שואל ומשיב מהדורא תליתאה ג׳:ל״טShoel uMeshiv Mahadura III 3:39
א׳אל כבוד אבי מורי הרב הגאון החריף ובקי וכו' מוה' ארי' לייבוש ני':
1
ב׳אשר כבדתני בנועם תורתך הגיעני תמול. והנה נתתי עין ולבי על ח"ת בחולין דף יו"ד ע"ב בתוס' ד"ה ודלמא שהקשו לבסוף ומיהו קשה דהך מלתא דמיא למקוה שנמדד ונמצא חסר דשבקין לחזקה דמקוה ומטמאין לגברא משום העמד טמא על חזקתו והרי חסר לפניך וה"נ הו"ל למימר דשבקין חזקת נגע ואזיל בתר גברא דאוקמא בחזקת טהרה והרי חסר לפניך וע"ז כתבת דהרי בתחלת דבריהם הקשו היאך מוכח דאזלינן בתר חזקה דלמא הכא טמא מספק דספק טומאה ברה"י טמא וע"ז כתבת דלפי דבריהם בנדה בכמה מקומות דרק ספק מגע מסוטה ילפינן ולא ספק ראי' וכיון דהכא על הבית דנין הו"ל ספק ראיה דהבית מצד עצמו טמא וכתבת שכן מצאת אח"כ בספר אחד שהרגיש בזה ואמנם זה אם אנו דנין על הבית אבל אם נדון על גברא ונוקמא אחזקתי' לענין גברא הו"ל ספק מגע ושפיר ילפינן מסוטה דטמא ולא מהני חזקה וכתבת שכן אמרת בחפזך. והנה על ראשית דבריך אני מתפלא על עצמי אם שכתבת שכן מצאת בספר אחד ואתה לא הודעתני בשם מה הועלתם לתרץ ומה הועילו חכמים בתקנתם דאדרבא בספק ראיה ודאי דטמא אף בר"ה כמ"ש התוס' בהדיא ריש נדה ד"ה מעל"ע ובכמה מקומות וגם לפי טעמך שהטעמת סברת התוס' עפ"י דברי התוספתא שנתן רשב"ג טעם דלכך ספק טומאה ברה"י טמא וברה"ר טהור משום דנשאלין ליחיד ואין נשאלין לרבים לפ"ז בשלמא ספק מגע דיצטרכו רבים לשאול כל מי שנוגע לכך ספקו טהור משא"כ כשאין הספק בנגיעה רק על הראי' וא"כ כל שספיקו טמא אין חילוק בין רבים ליחיד דכל מי שנגע טמא ולכך אף ברה"ר טמא ודפח"ח. ובחידושי למס' נדה הארכתי בזה הרבה ולפ"ז ודאי דיקשה קושית התוס' כאן דבזה ודאי ספיקו טמא ואדרבא דדברי התוס' לכאורה אינם מדוקדקים דלמה הוצרכו שהוא ספק טומאה ברה"י ת"ל דאף ברה"ר טמא וגם תירוצם דמיירי שיש בו הרבה בני אדם לא יועיל דגם ברה"ר טמא וצ"ל דכאן אזלי התוס' בתירוצם הראשון שבנדה דלא מחלקינן בין ספק מגע לספק ראיה ע"ש וגם במ"ש ליישב קושית התוספות השניה לא זכיתי להבין דסוף סוף ישאר קו' התוס הראשונה דא"כ מנ"ל דאזלינן בתר חזקה הא הוה ספק טומאה ברה"י וטמא. סוף דבר חתרתי ליישב דבריך ולא יכולתי ע"כ אחת אמרתי שבהחפזך אמרת זאת ולא מלבך ושכלך הזך הוצאת זאת. ובגוף קושית התוס' הנ"ל דהיכי מוכח דאזלינן בתר חזקה דלמא הא דטמא ברה"י משום דספק טומאה ברה"י טמא. נראה לפענ"ד דבר ברור דהנה התוס' בריש נדה ד"ה והלל הקשו דהיאך ילפינן מסוטה דברה"י ספיקו טמא אפילו איכא חזקה הא בסוטה אתרע חזקה וכתבו דיש לומר דילפינן מסוטה דעשאי הכתוב כודאי טמא אע"ג דאית לה חזקה שאינה טמאה ודאי ולא אתרע אלא חזקת טומאה ודאית ע"ש. ולפ"ז זהו לפי האמת דאזלינן בתר חזקה אבל אם נימא דלא אזלינן בתר חזקה תו לא נוכל למילף מסוטה דספק טומאה ברה"י הוה ודאי טמא די"ל היכא דאיכא חזקה ניהו דלהס"ד לא אזלינן בתרה שיהיה ודאי טהור אבל עכ"פ מסייע שאינו רק טמא מספק ושאני סוטה דאתרע החזקה לגמרי ולהיפך ל"ש החזקה שאינה טמאה ודאית דלא אזלינן בתר חזקה בזה וכיון דלא נוכל למילף מסוטה שיהיה טמא ודאי שוב יקשה בכתוב דטמא ודאי דלמא אנפיק ואתי בציר לי' שיעורא וכאן יש לגברא חזקה דמסייע וע"כ דאזלינן בתר חזקה ושוב טמא ודאי וז"ב:
2
ג׳ובזה מיושב היטב קושית התוס' השניה שהקשו דהא דמי למקוה ונשבוק החזקה דנגע וניזיל בתר חזקה דגברא ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דמוכח דאזלינן בתר חזקה שוב יקשה דהו"ל ספק טומאה ברה"י ולכך טמא וא"ל דא"כ היאך מוכח דחזקה אזלינן בתרא ודלמא משום ספק טומאה דז"א דאם ניזל בתר חזקה שוב לא יהיה טמא ודאי וכמ"ש ודו"ק היטב. ועל מה שהקשה מעכ"ת א"מ נ"י בד"ה אלא שכתבו דאף לקולא מוקמינן אחזקה דאי הי' נגע גדול ובסוף שבוע חסר ממה שהי' מטהרין ניחוש דלמא אדנפיק ואתי בציר לי' שיעורא והוא כשיעור שהי' בסוף השבוע והנגע עמד בעיניו ובעי הסגר שני וע"כ דאזלינן בתר חזקה ע"ש וע"ז כתבת דמשמע מדבריהם דאם הנגע חסר היא סימן טהרה ואתמהה כי לא מצינו זאת לא במשנה ולא בש"ס ולא ברמב"ם רק אם חסר משיעור ב' גריסין בבתים ואז באמת בטל לי' מתורת נגע ואין נ"מ אם עומד בעינו או חסר ממה שהי' מקודם דוק ותמצא כי פליאה בעיני נשגבה מאד עכ"ל הזהב. באמת שהוא תמוה גדולה ומוסדות הקושיא תלהט אנה ואנה. אמנם אחר העיון היטב פי"ב ופי"ג מנגעים וברמב"ם פי"ד ובפט"ו מט"צ ימצא כי לא נזכר רק אם כהה הנגע או הלך לו וכן כשעמד בעיניו ולפ"ז שפיר יש לומר דכל שחסר ממה שהיה אף שנשאר בכמות כגריס אפ"ה כל שנחסר ממה שהי' הרי לא עמד בעיניו כמו שהי' והתורה הקפידה בשעת ההסגר שיהי' כמו שהי' בשעת ההסגר דבעינן שיהי' עומד בעיניו וע"כ לא תלוי בכגריס רק בתחלת הענין קודם ההסגר דאז אם מצא חסר מכגריס אין עליה שם נגע וגם אם ראה מקודם שהי' יותר מכגריס ואח"כ קודם ההסגר נתמעט ונשאר כגריס צריך הסגר דמה אכפת לן שנתמעט משיעורו כל שנשאר בו כגריס מה אכפת לן מה שנתמעט הא שיעור הנגע בכגריס דהל"מ כמ"ש הרמב"ם שם אבל לאחר ההסגר דאז תלוי בעומד בעיניו וכל שלא עמד בעיניו ונחסר מכמות שהי' הרי הוה ככהה וטהור וז"ב לדעתי. אח"כ האיר ד' עיני ומצאתי בדברי הגאון אא"ז הח"ץ ז"ל סי' ג' בתשובתיו שהאריך בדברי התוס' האלו שם לענינו וביאר ג"כ שיש חילוק בין קודם ההסגר לאח"כ בזה ע"ש באורך ואני בתומי הלכתי וזכיתי לכוין לדעתו ז"ל וליישב דברי רבותינו בעלי התוס' זכותם יגן עלינו אמן:
3
ד׳ומדי שוטטו בעיני בדבריו הקדושים ראיתי ליישב דברי התוס' בנדה דף ב' ע"ב ד"ה התם במ"ש דגבי מקוה רגילות להתחסר מעט מעט ולכך איכא למימר חסר ואתאי אבל הנגע רגיל להתחסר בב"א פחות מכגריס והקשה הוא ז"ל דסוף סוף כשהי' הנגע כטפה וכדומה ועכשו חסירה והחוש והשכל מורין שנתחסר ברבות הימים והוה דומיא דמקוה דגם שם הטפה שבין מ' סאה לפחות הוה ברגע אחת ואפ"ה כמות החסרון שיותר מ"מ עד פחות הוא בא ברבות הימים וה"ה בזה והאריך בזה ולבסוף הניח בצ"ע. ולפענ"ד ליישב עפמ"ש דבאמת הנגע כל שהוא כגריס שם נגע עליו ורק לאחר ההסגר כל שנחסר אף מעט ונשאר כגריס הרי לא עמד בעיניו אבל כיון ששם נגע עדיין נשאר ועומד ל"ש לומר דדרכו להתחסר דבאמת כל שישנו עדיין כל מחלת הנגע יכול להתפשט עוד יותר כמו שיכול להתחסר וא"כ עיקר מה שאנו יכולין לתלות שתתחסר הוא כשנחסר מכגריס דאז נראה שמחלת הנגע שב להרפא וא"כ עיקר תלוי בפחות מכגריס וזה דרכו להתחסר בב"א משא"כ (בנגע) במקוה שכל שהתחיל להתחסר שנתקלקל המקוה דרכו לחסר והולך ולא תלוי במ' סאה משא"כ בנגע שכל ששם נגע עליו יכול להתפשט יותר וא"כ אף שנימא דלא עמד בעיניו משעה שהסגיר עכ"פ עד שהגיע לכגריס היה יכול להיות שתתפשט יותר דטפי איכא למתלי שברבות הימים מתמעט והולך ממה שנתלה שתיכף לאחר הסגר נתמעט מכגריס וא"כ שפיר טמא וא"ל דא"כ אמאי טמא הנכנס בסוף שבוע דהא פשיטא שבסוף יום השביעי ודאי נתמעט מכגריס כל שרואין אנו אחר הפתיחה שנתמעט הרבה מכגריס דז"א דזה גזירת הכתוב שכל לאחר ההסגר יהא טמא עד שיחזיר הכהן ויראנו וכמ"ש התוס' שם דכשיטמא הכהן את הבית אפילו נתחסר אח"כ קודם שנכנס זה גזירת הכתוב שהבית טמא עד שיראנו הכהן וכוונו למ"ש וכ"כ אא"ז הח"ץ שם ליישב קושית התוס' בחולין הנ"ל אלא שדברי התוס' בנדה בתירוצם לא הבין כן וע"כ תמה עליהם ולפמ"ש דברי התוס' נכונים מאוד. שוב ראיתי במהר"ם לובלין בחידושיו לנדה שם שעמד על סיום דברי התוס' דהם דברי מותר ע"ש ולפמ"ש א"ש ודוק וד' יראני נפלאות מתורתו. ובמ"ש למעלה יש ליישב הא דאמר הש"ס תניא דלא כראב"י ופירש"י מדתני דאם הסגיר בתוך הבית דהסגרו הסגר ותמה בחידושי הר"ן בשם הרמב"ן דאטו ראב"י לית לי' חזקה זה א"א רק דראב"י יליף לה חזקה מהלמ"מ וא"כ יש לומר דקרא אתי לעומד בתוך הבית והא דאמר בברייתא דאף בתוך ביתו הסגר הוא לפי האמת דאזלינן בתר חזקה מהלמ"מ והיא קושיא גדולה. ולפמ"ש א"ש דבזה יקשה דאמאי באמת טמא נוקי לגברא בחזקת טהרה והרי חסר לפניך ובכה"ג יהיה טהור וא"ל דהו"ל ספק טומאה ברה"י דז"א דלראב"י דלא יליף חזקה מקרא א"כ לא נוכל למילף מסוטה דהא בקרא לא נודע אי אזלינן בתר חזקה ולכך טמא בסוטה ודאי וע"כ דהספק טומאה ברה"י טמא ודאי ע"כ דגם מקרא ילפינן חזקה ושפיר הו"ל ספק טומאה ברה"י טומאה ודאי וילפינן מסוטה וכמ"ש. ובזה י"ל הא דמשני ראב"י כגון דקיימי דרא דגברא ויקשה היאך אפשר דההסגר דקרא לא משכחת לה רק בדרא דגברי. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת גם לראב"י ידענו חזקה מהלמ"מ רק דמקרא לא יליף והא דמטמא אף בהלך לביתו הוא משום דחזקה הלמ"מ וא"ל דאכתי היאך קתני בברייתא דטמא ודאי אף שנמצא חסר אח"כ כמו שהוא הדין בנגעי בית הא יש לגברא חזקת טהרה וע"כ משום ספק טומאה ברה"י ולפ"ז כל שלא נודע חזקה מקרא לא הוה ספק טומאה ברה"י טמא ודאי דלא יליף מסוטה וכמ"ש דז"א דהא דמטמא הברייתא כשהלך לתוך ביתו הוא בכה"ג שהי' דרא דגברי ולא צריך לחזקה וכמ"ש ודו"ק היטב:
4
ה׳והנה בי"ד אייר שלשים למב"י הגיעני דברי אבי הרב נ"י שנית וזה אשר כתב לי ע"ד תשובתך על דברי הקדומים ארשום בקצרה. א' עיין תוס' נדה דף י"ז ע"ב ד"ה ואין דספק ראי' בכ"מ ספק. ב' אי לאו דבגברא איכא תרי לריעותא דהעמד טמא והרי חסר לפניך הוה אזלינן בתר חזקת המקוה כי היא מקור השאלה ואיך ניזל בתר גברא להפך נגד חזקתו ודו"ק. ג' מ"ש בשם הגאון הח"ץ תמה תמה אקרא דראיות ברורות יש בכל מס' נגעים דלא כן הוא ואין עת להאריך פה עכ"ל הזהב אות באות והנה מ"ש מהתוס' בנדה דף י"ז לפענ"ד אם כההבנת אאמ"ו נ"י יהי' דברי התוס' סותרין למ"ש למעלה דבר"ה טמא ג"כ ספק ראיה אבל באמת דברי התוס' פשוטין וגם כאן כוונתם דבספק ראיה גם בר"ה טמא עכ"פ מספק ולא ילפינן מסוטה דיהיה בר"ה טהור בודאי ועל זה כתבו דבכ"מ ספק היינו דאף בר"ה אינו טהור בודאי ועכ"פ ספק טומאה הוא. ומ"ש בטעם הב' לא זכיתי להבין כוונתך ועל מה סובב והולך ע"כ לא יכולתי השב. ועל מ"ש על דברת הח"ץ דתימה הוא דבכל מסכת נגעים יש ראיות דלא כן הוא הנה אני בעניי אם כי בד' לא מצינא מכ"ש בשיתא ומה גם בנגעים אשר היא מהלכות עמוקות והעמומות בכ"ז אמרתי אסורה נא ואראה המראה הגדול הזה אולי אמצא מקום המבואר או משמע להיפך וחפשתי בכל מס' נגעים ולא מצאתי יתד לתלות עליו כי מה שנתבאר בפ"ו מנגעים משנה ד' בהרת יתירה מכגריס ובה מחי' יתירה מכעדשה רבו או שנתעטו טמאין ובלבד שלא יתמעטו מכשיעור וכן קי"ל כמ"ש הרמב"ם פ"ו מט"צ ה"ו אבל אין ראיה משם. כי שם איירי קודם ההסגר או אחר ההחלט אבל בעידן ההסגר כל שלא עמד בעיניו כמו שהיתה מה יושיענו מה שיש בו שיעור גריס הא עכ"פ לא עמד בעינו הראשון כמו שהי' ומידי דהוה אם כהה מד' מראות ועיין בפ"ד מנגעים משנה ז' כנסה ופשתה פשתה וכנסה ר"ע מטמא וחכמים מטהרין ולכל הפירושים שם מיירי קודם שנראה לכהן וא"כ מקרי עמד בעיניו דמה שנתמעט בתוך ההסגר לא אכפת לן וכמ"ש ג"כ התוס' בנדה שהבאתי לעיל דבתוך ימי ההסגר לא אכפת לן ומכ"ש אם נפרש דמיירי אחר ההסגר פשיטא דאין ראיה משם ועיין בפירוש המשנה ברמב"ם ור"ש ורע"ב והתוי"ט שהאריכו כלם בזה ועיין בט"צ פ"ד ה"ה ובראב"ד וכ"מ ובהלכה ט' ובראב"ד וכ"מ שם. דרך כלל אני בעניי לא מצאתי מקום אשר יאמר כי הוא זה משמעות להיפך ועיין בפ"ט משנה ג' א"ל לר"א מי שעלתה לתוך ידו בהרת כסלע ומקומה צרבת שחין א"ל יסגיר וכו' א"ל שמא תכנוס ותפשה ופירש הרמב"ם והרע"ב שמא תכנוס ותשוב כגריס ויפטור אותו הכהן הרי דאם היתה כסלע ותכנוס ותשוב כגריס ואפ"ה יפטור אותו הכהן וע"כ משום שלא עמד בעיניו ע"ש היטב ומשם משמע כמ"ש ודו"ק היטב. דרך כלל איני רואה שום משמעות שיזיז אותי מדעתי והכתוב הקפיד על עמידה בעיניו שזה הוה בפשה וגם בבתים הקפיד על עמידה בעיניו ונלמד מנגעי בגדים כמ"ש הרמב"ם בפירוש המשנה פי"ג מנגעים משנה א' ע"ש ואם אולי שגיתי הלא העמדתי במרחב רגלי ועמדתי בנקרת צור רבותינו בעלי התוס' שדבריהם אין להם מקום כ"א עפ"ז וגם אא"ז הח"ץ אשר כתב בהדיא כן ודו"ק. שוב מצאתי במרכבת המשנה פ"ד מט"ץ ה"ה שהביא ג"כ דברי התוס' בחולין וכתב ג"כ דס"ל להתוס' דאם לא עמד בעיניו אף שיש בו כגריס טמא ע"ש והוא פשוט בעיניו וכן עיקר ות"ל שגם אני הרנשתי בהתוי"ט שמשמע קצת להיפך ע"ש וייטב לך ועיין בפ"ט ממס' נזיר משנה ד' בברטנורה שם ודו"ק ועיין בנגעים פ"ה מ"ה משמע כדברי ודו"ק:
5
ו׳והנה במ"ש למעלה כדברת התוס' בד"ה ודלמא נראה לי כעת ליישב בפשיטות דהנה לכאורה קשה לי היאך מוכיח הש"ס דאזלינן בתר חזקה דלמא אדנפיק ואתי בציר לי' שיעורא ומאי מוכיח הא ע"א נאמן בספק טומאה בר"ה כמ"ש השב שמעתא שמעתא וא"ו פכ"ג להוכיח כן וא"כ הא ע"א נאמן באיסורין וא"כ נאמין להאיש המנוגע בעצמו אם יאמר דלא חסר ואתאי או להיפך היכא דיאמר דחסר ואתאי. אך באמת זה אינו דע"כ לא נאמן הע"א בספק טומאה רק היכא דלא אתחזיק וספק טומאה טמא אף באתחזיק טהרה ובזה ע"א נאמן אבל במקום דאתחזיק טומאה פשיטא דאין ע"א נאמן נגד החזקה כמ"ש הפוסקים ועיין ביו"ד סי' קכ"ז וא"כ שפיר הוכיחו דאזלינן בתר חזקה דאל"כ ניחוש שמא חסר ואתאי וע"א לא נאמן בזה. ובזה מיושב קושית התוס' שהקשו משום דלמא ספק טומאה ברה"י טמא. ולפמ"ש אתי שפיר דאם לא אזלינן בתר חזקה שוב הוא עצמו נאמן דלא שייך חזקה וע"כ דאזלינן בתר חזקה ולכך טמא מספק ואין ע"א נאמן נגד החזקה ובאמת טמא מכח דאזלינן בתר חזקה. ובזה מיושב קושית התוס' השניה דנוקי בחזקת טהרה ולפמ"ש אתי שפיר דאחר דאזלינן בתר חזקה שוב הו"ל ספק טומאה ברה"י וכמ"ש ודו"ק. ויש לפקפק קצת בזה וצ"ע עוד כי עדיין יקשה דמנ"ל להש"ס דאזלינן בתר חזקה והא דל"ח דלמא אדנפיק ואתי בציר לי' שיעורא הוא משום דהמנוגע אומר שלא נחסר ואם היה אמר שנחסר באמת היה נאמן דבאמת לא אזלינן בתר חזקה. וצ"ל דהש"ס מוכיח דא"כ למה לא כתבה התורה דאם אומר שנחסר דמהמנינן ליה ובפרט כיון דבאמת ילפותא דש"ס הוא על הקרא דמנ"ל חזקה מקרא אבל ודאי דידעינן חזקה מהלמ"מ כמ"ש הקדמונים ואכ"מ וכמ"ש לעיל בשמם וא"כ כיון דבאמת אזלינן בתר חזקה ואין העד נאמן שפיר מקשה דלמא אדנפיק ואתי בציר שיעורא וע"כ דאזלינן בתר חזקה ואין ע"א נאמן נגד החזקה וז"ב. ומעתה מיושב קושית התוס' דשפיר מוכח מקרא דאזלינן בתר חזקה דא"ל משום ספק טומאה דא"כ מהראוי להאמין הע"א וכמ"ש ודו"ק היטב כי הוא נכון מאד:
6
ז׳והנה על מ"ש למעלה ראיה מדברי המשנה פ"ט דנגעים משנה ג' במי שעלתה לתוך ידו בהרת כסלע ומקומה צרבת כשחין השיבני כבוד אבי מורי הרב הגאון ני' דאין ראיה משם דשם אינו טעון הסגר רק שבוע אחת וכל שלא פשה טהור. ויפה השיב ואדרבא לכאורה משם קצת ראיה להיפך דאל"כ מה אמרו והלא מקומה כגריס וקשה גם בכגריס שייך שמא יכנוס ויהיה פחות מכגריס ואח"כ יפשה ויחליטו וע"כ צ"ל דכל שאינו כגריס אין עליו שם נגע והו"ל כהלכה לה הנגע וחזרה דאינו מטמא אח"כ דל"מ פשה דכבר הלכה לה הנגע ופנים חדשות בא לכאן משא"כ בנשאר כגריס דשם נגע עליו רק שלא נפשה וכל שנפשה אח"כ טמא. אמנם אין ראיה משם דבכגריס כל שנפשה אח"כ כגריס כל שלא שייך בו שער לבן ומחיה דמקומה צרבת שחין והרי היא כבתחלה ואינו מטמא וכ"כ במרכבת המשנה בהדיא שם אלא שלא הביא ראיה ולפמ"ש הדבר מוכרח. אך לולא דמסתפינא הייתי אומר דמשם קצת ראיה למ"ש דכפי הנראה מלשון המשנה היה שם בהרת כגריס רק שנעשה במקומה צרבת ומי"ז לא שייך פשיון ושיער בכף היד ליכא ומחיה ליכא דאינו בשר חי אבל מקום הבהרת גופא אינו צרבת השחין וא"כ יקשה דלמה לא יטמא משום דנשאר כגריס אבל אינו מוכרח דאפשר דמיירי דמקומה ממש צרבת השחין כדמשמע פשטא דלישנא ואין ראיה ועכ"פ הדין שכתבתי למעלה אמת וברור דכל שלא עמד בעינו טהור ודו"ק וכ"כ במרכבת שם בפשיטות ודו"ק. והנה במה שרמזתי לעיל ראיה מפ"ט דנזיר משנה ד' בעת שלמדתי מס' נזיר בעיון ראיתי שראיה ברורה היא דשם מביאין התוס' בזה ובזה כסלע ואינו יודע איזה מהם כהה שניהם טמאים עד שיחזק לשניהם להיות כגריס הרי בהדיא דאף דלשניהם היה יותר מכגריס כל שכעת פחות ממה שהיה בתחלה מקרי פחות ולא עמד בעיניו וכ"כ בהדיא בשיטה מקובצת לנזיר דאם היו מכירין אותו שהיה בו מתחלה כסלע ה"ז טהור שהרי חזר ועמד בעיניו וכל הפסיון הלך לו ע"ש הרי בהדיא דכל שהפסיון הלך לו אף שיותר מכגריס טהור ומבואר כדברי ונתתי שמחה והודות לאלהים הנחני בדרך אמת ועיין ברמב"ם פ"ו מטומאת צרעת הלכה ו' שהעתיק הדין הלז ומבואר כמ"ש ת"ל. והנה המשנה הלז היא בנגעים פ"ה משנה ד' ה' וראיתי בספר חזון נחום הספרדי שהקשה למה לא יטמא ממ"נ דיש בו ס' טומאה אלא שלא ידענו איזהו וצריך ישוב דדמיא לחתיכה אחת משתי חתיכות וחשיב איסור קבוע לענין חטאת. והנה לפענ"ד לק"מ דל"מ בשני אנשים דודאי אין מקום לקושיתו דכל אחד יש לו חזקת טהרה אלא אף אם היה באיש אחד מכל מקום כל שא"י באיזהו הוא מטמאו טהור מגזה"כ כמ"ש הרמב"ם והר"ש דיליף מקרא דבעינן שיטמא את הודאי ולא את הטמא וז"ב ופשוט. ומ"ש עוד שם דא"כ למה כתב הרמב"ם פ"ו מט"צ ה"ה דכל ספק נגעים חוץ מב' ספיקות שמנינו כבר טהור וע"ז הקשה דלמה באלו השני ספיקות טמא כיון שלא נזקקו לטומאה לא ידעתי מה מקשה על הרמב"ם והא מקור דברי רבינו הוא לשון ששנו חכמים במשנה רפ"ה דנגעים כל ספק נגעים טהור חוץ מזה ועוד אחד והן הן השני ספיקות שכתב רבינו בפ"ד מט"צ ה"ט ובפ"ד ה"ו והטעם כתב התוי"ט שם דאוקמא אחזקה דשער בא מתחלה שחור וגם אוקמא אחזקה דאותה הנגע פשה ולא נתחדש נגע אחרת. שוב ראיתי בחזון נחום שם ריש פ"ב שהעתיק על ראש הפרק מה שמצא בשם הרא"ש ובמחכת"ה לא העתיק יפה שלפנינו נדפס ובא הרא"ש ועל כל ספק המוזכר במשנה ד' הן דברי הרא"ש הנ"ל דו"ק ותשכח. והנה מדברי המשנה פ"ה משנה ד' הנ"ל דיש ספק באיזה פשה סתירה גלויה למ"ש בטור על התורה פ' תזריע בשם הרא"ש דצריך לעשות רושם בכל הנגעים לידע הפשיון וזהו ההסגר דקרא וא"כ היכא משכחת לה הספק נחזי אנן הרושם ואם לא עשה הרושם הא לדידיה זהו ההסגר דקרא והוה כלא הסגיר כלל ובתשובה אחת לענין ע"א במקום חזקה תמהתי על הרא"ש תמיהות הרבה וגם מ"ש כעת צע"ג על רבינו הרא"ש:
7
ח׳והנה אחר שזכיתי לזה דכל שלא עמד בעיניו אף שנשאר כשיעור נגע דהיינו כגריס מ"מ טהור וכמ"ש בזה. היה נראה לכאורה לישב קושית התוס' בכתובות דף ע"ה גבי ספק אי בהרת קדמה לשער לבן או שהשער לבן קדמה דרבנן מטמאי ונתקשו בזה רבותינו בעלי התוס' דלמה יהי' טמא הא הוה ליה לאוקמא בחזקת טהרה ונדחק רבינו תם לפרש דמיירי בנזקק לטומאה והר"ש פ"ד דנגעים דחה דבריו דבנזקק לטומאה בכל ספק טמא כמבואר פ"ה שם ע"ש שהאריך בזה. ולפמ"ש היה מקום ליישב דמיירי שכבר הסגיר אותו בנגע שהיה יותר הכגריס ואח"כ נחסר והיה רק כגריס רק שנמצא בו שער לבן וספק אם השער קדמה כגון באופן שספק אם בא מחמת המכה או מצד השער בעצמו ואז ל"ש חזקת טהרה דבאמת יש בו שיעור טומאה כגריס רק שלא עמד בעיניו והי' טהור עכשיו שיש ספק שמא השער לבן בא מחמת הבהרת והבהרת קדים לכך מהראוי לטמא ונמצא לא שייך לומר דכבר נזקק לטומאה דזה אינו דלולא השער היה טהור דהרי לא עמד בעיניו כמו שהיה ומכל מקום חזקת טומאה יש לו דהרי באמת יש בו עדן שיעור טומאה כגריס. אך נראה דלפמ"ש רש"י ותוס' בכתובות שם דמה שנחלקו בשער לבן קודם הוא מדכתיב והנה נהפך שער לבן בבהרת וזה כתיב גבי מכוה והרי מכוה אין לו רק הסגר שבוע אחת בלבד כמבואר ברמב"ם פ"ה מט"ץ ה"ד וא"כ שוב לא שייך לאוקמא אחרי הסגר דאז כל שלא פשה ועל השער לבן ספק שמא שער לבן קודם בודאי ראוי לאוקמא בחזקת טהרה ולכך הוצרך ר"ת לפרש כגון שנולד לו טומאה אחרת וז"ב. ובזה מיושב היטב מה דנתקשה בספר בה"ז בחידושיו לרמב"ם פ"ט מנזירות על מה שפירש"י ותוס' שם מקרא דהנה נהפך שער לבן דכתיב גבי מכוה ולא פירשו מקרא דכתיב גבי נגעי עור הבשר והוא הפך שער לבן והיא תימה גדולה ובחידושי על התורה פ' תזריע הארכתי בזה. ולפמ"ש אתי שפיר דשם יש הסגר שני שבועות והיה משכחת לה לאחר הסגר שבוע אחת וכמ"ש ור"ת רצה לפרש דמיירי באופן דנולד לו טומאה אחרת וא"ש סברת רבנן ור"י וע"כ לא משכחת לה רק במכוה ודוק היטב. ובחידושי אמרתי בזה ע"ד הפלפול דהנה יש להסתפק בהך דבעינן שתקדום בהרת לשער לבן אי בעינן דוקא קדימה אבל כשנולדו בבת אחת לא טמא או דלמא דאף בבת אחת טמא ודוקא כשהשער לבן קדים טהור. וכאשר התבוננתי בזה ראיתי בר"ש פ"ד דנגעים משנה י"א שכתב דכל היכא דתנן ובה י"ג שערות לאו דאתי בהדדי בהרת ושער רק שהבהרת קדים ע"ש משמע דאף בבת אחת טהור ובעינן בהרת קדים ולפ"ז לפי מה דקיי"ל דאי אפשר לצמצם א"כ הוה כעין ס"ס ספק השער קדים או דלמא דבאו בב"א וג"כ טהור ולשיטת התוס' בעירובין דף ט"ו ובסוכה ובכמה מקומות בתירוץ הראשון הוה אי אפשר לצמצם ספק דלמא באו בב"א או לאו והוה ס"ס ואף לשיטת הר"ש ממאנביל לא שייך כאן שני צדדים דאדרבא יש שני צדדים להתיר שמא שער לבן קדים ושמא שער ובהרת כהדדי וטהור. והנה האיר ד' עיני ומצאתי בשיטה מקובצת בכתובות דף ע"ה שם שהרגיש בזה דיש ס"ס והאריך שם דגם בב"א טמא ע"ש אמנם כ"כ דמהר"ש לא נראה כן. ובזה נראה לפענ"ד דלפי שיטת התוס' בכמה מקומות דבידי אדם אפשר לצמצם א"כ בשחין ומכוה דבא בידי אדם שנכוה באש וגחלת ורמץ או בעץ או באבן שנקראו שחין או מכוה א"כ בכה"ג לא שייך ס"ס ולכך פירש רש"י ותוס' לענין מכוה ובאמת אם נימא דבב"א טמא כמ"ש בשיטה שם שוב הוה ס"ס להחמיר שמא בהרת קדים ושמא בבת אחת וכבר נודע דגם ס"ס להחמיר אמרינן ועיין מלמ"ל פ"ח מאה"ט וס"ס מועיל אף נגד חזקה דהוה כמו רוב ועדיף מיניה. ומיושב בזה קושית התוס' דלכך לא מוקמינן בחזקת טהרה ודו"ק ומהתימה דבשיטה מקובצת שם בשם רש"י מהד"ק מביא שלמד מקרא דשער בנגע הפך לבן ע"ש שמרכיב שני פסוקים פסוק דמיירי בנגעי עור הבשר ופסוק דכתיב גבי מכוה וצ"ע. והנה בהא דאמרו אם קדמה שער לבן לבהרת טהור וספק טמא ר"י קיהה וטהור והרמב"ם פסק דטמא מספק והכ"מ תמה בזה דהא בב"מ דף פ"ו נחלקו במתיבתא דרקיע עם הקב"ה והקב"ה אמר שהוא טהור וכן הכריע רבה ב"נ וכתב הכ"מ משום דלא בשמים הוא ואף שרבה הכריע כיון דהוה סמוך למיתה הוה בכלל לא בשמים הוא והוא דוחק גדול. והנה בסוף ספר באר הגולה נדפס דבר נחמד בשם הגאון החסיד מוה' ישראל קאזניצער וגם אני אענה חלקי דהנה בטעמא דרבנן דמטמאים ולא אזלי בתר חזקה וכתבו התוס' בנדה שהחזקה גרועה שדרך השער להתלבן מחמת הנגע ששערות הן שחורות בטבע ועיין בר"ש ותוי"ט מ"ש בזה ספ"ד דנגעים והנה כבר נודע מ"ש הקדמונים דתקנה מתקנין אף על המיעוט דהרי המיעוט ישנו בעולם כמו הרוב ודוקא כשאנן דנים על פרטי אמרינן שזה מן הרוב ועל המיעוט אין משגיחין משא"כ כשאנו מתקנים תקנה גם על המיעוט מתקנים וכעין דאמרו דאף דאתחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן כל שלא נודע חוששין לגניבה דמיעוט גנבי יש בעולם ועיין ש"ך חו"מ סי' קל"ג. ולפ"ז נלפענ"ד דבאמת בעוה"ז כשאנו דנין על איש פרטי שאירע לו ספק הלז אם קדמה הבהרת או השער אמרינן דטמא דהא אתרע החזקה משום שדרך של שער להתלבן מחמת נגע ורוב שערות שחורות אבל בעולם העליון ששם ליתא במציאות רק שנחלקו על הדין הלז איך הוא הדין בזה שפיר יש לומר דכל שיש עכ"פ מיעוט שיש להם שערות לבנות ושם אין אנו דנין על איש פרטי רק בכללות הענין וא"כ יש גם המיעוט כמו הרוב והרי רוב בעצמו אינו רק ספק רק שהתורה התירה לאותו ספק וכמ"ש בשיטה מקובצת ב"מ דף ז' וא"כ כיון דספק מן התורה להקל להרמב"ם א"כ שפיר אמר הקב"ה שהוא טהור ורבה ב"נ שפיר אמר שהוא טהור והיינו על השאלה ששאלו המתיבתא דרקיע שלא היה על הפרטי רק בכללות שפיר דנו בכללות שהוא טהור וז"ש הכ"מ דכיון שלא בשמים הוא והוא נשאל סמוך למיתה לא על פרטי רק על גוף הספק כיון שהיה מופשט מאיש שפיר הורה להקל אבל לדידן באמת הוא טמא דמדרבנן בודאי טמא גם ספק ועכ"ש כשריעא החזקה ודוק היטב כי הוא דבר נפלא ועמוק לפענ"ד. ובמ"ש למעלה דהוה ס"ס ושני צדדים להיתר יש לפרש המחלוקת של ר"י ורבנן דרבנן סברי דבב"א ג"כ טמא והוה שני צדדים לטמא ור"י ס"ל דבב"א טהור ואם כן יש שני צדדים לטהר ודו"ק:
8
ט׳והנה בשנת תרי"ז י"ב כסלו ג' וישלח שאל אותי תלמידי הרבני המופלג מוה' ניסן זיס ני' במה שהתוס' בחולין דף יו"ד ד"ה ודלמא הניחו לבסוף בצ"ע דמ"ש ממקוה ע"ז אמר התוס' בדף י"א שם ד"ה פרה אדומה כתבו די"ל דאיכא חזקה אחרת כנגדה דהעמד טמא על חזקתו ולמה לא נימא ג"כ דהעמד הפרה בחזקת כשרות ונשבוק חזקת טומאה של זה. ולא הבינותי כלל הדמיון וגם הא באמת בלא"ה צ"ע דמה מקשו התוס' ניזל בתר חזקה הא להס"ד דלא אזלינן בתר רובא מכ"ש דלא אזלינן בתר חזקה וכתבו המפרשים דהכי מקשו דכשיש חזקה ורובא אזלינן בתרי' ולפ"ז כל שיש חזקה כנגדו שוב לא אזלינן בתר רובא ומכ"ש בתר חזקה וא"ל בצירוף החזקה דז"א דהא באמת לא מצטרף דנגד חזקת פרה יש חזקת טמא כנגדו ודו"ק:
9