שואל ומשיב מהדורא תליתאה ג׳:מ״אShoel uMeshiv Mahadura III 3:41
א׳לחכם אחד:
1
ב׳ששאלת אם מותר להשהות מה שנמצא חמץ בפסח בלוע בכלי ביום השביעי להשהותו למחרת ואז תהי' מותר והבאת שו"ת כנסת יחזקאל בזה. הנה עיינתי שם בסי' ט"ו וראיתי כי אף שהיה גדול הדור ודבריו בכמה מקומות אהובים וחביבים עד לאחת בכאן לא יצא י"ח והנה הביא ראיה מהא דכתב המזרחי שהקשה על הא דצותה התורה שישבר בכ"ח דלשהינהו עד למחר ויהיה נטל"פ וכתב דהבליעה ופגימה באין כאחת ומזה הוציא גם בנ"ד דאסור והנה יש להשיב ע"ז ויבואר לפנינו ברצות ד' אמנם הביא דברי הדברי דוד שחיבר הט"ז שהקשה על המזרחי שהקשה עליו דאין התחלה לקושיתו דאין הטעם הנותר שצריך שבירה משום שלא יתן טעם במה שיתבשל רק דהצריכה התורה שבירה לכ"ח בשביל שהיה בו נותר וזה שריפתו ע"ש וע"ז כתב הכנסת יחזקאל שם שדבריו תמוהים דא"כ הי' לו להצריך חזרת כבשונות וכדומה להוציא הבלע מתוכו וע"י השבירה עוד לא יצא מהבלע דכ"ח אינו יוצא מידי דפיו וע"כ דעיקר כהמזרחי וכן ראיתי בכמה אחרונים שהקשו כן. ולפענ"ד אין התחלה לקושיא דהנה סוף תמורה שנו חכמים בלשון המשנה דכל הנשרפין אפרן מותר וכתבו התוס' שם הטעם משום דכיון שנעשה מצותו האפר מותר דאין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו ע"ש. ומעתה גם כאן באמת הוא עפרא בעלמא דכבר נטל"פ ורק דהצריכה התורה שבירה ע"י שנעשה נותר וכמו כל נותר שצריך שריפה וכאן שאי אפשר בשריפה שבירתו זו היא שריפתו. ומעתה כל שנעשה מצות שבירה מה שנשאר בלע בכ"ח בשבריה זה מותר דכבר נעשה מצותו וז"ב כשמש. ובזה ישבתי לנכון מ"ש הראב"ן וראבי' דבכ"ח לא מהני חזרת כבשונות והקשה הרא"ש בפרק כ"ש דנעלם מהם ש"ס ערוך בזבחים דף צ"ה קדירות במקדש אמאי ישברו הא נהדרינהו לכבשונות ומשני שאין עושין כבשונות בירושלים ומשמע דאם עושין כבשונות שרי אף בכ"ח ע"ש והיא תמוה גדולה עליהם וביותר יגדל התימה למעיין בראב"ן עצמו שלמד הך דינא מכ"ח דהצריכה התורה שבירה ובזה נסתר תירוצו של הפר"ח סי' תנ"א כמ"ש דו"ז הגאון בישועת יעקב שם ובמק"א הארכתי. ולפמ"ש אתי שפיר דכל הטעם של הראב"ן דשמא נשאר משהו עדיין והמשהו אסור דאף דהוה עפרא בעלמא הא לא נעשה מצותו דהוא קאי בחמץ בפסח דאינו בשריפה והוא מהנקברין ועיין סי' תמ"ה וא"כ לא נעשה מצותו וגם חזרת כבשונות לא כתיבא א"כ כל שלא נעשה מצותו אסור אף המשהו ונטל"פ וז"ב ולפ"ז שם גריס הראב"ן כמ"ש התוס' בזבחים שם לחד גירסא דהקושיא קאי על התורה אמאי אמרה תורה ישברינהו להדרינהו לכבשונות וכל שמצריכו התורה חזרת כבשונות א"כ נעשה מצותו ושוב לא אכפת לן במה שנשאר בו וע"ז משני דאין עושין כבשונות בירושלים וכיון דאין מצותו בחזרת כבשונות שוב ל"מ חזרת כבשונות ושפיר למד הראב"ן מכ"ח דמקדש דהצריכה התורה שבירה ול"מ חזרת כבשונות דלא נעשה מצותו וז"ב ודו"ק. אמנם בגוף קושית הד"ד שהקשה על הרא"מ תמהני עליו ועל הרא"ם שלא זכרו שזהו קושית התוס' וכל הקדמונים בסוף ע"ז דף ע"ו ועיין ברא"ש ור"ן שם מ"ש בזה כל אחד לפי דרכו ועכ"פ תמיהת הד"ד על התוס' והקדמונים תשוב. שוב ראיתי באא"ז הח"ץ ז"ל סי' פ' שהביא ג"כ דברי המפרשים האלו ורמז לדברי הרא"ש בסוף ע"ז ותמהני עליו ג"כ שלא זכר שם שקושית המזרחי הוא קושית הקדמונים וזכורני שזה רבות בשנים שראיתי להרב מוהר"ל שחשב ג"כ שקושית המזרחי הי' ודחה אותו בקש ותמה אני איך נעלם מכלם שזו קושית הקדמונים עכ"פ המעיין שם בח"ץ יראה דלא דחה סברת המפרשים אלו לגמרי שלבסוף הסכים אליהם. אך בגוף דינו של הכנסת יחזקאל תמהני על גדול הדור שדחה דברי קצת מורים ולא זכר שהב"ח באו"ח סי' תמ"ו כתב שאסור להשבית מטעם דאח"כ יחזור להיתירו ולא מצינו איסור שחוזר להיות היתר והרא"ש תמה עליו וכתב מטעם אחר דכל עיקר מה שאסור לשרפו ביו"ט הוא משום דמשהה כדי לבערו אינו עובר עליו וכאן משהה כדי לקיימו וגם הכנס"י שם בסופו נראה ג"כ כוון לזה ובאמת שגם דברי המ"א דחוקים דהוא באמת השהה כדי לבערו ורק שאח"כ נטל"פ וא"צ ביעור אבל הוא רצה לבער ומה בכך שידע מזה הכי בשביל זה נתיר לו לשרוף ביו"ט וכדומה שאר איסורים כיון דאינו עובר בב"י כל שמשהה כדי לבערו אף שיודע אח"כ שלא יצטרך ביעור ולפענ"ד היה נראה הטעם דהיה צריך ביעור משום כיון דיחזור להיתירו אח"כ שוב לא בדיל מינה וחיישינן שמא יאכל ממנו ועיין בשו"ת הח"ץ סי' פ"ו שכתב כעין זה עכ"פ דינו נזכר כבר. אך מה שנראה לי העיקר בטעם הדבר שאסור להשהות שיהיה מותר אח"כ דהנה דעת המ"ב סי' צ"ז דביטול לא מועיל כלל דאין פיו ולבו שוין ע"ש וכל האחרונים דחו דבריו אבל ביאור הדברים דאם באמת יבטל בלבו ויחשבנו כעפר באמת בלי ערמה בודאי מועיל וזה מצות ביטול מן התורה אבל כל שחז"ל תקנו ביעור וכשאינו מבערו ע"כ שאינו מבטלו בלב שלם רק שינצל מהביעור וע"ז באמת ל"מ ביטול כיון דאין לבו עמו והוא מבטלה ע"מ שיזכה בו ואין לך הערמה גדולה מזו וכדאמרו בירושלמי להפקיר חמצו משום הערמה והיינו שלבו בל עמו שאינו מפקיר בלב שלם והעד ע"ז מדלא קיים מצות ביעור כתקנו וז"ב וסרה מעליו קושית האחרונים ועיין בשו"ת כנס"י סי' י"ג י"ד שהרב השואל כתב כעין זה והמעיין שם יראה שכל דברי השואל נכונים ובחנם העביר עליו הדרך במחכ"ת בעל כנס"י שם ונדחק בדוחקים גדולים לא ישוער ע"ש ובזה יש לומר טעם לשיטת הגאונים דס"ל בחמץ ידוע ל"מ ביטול והיינו משום דודאי כוון להערים בזה אבל בחמץ שא"י מסתמא מבטלו בלב שלם ולפ"ז לר"י דחמץ לאח"פ אסור א"כ אף בחמץ ידוע מועיל ביטול דלמה לא יבטל בלב שלם כיון דיהיה אסור לאח"פ ובזה מיושב כל קושית הפר"ח בסי' תל"א שהקשה מדף וא"ו דאמר וכי משכחת לה לבטלי' דשם קאי אליבא דרב דס"ל כר"י דחמץ לאחר פסח אסור בהנאה א"כ ממילא מועיל ביטול אף לחמץ ידוע וגם אם בידו למבער ודאי מועיל ביטול וגם לדידן דתקנו חז"ל שאם לא ביער אסור דקנסא קניס ר"ש פשיטא דמועיל ביטול אף לחמץ ידוע דמה יועיל ס"ס יהי' אסור לו ומה"ת לא יבטלו בלב שלם:
2
ג׳ובזה מיושב דברי הרמב"ם שלא יסתרו זא"ז דבהלכות חמץ מיירי מן התורה ומן התורה באמת ל"מ הביטול לחמץ ידוע ובהלכות ברכות פי"א מיירי אחר תקנת חז"ל שפיר מועיל הביטול ובחידושי להלכות פסח הארכתי בזה הרבה ואכ"מ ולפ"ז אם משהה חמץ כדי לבערו שפיר מועיל דהא דעתו שיבערו וזהו גופא הביטול אבל כשיהיה דעתו שיהיה מותר אח"כ שוב ל"מ ביטול ויהיה עובר על ב"י ובזה שוב צריך לבערו דל"מ ביטולו ועיין סי' תמ"ו שם דבלא ביטול ודאי צריך לשרפו וכאן דל"מ ביטולו הוה כלא ביטל וז"ב. והנה הר"ן בסוף ע"ז כתב ליישב הקושיא דלמה צותה התורה שבירה בכ"ח והא נטל"פ וכתב דהקדירה בעצמותה לשבח הוא וחייב בשריפה כמו נותר רק שנטל"פ בתבשיל שנתבשל אח"כ בה ע"ש. ובזה יש ליישב קושית הפר"ח סי' ק"ח על הצ"ץ סי' מ"ז שהתיר לטעום חלב פגום שנותנים האומנים לבורית משום דטעם לפגם אינו אסור רק מדרבנן וטעימה מותר בזה והקשה הוא דא"כ איך אמרו בחולין דף קי"א דקדירה שמלחו בה אסור משום דלא אפשר למטעמה ודעת הרמב"ם שאסורה לעולם ואמאי והא אחר היום נטל"פ ומותר ביה טעימה וכבר קדמו בק"א מצ"ץ שם בנו הרב זלה"ה. ולפמ"ש אתי שפיר דכאן אי אפשר דלטעמי' דבעצמותו לשבח הוא רק שנטל"פ בתבשיל אח"כ אבל גוף הדבר אסור מן התורה וז"ב. ובזה מיושב הא דהקשה בק"א שם דמה מועיל טעימה שם ע"י קפילא ארמאה אם נימא דחתיכה נעשה נבילה בשאר איסורים מן התורה א"כ דלמא באמת לא יטעום טעם דם ומכל מקום נעשה נבילה כל מה שנתבשל שם בה. ולפמ"ש אתי שפיר דעכ"פ היה מועיל טעימה דלענין התבשיל הי' נטל"פ אחר היום והיה מועיל טעימה וז"ב. ובזה יש ליישב הא דאמר שם דאפשר למטעמי' ע"י קפילא ארמאה והא לענין שאב"י היה מועיל אף סתם עכו"ם דבדרבנן מועיל אף סתם עכו"ם מסל"ת ועיין ביו"ד סי' צ"ח בט"ז וש"ך שם שהאריכו בזה. ולפמ"ש אתי שפיר דגוף הדבר נותן טעם לשבח הוא ואסור מן התורה וצריך טעימת קפילא. ובזה יש ליישב הא דאמר שם דאי אפשר למטעמי' ומוקי לה כגון דליכא קפילא ארמאה ומאי פסקא. ולפמ"ש אתי שפיר דכל דבעינן קפילא ארמאה וגם בעי שלא ירגיש טעם כלל דכל טעם דם אסור דהא בעצמותו לשבח הוא וגם דכל שהוא ב"י נעשה נבילה נ"נ כל הבשר א"כ אף שלא ירגיש אסור דמכל מקום נעשה נבלה א"כ בזה צריך חקירה רבה ולכך אמרו דא"א למטעמיה ודו"ק. ובגוף דברי הר"ן הנ"ל הקשו האחרונים מהא דפסחים דף כ"ז דאמרו בחדש יוצן משום דזוז"ג דניהו דיהי' אח"כ זוז"ג מכל מקום לע"ע חייב נתיצה ואף דאח"כ יהיה זוז"ג וכן הקשו מהא דאמרו בפסחים דף למ"ד קדירות בפסח לשהינהו לאחר זמנו ונעביד בהו שלא במינו ומאי קושיא הא מכל מקום כבר נתחייב בשריפה ולק"מ לפענ"ד דשאני התם דעיקר האיסור שלא יהנה מחמץ וכל שבתבשיל לא יתן טעם שרי משא"כ כאן דקפדה התורה על גוף הנותר שיש בה שישרף וכמ"ש בשם הד"ד ולכך צריך שבירה וזה ברור ודו"ק. ובזה יש ליישב דברי הסמ"ג עשין ע"ח שכתב להוכיח דנטל"פ אסור באיסור שאוסר במשהו דאל"כ יקשה בהא דאמרו בפסחים דף למ"ד ונעביד בהו שלא במינו גזירה אטו מינו ואמאי והא נטל"פ וע"כ דכיון דאסור במשהו אף נטל"פ אסור ותמהו כלם דאמאי לא הוכיח מיד כשאמר קדירות בפסח ישברו ע"כ דנטל"פ אסור ועיין בביאורי רא"ז שם ובחידושי לרמב"ם הלכות חמץ בפ"ה הכ"ה הארכתי ולפמ"ש אתי שפיר דהיה מקום לומר כסברת הר"ן הנ"ל דצריך שריפה בשביל החמץ שבעצמותו לשבח אף שאינו ב"י וע"ז הביא מהא דפריך ולעביד בהו שלא במינם ומה קושיא הא מכל מקום החמץ בעצמותו צריך שריפה וע"כ דאין איסור מחמת זה רק מכח שמתבשל בזה וע"כ דנטל"פ אסור היכא דאוסר במשהו וז"ב:
3
ד׳וע"ד הפלפול אמרתי בזה דהנה בתשובה אחת להרב מוה' יונה לאנדא מגאראביוויטץ הארכתי בענין מין במינו והקשיתי קושיא עצומה בהא דנסתפק הש"ס בע"ז גבי עכברא בשיכרא אי ס"ל לרב נטל"פ אסור והקשיתי דאיך אפשר דרב סובר נטל"פ אסור וא"כ איך סובר רב דכל איסור מין במינו במשהו והא במנחות דף כ"ג נחלקו ר"ח ור"ח אליבא דר"י אם מין במינו אזלינן בתר מבטל או בתר בטל ואם לאו לא נקרא מין במינו והנה אף אם נימא דאזל בתר בטל ומטעם דנבילה אפשר להיות כשחוטה לבתר שתסרח והא אם נטל"פ אסור אף בנסרח אח"כ אסור כדאמרו בע"ז דף ס"ח והקרא מיירי בנסרחה מעיקרא וא"כ כאן לרב דס"ל נטל"פ אסור שוב לא הוה מין במינו אף בתר בטל דלא אפשר שתהיה כשחוטה אף אחר שתסרח ושם כתבתי דיש לומר דעכ"פ לאחר שתפסל מאכילת כלב ודאי בטל וע"כ לא מוקי בסרוחה מעיקרא רק הקרא דמצריך נבלה הראויה לגר דהוא אוכל אדם אבל מה שנסרח מאכילת כלב ודאי בטל וכדאמרו בבכורות דף כ"ג ואם כן משכחת לה בכה"ג. אך הקשיתי דא"כ איך סובר רב בחמץ בפסח מין במינו במשהו וגזר אינו מינו אטו מינו כדאמרו בפסחים דף כ"ט והא שם אף אפרן אסור וא"כ אף לכשתסרח ונעשה אפר מכל מקום אפרו אסור ועיין סי' תמ"ה. אמנם עדיין יש לומר דמ"מ כשנסרח ודאי מותר. ובזה מיושב לנכון מה דהקשה בנו"ב מהד"ק חא"ח סי' כ"ו דהאי דאמר רבא הלכתא דחמץ בזמנו במשהו כרב והיינו דלא מטעמי' והא לרב גם בנוקשה אסור במשהו דהוה מין במינו א"כ לרבא דהוא משום חומרא דחמץ בנוקשה מותר ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דגם רב מודה בנוקשה דשם לא שייך מין במינו דשם אף לאחר שנסרח ונעשה אפר אסור דמתחלה לא הי' חזי לאכילה וכעין שכתב הפר"ח סי' מ"ג לענין שרצים המאוסים דלא שייך נטל"פ גבייהו וכן נראה מהראב"ד פ"א מחמץ דבנוקשה לא שייך נפסל מכלב דמ"מ אסור וה"ה בנוקשה ועיין מ"א סי' תמ"ב ס"ק א' והארכתי בזה במקום אחר: אך לפמ"ש כאן אתי שפיר דנראה לי ברור דאף אם נימא דנטל"פ ומשהו אינם תלויים זה בזה היינו להיפך דאף דאסור במשהו מ"מ י"ל דדוקא משהו שעכ"פ אינו לפגם משא"כ פגם ודאי מותר וכמ"ש התוס' בע"ז אבל להיפך היינו אם נטל"פ אסור ודאי אסור במשהו דלא גרע מנטל"פ ואף דבמין בשא"מ י"ל דל"ש משהו דחלף הטעם לגמרי מכל מקום במין במינו דעכ"פ יש טעם משהו רק דלא אפשר למהוי כוותי' מכל מקום כיון דלרב נטל"פ אסור מכ"ש משהו וז"ב. ויש להמתיק הדבר דהנה הר"ן בנדרים דף נ"ב ביאר הטעם מחלוקת דר"י ורבנן דר"י סובר כיון דהוא מין במינו מחזיק אחד את חבירו ונותן בו טעם אף במשהו ורבנן ס"ל דכיון דאחד איסור ואחד היתר מכח זה נקרא מין בשא"מ וצ"ל לר"י דאפ"ה כל שיוכל להיות היתר כשנסרחה נקרא מין במינו וכעין שכתב הר"ן לענין דבר שיל"מ לרבנן רק דשם אותו הדבר בעצמותו ניתר אח"כ ולר"י סגי אף דאחר שיפסל מאכילה אדם יהיה כהיתר וז"ב דאל"כ דברי הר"ן לכאורה היפך הש"ס דמנחות הנ"ל ולפ"ז כיון דבעצמותו מין במינו הוא וכל אחד מחזק את חבירו א"כ מה תאמר כיון דנטל"פ אסור שוב נקרא מין בשא"מ מחמת שזה נשאר איסור ז"א דמ"מ כיון דנטל"פ אסור מכ"ש דמשהו אוסר כיון דבמין במינו נשאר המשהו וז"ב:
4
ה׳ובזה מיושב ג"כ דברי הסמ"ג האלו דאחר שפריך הש"ס דנעבד בהו שלא במינן ש"מ דרב לא אסר רק משום מין במינו וע"ש דנטל"פ אסור במשהו וז"ב. ובזה מיושב ג"כ הא דקשה לי טובא לפמ"ש הכו"פ בסי' פ"ז דבב"ח גם נטל"פ אסור א"כ היאך אמרו בדף ק"ה דבב"ח לר"י מין במינו במשהו הא אי אפשר לנבלה שתעשה שחוטה ואחרונים הקשו דבב"ח גם אפרו אסור דהוא מהנקברין וז"א קושיא דזה אינו רק מדרבנן כמ"ש למעלה אבל מה שהקשיתי קשה ולפמ"ש אתי שפיר ויש להאריך בזה ואכ"מ עכ"פ זה נ"ל ברור דאם ס"ל דנטל"פ אסור גם משהו במין במינו מהראוי לאסור דכיון דכל הטעם דנטל"פ אסור משום דבא מן המשובח מכ"ש דמשהו אסור עכ"פ דבא מן הטעם משובח וז"ב לדעתי ועיין בירושלמי בביצה פ' משילין הלכה ו' דפריך על באר שהוא בין שני תחומין והלא מין במינו הוא והדבר תמוה דמה ק"ל ניהו דנימא דהירושלמי אזיל אליבא דר"י דס"ל דמין במינו לא בטיל מכל מקום הא כאן אין קרוי מין במינו דבעינן שיהי' אפשר לנבילה שתעשה שחוטה וכאן א"א דבמשקין לכי מסרחי אין שם משקין עליהן כמ"ש התוס' במנחות דף כ"ב ע"ב בהדיא לענין זה וצ"ל דשם בלא"ה אפשר להעשות היתר דביום אחר יהי' מותר דאין איסור רק משום שהוא חוץ לתחום וגם היום הוא היתר למי שהוא בתחום המים הלז. ובזה י"ל דגם לרבנן חשוב מין במינו גבי תחומין דבעצמותם הם מין במינו גם עכשו הם היתר כל חדא בפני עצמה. ובגוף הקושיא הנ"ל דמנ"ל דנטל"פ אסור דלמא הגיעולי עכו"ם הי' בשביל המשהו דמב"מ דגם נטל"פ אסור נראה לפענ"ד עפ"י מה דהקשה הכו"פ בסוגיא דמשרת דלמדו טכ"ע מגיעולי עכו"ם והקשו דלמא הי' הגיעולי עכו"ם משום בב"ח דודאי טעם כעיקר דאורייתא ושמעתי מפי אבי מורי הרב הגאון נ"י ליישב דהנה הרמב"ן הקשה למה לא נצטוו במלחמות סיחון ועוג על גיעולי עכו"ם וכתב דשם הי' בשבע שכבשו ואז אפילו קדלי דחזירי הותר להם ע"ש ולפ"ז הא אמרו בחולין דף י"ז דשלל שלהם התירו ולא שלל דידן ולפ"ז בשלמא שאר איסורים הוה שלל דידהו אבל אם נימא משום בב"ח א"כ הוה שלל דידן וא"כ גם בסיחון ועוג שייך גיעולי עכו"ם ודפח"ח ואח"כ מצאתי בהרבה ספרים שהשתמשו בזה ומעתה גם אנן בדידן נימא כן דאם נימא דנטל"פ מותר רק דניחוש שמא נבשל אח"כ מינו ואז ימצא מין את מינו וחוזר וניעור האיסור המשהו ולפ"ז הוה שלל דידן דאנו עושין בבליעת האיסור דאם היינו מבשלים הא יהי' נטל"פ והותר ורק בשביל הבישול מין במינו נתהווה האיסור דזה שלל דידן וע"כ דנטל"פ אסור וא"כ הי' האיסור מקודם וגם לפמ"ש במק"א ליישב קושית הכו"פ הנ"ל עפמ"ש הרמב"ן והובא בר"ן ודו"ק ובמ"ש למעלה בשם התוס' דמשקה לכי מסרחה בטל שם משקה מינה ישבתי לנכון מה דקשה לי טובא בהא דמבואר במשנה פ"ב דמכשירין דר"י אמר במשנה ז' דאם רבו הנוטפין דבטל ברוב וק"ל טובא הא הוא ס"ל דמב"מ ל"ב וכאן המי שפיכות עם המי גשמים הם מב"מ ומהראוי דלא לתבטל והיא קושיא גדולה. אך לפמ"ש אתי שפיר דאם נימא דצריך להיות שהבטל יהיה כמבטל ובמשקים אי אפשר דלאחר שיסרחו פרח שם טומאה מיניה וז"ב אך לפמ"ש התוס' בנדה דף ע"א דלר"י בעצמו לית לי' כלל הך דמבטל או בטל ע"ש א"כ נסתר זאת וצ"ל דמכאן ראיה למ"ש התוס' בחולין דף צ"ט דשאני ציר דזיעה בעלמא היא ופירשו דהוא מדרבנן והיינו דבדרבנן ס"ל לרבינו דבטל ע"ש וא"כ גם במי שפיכות דאין בו טומאה ודאית רק מדרבנן אמרו דמסתמא נטמא ומודה ר"י דבטל ודו"ק ועיין באא"ז הח"ץ ז"ל סי' פ"ו דלכך נוהגין לשרוף התרנגולת משום דחיישינן לתקלה והביא בשם התמים דעים להראב"ד סי' ל"ו שמחלק דדוקא בתבשיל דמתקלקל חיישינן לתקלה משא"כ בדבר שצורתו כך כל השנה ל"ח לתקלה. והנה אמת נכון שכן הוא בתמים דעים להראב"ד אבל צ"ע בש"ס ב"ק דף קט"ו ע"ב בסוגיא דחיישינן לתקלה דמוקמי כתנאי ולא מחלקינן בין מקום דמתקלקל ועיין פסחים דף כ' וגם בש"ע סי' נ"ז לענין ספק טריפה חיישינן לתקלה ובסי' פ"ו לענין אפרוח שנולד מביצת נבילה וטריפה וכתב הט"ז שם משום תקלה אסור כמו בגידולי תרומה וגם שם לענין טריפה אינה יולדת דחיישינן לתקלה רק משום שהוא זמן מועט כמ"ש בהגש"ד וצ"ע שלא נזכר חילוק של התמים דעים הנ"ל בשום מקום וצ"ע ועיין בפסחים דף נ"ט ע"ב דמקשה לר"פ דאמר מעלה ומלינה בראשו של מזבח עבדינן מלתא לכהנים דאית בה תקלה ומשני כהנים זריזים הן ולכאורה צריך ביאור דהא לתקלה דזמן מועט לא חיישינן וצ"ל כיון דחיישינן למכמר בשרא כדאמרו בדף נ"ח ובפרט כאן דחשו לנותר בודאי חיישינן לתקלה. ומזה קצת ראיה לדברי התה"ד הנ"ל ודו"ק:
5
ו׳והנה נשוב למה שהתחלנו הלא מראש הנה אמרתי לכאורה ראיה לדברי המ"א דאסור להשהותו ונרחיב הדיבור בזה והנה בחידושי כתבתי בהא דקאמר ריה"ג תמה על עצמך איך חמץ אסור כל שבעה והלשון תמה על עצמך היא תמוה ועפ"י. ואמרתי בזה דהנה לכאורה יש לומר דהתמי' הוא דבאמת שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו והיינו דכיון דאסור בהנאה אינו ברשותו ואמאי יעבור עליו על ב"י וכבר הרגישו בזה כל המחברים אך לשון תמה על עצמך תמוה דלמה תמה דוקא על ר"ש. והנה היניק וחכים כבר תליסר שנין כמר אברהם נכד דו"ז הגאון בעל ים התלמוד זצ"ל אמר לפרש דהנה ר"י ס"ל דאין ביעור חמץ אלא שריפה ול"מ פירור וזורה לרוח והיינו משום דלמד מנותר ולפ"ז אין שום חידוש כלל דניהו דאינו ברשותו מכל מקום עובר על ב"י דצריך לבערו מן העולם כמו נותר ולא עדיף מה שא"ב ממה שזורר ומפרר לרוח ואפ"ה ל"מ וא"כ אין קושיא כלל אבל על ר"ש מקשה שפיר תמה על עצמך דלדידך דלא ס"ל כר"י וא"צ שריפה א"כ למה יהי' אסור והא לפ"ז שוב הוה א"ב ודבריו נעימים שחידש בשכלו הזך אף כי לא ביאר הדברים כ"כ אמרתי להעתיק לזכרון ואני אמרתי בזה דלכאורה לר"ש דס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי וס"ל דלאחר הפסח מותר החמץ שוב הו"ל דבר הגורם לממון וכעין דאמרו בחמץ של הקדש בפסחים דף כ"ט וה"ה בזה משום דהוה ברשותו ובפרט בחמץ דהתורה אמרה לא ימצא וכדאמרו בדף וא"ו וא"כ שוב אינו חידוש כלל. אך זה אינו דלא שייך לומר דהוה דבר הגורם לממון דלאחר הפסח מותר דהא אסור להשהות עד לאחר הפסח ומצוה להשביתו וא"כ איך יהי' נשאר עד לאח"פ ול"ד להקדש דאינו עובר על ב"י ואינו מצוה להשביתו משא"כ בחמץ של הדיוט. ותדע שכן הוא דאל"כ בלא"ה יקשה לשיטת הפוסקים דאיסור הנאה מקרי שלו ועיין ריטב"א בחידושיו לסוכה דף ל"ה שנחלקו בזה הראב"ד וריטב"א וא"כ למה קרי לי' א"ב וע"כ צ"ל דכאן שאני ומצוה להשביתו וא"כ ה"ה לענין גורם לממון דלא מקרי וכ"ש הוא לענין גורם לממון וז"ב. אמנם עדיין קשה דהא המשהה חמץ כדי לבערו אינו עובר עליו וא"כ עדיין מקרי דבר הגורם לממון. אך זה אינו דעכ"פ מוכרח לבערו בסוף השבעה וא"כ שוב אינו גורם לממון וז"ש תמה על עצמך היאך חמץ אסור בהנאה כל ז' דא"כ אינו שוה כלום דבשלמא אם היה מותר בתוך שבעה היה מקרי ברשותו וכיון דאסור כל שבעה ולאחר שבעה מוכרח הוא לבערו דאל"כ עובר עליו איך מקרי ברשותו וז"ש תמה על עצמך איך חמץ אסור בהנאה כל שבעה היינו דאף לדידך לשיטתך קשה זאת ודוק היטב כי נחמד הוא:
6
ז׳והנה במ"ש למעלה לענין נטל"פ דכל דאסור במשהו אף נטל"פ אסור ופלפלתי בזה אמרתי בזה דבר נחמד ליישב שיטת הראב"ד דכתב בפת של גוים דיש חילוק דפת שלנו שאפאה גוים אין בו רק משום פת גוי אבל פתם שלהם שאפאו מלבד חשש פת עכו"ם יש לחוש לגיעולי עכו"ם והר"ן כתב בפרק אין מעמידין דקשה עליו כל ראיות של ר"ת שסתם כלי של עכו"ם אינן בני יומן ובאמת שהם ראיות חזקות. ואני אומר דלפענ"ד הראב"ד לשיטתו דס"ל דכל דבר שאסרו בשל עכו"ם אף בשאין בהם בנו"ט אסרו כמ"ש לענין שמעמידין בקיבה של עכו"ם וכמבואר ביו"ד סי' קט"ו ולפ"ז שוב אף נטל"פ אסור והמעיין בכל הראיות של ר"ת יראה דע"כ לא הותר סתם כלי של עכו"ם רק בדבר שהוא בנו"ט אבל בפת של עכו"ם דאסור ובהם לא העמידו על נו"ט ואף במשהו אסור כדי שלא יפרוצו שוב אסור אף בנטל"פ וז"ב כשמש. הן אמת דלפמ"ש במקום אחר דע"כ לא אסרו במשהו אף בנטל"פ רק במשהו דאינו נרגש שנטל"פ דאין בו שום טעם והוה כמו דבר שאינו לא לשבח ולא לפגם דאסור אבל כל שיש בו נ"ט אדרבא מגרע גרע דהרי נטל"פ והארכתי בזה ליישב כמה קושית הפוסקים על דין הלז א"כ במקום שנטל"פ מהראוי להתיר. ובלא"ה נראה דפת של עכו"ם דאסרו משום קירוב הדעת וחשש חיתון פשיטא דלא חיישינן כל שנטל"פ וליכא משום קירוב הדעת. ובגוף הדין דכתב ר"ת דבפת של עכו"ם לא חיישינן לגיעולי עכו"ם דהוה נטל"פ דסתם כליהם אינן ב"י לפענ"ד היה נראה דכל הטעם הוא דיש הרבה ספיקות ולפ"ז זהו כשאנו דנין על פרט שבמקרה בשל בכלי עכו"ם ונשתמשו בו אבל אם נתיר פת של עכו"ם אף מה שנלוש בכליהם שוב יהיה כן ענין תמידי וברבות הימים פשיטא דיהיה שייך בו איסור גיעולי עכו"ם דאטו העכ"ם לא משתמש בו באיסור ואזדא לי' הס"ס וגם הוה כעושה ס"ס בידים דאסור וכמ"ש המג"א סי' תס"ז בשם הרשד"ם וגם ביו"ד סי' קכ"ב מבואר דאם אמר לו עשה לי הוה כעושה בידים א"כ מכ"ש כשלוקח בתמידית. אך נראה דבאמת כיון דאסור משום פת עכו"ם א"כ שוב לא יהיה בתמידית דהא אסור משום פת של עכו"ם רק כשיארע שישתמש בו ושוב לא שייך החשש ושפיר מותר משום נטל"פ ודברי ר"ת נכונים. ואגב אזכור מה דק"ל בדברי הר"ן שם גבי דג מליח וביצה צלויה דר' יוחנן אסר וכתב הר"ן דאי אפשר לפרש דמשום מליח אוסר דא"כ הוה כבוש כמבושל ע"ש ואמאי לא דחי דא"כ למה לא הקשו בחולין דף קי"א על רבין דאמר משום ר' יוחנן דכבוש אינו כמבושל ומליח אינו כרותח וצע"ג:
7
ח׳והנה בגוף הדין דמשהה חמץ ע"מ לבערו דחידש הר"י בעל התוס' דאינו עובר עליו ראיתי בשו"ת שאגת אריה סי' פ"א הערה ע"ז דא"כ בהא דנחלקו כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט וא"ל ר"א לר"י לדבריך הרי עובר על ב"י וב"י ולכך ס"ל דלא תקרא לה שם עד שתאפה וקשה למה לי' כל הטורח ולסמוך על הואיל וכתבו התוס' דכל דאפשר להיות בלי הואיל לא סמכינן על הואיל וקשה הא משכחת לה שישהה אותה ע"מ שיבערה ושוב לא יעבור על ב"י ולמה יאפה ויסמוך על הואיל ע"ש. ואני תמה על עצמי דאין התחלה לקושיא דהא ע"כ כוונתו שיאפה כל העיסה וישייר מה שצריך להפריש לחלה וישהנה ע"מ שיבערה וא"כ כל שתחמיץ א"א להיות זה לשם חלה ואף שהוא בשריפה אבל עכ"פ צריך לתת לכהן דבר שיכול להנות בשריפתה דהא חלה הוא לכהן וכשנטמאה צריך לשרפה ברשות כהן ועיין בפסחים דף ל"ד וא"כ כשיתן חמץ שוב לא יצא ידי חובת חלה דהא כל שאסור בהנאה וחייב לבערה פשיטא דלא יצא ידי נתינת חלה ועיין פסחים דף ל"ג ובתוס' שם ד"ה תתן וכיון שלא יצא בזה ידי נתינה חובת חלה שוב אין תקנה להעיסה האפייה ושוב הדרא פלוגתת ר"א ור"י לדוכתי' ולכך הוצרכו לחפש תקנה שלא יקרא לה שם עד שיאפה. ובזה הן נסתר מחמתו גם מה שהקשה בשו"ת אא"ז בעל מג"ש בפ"י סי' י"ג דלמה לא יבטל מה שיש לו בה ממון באותה חלה ואז לא יעבור על ב"י ע"ש שהביא מזה ראיה דא"י לבטל חמץ ידוע ואני תמה על עצמי דאיך יבטל דכל שיבטל שוב לא יצא ידי חלה והא בעינן שיתן לכהן החלה ואיך מבטל וממנ"פ באיזה שעה יבטלו אם יבטלו טרם שיקרא שם חלה לא יצא ידי חובת חלה ואם לא יבטלו רק לאחר שיקרא לה שם חלה יקשה לאחר שקרא לה שם חלה הכי בשביל דיש לו טובת הנאה בו דיכול לתנה לאיזה כהן ילך ויפקיר דבר שאינו שלו והוא של כהן וכבר קרא לה שם וגם הא שוב לא יצא ידי חובת חלה והוה כאילו שאל על החלה שהרי הפקירה ובטלה ושוב לא יצא ידי חובת חלה למפרע ולא יש בו חלה ושוב אסור לאכול כל העיסה. ובלא"ה נראה לפענ"ד דמ"ש הפ"י שגם יכול לבטל מה שיש לו בחלה דהיינו אי בעי היה משאיל עלה. לפענ"ד אי אפשר לומר כן דאף אם נימא דמה שיש לו בה טובת הנאה יכול לבטל וכמו דיכול להקדיש ולהחרים טובת הנאה כמבואר בערכין דף כ"ח מכ"ש דיכול לבטל אבל זה דוקא לבטל ט"ה שיש לו בה אבל כיון דמסיק הש"ס דטובת הנאה אינה ממון רק דאמרינן הואיל ויכול למתשל עלה יש לו בה דבר הגורם לממון והיינו לענין שיעבור עליה בב"י וכמו שכתב בחידושי פ"י שם דבחמץ דהתורה אמרה לא ימצא וזה מקרי עכ"פ מצוי בביתו כיון דיכול למתשל אבל שיהיה יכול לבטל זאת כמעט שאי אפשר לצייר בשכל דמה יש לו בה שיבטל והרי גוף דבר הגורם לממון לאו כממון דמי ואף למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי היינו דוקא שישלם לו ההפסד אבל כ"ז שהוא בעין אינו ממון כמ"ש הצ"ץ סי' ל"א ובקצה"ח סי' שפ"ו ומכ"ש כאן דאם ישאל עליו שוב יעבור עלי' בב"י כל שלא יאפנה וז"פ וברור. ואני תמה על הגאון המג"ש שאיך נזרקה כזאת מלפניו ורציתי לחתור היבשה ולומר דהכי כוונתו דלפמ"ש הרמב"ן בשרשיו על המצות שורש י"ב דבמצות חלה שטובלת וכן בתרומה יש שתי מצות מצות הפרשה ומצות נתינה לכהן וא"כ כל שמפריש עכ"פ יצא ידי טבל והעיסה מותרת ומצות נתינה היא היא מצוה אחרת אבל אינה טובלת העיסה ואם כן שפיר מקשים במפריש מן העיסה ועכ"פ העיסה אינה טובלת. אבל לפענ"ד אי אפשר לומר כן דמלבד דלהרמב"ם אינו רק חלק מחלקי המצוה ומצוה אחת הוא ההפרשה עם הנתינה אף גם לדעת רמב"ן ודאי מודה שעכ"פ צריך להפריש דבר הראוי ליתן לכהן וכאן אינו מפריש דבר הראוי דעכ"פ יודע שסופו להתחמץ בלי שום מעשה ומה נותן לכהן ואף דהרמב"ן כתב שם דבחלה טמאה אינה ניתנת לכהן אלא משליכה באור כמ"ש בבכורות יפה כתב המגלת אסתר שזה דוקא בחלה בזמן הזה אבל בזמן שהחלה מן התורה אין עיסתו מותרת עד שיתננה לו כדדרשו בשבת דף כ"ה בשתי תרומות הכתוב מדבר הטהורה לאכילה והטמאה להסקה וה"ה בחלה ע"ש וכן כתבתי גם אני למעלה וז"ב ופשוט לפענ"ד. ומ"ש הש"א בגוף דברי הר"י דמשהה חמץ כדי לבערו דמועיל דא"כ בכל לאו הניתק לעשה יהי' מותר לעבור על לאו שיוכל לקיים העשה. הנה יפה השיב בזה שארי הגאון במק"ח סי' תל"א. אמנם לפענ"ד גוף סברת התוס' הוא כך דבאמת חמץ אינו ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו וא"כ כל שדעתו לבער יוצא מרשותו לגמרי ואינו עובר ואף דהתוס' כתבו זאת גם לר"י ולר' יוסי מותר בהנאה ושוב הוה ברשותו מכל מקום כיון דגם ר' יוסי מודה דצריך להסיקו בבת אחת כדי שלא יבא לאכול ממנו כמ"ש התוס' דף כ"ח בפסחים ד"ה ר"ש וא"כ פשיטא דעכ"פ כל שדעתו לבער דאינו עובר עליו דבאמת ע"כ רוצה לבערו כדי שלא יעבור על ב"י ואמרינן דעתו של אדם דרצונו לקיים מצות השם באמת ואינו עובר בהשהתו כיון דניתק לעשה ודעתו ורצונו לבטלו ובפרט לר"י ה"נ באמת יוכל לבטלו כיון דמותר בהנאה ושוב גם הוא גמר בלבו לבטלו שהרי באמת מבטלו שהרי דעתו לבערו ואין לך ביטול גדול מזה ודו"ק היטב. ובמ"ש למעלה נתיישב היטב מה דראיתי בספרי אחרונים שהקשו בהא דאמרו דפליגי בט"ה ממון וע"ז הקשו דמה שייך טובת הנאה הא שום כהן לא ירצה לקבל ממנו דהא שוב יהיה של כהן ויעבור על ב"י. ולפמ"ש אתי שפיר דיכול הכהן לבטלו או להשהותה ע"מ לבערה דכאן לא שייך מ"ש למעלה דהא הכהן ישהה אותה בהיתר כדי לבערה וגם יוכל לבערה ומ"מ יהנה בשעת שריפה כיון דבלא"ה היא חלה טמאה ואינו רק בשריפה ואפרן מותר ואף דבחמץ אסור להנות מאפרן אף לר"י כדאמרו בפסחים דף כ"א ועיין תוס' שם מכל מקום אינו רק מדרבנן כמ"ש התוס' בפסחים דף ה' וא"כ בחלה לא גזרו כיון דקדש הוא וצריך שיהנה הכהן ממנה ודוקא הבעלים לא יוכלו להשהותה עד שתחמץ דא"כ אין נותנין לכהן שום דבר כיון דלא מקרי נתינה לכהן כלל דהא אסור בהנאה ומכ"ש לבטלה א"י דא"כ בודאי אינו נותן לכהן שום דבר וא"ל כיון דהכהן יוכל להנות בשריפתה שוב מקרי נתינה לכהן זה אינו דהרי בהא דאמרו דמקדש בא"ה אינה מקודשת כמו ערלה וכדומה הקשו התוס' הא יכול להנות באפרן וכתב הריטב"א בקידושין דף נ"ו כיון דהוא מקדש בגוף הערלה ומה שהיא נהנית בגחלת הזה אינו אותו דבר שנותן הוא ע"ש. ולפ"ז בנתינה לכהן הוא נותן גוף החמץ וזה לא מקרי נתינה ואף שהכהן נהנה מגחלת אבל הוא לא יצא ידי נתינה ולא מותר לאכול העיסה בשביל זה וע"כ א"א בתקנה זו אבל ט"ה שייך כיון דמכל מקום יוכל הכהן להנות מאפרו ודו"ק היטב כי נעים ונחמד הוא:
8
ט׳ובזה ישבתי לנכון מה שהקשה בתשובה מאהבה ח"א סי' תכ"א בשם הרב מוה' ליזר קוניץ בהא דאמר ר"א לא תקרא לה שם עד שתאפה והא ר"א מתלמידי ב"ש וב"ש ס"ל דחמץ בככותבת והרי אין אופין עיסה בפסח יותר משיעור חלה וא"כ אחד ממ"ח שבו לא יגיע לשיעור ככותבות וכבר כתבתי הרבה דברים בזה בתשובה אחת. ולפמ"ש אתי שפיר דהרי אמרו בפ"ק דביצה דף ז' ע"ב דלענין אכילה כ"ע ל"פ דבכזית הוא רק לענין ביעור פליגי ולפ"ז ניהו דלא יעבור על ב"י אבל מכל מקום הרי אסור באכילה והנאה ואינו נותן לכהן דבר ושוב אינו מתיר באכילה העיסה הנשארת איברא דלפ"ז עדן יקשה דהרי עכ"פ ראוי הוא ליתן לכהן והכהן יוכל להשהותה דאף דאסור באכילה והנאה הוא כיון שעכ"פ לענין ב"י צריך שיעור ככותבת וא"כ יכול להשהותה עד לאחר פסח ויוכל להנות בה וגם האמר א"ל ר"א לר"י לדבריך הרי הוא עובר על ב"י והא ב"י לא שייך דהוה פחות משיעור. אמנם נראה דהנה כל הקושיא הוא אם נימא דאינו עובר על ב"י דאל"כ שוב אינו יכול לשהותה דהא יעבור על ב"י. ולפ"ז הא כבר נודע מ"ש אא"ז הח"ץ ז"ל בסי' פ"ו דהטעם דבח"ש אינו עובר בב"י משום דלא שייך אחשביה דבמה שאינו מעשה רק שמניחו בביתו לא שייך אחשביה ע"ש ומעתה זהו בסתם ח"ש אבל כאן שע"כ הוא מחשבהו ומפרישו לחלה וצריך שיהיה ראוי להיות חלה להתיר העיסה אין לך מתשבו גדול מזה ועובר על ב"י וז"ב כשמש. ובזה ישבתי לנכון מה שהקשה הרב החריף מוה' יעקב ליב אבד"ק נעמריב וכעת אבד"ק סאמביר נ"י בהך דר"א דהא האור חדש הקשה כיון דמן התורה חלה אין לה שיעור א"כ יפריש פחות מכשיעור ולא יעבור על ב"י וע"ז אמר די"ל כיון דחשוב אותו משהו לענין חלה חשוב ג"כ לענין ב"י וכעין דאמרו מיגו דהוה דופן וגם בקשר של תפילין כתב כן בהגהמ"ר ולפ"ז כיון דר"א ס"ל כב"ש ובעי ככותבת א"כ עכ"פ זה ל"ש אחשבי' ודי שיהיה נחשב כשיעור כזית ולא כשיעור ככותבת ולפמ"ש א"ש כיון דעכ"פ צריך שיהיה ראוי ליתן לכהן ולהתיר העיסה אין לך אחשבי' גדול מזה ועובר על ב"י וגם קושית האור חדש עצמו אין לו מקום לפמ"ש דאין לך אחשביה גדול מזה ולא שייך טעמו של אא"ז הח"ץ ז"ל ודו"ק היטב. והנה קרה בשנת תרי"ד איזה שאלה בבית החולים שלקחו מהקעסיל ששמשו בו כל ימות השנה חמץ ולקחו מהמים ונתנו לתוך יורות וקדירוה בפסח ואמרתי דבר חדש דמכיון דמשהו אינו רק חשש דרבנן א"כ לחולה שאין בו סכנה מותר איסורי דרבנן ועיין ביו"ד סי' קנ"ה ואף דשם האיסור דרבנן וכאן האיסור מן התורה מכל מקום משהו דדעת השאלתות להתיר בפסח וגם ר"ת ס"ל כן א"כ בבית החולים יש להקל:
9