היה המעשה ברה"י שהיה שם ספק טומאה. והנה מ"ש שם דמהכ"מ פ"ג הלכה ח' נראה דבדם לא שייך רקב ומרש"י ותוס' בנדה דף כ"ז משמע דגם דם יש לו דין רקב במחכ"ת לפי הבנתו ל"ל להכ"מ הא מבואר ברמב"ם כן שכתב וא"י מה טיבו אם הוא רקב שמטמא או אינו אלא עפר כנתלכלך בנצל המת ודמו ומזה משמע לכאורה שבדם לא שייך רקב. אבל במחכ"ת לא הבין הכוונה שבאמת אם היה שם כזית נצל או רביעית דם הי' טמא ויש בו דין רקב אבל שם מיירי שליכא כזית נצל או רביעית דם וא"כ אינו מטמא כל שחסר מהשיעור כמ"ש רבינו בהדיא בפ"ג שם הט"ו וכיון שבעודו בעין אינו מטמא מכ"ש ברקב ולכך אין הספק רק שמא יש רקב שמטמא במלא חפנים ושיעורו במלא חפנים ועוד מטמא שיש בו מלא חפנים כמבואר שם וז"ב ופשוט. וגם בגוף הדברים לא ידעתי ציור כלל דהא רביעית דם כל שנבלע בקרקע כבר אינו מטמא מכאן ולהבא כמ"ש רבינו בפ"ז וא"כ איך שייך רקב גבי' וניהו דמקרי רקב לענין דין של רקב דבעינן שלא יחסר דמו דלכך אמרו לאפוקי הרוג וכמ"ש רש"י ותוס' בנדה דף כ"ז אבל עכ"פ מחמת רביעית דם לא שייך טומאה בזה כל שנעשה רקב כבר נבלע וז"ב. מה שרצה לטהר ברה"י מכח ס"ס לפענ"ד קשה הדבר דפשטת לשון הרמב"ם פי"ח מאה"ט הוא דברה"י טמא אף בספיקות רבות ועם כל אריכות שהאריך דאינו רק דרבנן ואינו רק תולין לפענ"ד לא נהירא ובלשון הראב"ד יש אריכות דברים ועיין בסוף יום הכפורים למהרמב"ח שהאריך בזה ומ"ש לסמוך כיון דאתי מעלמא לא מועיל חזקה שלשה פעמים כמ"ש המג"א סי' תס"ז לא ידעתי מה ענינו לשם שם לא ידענו משום איסור רק שנתחזק בג"פ אבל כאן דהוחזק איסור כל שלא נודע שנסתלק האיסור הרי הוא בחזקתו מ"ש דשלשה הוא דין רה"ר כבר ביארתי דגם ברה"ר טמא בזה עכ"פ מדרבנן באקבע איסור. ובזה נראה לפענ"ד לפרש שו"ת הרשב"א סי' פ"ג שכתב הרשב"א דבאתחזיק טומאה ברה"ר טהור היינו באקבע איסור וטומאה ודו"ק. שוב הראוני חכם אחד שהרב בעל שב שמעתא שמעתא א' פ"ח פלפל בזה ועיינתי ומצאתי שהעלה דבאיקבע איסורא ספיקו טמא אף ברה"ר ולבבי לא כן ידמה דבר"ה כיון דטהרו הספיקות אף באקבע טהרו דאקבע אינו עושה ודאי רק שהספק יותר מוכרע לאיסור ובר"ה ספק טהור ואף דהרמב"ם נתן טעם משום דספיקות דרבנן ליתר שאת כתב כן ובר"ה בכ"מ ספיקו טהור משא"כ באתחזיק טומאה דמוקמינן אחזקה ואין כאן ספק וז"ב לדעתי אחר העיון:
3
ד׳והנה בענין רביעית דם יש בזה מבוכה בדברי רבינו בפרק ג' מטומאת המת הלכה ג' כתב שרביעית דם אינה דין תורה והדבר תמוה כמו שתמה הראב"ד דלענין אהל מקרא מלא הוא ועל כל נפשות מת לא יבא ומ"ש הרב בעל כ"מ דרבינו סובר דאסמכתא בעלמא הוא בגליון הרמב"ם שם תמהתי דבחולין דף ע"ב אמרו ור"י האי מבעיא לי' לרביעית דם שנאמר הנוגע במת בנפש וכו' ואידך וכו' הרי מפורש דהוא מקרא מלא לא אסמכתא דאל"כ לא שייך להקשות ואידך וא"ל דשם לענין מגע שהרי רבינו כאן כלל דין מגע ומשא ואהל ביחד וגם מדברי רבינו הראב"ד יראה דמגע ומשא קיל מאהל ועוד שהרי בסנהדרין דף ד' פליגי ר"מ ור"ע לענין נפשות אי תרתי משמע או חדא ופליגי אי יש אם למקרא או למסורת עכ"פ דין תורה יש לו ועוד קשה לי דא"כ היאך יפרנס רבינו הא דאמרו בב"ק דם תבוסה דרבנן ומשמע דדם הנפש גמור הוא מן התורה וכ"כ רבינו בעצמו בפ"ב הלכה י"ב י"ג ועכ"מ שם וע"כ נראה דרבינו רוח אחרת אתו בזה דבאמת גם רבינו מודה דיש לו טומאה מן התורה כמו שנראה מכל המקומות ורק רבינו לשיטתו שכתב בשרשיו שאינו מונה בחשבון המצות מה שנלמד מהיקש וי"ג מדות מה שלא בא בפירוש מן התורה ועיין ה"ה פ"א מאישות לענין קידושי כסף שבאמת יש לו כל דיני קידושין ונסקל על ידי זה ומכל מקום נקרא אצלו ד"ס וכן נבלת עוף טהור נמנה אצלו בכלל דברי סופרים בהקדמתו לטהרות וכמ"ש המהר"י דילאון בשם בעל זהר הרקיע באורך ע"ש בשורש ב' ומעתה ה"ה בזה רבינו סובר דכיון דאין הנזיר מגלח על רביעית דם ע"כ שהטומאה אינו בכלל טומאת התורה ולא נמנה במנין הדיני תורה אבל באמת לענין חיוב ועונש יש לו כל חיוב טומאה כמו טומאות המפורשות בתורה וז"ש דאינן דין תורה והיינו שאינו מפורש בתורה דבאמת לנפש י"ל כל הנפש ואף שבא בקבלה שקאי על רביעית דם אבל דין תורה אין לו וזה לדעתי דבר ברור:
4
ה׳ובזה מיושב תמיהת המלמ"ל בפ"ג שם ובנזירות בפ"ה דין ט"ו שכתב רבינו בהדיא דגם על טומאה שאין הנזיר מגלח עליה לוקה והרי אינו דין תורה והניח בקושיא. ולפמ"ש אתי שפיר דיש לו דין חיוב תורה וכמ"ש רק שאינו נמנה במנין המצות. ובא וראה כמה נזהר רבינו בפ"ב הלכה י"ב י"ג כשהביא דין רביעית דם לא כתב כלל אם הוא דין תורה או לא ובהלכה י"ד לענין דם תבוסה כתב שטומאתו מדברי סופרים. ולכאורה לדברי רבינו גם דם נפש גמור נקרא מדברי סופרים. ולפמ"ש אתי שפיר שבאמת דם נפש גמור דין תורה יש לו רק שלענין המצות אינו נקרא דין תורה וא"כ אם היה כותב רבינו שנקרא דברי סופרים א"כ מה בינו לדם תבוסה והיה צריך להאריך ולברר שזה חיוב תורה יש לו ע"כ השמיט רבינו וכתב סתם דמטמא במגע ובמשא ואהל ולענין דין דם תבוסה כתב שהוא מדברי סופרים לגמרי ודו"ק היטב. ומובטחני כי כוונתי האמת בדברי רבינו ת"ל ועיין בפ"ג מביאת המקדש שכתב רבינו בהדיא דלענין ביאת מקדש אינו חייב רק על דבר המפורש בתורה לא על מה שבא בקבלה וז"ש בפ"ג מט"מ שהנזיר אינו מגלח עליהן ולא כתב שאינו לוקה ועל ביאת מקדש אינו חייב ודו"ק היטב. ובזה ישבתי לנכון דברי רבינו בפ"ג מאבל הלכה א' שכתב כל כהן שנטמא למת וכו' הרי זה לוקה וכו' וא' הנוגע וכו' או שאר טומאות הפורשות מן המת שנאמר לנפש לא יטמא בעמיו ותמה הכ"מ דבת"כ דרשו מלנפש רביעית דם ומואמרת אליהם דרשו שאר טומאות וכתב דרבינו סובר כיון דילפינן לדם ה"ה לשאר טומאות דמ"ש ודרשת הת"כ היא אסמכתא בעלמא ודבריו תמוהים ודחוקים דרבינו ישנה לשון הת"כ ללא צורך וכבר תמה בזה המהר"ח בן עטר בפ' אמור ע"ש וגם מ"ש הוא בזה דחוק אבל במחכ"ת נעלם מעיניהם בעת ההיא דברי רבינו בפ"ג מט"מ שכתב דרביעית דם אינה דין תורה והכ"מ בעצמו כתב שאינו רק אסמכתא על הקרא דלנפש וגם לפמ"ש עכ"פ לא נקרא עי"ז מפורש בתורה דפשטא דקרא אינו על דם רביעית שהרי אין הנזיר מגלח עליו וא"כ שוב לא היה יכול להביא רביעית דם מן לנפש ולכך הניחו על שאר טומאות ודו"ק היטב:
5
ו׳אחר שכתבתי כ"ז מצאתי בדברי רבינו פ"ה מט"מ הלכה ה' שכתב אבל הנוגע בכלים שנגעו באדם וכו' פטור כמו שביארנו בהלכות ביאת מקדש שהדברים האלו אע"פ שהם בקבלה אינן דין תורה שהרי לא נתפרשו בתורה וכו' ועיין בהשגות ובכ"מ שביאר בהדיא דלדברי רבינו אע"פ שיש לו דין תורה מכל מקום כל שלא נתפרש בתורה אינו חייב על ביאת מקדש ראו עיני ושמחו שת"ל כוונתי האמת בדברי רבינו שמ"ש בפ"ג שאינן דין תורה היינו לענין שלא יתחייב על ביאת מקדש שמכל מקום אינו מפורש בתורה וכ"כ בפ"ג מביאת מקדש הלכה י"ד ט"ו ע"ש בכ"מ באורך. וצ"ע בהא דאמרו בסוכה דף כ"א שמא יוציא ראשו וכו' ויטמא בקבר התהום והדבר תמוה דכיון דאינו אלא ספק טומאה והתינוק אין בו דעת לשאול וספיקו טהור ואפשר כיון דשם החמירו משום מעלה אף בקבר התהום א"כ כיון שלא רצו שיהי' קבר תהום גם קבר תהום היה כטומאה ודאית לגביהו ומה"ט ניחא גם לשיטת הראב"ד דכתב דבס"ס טהור ברה"י ויקשה הא כאן הוה ס"ס וע"כ צ"ל דקבר תהום גופא הו"ל טומאה ודאית לענין זה ועשו מעלה זה צריך לדחוק והדבר צ"ע ועיין בתוס' בכורות דף כ"ג ע"א ד"ה נבלה שכתבו בתוך דבריהם דספק טומאה ברה"י כל דבטל ברוב לא מקרי ספק טומאה ברה"י ע"ש ונ"מ גם כאן ודבר חידוש הוא דהרי ס"ס מטמא ברה"י אף דהוא מטעם רוב לשיטת הרשב"א ועיין בפ"י בק"א לכתובות בסוגיא דאלמנת עיסה ובשב יעקב חיו"ד במה שהשיב להגאון הפ"י ז"ל:
6
ז׳והנה כבר ביארתי זאת בתשובה אחרת ומבואר בטוש"ע סי' שע"ד בשם הרשב"א והוא ש"ס ערוך במס' נדה דף ח"י דרוב מועיל גבי תשע צפרדעים ע"ש. אחר זמן רב שכתבתי זאת מצאתי תשובה ארוכה בשו"ת פ"מ ח"ב סי' נ"ד וסי' קנ"ב תשובת הרב מהר"י אלפנדרי ותשובת הפ"מ כנגדו ות"ל שאני הרגשתי הרבה דברים שמפלפלים שם. אמנם ראיתי שם שמפלפלים אם שדה שאבד בה קבר דאף ברה"י אינו רק מדרבנן והביאו דברי רש"י ותוס' בשבת דף ט"ו גבי ספק בית הפרס והבין הרב מהר"י אלפנדרי שרש"י ס"ל דגם בשדה שנאבד בה קבר אף ברה"י טהור מדאורייתא והפ"מ השיג ע"ז דמנ"ל ליחס לרש"י זאת. הנה בגוף הדין צדקו דברי הפ"מ דבאמת שדה שנאבד בה קבר בודאי טמא ברה"י ועיין פסחים דף יו"ד דמדמה חמץ לשדה שנאבד בה קבר ולשיטת הרבה מהפוסקים מיירי אף בלא ביטל ועיין בכורות דף כ"ה ועיין פסחים דף צ"ב דרש"י בעצמו כ' בית הפרס היינו בנחרש בה קבר ולא פירש בנאבד בה קבר דזה טמא מדאורייתא. והנה בשבת דפירש"י היינו תרומה שנכנסה בבית הפרס דהוא שדה שנאבד בה קבר לפענ"ד היה נראה דמיירי שנכנס בה תרומה ע"י שנגררת מעצמה או ע"י חש"ו ובע"ח דהוה דבר שאין בו דעת לשאול ואף ברה"י טהור וז"ש שנכנסה תרומה בבית הפרס והיינו לא שבא ע"י אדם שיהיה מקרי ספק טומאה הבאה ע"י אדם דנשאלין עליו וכמ"ש בנדה דף ה' אבל לא שיסבור רש"י דשדה שאבד בה קבר אינה טמאה רק מדרבנן דהא ספק טומאה ברה"י טמא וכמו שהאריך בזה הפ"מ שם להשיב על הרב מהר"י אלפנדרי וכל דבריו נכונים. ולכאורה היה נראה דבר חדש דלפמ"ש התוס' בר"פ שני נזירים דהיכא דודאי אחד מהם טהור אי אפשר לומר ספק טומאה ברה"י דטמא דא"א לעשות כודאי דהא איכא ודאי טהרה ג"כ ואחד מהם טהור בודאי ע"ש ולפ"ז שדה שאבד בה קבר אם אנו דנין שמא נגע במקום הקבר באמת הוה ספק טומאה ברה"י דטמא אבל אם אנו דנין על כל השדה א"כ כשם שאקבע בו קבר בודאי כמו כן נודע בודאי שלא נטמא כל השדה ויש בהשדה מקום טהור בודאי ואדרבא רוב השדה טהור והרי ברוב אף ברה"י תלינן לטהר כמבואר בשו"ת הרשב"א ואף דאקבע איסורא וכל קבוע כמחצה על מחצה אבל עכ"פ ודאי אי אפשר לחשבו דהא באמת הרוב של השדה טהור. (והרי ברוב אף ברה"י תלינן לטהר) וא"כ שוב לא שייך ספק טומאה ברה"י וכיון דאינו רק ספק שפיר קאמרו חכמים דתולין דלא שייך ספק טומאה ברה"י בזה וע"כ דחיישינן שמא נדוש הקבר בתוכה ויש בו עצם כשעורה וזה אינו טמא מדאורייתא והוה כמו שדה שנחרש בה קבר דל"ש בי' רוב דחיישינן שמא נתפזר ע"פ כל השדה. ומיושב היטב דברי רש"י בשבת הנ"ל. ובזה נראה לפענ"ד ליישב גם דברי רש"י בנזיר דף נ"ז דפירש דבית הפרס היינו שדה שנאבד בה קבר ונחרש והתוס' שם כתבו דדוקא נחרש אבל לא באבד קבר. ולפמ"ש כוונת רש"י דבזה לא שייך ספק טומאה ברה"י דכיון דהרוב הוא טהור ואתה ע"כ חושש שמא נתפזר ע"פ כל השדה ולא נודע מקום טהור בבירור וא"כ זה אינו רק בית הפרס דרבנן וז"ב. ובזה מיושב מה שהקשיתי למעלה דהך שדה שאבד בה קבר היאך מיירי אם ברה"י ספיקו טמא ואי ברה"ר ספיקו טהור. ולפמ"ש אתי שפיר דמיירי ברה"י רק דבשדה שאבד בה קבר לא שייך ספק טומאה ברה"י אם לא משום חשש בית הפרס וכבר כתבו התוס' בכתובות דף כ"ח דבית הפרס אף ברה"ר טמא משום דהשדה תמיד בספק וא"כ אין נ"מ בין רה"ר לרה"י וז"ב. ובזה נראה לפענ"ד סברת המחלוקת דרבי ורשב"ג בשדה שנאבד בה קבר ונמצא דרבי ס"ל דהיינו הך שנאבד היינו הך שנמצא והיינו דבאמת מהראוי ליזול בתר רוב דאינו טמא רק דהו"ל קבוע ולפ"ז כל שנמצא עכ"פ הקביעות נתברר דכל ענין קבוע הוא שאנו חוששין למיעוט כמו להרוב ונעשה כמחצה על מחצה ולפ"ז כל שנמצא קבר מהכ"ת לחוש לקבוע שאינו ניכר ולא לתלות דזהו הוא הקביעות שנאבד מקודם וא"ל דחיישינן שמא נתפזר ע"פ כולו ואף ברה"ר טמא דזה אינו דכל הטעם הוא משום דכל השדה בספק טומאה ולא יוכר הטומאה ולפ"ז כל שנמצא הקבר ויכול לתלות בזה פשיטא דלא חיישינן בזה ורשב"ג מטמא גם בזה וז"ב. עכ"פ זה ודאי בשדה שאבד בה קבר ל"ש דעשה ספק כודאי ואינו רק ספק טומאה ורק משום חשש בית הפרס שמא נחרש ע"פ כל השדה ואין דינו רק כבית הפרס והנה האיר ה' עיני ומצאתי ברמב"ם פ"ח מטומאת מת ה"א שכתב שדה שאבד קבר בתוכה עפרה מטמא במגע ובמשא כבית הפרס שמא נדש הקבר בה ויהיו עצמות כשעורה בתוך עפרה וכל השדה כלה המאהיל עליו נטמא ע"ש והוא תימה דתלה שדה שאבד בה קבר דטמא עפרה כבית הפרס והרי בית הפרס אינו רק דרבנן ושדה שאבד בה קבר טמא מדאורייתא ועיין בר"ש פי"ח דאהלות. ולפמ"ש אתי שפיר דלא שייך טומאה מדאורייתא רק מחשש בית הפרס וכמ"ש ודו"ק. ובזה מיושב מה שהאריך הפ"מ בסי' י"ד דלא שייך כאן ס"ס ספק שמא הושלכו משם המומרים ישראלים ואת"ל לא הושלכו שמא לא נגע משום דברה"י אף ס"ס טמא. ולפמ"ש אתי שפיר דכאן לא שייך רה"י דהא הרוב הוא טהור ולא שייך בזה ס"ס ואף דעכ"פ כמחצה על מחצה שוב מועיל ס"ס כל דלא עשה הכתוב ספק כודאי:
7
ח׳ובזה יש ליישב גם מ"ש מהר"י אלפנדרי דאזלינן בתר רוב ותמה הפ"מ דהו"ל קבוע ולפמ"ש א"ש ודו"ק. ובזה נלפענ"ד הא דכתבו התוס' בשבת שם ובנזיר שם דשדה שנחרש טהור מדאורייתא ולא חיישינן לעצם כשעורה הואיל ואינו רק מדרבנן והיינו אף ברה"י ולכאורה הא הוה ספק טומאה ברה"י דטמא ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כל דלא יכול להיות ודאי טמא אינו טמא אף ברה"י וכמ"ש התוס' בנזיר ר"פ שני נזירים ולפ"ז באמת שדה שנחרש בה קבר באמת לא הוה ספק טומאה ברה"י דהא הרוב באמת טהור ואי אפשר לדון עליו טומאה ודאית דבשלמא כשהספק היא בקביעות אף דהוה כמחצה על מחצה עכ"פ אנו יכולים לדון דאותו המקום טמא ודאי דהרי הוה כמחצה על מחצה והו"ל ספק טומאה ברה"י דעשה הכתוב כודאי אבל כל שיש רוב הרי הרוב מכחיש דאי אפשר להיות ודאי טמא וכבר הארכתי בזה בחידושי לטוש"ע יו"ד סי' שע"ד דלכך דעת הרשב"א דאזלינן בתר רובא ברה"י בטומאה וכן קי"ל שם משום דהרוב מעיד שעכ"פ אינו ודאי טומאה. ולפ"ז עיקר מה דהוה רה"י ע"י דחיישינן שמא נדוש לעצם כשעורה ונתפזר ע"פ השדה. ולפ"ז מדאורייתא דל"ש בית הפרס ולא ירדה תורה לחוש שמא נתפזר א"כ שוב הוה רוב נגד הספק טומאה ולכך טהור אף ברה"י. ובזה מיושב היטב מה שהקשה הפ"מ על דברת התוס' בכתובות דף כ"ח שכתבו דבית הפרס הוה ספק טומאה ברה"ר ולהכי אינו טמא רק מדרבנן והקשה דאף אי הוה ברה"י טהור בבית הפרס ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת גם ברה"י טהור ונעשה כספק טומאה ברה"ר כיון דמה"ת לא חיישינן לעצם כשעורה הו"ל ספק טומאה ברה"ר דאי אפשר להיות כודאי מה"ת. ובזה נראה לפענ"ד שצדקו דברי הרב מוהר"י אלפנדרי שכתב דלא שייך בית הפרס בח"ל כמ"ש הרמב"ם פ"ג מטומאת מת ותמה הכ"מ דזה דוקא בשדה שנחרש אבל שדה שאבד בה קבר דטמא מדאורייתא ברה"י גם בח"ל גזרו וכן גזרו גם גבי נכרי ולפמ"ש אתי שפיר דכל דל"ש בית הפרס ולא חיישינן שמא נתפזר ע"פ כל השדה א"כ שוב לא שייך ספק טומאה ברה"י דא"א לעשותו כודאי דהרי הרוב מכחישו ושוב לא הוה רק ספק וכל שיש רוב טהור וכמ"ש ודו"ק היטב כי הוא ענין נפלא ועמוק ת"ל ובזה מיושב ראיית התוס' שהביאו דשדה שאבד בה קבר טמא מדאורייתא ממ"ק דף ה' וכוונתם למה דמחלק שם בין שדה שאבד בו קבר דחייב לציין מדאורייתא ובין שדה שנחרש בה קבר דאינו טמא רק מדרבנן וכמ"ש הפ"מ בכוונת התוס'. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת חייב לציין דניהו דלא הוה ודאי טומאה ברה"י אבל עכ"פ ספק טומאה הוה וטמא מספק וא"כ לכך חייב לציין כדי שלא לכנס שם ואף רוב כל דאיכא לברורי מבררינן משא"כ בנחרש בה קבר אינו רק דרבנן ואינו חייב לציין מה"ת והציון הוא מן התורה כדמשמע במ"ק שם כמ"ש התוס' שם ד"ה הא ודוק. והנה מה שהאריכו שם לענין קברי עכו"ם אם מטמאים במגע ובמשא כשיטת כל הפוסקים וכפשטא דש"ס יבמות דף ס"א וכשיטת היראים. הנה באמת מ"ש הפ"מ דס"ל ליראים דזה דוקא רבינא ס"ל כן אבל סתמא דש"ס ס"ל דאינו מטמא גם במגע ומשא זה דחוק. אבל העיקר בזה כמ"ש המלמ"ל פ"ג מאבל דזה דוקא לענין מקדש וקדשיו הוא דמטמא במגע ומשא אבל הכהן אינו מוזהר על טומאה ע"ש. ולפענ"ד ראיה לזה דהנה בע"ז דף ל"ט אמרו שפר נונא שרי קדש נונא אסור וסימנך קדש לד' איכא דאמרי קבר נונא אסור וסימנך קברי נכרים וכתבו התוס' שר"ח גרס אפכא שפר נונא אסור קדש נונא שרי ואיכא דאמרי קבר נונא שרי וסימנך קברי כותים דאינם מטמאים באהל ובשו"ת פ"מ שם כתב דגרסת ר"ח עיקר דא"כ למה תפס קברי כותים דוקא ולא סתם קבר וע"כ דלהיתירא נקט. ואני אומר דאכתי מי ניחא דמנ"ל זאת להיתירא דלמא לאיסור כמו שמטמא במגע והסימן צריך להיות ברור ולא מדיוקא וע"כ כשיטת היראים דקברי נכרים אף במגע ומשא אינו מטמא. וזה לדעתי הסימן של קדש לד' דהיינו דנתנו על שניהם הסימנים דשפר נונא אסור דכתיב קודש לה' וגם קברי נכרים מותרים ולא מטמא במגע ובמשא רק לטומאת מקדש וקדשיו והיינו קדש לד'. אבל באמת גוף קושייתו ל"ק דלא הו"מ לומר סתם קבר דאז הי' קבר צדיקים בכלל והרי קברי צדיקים אינם מטמאים ולכך נקט קברי נכרים דהם ודאי מטמאים ולגירסא אחריתא דגריס קדש ישראל ימתק יותר דדוקא ישראל שייך לומר דצדיקים אינם מטמאים לא בקבר נכרי ודוק. והנה במ"ש למעלה לישב שיטת רש"י דשדה שנחרש בה קבר אינו ספק טומאה ברה"י וכמ"ש העירני תלמודי ני' דאין מקום כאן לומר דאזלינן בתר רוב שדה כיון דעכ"פ אתחזיק כאן טומאה באותה שדה והוה כמו אקבע איסורא ועוד עדיף יותר דאיזה מקום תציין שהוא מהרוב ואיזה חלק הוא מהמיעוט ול"ד להך דהרשב"א דשם יש מקום לומר דזה המת הוא עכו"ם שאינו מטמא כלל דרוב המתים הם מאנשי העיר שהם רובם גוים וכן בהך דט' צפרדעים דלא אתחזיק כלל טומאה דיש לומר דברוב נגע והם צפרדעים אבל כאן הא אתחזק כאן טומאה וא"כ אטו ע"י הרוב נסתלק כאן הטומאה והרי מכל מקום הטומאה יש כאן וכ"כ המהרש"א דכאן לא שייך רובא דאיתחזיק טומאה ע"ש שכתב דלכך לא הקשו התוס' מרוקין וכלים ע"ש אלמא דלא שייך כאן רוב. אמנם אחר העיון נראה דניהו דלא הוה כאן רוב אבל עכ"פ אי אפשר לומר דכל השדה היא טמא דזה אי אפשר דהא זה נודע דלא היה כאן רק קבר אחד במקום אחד מהשדה וא"כ עכ"פ ספק טומאה ברה"י לא הוה דס"ס ברה"י הוא כל שיש לומר דהוה כודאי משא"כ כאן דאינו רק ספק והוה כלא אתחזיק היתר ולא איסור דהוה ספק ואסור מספק וה"ה כאן אינו רק טמא מספק וא"כ מיושב כל הקושיות דלא שייך כאן חילוק רשויות דבין ברה"י ובין ברה"ר אינו רק ספק טומאה דטמא מספק ודו"ק. ובזה א"ש מה דכתב הרמב"ם פ"ח מט"מ ה"א שדה שאבד בה קבר עפרה מטמא במגע ובמשא כבית הפרס שמא נדוש והוא תימה דלמה לי' שיהיה כבה"פ ומשום שמא נדוש והא שדה שאבד בה קבר הו"ל ספק טומאה ברה"י וא"ל דמיירי ברה"ר דא"כ ראוי להיות דטהור ובאמת הר"ש כתב דבית הפרס טמא אף ברה"ר וכ"כ התוס' בכתובות דף כ"ח אבל אכתי קשה על הרמב"ם דא"כ היה לו לבאר וגם קשה דא"כ למה מטמא באהל. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת בשדה יש רוב רק דכל שהוא בשדה עצמה הרי אקבע איסורא והו"ל עכ"פ ספק טומאה ולא שייך חילוק בין רה"י לרה"ר אבל לענין עפרה אי נלקח ממנה א"כ מהראוי לומר דעפר הלז הנפרש ממנה הוא מן הרוב ולכך חידש הרמב"ם דמכל מקום יש לחוש שמא הוא מעורב בעצם כשעורה והו"ל בית הפרס וז"ב מאד לדעתי ודו"ק היטב כי הוא דבר חדש:
8