שואל ומשיב מהדורא תליתאה ג׳:מ׳Shoel uMeshiv Mahadura III 3:40
א׳נשאלתי מהרב החריף המופלג בתורה מוהר"י ליב הכהן מראווא ני' על דברת התוס' בפסחים דף ע"ו ד"ה בשלמא שהקשו משפוד דלמ"ד עלאה גבר למה לא יטול מקומו וכתבו דשפוד של עץ אין חומו קולט כל כך והקשה דא"כ היאך אמר ר' יהודא בדף ע"ד כשם ששפוד של עץ אינו מחמם כך שפוד של מתכת אינו מחמם ניהו דהוא לא סבר דבמתכות חם מקצתו חם כולו עכ"פ הוא מתחמם מן הפסח דבזה ודאי חומו קולט כמו סיד וחרס ואף דקי"ל תתאה גבר הא גם למ"ד תתאה גבר קשה קושית התוס' וכמ"ש במהרש"א שם דהשפוד הוא מונח באמצע והיא קושיא גדולה להמעיין בעומק הענין. והנראה לי בזה דבר חדש דהנה הענין דעלאה גבר או תתאה גבר עכ"פ לא עדיף מעירוי וכמבואר בסי' ס"ת וק"ה ובראשונים ועיין בפר"ח סי' ס"ח. ולפ"ז הא ר' יהודה אומר בשבת דף מ"ב דלכל הוא נותן חוץ מחומץ וציר ומפרש הש"ס שם דאף בכ"ר פליג ר"י וסובר דאינו מבשל אף לפמ"ש התוס' בשבת שם דדוקא בתבלין פליג ולא בשאר דברים עכ"פ בעירוי ודאי סובר ר"י דאינו מבשל דבאמת יש בזה הרבה שיטות דאינו מבשל ועיין בתוס' שם ובזבחים דף צ"ה ובקדמונים וא"כ אף אם נימא דעירוי מבשל עכ"פ לר"י דאף בכ"ר פליג בתבלין ממילא בעירוי דגריעא מינה ודאי אינו מבשל ומכ"ש לענין עלאה או תתאה דגריע מינה וא"כ ממילא אינו אוסר בפסח דאינו צולה ומבשל כלל רק לענין בליעה הוא מבליע וכדאמרו בירושלמי לענין כ"ש דבולע אבל לא מבשל ומכ"ש בזה ובזה י"ל דלמ"ד תתאה גבר דמדינא א"צ אף קליפה רק דאדמיקר בלע וא"כ בזה ודאי דאינו מבשל וצולה. ובזה היה מקום ליישב קושית המהרש"א דלכך לא מקשה רק למ"ד עילאה גבר משום דלמ"ד עילאה גבר א"כ מדינא צריך נטילה י"ל דמבשל וצולה ומכ"ש אם נימא דעירוי מבשל י"ל דעילאה הוא כמו עירוי ועיין בתוס' שבת שם ובזבחים שם וא"כ מבשל וצולה כדי נטילה משא"כ למ"ד תתאה גבר דאינו רק אדמיקר בלע ובזה בודאי אינו מבשל וצולה וכ"כ הרב פרמ"ג בסי' ס"ח בפשיטות. אך מדברי התוס' שם לעיל מינה במ"ש דמש"ה לא פריך מרישא דכ"ע מודו דעכ"פ כדי קליפה אסור משמע דגם לשמואל מבשל כדי קליפה וצ"ע בזה. עכ"פ זה ודאי ברור לדעתי דלר' יהודה ודאי עילאה או תתאה אינו מבשל וא"ש דברי התוספות כנ"ל לחומר הנושא. והנה לכאורה קשה לי על דברת התוס' הנ"ל דהקשו דאמאי לא לבעי נטילה דזה אינה קושיא כ"כ דדלמא באמת נוטל מקומו וטפי הו"ל להקשות דהא מבואר בסי' תס"ז סט"ו דבשפוד נאסרה כלה משום דע"י היפוך השפוד מתפשט הטעם בכלו וה"ה כאן יאסור כלו דע"י היפוך השפוד מתפשט הטעם שנאסר ע"י צלי ד"א בכלו ואף דדעת המ"א ס"ק ל"ה ובח"י שם דל"ח לזה כ"א בדבר שנאסר במשהו דמשהו מיהא איכא דאכתי קשה הא מ"ד עלאה או תתאה גבר שניהם גם יחד רב ושמואל ס"ל דמין במינו במשהו וא"כ נאסר במשהו ומהראוי שתאסר כלו והוא קושיא גדולה לכאורה. וצ"ל דכמו שכתבו התוס' בחולין דף ק' ד"ה כשקדם דאין משהו אוסר משהו אחרת דתרי משהו לא אמרינן וגם לר"א אינו אומר חתיכה עצמה נ"נ וה"ה כאן כיון דקליפה אינו אוסר קליפה אחרת כמ"ש התוס' בדף צ"ו הו"ל כמשהו דאינו אוסר משהו אחרת ולא שייך ביה מין במינו במשהו כנ"ל. אך עדיין קשה דהרי הרשב"א הקשה דאמאי יטול מקומו בשנטף מרוטבו הא יש ששים כנגדו בפסח ולתבטל והוכיח מכאן דבצלי בעי נטילה וששים וכתב שני טעמים לזה חדא דמכל מקום הרושם של איסור נשאר יותר במקומו ועוד דאפשר דכחוש הוא ולא נתפשט יותר וכן קי"ל בטוש"ע יו"ד סי' ק"ה ולפ"ז בפסח דודאי שמן הוא דהקריבהו נא לפחתך ומסתמא לוקחין שמן ולא נשאר רק טעם הראשון דרושם האיסור נשאר במקומו. וביאור הדבר כיון דנשאר במקומו ומקומו ניכר לא שייך ביטול דהאיסור ניכר וכאן נמצא וכאן הי' ולכך צריך נטילת מקומו וז"ב: ולפ"ז כאן דעכ"פ השפוד מתהפך ועליונים נעשית תחתונים וכן להיפוך וא"כ ניהו דלא חיישינן שנתפשט הטעם בכלו דלא שייך בזה משהו דהוה תרי משהו עכ"פ אינו ניכר רושם האיסור היכן הוא דשמא נתהפך וצריך במק"א הנטילה וצריך נטילה ע"פ כל שטח הפסח וא"כ שוב מתבטל בששים וגם לפמ"ש הש"ך בסי' צ"א ס"ק ה' לחלק דבמקום שלא ניכר הקליפה היכן הוא אם לא קלפוהו ובשלו כך מותר וא"כ כאן שלא ניכר הקליפה היכן הוא בכה"ג אם לא קלפוהו מותר וצ"ל דקושית התוס' באם לא נתהפך השפוד ונודע בודאי שלא נתהפך דאז ל"ח כלל כמ"ש במ"א שם וא"כ בכה"ג לבעי נטילה ולפ"ז שוב ל"ק מר"י דלר"י באמת יוכל להפך השפוד ואז יהיה מותר ועכ"פ משכחת לה שיהי' מותר במתכות וא"ל דלכתחלה אינו רשאי להפך השפוד כדי שיהיה מותר עי"ז דהו"ל כמבטל איסור לכתחלה דז"א דבאמת לא הוה כמבטל איסור דהוא מתכוין שיצלה יפה וגם דלמ"ד תתאה גבר הקליפה אינה רק חומרא דרבנן דאדמיקר לי' בלע ובכה"ג ודאי מותר לבטל וכמ"ש בסי' צ"ט הרבה פוסקים דבאיסור דרבנן יכול לבטל מכ"ש בזה. ובזה יש ליישב מה שהקשו התוס' דוקא למ"ד עילאה גבר ולא למ"ד תתאה גבר משום דלמ"ד עלאה גבר הנטילה מדינא ובכה"ג אפשר דאסור להפך השפוד משא"כ למ"ד תתאה גבר ודו"ק. שוב ראיתי שזה אינו שע"כ לא הוה רק חומרא בעלמא רק בתתאה צונן וגובר רק דאדמיקר לי' בלע אבל בתתאה חם יאסר הכל למ"ד תתאה גבר. אמנם אי קשיא לי הא קשיא לי דהרי בכו"פ בס"ס ק"ה הקשה דלמה לא נבעי שתי פעמים כדי קליפה דאף דאין קליפה אוסר את חברתה אבל כאן שנעשה נבילה מחמת שנצלה מחמת ד"א תוכל לאסור כשאר נבילה עד כדי קליפה והניח בקושיא. אך באמת הא הרשב"א הקשה דאמאי יטול מקומו הא יש ששים כנגדו וכתב הרש"ל פכ"ה דכאן שאני דמה מועיל ששים דמכל מקום לא נצלה באש ואסור ולפ"ז זהו דוקא לענין כדי נטילת מקומו אבל שיאסור הכ"נ זו מטעם נבילה בזה מועיל ששים כנגדו והארכתי בזה במק"א ולפ"ז יקשה לרב ושמואל דס"ל דמין במינו במשהו שוב יאסור הכ"נ שנעשה נבלה האחרים במשהו וכן יקשה לר"י דע"י השפוד יאסר הכל דלר"י מין במינו במשהו והיא קושיא גדולה לשיטת הרש"ל ומכאן מוכח כשיטת הרשב"א וצע"ג. והנראה בזה דבר חדש דהנה בעת צליית הפסח שהיה קודם ערב אז לא היה אסור כלל מה שנצלה מחמת ד"א כמ"ש הרמב"ם פ"ח מק"פ שאם אכל נא ומבושל מבעוד יום פטור שדוקא בעת שצריך לאכול נא עובר על וה"ה לצלי מחמת ד"א וכיון שכן אז הי' עדיין היתר ול"ש שיאסר במשהו דבעת ההוא היה היתר וא"כ כל שנטל מקומו קודם ואח"כ לא נשאר רק הטעם המשהו ומשהו אינו אוסר משהו אחרת כמ"ש כנלפענ"ד דקודם הפסח לא שייך שנעשה נבלה דעדיין היתר הוא וז"ב. ובזה יש ליישב קושית הצל"ח שהקשה ג"כ דהרוטב הוה מין במינו ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר ודו"ק. ובזה מיושב ג"כ מה שהקשיתי למעלה דע"י היפוך השפוד יתן טעם בכלו דמין במינו במשהו ומ"ש למעלה דכיון דאינו אוסר רק כדי נטילה א"י לאסור אח"כ במשהו דהו"ל תרי משהו. אחרי שובי נחמתי דא"כ יקשה גם בהך דסי' תס"ז דאמאי נאסר כלו ניהו דע"י היפוך השפוד נוגע בכל שטח התרנגולת אבל אין לו כח לאסור כ"א כדי נטילה ולא כלו וע"כ צ"ל דע"י היפוך השפוד מוליך המשהו בכלו כמו שנראה מהמ"א והח"י ובמנחת יעקב כלל כ"א שמוליך נטיפת הנטילה בכלו וה"ה כאן והוא קושיא גדולה לפע"ד אך לפמ"ש כאן א"ש. ובמ"ש יש ליישב הא דכתבו התוס' בדף ע"ד להוכיח דאף דמצוה לקלפו אבל לא נפסל דאל"כ יקשה בהא דאמרו בדף פ"ח משום חזה ושוק והשתא הא החזה והשוק אוסר השאר וע"כ דאם לא קלפו כשר והקשה הצל"ח דהא יש לומר דהכהן יאכל החזה והשוק עד כדי נטילה דצלי אינו אוסר יותר מכדי נטילה וכן הקשה הכו"פ בסי' ק"ה ולפמ"ש אתי שפיר דע"י היפוך השפוד מתפשט הטעם ול"מ לשיטת רש"י דבקדשים מין במינו במשהו ועיין בחולין דף צ"ח א"כ ודאי מתפשט הטעם ואף אם נימא דלא כרש"י עכ"פ היפוך השפוד מתפשט ע"פ כל חלקי הפסח כדי נטילה עכ"פ כמ"ש למעלה וא"כ מה עשה הא לא נודע היכן נגע ויצטרך הכהן לאכול ע"פ כל חלקי הפסח וזה א"א וע"כ דיכול לחתכו ואז בודאי מותר:
1
ב׳והנה בגוף הקושיא הנ"ל דהו"ל מין במינו לכאורה רציתי לומר דבר חדש דלפמ"ש הנודע ביהודה מה"ת חלק יו"ד סי' ל"ה דבטעם כעיקר לא שייך מין במינו לא בטל דרק באיסור בעין ס"ל לר"י ודעמיה מב"מ לא בטל אבל לא בטעם וא"כ כאן דאינו רק טעם בלבד לא שייך זאת אלא שלפמ"ש שם דבקדשים דטעם כעיקר דאורייתא לשיטת רש"י לא בטיל מב"מ כאן דמיירי בקדשים נדחה זאת. אך גוף דברי הנוב"י תמוהין מאד לפענ"ד דמלבד דגוף הסברא תמוה דכיון דס"ל דמב"מ במשהו מה נ"מ בטעם או ממשו בעינו סוף סוף עכ"פ משהו איכא. אך מלבד כ"ז אני תמה דמה יענה בהא דאמרו בחולין דף ק' דרב ס"ל כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל התיכות לפי שהן מינה ומוקי לה בשקדם וסלקו וא"כ לא נשאר רק הטעם ואפ"ה אוסר במשהו ומסתמא ס"ל כהלכתא לשיטת רש"י דטכ"ע לאו דאורייתא ולבל יהיו דבריו נסתרין כ"כ רציתי לחתור היבשה דע"כ לא נסתפק הגאון רק בטעם שאינו רק טעם בלבד ולא ממשו כלל וכמ"ש הרשב"א בשם רבותינו הצרפתים הובא בב"י יו"ד סי' צ"ח דחלב בתוך בשר מקרי טעמו וממשו שגוף החלב נבלע בבשר אלא שנימח משא"כ הבשר לתוך החלב שאינו רק טעם בלבד. ובזה אמרתי בחידושי ליישב קושית התוס' בחולין דף ק"ח בהא דאמר אביי טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא דאס"ד דרבנן מבב"ח מ"ט לא גמרינן דחידוש הוא והקשו התוס' שתי קושיות דכאן יליף אביי טכ"ע בשאר איסורים מבב"ח ובפסחים דף מ"ד יליף ממשרת או מגיעולי עכו"ם וגם הקשו על רש"י דפירש דהחידוש הוא דכ"א בפני עצמו שרי וזה נדחה בש"ס פסחים שם דגם כלאים הוא כן ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דתרי טכ"ע יש כמו שכתב הרשב"א טעם שיש בו ממש וטעם שאין בו רק טעם לבד והנה אותו טעם שיש בו ממשות רק שנימוח זה רצו לילף בפסחים שם מגיעולי עכו"ם או ממשרת ובתחלה רצה למילף מבב"ח ועיין רש"י שם שפירש דחלב נבלע בבשר והיינו שיש ממשות קצת וכן דייק הב"י ביו"ד סי' צ"ח שם מדברי רש"י אלו שלא ס"ל כרבותינו הצרפתים וע"ז שפיר דחו דל"ש החידוש דכל חד בפ"ע שרי ובהתחברם אסור דגם כלאים הוא כן וע"ז הוצרך לומר חידוש אחר ויליף מגיעולי עכו"ם אבל כאן דייק אביי טעמו ולא ממשו והיינו טעמו שאין בו ממש וע"ז יליף מבב"ח דהיינו מבשר שנבלע בחלב דלא נשאר רק טעם בלבד וז"ב ודו"ק. עכ"פ יש כאן שני טכ"ע ואולי הנוב"י מיירי בכה"ג דאין בו רק טעם בלבד אלא שפשטת לשון הש"ס בדף ק' וגם בדף ק"ח שם משמע דגם בטעם בלבד מב"מ במשהו וכן מורין כמה סוגיות בש"ס שלא כדבריו וצע"ג. ועוד דהרי שיטת רש"י דטכ"ע היינו ממשו שנימוח ואפ"ה פסק דטעם כעיקר לאו דאורייתא ומב"מ במשהו ועיין בב"י סי' צ"ח ובפר"ח או"ח סי' תמ"ב וא"כ בטכ"ע כה"ג ודאי מבואר דלרש"י הוא מב"מ לא בטל בזה כמ"ש וכל ספיקו של הנוב"י והא"ח שם הוא לשיטת רש"י וצ"ע שוב מצאתי ברש"י בחולין דף קט"ז ע"ב גבי חלב קיבה שכתב בזה"ל וכל טעם היוצא עוד מן החלב בין טעם חלב שבו בין טעם בשר שבו הכל אסור לפי שכלה נבלה וכשמתערב חלב זה עם חלב הגבינה הו"ל מין במינו וכו' והרי טעם בשר שבתוך החלב ודאי טעמו ולא ממשו הוא וכמ"ש הרשב"א בשם רבותינו הצרפתים ורש"י לשיטתו דס"ל דטעם כעיקר לאו דאורייתא אפ"ה פוסק דהו"ל מין במינו במשהו הרי בהדיא שלא כדברי הנוב"י וזו ראיה שאין עליה תשובה לפענ"ד ודו"ק ובלא"ה יש לומר דמעיקרא אין התחלה לדברי הנוב"י דכל הטעם של רש"י דטעם כעיקר דרבנן ביאר בחולין דף צ"ח משום דמה"ת אחרי רבים להטות וברובא בטל ע"ש ברש"י. ולפ"ז זהו לרבנן דמב"מ משום אחרי רבים להטות אבל לר"י דס"ל דמב"מ במשהו וס"ל דבזה לא אמרה תורה אחרי רבים להטות דלא שייך ביה ביטול דאדרבא המין מחזק את מינו וניעור ומכ"ש לפמ"ש הפ"י בחידושיו לביצה דף ל"ט דלר"י לא שייך אחרי רבים להטות דכל שלא נאבד טעמו וממשו של המיעוט הו"ל כאילו נקבע האיסור ובקבוע לא אזלינן בתר רוב ע"ש וא"כ ממילא לר"י טעם כעיקר דאורייתא אף לשיטת רש"י וז"ב ודו"ק שוב מצאתי בראש יוסף בחולין דף ק"ח שכתב קצת כדרך הלז בדברי רש"י בטעמו ולא ממשו ונהניתי. אחר זמן רב מצאתי קושית הרב מוהר"ץ הנ"ל הלא מראש בספר באר יעקב ביו"ד סי' ק"ה ס"ק יו"ד בש"ך ע"ש. וכעת נ"ל בישוב קושיא זו דבר חדש דהנה המהרש"א הקשה אמאי לא יקשה גם למ"ד תתאה גבר יאסר מחמת השפוד והרי השפוד מונח באמצע אך לפענ"ד נראה דבאמת צריך להבין גוף קושית התוס' למ"ד עלאה גבר איך צולין בשפוד והרי בירושלמי פסחים פרק כיצד צולין סוף הלכה א' והובא בתוס' פסחים דף ע"ה ד"ה וגרפו הקשה כשהפסח נצלה בתנור והגחלים מתחתיו הלא חום התנור כמו כן צולהו לפסח והוה צלי מחמת דבר אחר וכתבו כי איכא כח האש נוצח כח התנור והתנור מצרף חום הגחלים שלא יתפזרו וא"כ לפ"ז רואה אני הדברים ק"ו דהשתא בתנור שודאי חם ואפ"ה כח האש מנצחו ולא מקרי חם מחמת דבר אחר רק מחמת האש דהרי קרא כתיב כ"א צלי אש ומכ"ש בשפוד שבעצמותו אינו חם רק מחמת שנתחמם מכח אש ואיך יהיה מקרי חם מחמת דבר אחר הא חום האש מנצחו ואין כאן בפסח חמימות של ד"א רק בשביל האש שמחמם השפוד והבשר ובשלמא כשנטף מרוטבו על החרס דשם ליכא חום האש רק שנתחמם מכח הרוטב והדר רוטב מחמם לחרס א"כ לא שייך שחום האש מנצח לחום החרס משא"כ הכא והיא קושיא גדולה לפענ"ד וצ"ל דכיון דס"ל דעלאה גבר א"כ הגחלים מונחים למטה והשפוד מונח באמצע א"כ כל שכבר נתחמם השפוד לא שייך שחום האש מנצחו דעכ"פ יש כאן חום השפוד שהוא עלאה ועלאה גבר. ולפ"ז למ"ד תתאה גבר פשיטא שחום האש מנצח וא"כ ל"ק קושית הבאר יעקב דלדידן דקיי"ל תתאה גבר גם שפוד שלמתכת חום האש מנצחו והו"ל צלי אש ולא צלי מחמת דבר אחר וז"ב. איברא דלפ"ז צריך ביאור בהא דאמר בריש כיצד צולין וניתי של מתכת איידי דחם מקצתו חם כלו וקמטוי מחמת השפוד ורחמנא אמר צלי אש ולא צלי מחמת דבר אחר וקשה הא חום האש מנצח חמימות השפוד אך נראה כיון דמתכות גם כשחם מקצתו חם כלו א"כ יש בו בעצמו כח החמימות גדול שמצד האש מקום שמגיע האש מחמם אבל אין בו כח לחמם במקום שלא הגיע ואלו במתכות חם מקצתו חם כלו א"כ שפיר מקרי חם מחמת דבר אחר דאין החום של אש מנצח החום של המתכת וז"ב. ולפ"ז לר"י דס"ל דכשם שאין עץ נשרף כך שפוד של מתכת אינו מרתיח ולא ס"ל במתכת חם מקצתו חם כלו וא"כ ממילא ניהו דקולט חום אבל כח האש מנצחו ול"ק קושית הבאר יעקב הנ"ל וז"ב ודו"ק. ובזה יש לעיין מה דמבואר ביו"ד סי' ע"ו לענין השפוד שצולה בו בשר שאוסר הבשר ולפמ"ש יש לומר דכל זמן שהוא על האש האש מנצח ומפליט כל הדם וצ"ע בזה דאין כח באש רק להוציא הדם מן הבשר ולא מן השפוד. אחר כמה שנים ראיתי דהדברים פשוטים בתוס' דלכאורה צ"ב מה מקשים התוס' דיהי' הפסח אסור מחמת השפוד והא ר"י אמר כשם שהשפוד של עץ אינו נשרף כך של מתכת אינו מרתיח ופירש"י דלכך בשל עץ אינו נשרף משום שהטלה מכסה אותו וא"כ עכ"פ חזינן דאין הפסח מחמם השפוד כ"כ ואדרבא מגין עליו דאל"כ היה מהראוי שיהיה נשרף וא"כ איך אפשר דיהיה נקרא צלי מחמת דבר אחר והא ע"כ אינו חום כ"כ דאל"כ מהראוי להיות נשרף וע"כ דהטלה מגין עליו והיא נצלה בתוכו וגם לרבנן דהשיבו דהוא בשביל שבעץ אינו חם כ"כ מבפנים דחם מקצתו אינו חם כלו בעץ וא"כ עכ"פ השפוד אי אפשר להיות נתחמם כ"כ עד שהפסח נטוה מחום השפוד דא"כ אם צולה הפסח מדוע לא יבער העץ בעצמו. וע"כ נראה לפענ"ד ברור דמכאן יצא להם להתוס' מ"ש דאין שפוד של עץ קולט חום כ"כ כמו חרס וסולת והיינו משום דהטלה מגין עליו כדאמר ר"י או משום טעמא דרבנן וז"ש א"נ מבפנים אינו רותח כ"כ כבחוץ והיינו כרבנן דחם מקצתו חם כלו וא"כ דברי התוס' נובעים ממקור דברי הש"ס דר"י ורבנן הנ"ל ולק"מ על התוס' ועיין בפסקי תוס' שכתבו דשפוד של עץ אינו קולט חום לאסור כל סביביו ולא כתבו מ"ש בא"נ דמבפנים אינו רותח כבחוץ. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת זה אינו תירוץ אחד רק שכתבו שני ההבדלים שאמרו ר"י ורבנן משפוד של עץ לשפוד של מתכת ודו"ק היטב. וראיתי בכו"פ סי' יו"ד ס"ק דלי"ת שהקשה דאם נימא בה"ש רותח הוא א"כ כששחטו הפסח היה הסכין מחומם מבה"ש ואח"כ מטוה הסכין לקליפת בה"ש והו"ל צלי מחמת דבר אחר ע"ש שבנה ע"ז יסוד והנה כוונתו דאף דחיים בגמר שחיטה מכל מקום עכ"פ בגמר השחיטה מחמם לקליפת בה"ש והוה צלי מחמת דבר אחר. ולכאורה רציתי לומר כיון דחום בה"ש אינו רק כדי קליפה ועיין בש"ך סי' יו"ד ס"ק י"ד וא"כ אין כדי קליפה של השחיטה יוכל לאסור כדי קליפה של בית השחיטה דאין קליפה אוסרת חברתה. אמנם אחר העיון עדיין קשה דהא כל הטעם הוא משום דאין אומרים חתיכה נעשה נבלה רק בב"ח ולא בשאר איסורים א"ו משום דהאיסור א"י לאסור רק במקום שהאוסר יכול לילך ועיין בתוס' חולין דף צ"ו ולפ"ז זהו כשאינו רק בליעת איסור ולא איסור בעצמו אבל כאן מה שנטוה מחמת דבר אחר הרי הוא כנצלה גמורה ויכול לאסור שנית. הן אמת דלפ"ז יקשה בהא דאמרו יקלוף את מקומו ואמאי לא יאסר אח"כ שנית וכבר נתקשה בזה הכו"פ סוף סי' ק"ה והניח בקושיא. אמנם כבר כתבתי בחידושי דלפענ"ד ל"ק דהא באמת הרשב"א הקשה דאמאי צריך קליפה והא יש בכל הפסח ששים נגד הקליפה וכתב דמכל מקום נשאר הרושם במקומו ולכך צריך קליפה ומשום זה חידש דכ"מ שיש ששים בצלי צריך קליפה או בטילה בששים וכן קי"ל בסי' ק"ה וא"כ לפ"ז שפיר א"צ רק קליפה ואינה אוסרת יותר דלענין זה שוב יש בו ששים וא"ל דמכל מקום יש הרושם במקומו והיינו דשמא לא נתפשט יותר ונשאר במקומו וא"כ שוב לא אסר להלאה מכדי קליפתו ומותר לגמרי. איברא דעדיין קשה דכיון דאותו כדי קליפה נאסרה מחמת עצמה א"כ שפיר יכול לאסור גם כדי קליפה אחרת דניהו דנשאר הרושם במקומו אבל מכל מקום אוסר עד ששים אבל באמת זה אינו דמה בכך דהא מ"מ יש ששים ומותר ומכ"ש אם נימא כמ"ש הרש"ל ביש"ש פג"ה סי' כ"ח לדחות ראיית הרשב"א דבאמת שם עכ"פ אותו מקום נאסר כדי קליפה דמכל מקום נצלה מחמת ד"א וא"כ עכ"פ שיהי' אוסר כדי קליפה אחרת לזה סגי בששים וא"כ ה"ה בכאן עכ"פ יש ששים נגדו. ולפ"ז גם כאן הא יש ששים נגד הקליפה של סביב בה"ש ולק"מ אמנם עדיין קשה לפענ"ד דהנה אם אכל צלי מחמת דבר אחר ביום לכאורה דומה לאוכל נא מבעוד יום דפטור כמבואר בפסחים דף מ"א וברמב"ם פ"ח דבשעה שישנו בקום אכול צלי אש ישנו משום בל תאכל צלי מחמת דבר אחר כדדרשינן גבי נא ולפ"ז שוב הו' חום בה"ש דהי' מבע"י היתר בהיתר עם שאר הקרבן פסח ולא שייך ביטול והו"ל כמו מים ומלח לגבי עיסה שכתב הר"ן בנדרים דף כ"ב דכל דהי' לו היתר עכשו מב"מ לא בטל וה"ה בזה הרי בעת השחיטה הוה כהיתר בהיתר דלא בטל. ובלא"ה הרבה דעות דהיתר בהיתר לא בטל א"כ אח"כ כשהגיע הלילה שוב לא שייך ביטול וצ"ע ועיין בחולין דף כ"ב ע"ב דאמרו בשעת שחיטה אתי דם דחיים משמע דהשחיטה יש בה כח חום חזק ודו"ק. והנה מדי דברי זכר אזכור מה שפלפל הצל"ח שם בכבד שנצלה בתנור שגרפו מהאש אי מותר וע"ז האריך ריש פ' כיצד צולין והביא דברי התוס' שם שכתבו דמלחו ק"פ וע"ז כתב דהיאך אפשר למלחו והא הו"ל צלי מחמת דבר אחר דמליח ה"ה כרותח ע"ש ואח"כ בנוב"י מהד"ת חלק יו"ד סי' מ"ג הזכירו לו דברי הר"ן סוף ע"ז שנחלק בזה אי בשבת שייך במליח משום בישול ועיין בחלק או"ח סי' כ"ג מ"ש בזה:
2
ג׳והנה היום ל"ב בעומר יום ה' אמור שנת תרי"ב וביום הזה מת אותו צדיק ואמרתי לעיין בדבריו הקדושים ולפענ"ד נראה לפמ"ש הט"ז בסי' ס"ט והש"ך בסי' צ"א ס"ק י"א האריך בזה דע"כ לא אמרינן דפסק כח המלח לאחר שיעור מליחה רק באם הוציא דם אבל לאחר שיצא דמו אם מלחו אז לא פסק ציר רתיחתו ע"ש שהאריכו בזה. ולפ"ז נראה לפענ"ד דבר חדש דאף דנימא דמליח מבשל וכמ"ש הר"ן מ"מ היינו דוקא במולח שלא להוציא דם דאז טבע המלח להרתיח ומבשל אבל בצריך לעשות פעולתה להוציא דם אז אין טבע המלח לבשל הבשר ועושית פעולתה להוציא הדם ועכ"פ לאחר שהוציא הדם נפסק כח המלח ושוב חייב משום מבשל דלאחר שהוציא המלח הדם תשש הכח ושוב הבשר מתקשה ונתחייב על בשולו ועיין לש"ב בחוות דעת ריש סי' ס"ט שמבאר דשני טבעיים יש להמלח להוציא דם ולמשוך אליו הדם וגם להבליע הדם וגם להרתיח ולפ"ז שם דמלחו להוציא דמו שוב נפסק כח המלח ונשאר הבשר קשה כמו שהי' ואין כח לעשות הבשר כצלי ולא מקרי צלי מחמת דבר אחר. עוד הי' נראה לי דבר חדש דהרי בשר שור צריך בישול בכ"ר כדאמרו דמלחא צריך בישולא כבשרא דתורא ודעת הכו"פ סי' ס"ט ס"ק וא"ו דאין חילוק בין עגל לשור ולפ"ז בפסח דבא מן העזים או מן הכשבים וא"כ היה צריך בישול רב ובכ"ר שעומד אצל האש א"כ פשיטא דמליח לא היה לו כח כ"כ דאף שיש לו כח להרתיח כמו צלי בכ"ז הרי בישול עצמו לא מועיל רק בכ"ר ואצל האש ממש וזה לא מועיל בזה. עוד נ"ל דמה שא"א לעשות זולת זה לא מקרי צלי מחמת דבר אחר וכמ"ש התוס' שם דכיון דכתיב ראשו על כרעיו לא אכפת לן ואף דשם אינו רק איסור דרבנן מ"מ כל שא"א לאכל הפסח רק ע"י המליחה א"כ לא מחשב צלי מחמת ד"א וזה דוחק אבל מ"ש בראשונה נ"ל עיקר ומהתימה על הנוב"י שבצל"ח ובאו"ח סי' כ"ג בנו"ב מהד"ת הנ"ל היה לו מלתא דפשיטא דמלח אינו מבשל לענין שבת והרי הר"ן כתב בהדיא די"ל דמבשל ועיין בפ"ק דחולין בר"ן שם כתב דמליחה בשבת אינו רק דרבנן. ולפמ"ש אתי שפיר דשם קאי במולח להוציא דמו ואינו רק מדרבנן ודו"ק היטב ועיין מ"ש בגליון התוי"ט פי"א דמנחות משנה ז' ולפמ"ש כאן א"ש ודו"ק היטב. והנה שמעתי קושיא לפמ"ש התוס' בפסחים שם דמיירי שלא נצלה כ"כ ואסור משום נא דא"כ יפסול משום דם דהא צלי א"צ מליחה משום דהאש שואב הדם ואם לא נצלה כ"צ א"כ שוב יאסור משום דנצלה בלי מליחה והדם חוזר אל הפסח ואוסרו ולק"מ מכמה טעמים דמלבד די"ל דמיירי שמלחו כדינו אף גם בממנ"פ עד מקום שהאש מגיע הרי יצא הדם ע"י האש ויתר הבשר הרי לא נפרש הדם ודם שלא פירש שרי ודו"ק:
3