שואל ומשיב מהדורא רביעאה א׳:מ״בShoel uMeshiv Mahadura IV 1:42

א׳בענין מאכילין אותו הקל הקל תחלה מה שנסתפק בזה ספק חדש:

ב׳הנה מה שהוגד לי שהרב הה"ג מוהר"ר יעקב אבד"ק דיקלא ני' נסתפק בענין שאמרו דמאכילין להחולה הקל הקל תחלה היאך הדין אם אכל החמור אם עבר על האיסור או לא מי אמרינן כיון דגם האיסור החמור היה מותר לו אם לא הי' לו מה לאכול כי אם אותו החמור אף שכעת יש לו הקל בכ"ז עכ"פ קליש האיסור ולא נתחייב או דלמא כיון דאינו רק דחוי' כל שהיה יכול לאכול הקל שוב לא סגי דלא אכל הקל וכשיאכל החמור נשאר באיסורו.

ג׳והנה הוא ספק מושכל וראוי להתבונן בזה. והנה בראשית ההשקפה כאשר הגיד לי החריף מוה' איצק שמעלקיש ני' הספק הזה שכתב לו במכתב תשובה כתב לו הספק הלז. אמרתי דלפענ"ד יש לדמות הדבר להא דאמרו בסנהדרין דף ע"ד דרודף שהיה רודף אחר חבירו להרגו ויכול להצילו באחד מאיבריו ולא הציל נהרג עליו הרי דזה באמת ניתן להצילו בנפשו אם לא היה בכחו להצילו לו באחד מאבריו הרי הותרה אליו משום פקוח נפשו של הנרדף להרגו ואפ"ה כל שיכול להצילו באחד מאיבריו שוב נהרג עליו ומכ"ש בזה דיכול לאכול הקל הקל וא"כ כל שאכל החמור נענש על החמור. הן אמת דהרמב"ם פ"א מרוצח הלכה י"ג כתב דאין ממיתין אותו בב"ד רק דהרי"ז כשופך דמים וחייב מיתה אבל אין ב"ד ממיתין אותו אבל באמת הטור חו"מ סי' תכ"ה כתב דלמה לא ימיתו אותו הב"ד וכתב בב"ה ובכ"מ משום דבזה בעינן שיקבל עליו התראה והרי לא התרו בו שיקבל עליו דהוא נתכוין להציל וא"כ זה דוקא שם אבל כאן פשיטא דנענש ואף מיתה חייב. אך נראה דלפמ"ש הרא"ם פרשת וישלח וכן נראה מהריב"ש סי' רל"ח והובא במלמ"ל פ"ח מחובל הלכה יו"ד דדוקא אדם אחר הבא להציל צריך לדקדק בזה אבל הנרדף עצמו כיון שבהול על נפשו א"י לדקדק בזה ואף אם יכול להציל עצמו באחד מאבריו של הרודף והרגו מ"מ אינו נהרג עליו ואף דתמהו ע"ז בכנה"ג ואחרונים מסנהדרין דף מ"ט כבר הארכתי בזה בתשו' ליישב וא"כ ה"ה בחולה דהחולה עצמו אין לבו מיושב לדקדק בזה איזה קל ואיזה חמור אבל מי שמאכילו הוא נענש אם האכילו החמור והיה לו להאכילו הקל הקל הוא נענש עבורו.

ד׳ובזה נראה לפענ"ד הא דנקט ביומא דף כ"ג מאכילין אותו הקל הקל תחלה ולא נקט אצל החולה עצמו. ולפמ"ש אתי שפיר דהחולה בעצמו א"צ לדקדק כ"כ ואף אם יאכל החמור לא יענש משא"כ מי שמאכיל אותו הוא אסור לספות בידים להחולה איסור החמור וז"ב לפענ"ד: והנה יש להסתפק בטומאה דלא הותרה בציבור רק דחויה והיכא דאיכא טהורים בבית אב אחד או במשמר האחרת היאך הדין אם עברו הטמאים ועשו בטומאה אם אינם חייבים כרת כיון דאם לא היו טהורין היה נדחה הטומאה בציבור. ולפענ"ד נראה דבכה"ג חייבין דעכ"פ לאותן הטמאים לא נדחה הטומאה רק בשביל הציבור ויחיד נדחה לפסח שני רק משום ציבור נדחה וכל דלהציבור אפשר בטהרה פשיטא דהם עשו עבירה דלהם לא נדחה הטומא' כלל. וראיה ברורה מהא דדחקו זבים וזבות ונדות וכדומה ונכנסו לעזרה דחייבין על ביאת מקדש וכמבואר בפסחים דף צ"ה ומשום דלגבייהו לא נדחה הטומאה וה"ה בזה ואף דבדחקו טמאי מת ונכנסו להיכל פטורין אף שלא הותרו רק לעזרה וכדאמרו שם וכן פסק הרמב"ם פ"ד מביאת המקדש הלכה י"ב י"ג היינו משום דכבר נדחה לגבייהו עכ"פ לעזרה נדחה גם להיכל ומשום דממעט מקרא אבל במה שלא נדחה גבייהו כלל אף לעזרה ממילא נשארו בחיובם וה"ה לענין אם יש בית אב הטהורים וכמ"ש משא"כ לענין חולה דלגבי' הי' נדחה והוא בהול לדקדק בזה וכמ"ש ובאמת שלכאורה יש לדחות מ"ש ראיה מיכול להצילו באחד מאבריו דשאני התם דמ"מ יש כאן שפיכות דמים רק שלהצילו את הנרדף התירה התורה וכל שיכול להציל באחד מאבריו שוב איכא שפיכות דמים משא"כ בזה מ"מ נראה כיון דעכ"פ אם לא הי' יכול להציל באחד מאבריו כגון שלא ידע לכוין הי' פטור והיה עושה מצוה ואפ"ה חייב ביכול להצילו באחד מאבריו מכ"ש בזה דיכול לחיות ע"י הקל למה יעבור על החמור ולכאורה היה נראה לי טעם הדבר לחלק בין האיש הנרדף בעצמו לבין אחרים דבאמת כיון כל שיכול להציל הרי הוא עושה מצוה א"כ שוב הוה כטעה בדבר מצוה ועשה מצוה רק שנעש' עבירה ג"כ על ידו דקי"ל דיבמתו נדה בעל פטור שעשה ברשות משא"כ באשתו נדה בעל דחייב והי' לו לשאל' כמבואר בפסחים דף ע"ב וברמב"ם פ"ד משגגות וה"ה בזה האחר היה בידו לדקדק ואינו בהול כ"כ א"כ לכך חייב משא"כ הנרדף דבהול על נפשו א"כ הוה כטעה בדבר מצוה ועשה מצוה ולא הי' לו לשאול ולדקדק דהא בהול על נפשי וז"ב. ובזה נראה לפענ"ד ליישב הא דאמרו בסנהדרין דף מ"ט דא"ל מ"ט קטלית לאבנר א"ל גואל הדם דעשהאל הוה א"ל עשהאל רודף הוה א"ל הי' לו להצילו באחד מאבריו א"ל לא יכול לי' א"ל השתא בדופן החמישית כיון לי' וכו' ובראשית ההשקפה תמהתי דמה יענה רבינו שאמר דאין ממיתין אותו בב"ד ושם משמע דהרגו בסנהדרין ומצאתי בכ"מ פ"ט ממלכים ה"ד שהקשה כן על הרמב"ם ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת הכנה"ג הקשה על הרא"ם דבנרדף עצמו לא שייך לחלק בין יכול להצילו באחד מאבריו וכ"כ בזה בתשו' ליישב ולפמ"ש יש לומר דכל הטעם הוא דהו"ל טעה בדבר מצוה ועשה מצוה רק שנעש' בזה עבירה אחת אבל המצוה במקומ' שהרי מצוה להציל הנרדף ולפ"ז זהו בעלמא אבל כאן שבאמת אבנר התחיל ואמר יקומו הנערים ויצחקו לפנינו רק שאח"כ נעשה עשהאל לרודף שרדף אחר אבנר אבל כאן לא שייך לומר דעשה מצוה בזה שהציל עצמו דבאמת הוא התחיל בעבירה כמו שאמר לו יואב אח"כ שהוא גרם כל זאת וא"כ כל שיכול להציל פשיטא דנתחייב וז"ב.

ה׳ובזה מיושב קושית הראב"ד בפ"ט ממלכים ה"ד שם ודו"ק היטב בכ"מ ומלמ"ל שם ותמצא. ובזה מיושב סברת רבינו שמחלק שם בין ישראל לעכו"ם שעכו"ם חייב כל שיכול להצילו באחד מאבריו שבב"נ לא נצטוה על פיקוח נפש ואינו חייב להציל ואינו חייב רק משום דמפקד על דינים וכל שיכול להציל צריך לעשות כן ולכך חייב בכ"מ דלא שייך טעה בדבר מצוה משא"כ בישראל דעכ"פ בידי אדם א"א לדונו דדלמא באמת נתכוין להציל וז"ב. ובלא"ה נראה לי ליישב הקושיא מאבנר דשם באמת יש לומר דזה דאמר הש"ס דלא יכול לי' היינו שלא יכול לכוין וא"כ בהול על נפשו ולכך אמר לו דהשתא בדופן חמישית כוון לי' וא"כ לא הי' בהול כ"כ וא"כ הנרדף גופא חייב ג"כ וז"ב. עוד יש לומר דהנה הסמ"ק כתב וכן מצאתי בסמ"ע בחו"מ סי' תכ"ה דאף דרודף ניתן להצילו בנפשו מ"מ כל שמכוין לאיזה נקמה וכדומה הוה בכלל שופך דם וא"צ שיהי' רק לשם שמים שלא ישפוך דם ומעתה לכך כל שיכול להציל באחד מאבריו ולא הציל מתחייב בנפשו דאולי כוון לאיזה נקמה וכדומה. ומעתה ז"ש רבינו דאין ממיתין אותו בב"ד דדלמא באמת נתכוין להציל לש"ש אבל הלב יודע אם לעקל ולכך הוה כשופך דמים ונתחייב בידי שמים ומעתה ז"ש הי' לו להציל באחד מאבריו וא"כ כוון לנקמה והוה בכלל שופך דמים וא"כ עכ"פ יואב פטור דהוא הי' גואל הדם של עשהאל והוא יכול לטעון ברי שידע שכוונת אבנר הי' לנקמה ואדם יכול לטעון ברי לגבי עצמו ושפיר פטר נפשו יואב בטענ' זו וכמ"ש הרשב"א דלגבי עצמו יכול לטעון ברי אף נגד החזק' ורובא ע"ש ובפ"י בכתובות דף כ"ב ובק"א וז"ש לא יכיל לכוין וא"ל דהשתא בדופן חמישית כוון וא"כ ודאי נתכוין לשם רציחה והוה בכלל שופך דמים שעכ"פ יואב פטור בזה וז"ב ויש להאריך בזה ואכ"מ עכ"פ לפענ"ד הדין דין אמת. ולכאורה רציתי לדמות למה דאמרו ביבמות דף יו"ד ע"ב בין הוא בין האחין אינו חייבין לא על החליצה כרת ולא על הצרה כרת ומ"ט מי איכא מידי דמעיקרא אי בעי להאי חליץ ואי בעי להאי חליץ וכו' דזה לא דמי דשם בתחל' הי' לו רשות גמור לחלוץ להאי או להאי אבל כאן הא בתחלה ג"כ אין לו רשות לאכול החמור וז"ב ודו"ק. ובמ"ש לכאורה יש ליישב בזה קושית התוס' בפסחים דף מ"ו ע"ב דהקשו ומאן דס"ל הואיל בטלת כל מלאכת שבת דשייך הואיל וחזי לחולה. ולפמ"ש אתי שפיר דהרי גם החולה גופא אם הי' אפשר לו בקל ממנו הי' עובר אם עשה החמור וא"כ היאך שייך הואיל דהא לא עדיף אותו הבריא מאילו הי' חולה ולא הי' צריך לאותו דבר דהי' אסור לו לעשותו אותו הדבר והרי הבריא עכ"פ א"צ לאותו דבר מה תאמר דהי' חזי לחולה כ"כ עד שלא הי' סגי לי' רק באותו דבר זה ל"ש כ"כ. וזה יש לכוין בתירוצים של התוס' שכתבו דחולה שיש בו סכנה לא שכיח ולכאורה לפי מה דקיי"ל הכל חולים הם אצל צינה א"כ יהיה מותר לחמם בשבת ולפמ"ש אתי שפיר דהא משכחת לה שהיה חם לו בלי זה וא"כ שוב אסור.

ו׳ובזה מיושב היטב מה שהקשו כל האחרונים בהא דאמרו בחולין דף ט"ו כגון שהיה לו חולה בתוך ביתו והבריא והקשו דלפמ"ש התוס' דלא הוה מוקצה דשכיח שיחזור החולה לחליו א"כ שוב יקשה דאמאי יתחייב הא חזי לחולה וכאן לא שייך תירוצי התוס' דהא חזי לחולה דשכיח שיחזור לחליו. ולפמ"ש אתי שפיר דניהו דשכיח שיחזור החולה לחליו אבל הא יכול להיות רפואתו ע"י דבר אחר הקל ולא ע"י שחיטה וכדומ' וא"כ שוב לא שייך דחזי לחולה ובאמת לפמ"ש מי ששוחט לחולה ודאי אסור לשחוט כל דאפשר בקל וכמ"ש דהוא אינו בהול א"כ ל"ש הואיל דלדידי' אסור לעשות אף לחולה כל שאפשר בדבר אחר ודו"ק היטב כי הוא נעים ונחמד ת"ל:

ז׳והנה כ"ז אם נימא דפקוח נפש אינו רק דחויה ובזה יש לומר דאדחי לקל ולא לחמור משא"כ אם נימא דהותרה פקוח נפש א"כ שוב אפשר דאין נ"מ בין קל לחמור דאף דכל שאפשר בקל לא הותר החמור מ"מ אינו עובר בלאו כנלפענ"ד. ויש לתלות הענין במה דנחלקו בזבחים דף ל"ג אי אמרינן מדאשתרי אשתרי ומחלק שם בין מדאשתרי אשתרי ובין אם הוא רק דחויה ולפמ"ש רבא הסברא להיפך יש לומר דגם בפקוח נפש הוא להיפך ועיין בתוס' שם וביבמות דף ח' ובתשו' הארכתי בזה ואולי יש לתלות הענין בזה אף שיש לחלק בין השווים ודו"ק היטב. שוב ראיתי שהדבר מוכרח מהא דאמרי במנחות אמדוהו לשתי גרוגרות ויש שתי גרוגרות בעוקץ אחד ושלשה בשתי עוקצים דאסר לקוץ דמרבה בקצירה וכן קי"ל בסי' שכ"ח ועיין בשו"ת רמ"א סי' ע"ו ובשאגת ארי' סי' נ"ח ומבואר שם דאם עבר וקצץ אותו שיש בו רבוי קצירה דאסור ואף דיש לדחות מ"מ המעיין בשו"ת שאגת ארי' סי' נ"ח שם ימצא דמבואר דבכה"ג דמאכילין הקל הקל אם עשה החמור חייב דלזה לא נתן לדחות ע"ש ודו"ק ויתכן יותר דאל"כ יקשה הא כל שיש חולה לפנינו לא שייך חילול שבת דניתן לדחות בשביל החולה ולמה יתחייב וע"כ דכל שיש לקיים הפקוח נפש ע"י דחי' קלה אסור לדחות בחומר האיסור ודו"ק היטב.

ח׳והנה בציצין שאינם מעכבין דחייב כשחזר עליהם כדאמרו פרק ר"א דמילה יש להסתפק אם חייב עליהם בשבת כיון דהי' ניתן לדחות אם הי' בתחל' דאף ציצין שאינם מעכבין חותך ומסתברא לפענ"ד דחייב דהיה יכול לחתוך מקודם ואולי יש לומר כיון דבין כך ובין כך היה צריך לחלל שבת וא"כ אין נ"מ רק דהי' עושה בפ"א ועכשיו חוזר עליהם אבל חיוב לא שייך בזה ולפ"ז צ"ע דא"כ הא דפריך ממהל היכא מהלינן ומשני ממנ"פ וקשה אכתי נ"מ אם חייב כשחזר ומל דאם נימא דמחתך בבשר בעלמא אינו חייב ואם באמת מילה היא ואותן הציצין אינן מעכבין שוב אסור לחזור עליהם ויש ליישב בזה דברי הרי"ף שם ודו"ק: ובמ"ש למעלה יש ליישב מה דאמרו במכות דף י"ב שני טעיות טעה יואב טעה שאינו קולט אלא גגו וכו' ונשאל הרשב"א בתשובותיו סי' תקכ"ד למה לא אמרו שטעה גם בזה שחשב שאף במזיד קולט ובאמת אינו קולט אלא בשוגג וכמו שאמרו גבי שרו של אדום ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת יואב היה ס"ל דאינו חייב מיתה כדאמרו בדף מ"ט וטעה בדין וא"כ הרי אומר מותר חשוב שוגג לאביי במכות דף ט' ובדף י"ב מוזכר ג"כ אביי ואף לרבא כאן שגם ע"פ דין ביכול להציל לשיטת הרמב"ם פ"א מרוצח אין ממיתין אותו בב"ד וא"כ אין לך שוגג גדול מזה דפטור ואינו רק גולה ולא טעה בזה. שוב מצאתי במדרש רבה פ' מסעי פכ"ג שהקשה קושיא זו שיואב שהיה תחכמוני ראש השלישי' ואיך טעה שאינו קולט רק שוגג ומשני שאמר כל הרוגי ב"ד אין נקברין בקברות אבותי' מוטב שאמות כאן ואקבר בקברות אבותי והתירוץ אינו מובן ולפמ"ש אתי שפיר דהנה יואב טעה בזה וחשב דע"פ דין סנהדרין אין לו חטא משפט מות רק שהרשות ביד המלך להרוג אותן שא"י להרוג בב"ד וכמ"ש הרמב"ם פ"ב מרוצח ע"ש ולפ"ז אם היה ע"פ ב"ד ועיין תוס' סנהדרין דף מ"ט ע"ב ד"ה בשלמא לא הי' נקבר בקברות אבותיו אבל כל שנהרג ע"פ מלך שהתורה נתנה לו רשות להרוג כל המורדים בו אבל נקבר בקברות אבותיו וז"ב ונכון.

ט׳והנה הרשב"א כתב שם ליישב ולא זכיתי להבין דבריו דמ"ש שם לרש"י פירש דמזיד היינו שאמר הכתוב מעם מזבחי ולא מעל מזבחי ובזה טעה יואב שהחזיק בקרנותיו ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים דזה טעות בפ"ע אבל לא ידעתי היכן פירש"י דמזיד קולט ג"כ רק מעם מזבחי תקחנו ועל מזבחי קולט אף במזיד ועיין ברש"י בחומש ובמכות שם ובחידושי ריטב"א שם וגם במ"ש לדעת הרמב"ם ז"ל הוא דוקא כשנדון בדיני סנהדרין ולא בנדון דיני משפטי מלוכה בזה אף במזיד קולט נפלאות נפלאתי דגם ליואב דנו בסנהדרין וכדאמרו בסנהדרין דף מ"ט ואף בסוף שדנו מפני שמרד במלכות באמת חייב מיתה וכפי הנראה כוון הרשב"א כיון שאינו חייב מיתה רק ע"פ דין מלכות אף במזיד קולט אבל לא ידעתי מנ"ל זאת וגם לא זכר שם שכבר הקשו כן במדרש רבה פרשת מסעי. שוב מצאתי בעקידה פרשת משפטים שגם הוא הקשה כן מדעתא דנפשיה כקושית הרשב"א וגם הוא נדחק ולפמ"ש יש לומר דיואב חשב שיהרגהו על דהרג לאבנר ובזה טעה בדין והו"ל שוגג ודו"ק. ומצאתי בספר מקום שמואל סי' כ' שהביא קושיא בשם זקני הגאון הנשר הגדול מוה' העשיל זצ"ל שהקשה בהא דחשב הש"ס במכות הטעותים שטעה יואב ולא חשב שאדוניהו קדם לו בטעותים אלה שהרי כתב שם במלכים א' סי' ב' שאדוניהו ירא מפני שלמה ויקם וילך ויחזק בקרנות המזבח הרי שטעה ג"כ בזה ולא עוד שכפי הנראה ניצל אדוניהו משום זה וקרנות המזבח קלטוהו והוא תימה רבה והמחבר הנ"ל השיב שלפי שאדוניהו הי' רק מורד במלכות והרי הרמב"ם כתב בפ"ה מרוצח הלכה י"ג י"ד שמי שמתיירא שלא יהרגהו המלך בדין המלכות וברח למזבח ונסמך לו ואפילו הי' זר הרי"ז ניצל וא"כ לכך ניצל אדוניהו אבל יואב שהרגו שלמה מצד שנתחייב בדין על שהרג לאבנר ועמשא וא"כ לכך לא הי' ניצל רק בשוגג ובעי שיהיה על המזבח ומזה יצא לו לרמב"ם דינו שהכ"מ לא ידע מקורו וגם יואב סמך על זה שהוא חשב שרצה להרגו ע"פ דיני מלכות ולכך חשב להנצל אף בקרנות המזבח.

י׳ובאמת אף שדבר חכמה אמר אבל ברשב"א מבואר בהדיא דיואב נידון בדיני משפטי מלוכה ולא בדיני סנהדרין ולכך אף במזיד ניצול ולא טעה בזה וכמ"ש למעלה. ובאמת שאף שלא אמרה רבינו הרשב"א ראוי להאמר שהרי מבואר כן בש"ס סנהדרין דף מ"ט דיואב נפטר על הריגת אבנר ועמשא רק בשביל שמרד במלכות ע"ש. ואף דלפ"ז דברי רבינו תמוהים ע"כ צ"ל כמ"ש הכ"מ דאדרבא מורד במלכות שאני שאין המזבח קולטו.

י״אהן אמת שגם דברי הכ"מ דחוקים דהא הרמב"ם כתב דאם מתפחד שלא יהרגנו בדיני המלכות וא"כ הא זה הוה מורד במלכות דאל"כ אסור להמלך להרוג נפש מישראל ועיין פ"ג ממלכים ה"ח. אמנם לפענ"ד הדברים נכונים דהנה רבינו ז"ל כתב בהי"ב שם המזבח קולט שנאמר בהורג בזדון מעם מזבחי תקחנו למות מכלל שההורג בשגגה אינו נהרג במזבח והקשה במלמ"ל דמשמע דממתינין לו עד שישלים העבודה והרי גם בהורג במזיד ממתינים לו עד שישלים עבודתו כדדרשו ביומא דף פ"ה מעם מזבחי ולא מעל מזבחי ופירש"י דאם התחיל העבודה אין מפסיקין לבא לדין אלא משלים עבודתו ע"ש שהעלה בצ"ע. ולפענ"ד נראה דהדבר נכון דהנה באמת יש לחלק דאף דבמזיד קולט היינו אחר שכבר נגמר דינו להריגה או במקום שעכ"פ כבר נדון אף שלא נגמר דינו מ"מ הב"ד יודעים בבירור שזה יהיה נדון למיתה והלך זה וברח למזבח אין קולטו ולוקחין אותו אף שהתחיל בעבודה אבל אם לא דנו אותו עדן רק שכששמעו שהרג ובאו עדים להעיד עליו הלך זה וברח למזבח אין מפסיקין עבודתו וז"ש רש"י לבא לידון היינו שידונו אותו וממתינין עד שיגמר עבודה אבל ההורג בשגגה אף שנדון לגלות כבר והלך וברח למזבח אינו נהרג במזבח והיינו לענין זה שאם מצאו גואל הדם שם אין הורג אותו ואם הרגו נהרג עליו וכמ"ש רבינו ומכ"ש באם לא נתחייב גלות עדיין דנהרג עליו הגואל הדם ולכך כתב בהלכה י"ד וכן מי שקלטו המזבח אין מניחין אותו שם אלא מוסרין לו שומרים ומגלין אותו לעיר מקלט והיינו באם כבר נתחייב בב"ד גלות וז"ל רבינו בד"א במחויב גלות אבל מי שפחד מן המלך שלא יהרגנו בדין המלך או מב"ד שלא יהרגוהו בהוראת שעה וברח למזבח ונסמך לו זה ניצל אף שהוא זר ואין לוקחין אותו מעל המזבח לעולם היינו אף דבזה ל"ש שלא נתחייב עדן דהא המלך רשות להרגו בלי עדים והתראה ואפ"ה כל שיהיה תמיד במזבח ואפילו נסמך לו הרי"ז ניצל אלא א"כ שנתחייב מיתת ב"ד בעדות והתראה שזה לוקחין אותו מהמזבח לאחר גמר עבודה ואצל המזבח דהיינו בקרנותיו אף קודם התשלום עבודה. ומעתה מיושב היטב קושית הכ"מ דיואב שבאמת נתחייב מיתה כדאמרו בסנהדרין דף מ"ט דאתי' ליואב ודייני' והוא הלך להמזבח להנצל וא"כ פשיטא דכל שנתחייב מיתה יהיה באיזה דבר שיהיה שפיר טעה יואב שאינו ניצל דהא באמת נתחייב מיתה בדין לא היה רק משום שמרד במלך וא"כ יצא מכלל מזיד ולא בא לכלל שוגג ולכך כל שלא סמך רק בקרנות המזבח והיה זר וכדומה לא הועיל לו המזבח אבל אדוניהו שלא נידון עדן רק שנתיירא שמא ירצה המלך להרגו ע"כ לא הרגו שלמה. ובזה מבוארים הפסוקים שם יפה שבאדוניהו כתיב ואדוניהו ירא מפני שלמה ויקם וילך ויחזק בקרנות המזבח ויוגד לשלמה לאמר הנה אדוניהו ירא את המלך שלמה והנה אחז בקרנות המזבח לאמר ישבע לי כיום המלך שלמה אם ימית את עבדו בחרב והיינו שעוד לא נדון כלל רק שמתיירא שמא יהרגוהו בדיני המלוכה כי במה שרצה למלוך עוד לא נקרא מורד במלך כי עוד לא נבחר שלמה ואחר שאמר דוד כי שלמה ימלוך באמת הלך לו ורק שנתיירא שיעליל עליו בדיני המלכות וימצא עליו חטא לכך הועיל לו קרנות המזבח. וז"ש שלמה אם יהיה לבן חיל לא יפול משערתו ארצה ואם רעה תמצא בו ומת והוא הדברים אשר דיבר הרמב"ם דמי שמתיירא שלא יהרג בדיני המלכות או בהוראת שעה לזה מועיל אחיזה אבל ביואב כתיב והשמועה באה כי יואב נטה אחרי אדוניהו והיינו שכבר דנו אותו למורד במלכות כדאמרו בסנהדרין שם וא"כ בזה לא הועיל לו הקרנות המזבח וטעה בזה ולכך אמר עשה כאשר דיבר ופגע בו ותדע שהרי אח"כ כשחטא אדוניהו לא רץ להנצל ע"ג המזבח כי אחרי שכבר נגמר דינו לא מועיל לו המזבח ומ"ש המלמ"ל דבסנהדרין דף ל"ה ע"ב אמרו דרציחה דוחה עבודה והיינו אף שהתחיל כבר. הנה הוא בעצמו הרגיש שרש"י לא פירש כן ודייק בהדיא שאם רוצה לבא לדין ע"ש ומ"ש דבש"ס שם משמע דלא כפירושו דאל"כ מה פריך לאביי אלא הא דכתיב מעם מזבחי תקחנו למות והקשה הא אצטריך לזה דלא נעבירהו מהעבודה לא זכיתי להבין דזה נשמע מדיוקא דמעם מזבחי ולא מעל מזבחי והש"ס מקשה דמכל מקום גוף הקרא דמעם מזבחי לא צריך כלל והי' לו לכתוב דמעל מזבחי לא תקחנו ובמכילתא אמרו מעם מזבחי מגיד שמבטלין העבודה מידו ויוצא להרג והקשה הזית רענן דמשמע שאף שעבודה בידו מבטלין העבודה והרי דרשינן מעם מזבחי ולא מעל מזבחי ולפמ"ש אתי שפיר דשם מיירי שכבר נגמר דינו וברח למזבח בזה מבטלין עבודתו אבל בבא לדון ולא נודע אם חייב כלל פשיטא דאין מבטלין עבודה ומה שהקשה בזית רענן מדברי הרמב"ם זהו קושית המלמ"ל וכבר כתבתי בזה גם מ"ש הז"ר להקשות דלמה לא קאמר ביומא ג"כ שטעה דשוגג הוא דקולט ולא מזיד כבר כתבתי דזהו קושית הרשב"א ומ"ש במקום שמואל דיואב היה שוגג כבר זכרתי בה לעיל ע"ש ועיין במקום שמואל שהאריך הרבה בענין זה אבל לא העלה דבר ברור ולפענ"ד מ"ש הוא נכון מאד והם קילורין לעינים ולפענ"ד יש להרמב"ם יסוד חזק מהמקראות והש"ס הנ"ל והנה גם המלמ"ל פ"ה מרוצח הבין בדברי רש"י שס"ל שאין חילוק בין שוגג למזיד ולא ראה דברי רשב"א סי' תקכ"ד ואם ראה הי' שמח מאד שהרשב"א ביאר כן בהדיא ודו"ק: אחר זמן רב מצאתי בספר דרך הקדש הנספח לספר מגיד מראשית להרב מוהר"ח אלפנדרי הספרדי שכתב בדרך הקדש דף ג' ע"ד להסתפק בשם אחד המיוחד מגדולי הדור בהך דכהן ונזיר דקי"ל דיטמא נזיר ואל יטמא כהן איך הדין אם עבד ונטמא הכהן אם לוקה אי נימא שכיון שעכ"פ לגבי מת מצוה נדחה טומאה וגם הכהן מותר לטמאות למת מצוה אי לא הי' אחר א"כ איסור הטומא' נדחה ושוב אף שיכול הנזיר לטמאות מ"מ אם הכהן נטמא לו לא לקי או דלמא דכיון שיש נזיר לפנינו נדחה הכהן מזה ולא מקרי מת מצוה ויע"ש שהלשון מגומגם וקצת חסר אבל הכוונה היא כך וכתב שיש לפשוט מהא דאמרו בירושלמי בנזיר פרק כה"ג בסופו נזיר עולם ונזיר נזירות אית תני יטמא נזיר עולם וכו' כהדא דאמר ר"א דעובר משום לא תטמא וכו' והרי דאף דלגבי נזיר ליכא לאו דטומא' שהרי נדחה הוא אם החליף עובר בלאו ה"ה כ"ג ונזיר אם נטמא הכהן עובר בלאו דטומאה ע"ש הנה מבואר דאף שנדח' הדבר כל שעשה בדרך שאינו נדחה עובר וה"ה בזה הספק שנסתפק הרב הגאון הנ"ל הלא מראש ובאמת שהיה מקום לומר דלא ילקה בכה"ג שנטמא לפמ"ש בברכות דף כ' ולגמר מינה שב ואל תעשה שאני והקש' רש"י מכה"ג ונזיר שמטמאין למת מצוה בקום ועשה וכתב רש"י דהלאו דטומאת מת לא נאמר במת מצוה וביאר הרמב"ן בספר תה"א וע"פ שם דעל מת מצוה לא נאמר הלאו דטומא' כלל דאין מקום לקיים הלאו דטומא' במת מצוה כלל ולפ"ז שוב לא נאמר הלאו כלל ע"ז והיה מקום לומר דהותר לגמרי אבל זה אינו דאף דהותר היינו למת מצוה אבל כל שיש נזיר עמו שוב לא נקרא מת מצוה לגבי הכה"ג ותדע דאל"כ שוב לא שייך לומר דלא נאמר הלאו דטומא' לגבי מת מצוה דהא משכחת לה בכה"ג וע"כ דלגבי הכהן גדול לא מקרי מת מצוה כלל וז"ב ופשוט:

י״בודרך אגב אזכיר מה דראיתי בדרך הקדש שם מ"ש לתמוה על התוי"ט והרע"ב בזבחים פרק כל התדיר דהרע"ב אומר שתדיר ומקודש תדיר קודם והתוס' יו"ט תמה דמנ"ל למפשט מה שבש"ס נקטה באבעיא וע"ז כתב הוא דהדבר מבואר בירושלמי שם דאמר דאתיא דר"א כב"ש דב"ש אומרים תדיר ומקודש תדיר קודם כן ר"א אומר תדיר ומקודש תדיר קודם ובמחכת"ה טעה בזה טעות גדול דאדרבא כיון דר"א אתיא כב"ש והיינו דלכך יטמא כהן ואל יטמא נזיר דנזיר מקרי תדיר שנוהג בכל בין בישראל בין בכהן כמ"ש הפני משה שם וא"כ הרי אנן קי"ל כחכמים דיטמא נזיר ואל יטמא כהן וע"כ דמקודש קודם ולכאורה רציתי לומר דהא באמת טעות הוא בירושלמי וצ"ל דאתיא כב"ה וא"כ ר"א אתיא כב"ה וכמ"ש הפני משה שם דהא ב"ה ס"ל דמברך על היין ואח"כ על היום דיין תדיר וא"כ שוב יש לפסוק כר"א אבל מ"מ הדבר תימה דהרי מ"מ קי"ל כחכמים דר"א וגם דהש"ס דילן בזבחים דף צ"א דחי לה דאין ראי' מב"ה ולכך פסק הרמב"ם דאיז' שירצה יקדים דס"ל כש"ס דילן ובחנם נתקשה בזה בדרך הקדש על הרמב"ם דכאן פסק כחכמים ושם פסק דאיזה שירצה יקדים והיה לו לומר דמקודש קודם (כצ"ל בדרך הקדש שם ולפנינו כתוב דהיו לו למפסק דתדיר קודם והוא תימה ואולי כוונתו דהי' לו למפסק כב"ה) אבל הכל א"ש דהרמב"ם דחה כל הירושלמי במקום דהש"ס דילן דחה לכ"ז ואמרו דשאני התם דאטו שבת לברכת היום אהני לברכת היין לא אהני וכן מוכרח שם לומר דאל"כ יש לפשוט מכל הני דמייתי שם בזבחים. ובלא"ה תימה על הירושלמי דבאמת לפי הירושלמי ע"כ דר"א כב"ה והרי ר"א שמותי הוא והיינו מתלמידי ב"ש כמ"ש התוס' בנדה דף ז' ע"ב ד"ה שמותי הוא ולדעתי מש"ה אין הלכה כר"א ויצא ב"ק שהלכה כדבריו ואפ"ה לא אשגחי' בי' משום דב"ש במקום ב"ה אינה משנה וגם ר"א לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו כדאמרינן בסוכה דף כ"ז ועיין יבמות דף ט"ו ובב"מ דף נ"ט ודו"ק היטב:

י״גוהנה אחר זמן רב ראיתי בה"ה פ"ב משבת הי"ד ובמג"א סי' שכ"ח ס"ד וסי"ז בהקיז דם ונצטנן דעושין מדורה וה"ה לכל חולה שיש בו סכנה דאף דיוכל לחממו בבגדים מ"מ יוכל לעשות מדורה אף שאין במניעת המדורה סכנה דיכול לחממו בבגדים. והנה לכאור' תמוה דא"כ מה נחלקו במאכילין אותו הקל הקל תחלה הא אף שאין במניעת הדבר סכנה אפ"ה כל שיש סכנה בגוף החולי מותר אף שיכול להאכיל שאר דברים והוא תימה רבה לפענ"ד ודוחק לומר דדוקא לענין אכילות האיסורים הוא דקפדינן ולא בעשיית שאר איסורים ולומר דאיסור אכילה חמור יותר וכעין שכתבו התוס' בכמה מקומות לענין בהמתן של צדיקים דזה דוחק.

י״דולחומר הנושא יש לי לומר לפמ"ש התוס' בפסחים דף מ"ו והבאתי לעיל דאם נימא הואיל בטלת כל מלאכת שבת דחזי לחולה וכתבו דחולה שיש בו סכנה לא שכיח וא"כ כל שיש כאן חולה שיש בו סכנה שוב אף שאין במניעת אותו הדבר סכנה אפ"ה ל"ש איסור מלאכה דשייך הואיל אם הי' צריך להדבר הלז דוקא וא"כ אין בו רק איסור דרבנן ומותר אף שאין במניעת הדבר סכנה.

ט״וובזה מיושב מ"ש המחבר בסי' שכ"ח ס"ו דבזמן הזה אף שבאו על עסקי ממון מחללין וכתב המ"א דקשה דיניחנו ליטול הממון ולא יחלל שבת וע"ז שאל הרב מוה' אברהם קאמף ני' דלפי דברי הה"מ והמ"א בסי' שכ"ח הנ"ל א"כ כל שיש סכנה אף שאין במניעת אותו הדבר סכנה מותר לחלל השבת ולפמ"ש א"ש דשם לא שייך זאת: ובלא"ה יש לחלק דשם עדיין אין כאן לפנינו סכנה אף שאפשר שיבא לידי סכנה מ"מ כל שכעת אין כאן סכנה ברורה לפנינו לא מקרי סכנה ושפיר הקשה המ"א ודו"ק.

ט״זאחר כמה שנים נתיישבתי בזה דיש לחלק דבשלמא שם במדורה דהמדורה בודאי מועיל לחממו רק שע"י בגדים ג"כ נוכל לחממו ולא יהיה סכנה אבל מ"מ המדורה היא רפואה בדוקה שיתחמם תיכף והבגדים לא יחממו כ"כ במהרה והחמימות בעצמותו אינו כ"כ כמו מדורה וא"כ פשיטא דמותר לעשות לו מדורה שהיא רפואה בדוקה ויוכל להתחמם תיכף אבל גבי מאכילין אותו הקל הקל תחלה שגוף המאכל הוא שוה בין מנבילה או מטבל ושביעית וכדומה ורק שעל חומר האיסורים אנו דנין בזה בודאי יש למעט באיסורין כיון שהמאכל רפואה שוה מזה או מזה וז"ב לפענ"ד והנה בהא דהארכתי למעלה בסנהדרין דף מ"ח מ"ט גבי יואב ארשום מה שנתחדש לי בשנת תרט"ו אור ליום הששי חיי שנתחנך ביהכ"נ בבהכ"נ הגדולה דפה לבוב בתו"ה בעזרת הבהכ"נ וכבדוני שאגיד להם השיעור בש"ס ואז הי' לומדין אותו העלה ואמרתי בהא דאמרו מ"ט קטלת לעמשא א"ל עמשא מורד במלכות הוה וקשיא לי טובא לפמ"ש התוס' במגלה דף ט"ו ע"ב ד"ה מורד דאף דמורד במלכות א"צ למדייני' מ"מ צריך לדונו רק לא כשאר ד"נ שצריך להלין הדין עד למחר ע"ש וא"כ כאן מה טענה היא זו הא מ"מ לא דנו אותו בסנהדרין וא"ל דניהו דצריך למדייני' מ"מ כל שלא דנו מ"מ אינו נהרג כיון שעכ"פ הי' בר קטלא בדיני דמלכותא דז"א דכבר כתב הטורי אבן במגלה שם דכל דצריך למדייני' אם דנו בלא סנהדרין חייב עליו מיתה ע"ש שהאריך בראיות ובאמת לפמ"ש הטורי אבן שם ליישב קושית התוס' מיושב גם כאן אבל לדברי התוס' תמוה כאן.

י״זוהנראה לי בזה דהנה בהא דאמרו במגלה שם וכי דנין דיני נפשות בלילה תמוה דמנא ידעה דלא גמר דינו ביום דכבר דרשו בסנהדרין דף ל"ו דדנו בסנהדרין. אמנם באמת זה אינו דהרי עכ"פ גמר הטענות צריך שיקבלו בפני בע"ד ובד"נ בודאי בעי עכ"פ גמר טענות בפני בע"ד ועיין תשובת הרשב"א הובא בב"י חו"מ סי' שפ"ח מה שכתב למלך בדבר היסוד וא"כ ע"כ דהי' דוד צריך לדון אותו בפניו בגמר דין וכיון שנשבע שעד אור הבוקר לא יהיה נשאר משתין בקיר ע"כ הקשת אותו דהא אין דנין דיני נפשות בלילה וגמר"ד בודאי אסור וע"ז השיב לה דמורד במלכות הוא וא"צ למדייני והתוס' נדחקו בזה לפי דרכם אבל לפמ"ש אתי שפיר דהרי הרשב"א שם כתב דה"מ דבעי בפניו בדין ב"ד אבל בדין מלכות הם א"צ לדון רק כפי האמת ונהרג בד"מ אפילו ע"פ קרובים וע"פ עצמו וא"כ א"צ למדייני' והיינו שהבע"ד יבא לפניהם זה א"צ ולכך לא בעי הלנת דין דבזה לא שייך והצילו העדה. ולפענ"ד הטעם הוא פשוט דכל הטעם דהלנת דין הוא משום דכבר עבר על החטא וא"כ מה לנו במיתתו בזה לא יקים האיש הנרצח לעמוד על רגליו שכבר מת אבל כאן הוה הצלת העולם כלו דהמלך הוא משגיח על כללות המדינה לא שייך בזה והצילו העדה. ומעתה גם כאן יש לומר דבאמת כבר נדון בסנהדרין רק שלא הי' בפני בע"ד וע"ז שפיר אמר דמורד במלכות הוה וא"צ למדייני' ודו"ק. וזהו דאמרו בירושלמי הובא בתוס' סנהדרין דף ל"ו ד"ה רבה דאמרה לו וכי דנין דיני נפשות בלילה וא"ל כבר נגמר דינו ביום ואינו מובן ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת גם הירושלמי ס"ל דמורד במלכות היה וא"צ למדייני' אבל זה לקבל טענותיו אבל לדונו צריך לדון אותו וז"ב. ובזה אתי שפיר הא דיליף בסנהדרין דף ל"ו מויחגרו איש את חרבו ויחגור גם דוד חרבו דדן אותו לכאורה הא לא כתיב רק חגרו איש חרבו. ולפמ"ש יש לומר דהרי הרמב"ם בפ"ג ממלכים בה"ח כתב דאין למלך רשות להרוג אלא בסייף וכבר כתבתי שם מקורו וא"כ זה שאמר חגרו איש חרבו משום דמורד במלכות היה.

י״חוהנה בהא דאמרו אלא האי גברא מורד במלכות דכתיב והשמועה באה אל יואב כי נטה אחרי אדוניהו ואחרי אבשלום לא נטה ולכאורה צ"ב למה לי מה דלא נטה אחרי אבשלום. אך נראה דהנה בהא דאמרו במגלה שם דאמר דוד מורד במלכות הוא והשיבה היא עדיין לא יצא טבעך בעולם ולפ"ז יקשה הא בעת שרצה להמליך את אדוניהו ודאי לא יצא טבעו של שלמה וניהו שהקב"ה הבטיח המלוכה לשלמה הא לדוד ודאי הובטח לו המלוכה ואפ"ה הודה לה דלא יצא טבעו ומכ"ש בשלמה. אך נראה דהנה באמת צ"ב מה בכך דלא יצא טבעו בעולם הא מכל מקום הובטח לו המלוכה וכבר משחו שמואל ואמרו במדרש דאפילו היושבים בקרונות ידעו כי דוד יהיה מלך. אך נראה דכל הטעם דמורד במלכות הוא משום דהמלך הוא לצורך תיקון העולם והוא מנהיג העולם ולכך החמירה תורה בו ולפ"ז שם דניהו דהי' מלך אבל כ"ז ששאול מלך לא הי' תיקון העולם בו א"כ לא נקרא מורד במלכות. ומעתה זהו שם אבל כאן דהמרד הי' שמרד בדוד שדוד עדיין חי והרי באבשלום לא נטה יואב משום דעדיין לחלוחית של דוד קיים אף שדוד הי' גם אז זקן והיינו משום דגם יואב ס"ל דכ"ז שדוד חי מלכות שלו הוא וא"כ למה נטה אחרי אדוניהו והא דוד קיים ושפיר נקרא מורד במלכות.

י״טוהנה לכאורה הי' נ"ל דל"ש בזה מורד במלכות דהא כל הטעם הוא משום דמלך יעמיד הארץ וצורך בו לתיקון המדינה אבל זה במלכי אוה"ע או אף במלכי ישראל שלא הי' נכנעים לתורה אבל דוד ומלכי ב"ד הצדיקים שהי' מאמינים שעיקר תשועתם ד' וכמ"ש האלשיך ואשר חרב גאוותיך וא"כ לא שייך מורד במלכות. ובזה יש לפרש הא דאמרו ופליגא דר"א דאמר אלמלא דוד לא עשה יואב מלחמה ולא נודע מה זה דפליגא ועיין בחידושי רי"ף ולפמ"ש כל הענין דמורד במלכות לא שייך כל שעיקר הוא ע"י התורה. ובזה נראה לי דזה שנענש יואב דבאמת הוא הרג לעמשא על שמרד במלכות וא"ל דאכין ורקין דריש ויפתחו במסכתא ולכאורה לא נודע אטו לא היו צריכין לצאת למלחמה וא"כ איפוא אחר שנצטוינו להגות בתורה לא שייך כלל מלחמה ומצינו בדוד ויהושע שהלכו למלחמה ויהושע לן בעמק. אך באמת זה אשר דברתי דבאמת האלשיך ביאר ואשר חרב גאוותיך והיינו דהמלך עפ"י התורה א"צ תכסיסי מלחמה רק שלגאוות ישראל הותר לו החרב ולפ"ז כל דרבנן פתחו המסכתא ולא רצו לבטל באמת הרשות בידם ואין לכופם דהא עיקר המלחמה ישראל נושע בד' ולפ"ז שפיר נענש יואב דממנ"פ אתה דס"ל דעיקר המלוכה תלוי באנשי חיל א"כ עדיין לחלוחית של דוד קיימת ולא היה לך לנטות אחרי אדוניהו והרי אחרי אבשלום לא נטית בחשבך דאף שאבשלום היה גבור חיל מ"מ דוד גדול ממנו בתורה וגם בגבורה וא"כ למה נטית אחרי אדוניהו ודו"ק. והנה בחידושי הקשיתי בהא דאמרו שם אלקים ל"ל וקשה הא נ"מ דמצד קללת מלך ובזיונו היו יכול לאחוז בקרני המזבח משא"כ בשביל קללת אלקים ל"מ. ואולי כיון דלא קלט אלא מזבח בית עולמים א"כ בימי נבות דאחאב בעוה"ר ביטל שלא יעלו לירושלים לרגל לא קלט בית עולמים גם כן דהם בעצמם לא אחזו קדושת מזבח וצ"ע בזה. ומיהו בלא"ה יש לומר דהיו משמרין אותו שלא יברח לירושלים וגם לפמ"ש הכ"מ דמורד במלכות לא מועיל קליטת המזבח ע"ש בפ"ה מרוצח הי"ד א"כ לק"מ ודו"ק:

כ׳והנה צ"ב מה אמר יואב לא כי פה אמות והא באמת טעה יואב וסבר שיקלטו המזבח וא"כ קלטו המזבח ולא ימות ולפענ"ד נראה דהנה באמת דייני' ליואב בשביל אבנר ועמשא ובשביל שמרד במלך וכ"כ דבמורד במלך קולטו מזבח ובשביל מה שמתחייב מיתה בב"ד אין קולטו המזבח והנה יואב לא ידע בשביל מה רוצים להרגו ואולי הורגין אותו בשביל שנתחייב באבנר ועמשא א"כ שוב לא יועיל לו קליטת המזבח ואמר כי פה אמות והיינו שעכ"פ מצד מרידת המלך אין אני חייב אבל אני חייב משום אבנר וא"כ פה אמות ויתכן להעמיק יותר כי המלך אין לו רשות רק בסייף והיינו כהריגת המלך בסייף ואף דגם רוצח בסייף אבל הנ"מ לענין נכסים וזה דקאמר בשלמא למ"ד הרוגי מלך נכסיהם ליורשים היינו דאמר פה אמות ולכאורה הא נ"מ לענין גוף המיתה שהרי החזיק בקרנות וע"כ דבאמת הוא חשב שבין כך ובין כך יהרג ניהו דחייב בשביל אבנר אבל הנ"מ לענין נכסים וזה דקאמר לחיי שעה היינו דהרוגי ב"ד צריך דו"ח וכדומה משא"כ הרוגי מלכות וז"ב. ולפ"ז אחר שאמר פגע בו והיינו מצד שמרד במלך א"כ ז"ש יואב לשלמה קבל לטותא דלט אביך ואינו מובן מה ענין זה לזה.

כ״אולפמ"ש אתי שפיר דע"כ אתה חושב שבאבנר פטור אני כדאמרו באמת שם וא"כ למה קללני אביך על אבנר והיינו ששלמה הרגו משום מורד במלכות וכמ"ש הכ"מ דזה לא מועיל קליטת המזבח ואף דהרמב"ם כתב דאם מתיירא מפני מלך אף בקרנות המזבח די היינו בעוד שלא נתברר אם מרד במלך או דשלמה באמת הרגו בשביל אבנר וז"ש אשר פגע בשני אנשים צדיקים ממנו רק דיואב טעה וחשב כי רוצה להרוג אותו בשביל מורד במלכות:

כ״בובזה מיושב היטב קושית הכ"מ דא"כ לא טעה יואב ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דיואב אמר כי פה אמות א"כ חשב שיומת עפ"י ב"ד בשביל אבנר א"כ שוב לא קלטו מזבח ודוק היטב כי נעים ונחמד הוא ונתברר כל דברי הש"ס כמין חומר ת"ל ועיין בספר ארבעה טורי אבן מ"ש בזה הענין הגאון מוהרי"ל נכד המחבר ז"ל בדברי חריפות רחוק ממרכז האמת ולפענ"ד נכון מ"ש.

כ״גוהנה דברי הכ"מ תמוהים שכתב דאם הוא מורד במלכות א"צ למדייני' ולכאורה הוא היפוך דברי הרמב"ם במקומו שכתב דאם פחד מהמלך שלא יהרגנו המזבח קולט וצ"ל דהכ"מ ס"ל דמ"ש רבינו בפחד מהמלך שלא יהרגנו כוון למ"ש בפ"ב מרוצח דכל אלו שא"י להרג בב"ד ואינם חייבים מיתת ב"ד רק מיתה בידי שמים ע"ז יש רשות ביד המלך להרגם מפני תקנת העולם וא"כ בזה המזבח קולט אבל מי שמורד במלך בזה אין המזבח קולט שבזיון המלך גדול מאד ושוה למיתה בב"ד שאין המזבח קולט והנה במדרש רבה פרשת מסעי ששאל והא יואב מזיד היה ואמר דרצה שימות פה ויקבר בקברות אבותיו ועיין ביד"מ מ"ש בזה.

כ״דולפענ"ד הכוונה עפ"י מה דאמרו בסנהדרין דף מ"ז דכל דנהרג ע"י מלכי עכו"ם כיון דלאו כאורחי' נהרג יש לו כפרה משא"כ בהרוגי ב"ד ע"ש דלא מסקינן כן ולפ"ז יש לומר דיואב טעה וחשב ג"כ כן וסבר כיון דגם שלמה יהרגהו שלא כדין יהיה לו כפרה ויהיה נקבר בקברות אבותיו ודו"ק ועיין קושיא מושכלת ועמוקה בהקדמת ספר תוספת שבת בסוגיא הלז ולק"מ דהרוגי מלכות א"צ עדות שאילה"ז והרי קבלת עדות בפניו א"צ כמ"ש הרשב"א ועיקר רק לדעת האמת וז"פ וברור.

כ״הוהנה בשו"ת מהרי"ק סי' קכ"ז הביא ראיה דאם אחד גזל חברו ועמד השני והציל שלו באופן שקלקל להגזלן שעשה לו היזק גדול והיה יכול להציל באופן שלא יהיה היזק גדול כ"כ דחייב והביא ראיה מהא דמבואר דאם שור עלה על חבירו ובא בעל השור התחתון ודחף לעליון מעליו במקום שהיה יכול להציל בלי דחיפה כ"כ דחייב לשלם לו וה"ה בזה. ולפענ"ד ל"ד דשאני גזלן דאם לא היה יכול לקחת ממון היה הורגו ושוב הנרדף עצמו א"צ לדקדק כמ"ש למעלה בשם המזרחי:

כ״ווהנה בשנת תרח"י אור ליום ג' חיי למדתי בסנהדרין דף ל"ג ע"ב בתוס' ד"ה טעה בנואף ונואפת שם מבואר דאף הנרדף עצמו ג"כ כל שיכול להציל באחד מאיבריו חייב דהרי כתב שטעה בזה.

כ״זודרך אגב אזכור מה שהאריך בשו"ת חות יאיר סי' ל"א וכמדומה שגם הכנה"ג באו"ח בהגהות על רש"י ומזרחי פ' וישלח שרמז המלמ"ל מוזכר ג"כ קושיא זו בהא דאמרו בסנהדרין דף מ"ט היו לך להצילו באחד מאיבריו והרי אבנר הי' הנרדף בעצמו וא"צ לדקדק בזה. ולפענ"ד לק"מ דהרי כל הטעם דנרדף אינו חייב הוא משום שהוא בהול על נפשו וטרוד להציל נפשו וא"י לכוין שיציל באחד מאיבריו של הרודף והרי המעיין במקרא שמואל ב"ב שם מבואר דאבנר בקש מעשהאל שיטה לימין או לשמאל ולא אבה ואח"כ אמר לו סור לך מאחרי למה אככה ארצה ואיך אשא פני אל יואב אחיך א"כ ראינו שלא היה טרוד בהצלת נפשו שהרי ביקש ממנו שיסיר ממנו כדי שלא יצטרך להרגו וא"כ שוב יקשה למה לא הצילו באחד מאיבריו וא"כ כל שהרגו חייב עליו דהו"ל מזיד גמור וז"ב כשמש. ומה שהקשה בשו"ת מי באר סי' ז' מהא דאמרו בסנהדרין דף ע"ד דריב"ש יליף דניתן להצילו באחד מאבריו נהרג עליו מדכתיב דישלם דמי ולדות והלא אכתי קשה דלגבי הנרדף עצמו ניתן להצילו ואכתי הו"ל מיתה וממון. ולפענ"ד בפשיטות ל"ק דכל הטעם דניתן להצילו בנפשו לגבי הנרדף היינו משום דטרוד והו"ל כשוגג וא"כ היינו דאם הרגו אף שהי' יכול להציל באחד מאבריו אינו נהרג אבל מכל מקום לא מקרי חיוב מיתה שיפטר עי"ז מממון דבאמת לא ניתן להצילו בנפשו שיהיה תורת מיתה עליו עד שיהיה מקרי חייבי מיתות שוגגין רק כל שהרגו אינו חייב הנרדף דהו"ל טרוד וכשוגג נחשב אבל מכל מקום זה חייב לשלם דמי ולדות דלא מקרי ניתן להצילו בנפשו שיהיו מקרי עי"ז ח"מ שוגגין וז"ב כשמש. אמנם בגוף הקושיא מהך דריב"ש לפענ"ד הדבר ברור דבזה נחלק ריב"ש עם רבנן דריב"ש ס"ל דגם הנרדף אם יכול להציל באחד מאיבריו נהרג עליו וכדמוכיח מקרא אבל רבנן פליגי עליה וכדאמרו בסנהדרין דף נ"ז דכיוצא בו דשפיכת דמים לא משכחת לה רק אליבא דריב"ש וע"ש ברש"י שפירש באם הנרדף יכול להציל באחד מאבריו וכן פירש בדף ע"ד בדברי ריב"ש וא"כ שפיר יליף ריב"ש מזה אבל רבנן פליגי בזה דאינו נהרג וז"ב. ובזה נראה לפענ"ד ליישב מה דק"ל טובא דאיך אפשר דרבנן יפלגו על ריב"ש וגם ריב"ש לא צריך ללמוד ממקרא דפשיטא דכל הטעם דרודף הוא משום דיליף מנערה המאורסה או משאר קראי והיינו מטעם דפיקוח נפש הוא וא"כ כל שיכול להציל באחד מאיבריו למה לא יהרג עליו. ולפמ"ש אתי שפיר דעיקר הלימוד מקרא דגם הנרדף אף שהוא טרוד להציל נפשו אפ"ה צריך לשער ולהציל באחד מאבריו וזה באמת חידוש גדול ובזה נחלקו רבנן עליו ודו"ק.

כ״חוהנה בגוף הדבר שהנרדף אם יכול להציל באחד מאבריו אי נהרג עליו לפענ"ד הטעם פשוט שהרי הבא להורגך השכם להרגו וא"כ הוא מותר להרגו שהרי עליו בא וכדגילתה התורה במחתרת. ובזה נראה לפענ"ד דבר חדש ליישב הך דסנהדרין דף מ"ט דהרי כל הטעם הוא משום דהבא להרגך השכם להרגו והנה זה נלמד ממחתרת והרי אמרו בסנהדרין דף ע"ב דבעינן שיהיה ברור כשמש וע"ש ברש"י ותוס' ולפ"ז באבנר דלא היה ברור לו שבא עשהאל להרגו וגם מסופק הי' אם יכול להרגו שהרי א"ל להיפך נטה לך ויוכל להיות שעשהאל לא רצה להרגו רק להראות גבורתו וכדומה ובזה בודאי נהרג עליו כל שיכול להצילו באחד מאיבריו וז"ב כשמש: ובזה נראה לפענ"ד ליישב הך דסנהדרין דף ע"ד ולפענ"ד הוא דבר חדש כיון דכל הטעם משום שהבא להרגך השכם להרגו ולפ"ז שם שהכה את האשה ויצאו ילדיה דאם נימא דמותר להרגו שוב יהיה ח"מ שוגגין ויפטר מדמי וולדות ויפסיד לבעל האשה בזה לא התירה התורה להנרדף להרג אותו רק להצילו באחד מאבריו שלא להפסיד לבעל דמי ולדות דהתור' חסה על ממונו של זה וכדכתבו התוס' בכתובות דף ל"ב כעין זה לענין ממונא לקולא וע"כ בזה גם הנרדף נהרג עליו וז"ב. עוד נראה לפענ"ד דבר חדש דע"כ לא אמרינן דהנרדף פטור אף שיכול להציל באחד מאבריו היינו דוקא אם אין כאן רואים רק שהנרדף והרודף לבדם בשדה דאז טרוד מאד בהצלת נפשו אבל כל שיש רואים הרבה ויכולין להצילו אז גם הנרדף אינו בהול על נפשו וכל שיכול להציל באחד מאבריו שוב נהרג עליו. ומה מאד מדוקדק בזה מ"ש רש"י בדף ע"ד ד"ה ויכול פירש"י הנרדף או רואהו ואח"כ כתב בד"ה א"א כגון שיכול הרואה להציל ודקדקו בשו"ת מ"ב הנ"ל דלמה בתחלה מזכיר הנרדף והרואה ואח"כ כתב הרואה ולפמ"ש אתי שפיר דעיקר תלוי כל שיכול הרואה להציל שוב גם הנרדף נהרג עליו דלא טרוד כ"כ ואינו בהול על נפשו שהרי יש מצילים הרבה שיכולין להציל באחד מאבריו ולמה יהרגהו חנם וזה נכון:

כ״טובזה מיושב גם מאבנר דשם הי' מצילין הרבה ולכך נהרג עליו. והנה אף שזה נכון אבל פשטת הלשון דריב"ש משמע דאף בנרדף לבד כל שיכול להציל באחד מאבריו ולא הציל נהרג עליו ומחוורתא כמ"ש. שוב נזכרתי שבברכות דף ס"ב אמרו דדוד אמר לשאול אתה בן הריגה אתה דהתורה אמרה הבא להרגך השכם להרגו והנה מבואר כמ"ש. ובזה מיושב מה שהקשה בשו"ת מ"ב שם דדוד היה יכול להציל באחד מאבריו. ולפמ"ש אתי שפיר דכל דהתורה אמרה הבא להרגך השכם להרגו אין חילוק והנרדף פטור אף שיכול להציל כמ"ש ודו"ק היטב בכל מ"ש:

ל׳והנה בהא דפריך הש"ס חטא אלו ח"כ ורמינהו אלו נערות שיש להן קנס ומשני ביכול להציל באחד מאבריו ור"י בן שאול הוא וקשה כיון דבאמת שם לא הרגו רק דהוה ח"מ שוגגין כמ"ש רש"י שם א"כ קשה כל דלא רדפו להציל כלל רק שהיה יכול לרדוף א"כ בכה"ג נראה דל"מ ח"מ שוגגין כיון דיכול להיות דהיו יכולין להצילו באחד מאבריו וא"כ כל שלא רדפו כלל אפשר דל"מ כלל ח"מ שוגגין דיכול להיות דאם היו רודפין היו יכולין להציל באחד מאבריו ומה מקשה הש"ס והיא קושיא נפלאה לפענ"ד ולפמ"ש למעלה בשם המלמ"ל דהנרדף בעצמו א"צ להציל באחד מאבריו שוב א"ש דעכ"פ לגבי הנרדף הו"ל מיתה ותשלומין וח"מ שוגגין פטורין והש"ס מתרץ דמיירי דיכול להציל באחד מאבריו וריב"ש היא והיינו כמ"ש למעלה דריב"ש ס"ל דאף הנרדף עצמו אסור להרוג אם יכול להציל באחד מאבריו. איברא דלפ"ז יקשה דאכתי הו"ל מיתה לזה ותשלומין לזה דהרי הקנס של אב הוא והאב יכול להציל באחד מאבריו וצ"ל דקושית הש"ס מהך דנתארסה ונתגרשה דקנסה לעצמה והו"ל מיתה ותשלומין לגבי דידה שהוא הנרדפת וכמ"ש הריב"א בתוס' כתובות ל"א. ובזה מיושב היטב קושית הנוב"י מהד"ק סוף חלק אהע"ז שהקשה דהרמב"ם השמיט כל תירוצי הש"ס ואוקומתות שם ולפמ"ש א"ש דהרמב"ם השמיט אותן מחמת דמיירי בנתארסה ונתגרשה וא"כ ל"ק קושית הש"ס ודו"ק. ובחידושי אמרתי בישוב דברי הרמב"ם דהנה התוס' הקשו ביבמות דף נ"ט דמה פריך הש"ס הא קנס לא מחייב רק בגמר ביאה ממש. ואמרתי בזה דהנה כלם הקשו איך חייב קנס באונס הא יש לחוש שמא סופה ברצון כדאמר אבוה דשמואל וכתבו דהו"ל א"י אם פרעתיך ולפ"ז כאן דעד גמר ביאה לא נתחייב בקנס רק אח"כ הו"ל א"י אם נתחייבתי דכל שנתרצית הרי מחלה אמנם זה באותן עריות שהקנס לעצמה אבל הרמב"ם דמיירי באותן שהקנס לאביה שוב ל"ק קושית הש"ס דיש לומר דהקנס מגיע על סוף ביאה ודו"ק היטב:

ל״אוהנה בשנת תרכ"ג עש"ק חיי ראיתי דברי הכ"מ פ"א מרוצח הי"ג שכתב טעם דאין ב"ד ממיתין משום דלא שייך התראה מאחר שלא נתכוין להרוג רק להציל וכ"כ בבדק הבית בטור חו"מ סי' תכ"ה ע"ש ותמהתי דהא רודף א"צ התראה כדאמר ר"ה וכ"כ רבינו שם ה"ו. הן אמת דבה"ז כתב דאף שלא קיבל עליו התראה ומשמע דצריך התראה ורציתי לומר דניהו דרודף א"צ התראה היינו שא"צ לקבל התראה ולומר ע"מ כן אבל מכל מקום צריך שיתרה בו אבל באמת הטור סי' תכ"ה כתב דא"צ להתרות בו ומצאתי בב"ח ודרישה שם שביארו בהדיא דא"צ התראה כלל. ולפענ"ד אי אפשר לומר כלל בע"א דהרי הש"ס בדף ע"ב אמרו לימא מסייע ליה ואם איתא מה ראי' לר"ה הא שם לא נתבאר רק דא"צ לומר ע"מ כן אני עושה אבל אפשר דצריך התראה וע"כ דאין זה סברא כלל דכל שא"צ לומר ע"מ כן ל"צ התראה כלל ומה דכתב הרמב"ם אף שלא קיבל עליו התראה היינו דלא אמר לו ישראל הוא ועיין בדרישה שם ועכ"פ רודף א"צ התראה כלל וא"כ דברי הכ"מ ובדק הבית צע"ג והנה מה דהקשה הראב"ד מהא דאמרו ניזל אבנר והמלמ"ל כתב דהכוונה לענין גואל הדם וכ"כ הב"ח שם ולפענ"ד ל"ק דניהו דאינו נהרג עליו אבל מ"מ אם עבר והרג שוב גם הוא אינו נהרג עליו ושפיר אמרו ניזל אבנר ודו"ק ועכ"פ דברי הכ"מ צ"ע: