שואל ומשיב מהדורא רביעאה א׳:מ״גShoel uMeshiv Mahadura IV 1:43

א׳לבאר אם כל הקולות כשרות בקידושין וגירושין או לא. הנה מה שנסתפקת אם יצא קול שנתקדשה לפלוני ואמתלא עמו דקי"ל בגיטין דף ס"ט ובטוש"ע אהע"ז סי' מ"ו דבקול ואמתלא עמו אינו קול כלל לחוש לו דקול ושוברו עמו היאך הדין אם נודע אח"כ שהאמתלא היה שקר אם נאסרה למפרע מחמת הקול. הנה יפה נסתפקת וחפשתי ולא מצאתי בח"מ וב"ש בזה. אמנם משמיא אנהירנהו לעיינין ומצאתי בשו"ת משאת בנימן סי' נ"א שכתב בזה דכל שיצא קול ואמתלא עמו אף שנתבטל האמתלא אח"כ מ"מ הקול אינו כלום דבעת שיצא הקול הי' עם אמתלא והביא ראיה לדבר דאל"כ בכל הנך עובדי דמוזכר בדף פ"ט באקדשא בציפא דתוחלא וספק קטן או גדול וספק קרוב לו וכדומה אמאי הותרה להנשא שמא יתברר אח"כ שהאמתלא שקר ושוב תאסר אח"כ למפרע וע"כ דכל כה"ג לא חיישינן לקול ע"ש ולפענ"ד אין ראיה מכל אלה דמלבד דאין מקום לפענ"ד בכל הני דמייתי שיתבטל האמתלא דשם בהך דציפא דתוחלא ובספק קטן אנן מבטלין הקלא ע"י האמתלא שיש לדידן ולא חיישינן לקלא דיתנו בשביל זה דהיו קידושי קטן וכדומה וא"כ לא שייך שום חשש וגם בספק קרוב לו אנן עושין האמתלא דאמתלא לפנינו ותלינן בזה אבל כל דליכא אמתלא לפנינו בלי דברי הבע"ד והאנשים האומרים א"כ היה הקול קול רק דהוה קול ושוברו עמו כל שיתבטל האמתלא חיישינן לקול. ובלא"ה אין ראיה משם דשם אם תנשא ויתבטל האמתלא שוב תהי' קלא דבתר נישואין דלא חיישינן לה ואף שהקול הי' קודם וכדמשמע פשטת לשון הש"ס שם תצא והעמידו הדבר על בורי' דאי מגליא דקידושי קמא לאו קידושי מעליא מבטלין קלא נהרדעאי אתרא דשמואל ולא מבטלין לקלא אלמא דוקא בעת ההיא קודם שנשאת דלדעת רב אשי בקלא דבתר ארוסין חיישינן.

ב׳ואף אם נימא דלא חיישינן בכה"ג שהי' קידושין לשניהן זה ע"י קול וזה ע"י עדים בכה"ג לא מבטלין קלא כיון דהקול יצא קודם שנתקדשה לשני וגם ל"ש דתתגנה על בעלה שהרי בעלה לא חש לזה והרי קדשה בעוד שיצא הקול שנתקדשה לראשון אבל בכה"ג שיצא קול ושוברו עמו דלא הוה קול כלל דנתבטל ע"י האמתלא ובכה"ג כל שיצא האמתלא שקר אחר הנשואין או האירוסין לא חיישינן לזה משום דתתגנה על בעלה וא"כ שוב ל"ק קושית המ"ב דלכך לא בדקו שם דכ"ז שלא נשאת ולא נתארס' למה לן למבדקה ואח"כ שוב לא נחוש לקלא. וראיתי לדו"ז בישועת יעקב סי' מ"ו ס"ק ג' שהקש' מהש"ס הלז הא לקלא דבתר נשואין לא חיישינן וגם לקלא דבתר אירוסין ולפמ"ש אתי שפיר גם קושיתו השניה מדף פ"א שלח להו תצא והעמידו הדבר על בוריו ופריך הש"ס אי נימא דמבטלין קלא והא לא מבטלין קלא והא שם נ"מ לענין כהן באם מת הבעל ותנשא לכהן והוה קלא דבתר נשואין. ולפענ"ד אין קושיא דשם דהכניס' עצמה בספק דהספק אי קרי לכתיבה נתינה ואי אפשר לן לעמוד ע"ז ולכך תצא וכמ"ש הב"ח וא"כ גם לפי הה"א עכ"פ למה נשאת לכהן לכתחל' ולכך לא שייך קלא דבתר נישואין. שוב ראיתי שא"צ לזה דשם באמת פריך הש"ס תצא והא קלא דבתר נישואין לא חיישינן ומשני דתצא משני וא"כ מהראשון באמת אין סברא שתצא ומה דס"ד דלא מבטלין קלא ע"כ להס"ד דס"ל דאף לבתר נישואין חיישינן וגם בישועת יעקב שם הרגיש בזה אבל אין מקום כלל לקושיתו ודקארי לה מה קארי לה והדברים פשוטים וכמ"ש עכ"פ זה ודאי דלקלא דבתר נישואין לא חיישינן ואף לאירוסין וא"כ אין מקום לראיותיו:

ג׳והנה בגוף הענין דקלא הי' נראה לפענ"ד דאינו רק ספק בלבד וחיישינן לזה ולפ"ז בקידושי דרבנן אין לחוש לקול וא"כ שוב אין מקום לקושיתו דלמה לא ניחוש אם האמתלא שקר דבאמת אינו רק ספק וכל שהי' אמתלא עמו א"כ מה"ת לאחזוק ריעותא ולומר דלמא האמתלא שקר וכבר כתב הש"ך ביו"ד סי' פ"ג דכל דאין כאן ריעותא לא מחזיקין ריעותא וא"צ לברר כלל אף דברוב צריך לברר וה"ה בזה כל דיצא קול ושוברו עמו א"כ לא הי' כאן ריעותא כלל ומה"ת להחזיק ריעותא. איברא דלרבה בר ר"ה דאמר אמתלא שאמרו אפילו מכאן ועד עשרה ימים א"כ בזה כל שנתחזק הקול רק שיצא אח"כ אמתלא בכה"ג נראה לפענ"ד דבודאי כל שנתבטל האמתלא אח"כ שוב נשאר הקול לקדמותו. ובזה נראה לפענ"ד הא דאמרו גבי הא דאקדשא לבר בי רב וא"ל על תנאי קדיש דלא אזיל לבי חוזאי ואמרו כיון דבעידן דהוה קלא לא הוה אמתלא לאו כל כמינך דמחזקת אמתלא וכתבו התוס' דפליגא דרבה דאמר אמתלא שאמרו אפילו מכאן ועד עשרה ימים ולפמ"ש אין ראיה דשם אפילו רבה בר ר"ה מודה דכוון דעכ"פ כבר אתחזק לב"ד הקול אף שיש אח"כ אמתלא אבל מ"מ צריך דרישה וחקירה אם אמת האמתלא דכבר נתחזק הקול וז"ש לאו כל כמינך דמחזקת לאמתלא וצריך שיהי' דבר ברור ודלמא יתברר אח"כ ששקר האמתלא וכמ"ש. ומן האמור נראה לפענ"ד במה שנסתפקו בשו"ת פני משה ומהראנ"ח אם בקידושי דרבנן חוששין לקלא ולפענ"ד כהפ"מ דכיון דהקול אינו רק ספק בעלמא וא"כ כל בדרבנן ספיקו להקל ובפרט שיש לה חזקת פנויה. וראיתי בישועת יעקב ס"ק א' שכתב שהדבר תלוי במחלוקת הרמב"ם והראב"ד אם ביצא קול שהוא חלוצה אי חוששין לקול וכ"כ במלמ"ל פ"ט מה"א. ולפענ"ד נראה דכל שיש ספק בזה נ"מ לאיסור תורה ולדרבנן א"כ כיון שלענין האיסור תורה חיישינן לקלא וא"כ מחזיקין הקול לאמת לענין תורה גם לענין דרבנן חיישינן וכעין מ"ש מהרי"ש חיון לענין ברכה רביעית דבהמ"ז דכיון שנסתפק על כל הד' וצריך לחזור שנית על השלשה ברכות של תורה צריך לחזור גם על הרביעית דהוא דרבנן כדי דלא ליתי לזלזולי והובא במ"א סי' קפ"ד ולפ"ז בחליצה דאיסור' נ"מ לאיסור תורה א"כ אף לענין חשש של דבריהם בחליצה לכהן ג"כ חיישינן אבל בקידושי דרבנן דגוף הקידושין דרבנן לא חיישינן לזה דאינו רק ספק דרבנן.

ד׳ובזה הן נסתר מחמתו ראיות הישועת יעקב מכתובות דף כ"ו דחוששין לקלא בתרומה דרבנן ולפמ"ש אתי שפיר דשם איכא נ"מ לתרומה דאורייתא. ובזה אין ראיה ממה שהביא מהך דשפחה דחוששין והה"מ נדחק בטעם הדבר דאין חוששין והקשה הא שפחה לשיטת הרמב"ם אינו מן התורה ולכך לא חיישינן ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דלענין כהן הוא מן התורה שוב חיישינן לקלא. ומה שהביא מהך דציפא דתוחלא דאין חוששין והא יש לה ספק שמא שוה פרוטה במדי הנה לפמ"ש הרמב"ם דבעינן שיהי' מתקיים עד שם וא"כ יש לומר דמיירי בכה"ג גם מה שהביא משבוי' אין ראיה לפי שהשבויה אינו רק מדרבנן לכל מילי וא"כ פשיטא דל"ח לקלא ודו"ק. עוד נראה לי ענין חדש בענין קלא דכמו דאמרו בב"מ דף ק"י דכל דהוה מלתא דעבידא לגלויי אטרוחי בי דינא תרי זימני לא מטרחינן דשמא יוודע הדבר ונצטרך לעשות להיפך ע"ש וכן קי"ל א"כ לכך בקול חיישינן ולא עבדינן עובדא ולכך בתר נשואין לא חיישינן דשם נעשה מעשה ונוציא ואיך נוציא דלמא יתברר אח"כ שהקול לא היה אמת ולכך לא חיישינן לזה והנחנו הדבר כמו שהוא וחיישינן לזילותא דב"ד ולכך לא נחקור גם אחר אמתלא דהא נצטרך לעשות מעשה ודלמא יתברר אח"כ שהקול שקר והוה אטרוחי ביה דינא תרי זימני ולכך מניחין כמו שהוא הקול והשובר:

ה׳והנה ק"ל בהא דאמרו עיינו רבנן בקידושין וקידושין קטן הוי והא שם מתקדשה לחד מבני פלניא וא"כ כל שהאב קיים וא"כ דלמא האב קדשה לבנו ולשיטת ר"י ברזילי בכה"ג חיישינין לקידושין (ויש לדחות דמיירי שהאב כבר מת) ומזה ראי' דאינו רק קידושי דרבנן לשיטת ר"י ברזילי ובדרבנן לא חיישינן לקלא. מיהו עדן צ"ע דדלמא נתקדשה לאחר שיגדיל וכבר נסתפק המלמ"ל דבכה"ג הוה קידושי תורה דמחוסר זמן אינו כמחוסר מעשה. מיהו נראה דכל דהקידושין כעת אינו כלום בכה"ג לא חיישינן לקלא שיהיה אח"כ קידושי תורה ואם ירצה לישא אחרת יוכל לחזור ובכה"ג לא חיישינן לקלא ודו"ק:

ו׳והנה הא"מ סי' מ"ו הקשה בהא דיצא קול מגורשת הרי זו מגורשת והיינו משום קלא והא הקול הוה בתרי מתרי או בחד מתרי כשרים ועכ"פ עד מפי עד הוה ובאיסורין נאמן וכבר כתב הרמב"ם במי שהעיד שזו גרושה איסור בע"א הוחזק וא"כ למה לי קלא ת"ל דהוה עד באיסורין וגם עד מפי עד נאמן. ולפענ"ד ל"ק דדוקא אם לא הוחזקה בא"א נאמן העד ועיין בפ"י בק"א לקידושין דף ס"ג וא"כ כאן שהוחזקה באשת איש היאך אסרינן על גברא וגם במקודשת ומגורשת כל דהוחזקה באשת איש אינו נאמן ע"א ובזה יש ליישב הרבה קושיות בהא דפריך הש"ס ואסרינן להאי גברא ולא נפניתי כעת וע"כ כל מ"ש עדן צ"ע עד כי יזכני ד' ואחזור שנית ע"ז בל"נ ועיין ברמ"א סי' מ"ו בסוף הסימן שכתב דכל שיצא הקול בתחלה נאמנת והאחרונים תמהו עליו ולפענ"ד נראה דניהו דקלא דבתר נישואין ל"ח היינו כשלא הי' הקול תחלה אבל כל שהיה הקול תחלה והכניסה עצמה בספק וגם הבעל ידע מהקול א"כ פשיטא דנאמנות ולא שייך בזה דאתה אסרה על בעלה דהוא אפסיד אנפשיה דהא הקול ידוע הי' והקול נצמח ממה שלקחו עדי שקר כמבואר בשו"ת הרא"ש שם וגם שייך שויא אנפשה חתיכה דאיסורא דל"ש לומר דמשועבדת לבעל דהא הוה ספק על גוף השעבוד אם התחיל השעבוד ובכה"ג שוב נאמנת על עצמה דאם נתקדשה להאחר שוב לא תפסו בה קידושין של זה וזה ברור לפענ"ד:

ז׳והנה בהא דאמרו ואסרינן לה אגברא והא א"ר אשי קלא דבתר נשואין לא חיישינן והקשה המהרש"א דלמא קאי הך דמגורשת לענין שאם מת בעלה תהי' מותרת לכהן דאז הוה לענין השני כקלא דקודם נשואין וכעין דאמרו בגיטין דף פ"א לענין תצא וצריך בדיקה דתצא משני דהוי קלא דקודם נשואין ע"ש ולפענ"ד נראה דבאמת צ"ב דמה זו סברא דנחוש אח"כ לקלא דבתר נישואין דהא כל שהי' קלא בתר נשואין ול"ח לה ומותרת לבעלה וע"כ דבטלוה לקלא ואמרו דשקר הוא ואיך נחוש אח"כ לאחר שמת וכעין שכתב הראב"ד פי"ח מא"ב דכל דמותרת לבעלה ואמרינן דעיניה נותנת באחר מותרת אח"כ ואף הרמב"ם יש לומר דמודה כאן דכבר נתבטל הקול וצ"ל כיון דשם לא הי' רק קול שכתב וצריך בדיקה אי קרי לנתינה ג"כ כתיבה וכיון דל"ח לקלא דבתר נשואין א"כ שוב לא הי' צריך בדיקה אז לענין בעלה הכהן וא"כ לא נתבטל הקול כלל רק דכל שלא בדקו לא הי' אפשר לה לאסרה על בעלה ולכך חיישינן שפיר שמא גרשה אח"כ וכעין דאמרו שם שמא סמוך למיתה גירשה ולכך אסורה לשני אבל כאן דאם מותרת לבעלה ע"כ דבטלוה לקלא שוב אין מקום להחזיק הקול אח"כ וז"ב כשמש ודו"ק:

ח׳והנה בהך דאקדשה לקטן הנראה כגדול דאמרו דעדיין לא הגיע לפלגות ראובן ע"ש פירש"י ולפענ"ד היה נראה לפרש דמיירי במופלא הסמוך לאיש דלענין נדרים קי"ל דהוה נדרו נדר מה"ת ועיין נדה דף מ"ו ולפ"ז בכה"ג מקרי קטן שנראה כגדול וע"ז אמרו דעדיין לא הגיע לפלגות ראובן והיינו דגם שם לענין נדר קי"ל דבודקין אותו וא"כ לענין קידושין עדיין לא הגיע לכלל דעת ומן האמור נראה לפענ"ד דמזה סתירה למ"ש המלמ"ל בכוונת הר"י בר ברזילי דאב יוכל לקדש לבנו הקטן אשה והוי קידושין מה"ת דא"כ הי' לנו לחוש כאן לקלא דמתחלפא באם נתקדשה לקטן ע"י אביו ובשלמא אם אינו רק דרבנן שוב לא שייך לחוש כלל דלענין דרבנן לא חיישינן לקול משא"כ באם הוא של תורה:

ט׳והנה בהא דאמרו שם ואת לא תסברא והתנן נתקדשה ואח"כ בא בעלה מותרת לחזור לאו משום דאמרינן על תנאי קידש. הנה בראשית ההשקפה פירשתי דהי' תנאי ככל תנאי דעלמא ע"מ שיהי' כן ובנשואין לא שייך זאת דאין תנאי בנשואין אמנם רש"י לא פירש כן רק שעל תנאי קדשה שאם יבא בעלה שגרשה ממדינת הים תנשא לו ובאמת שפירושו דחוק מאד ועיינתי ביבמות דף פ"ט דאמרו שם דסיפא אמרו דקידושי טעות הוה ופירש"י ע"מ שאני כהן ונמצא לוי והתוס' הקשו דא"כ מה פריך נשאת נמי הא אין תנאי בנשואין וע"כ פירשו דקידושי טעות הוה שסבורה שמת בעלה ולא מת וא"כ מאד תמוה דשם דפריך נשאת נמי אפ"ה פירש"י דתלינן בקידושי תנאי וכאן דבאמת לא פריך מרישא א"כ בודאי מצי לפרש רש"י כפשטה דהי' קידושי טעות ועכ"פ פירש"י כאן תמוה מאד דמלבד דהדבר דחוק אף גם דכאן מבואר דעל תנאי הוה כמו ע"מ שאני כהן ונמצא לוי. ובזה מדוקדק הא דאמרו שאני הכא דקא אתי בעל ומערער והיינו דבהס"ד ס"ל דהוה קידושי טעות ע"י שלא נתקיים התנאי ואח"כ מסיק דהוה קידושי טעות ע"י שסבורה שמת בעלה וע"ז פריך כי נשאת נמי ומשני דבנשאת קא עבדא איסורא וקנסוה וכדאמרו התם ופירש"י והתוס' ביבמות שם מבוארין כאן וצ"ע על רש"י ותוס' ביבמות שלא הזכירו כלל מכאן וגם דברי רש"י תמוהים שסותרין דבריו זא"ז ולפענ"ד צריך נגר ובר נגר דיפרקינה: והנה אמרו שם כל קלא דבתר נשואין לא חיישינן ופירש"י שאם אתה מצריכה גט אתה מחזיק להקול ונמצא זה בועל אשת איש וקי"ל כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל ולפענ"ד צ"ע דבאמת הבועל היה שוגג ובכה"ג אפשר דהיא מותרת להבעל ובועל ועיין בב"ש סי' י"א ובמלמ"ל פ"ב מסוטה ואף אם נימא כיון שהיא מזידה אסורה מ"מ באמת אין זה ברור ולפי מה שנראה מהנימוק"י מה דנאסרת להבועל אינו רק מתורת קנס וכל שהי' שוגג למה נקנסו וכאן הוה שוגג ואנוס דמנין הי' לו לידע שזו כבר נתקדשה וגם לא בא עליה בזנות אבל תמהני דלמה לא פירש כפשוטו דלכך לא חיישינן כדי שלא נוציא לעז על הבנים ולכך בארוסין לא חיישינן וכן הבינו התוס' בד"ה והא ר"א וע"ש במהרש"א ודבריו קצת צ"ב דמה שייטי' דבעל אחר בהך דפרכינן ואסרינן על גברא דהא לא פריך רק על הך בעל דיצא קול שנתגרשה ממנו וא"כ בודאי לא שייך כלל החשש לעז ולא שייך גם לומר דמגרש ראשון ונושא שני דהא בחד בעל מיירי וצ"ל דהמהרש"א הקשה דגם אם קושית התוס' הי' דנוקי באירוסין ויצא קול שנתגרשה כבר מ"מ קשה באירוסין ל"ש חשש לעז וע"ז כתב דמ"מ החשש הוא בשביל פסול בנים וזה לא שייך באירוסין ודו"ק ועיין בש"ס דר' שישא ס"ל אף מגרש שני ונושא ראשון מ"ט אמרו עיינו רבנן בקידושין וקידושי טעות הוה ופירש"י דעיינו רבנן בקידושי שני והוה קידושי טעות והקשה המהרש"א למה לא אמר להיפך דעיינו רבנן בקידושי ראשון והוה קידושי טעות. ולפענ"ד נראה דאם הי' באמת קידושי ראשון קידושי טעות היה מקום להשני להוציא לעז ויאמר דאם הי' יודע שהקידושי ראשון הי' קידושי טעות שוב לא הי' מגרשה כלל וכעין דאמרו בהמגרש את אשתו משום שם רע וא"כ שוב היה מקום לפסול הגט ולכך פירש"י דקידושי ראשון הי' טעות ודו"ק.

י׳והנה בשנת תרט"ז א' נח אמרתי לבאר כאן מה שמצאתי בספר זקני הגאון הנשר הגדול מוהר"ל מפראג ז"ל בנתיבות עולם נתיב הלשון פ"ט היות כי כל דבריו כגחלי אש במה שהוציאו בני בליעל שם פסול של גנאי ובוז משפחות וקראו אותם נאדלי"ר. וע"ז האריך ונבוא על סדר דבריו אחת לאחת ראש דבריו הי' בהא דאמרו בגיטין דף פ"ט דקול שיצא שהיא ממזרת אין חוששין לה וע"ז הביא הך דאמרו בקידושין דף ע"ו דאם קרא עליו ערעור צריך לבדוק אחריה וגם אמרו שם משנתינו בשקרא עליו ערעור. ופירש"י שקראו עליו שני עדים שמץ פסול ולא שמעידים עדות גמורה אלא יציאת קול הרי דעל קול בעלמא שמעידין צריך לבדוק. והנה טרם אענה אני שוגג דגוף המימרא דממזרת אין חוששין לה לא ראיתי מוזכר בדברי הרמב"ם פי"ז מא"ב ששם מזכיר כל הדברים האמורים שם בגיטין בעולה וארוסה ע"ש בה"כ וכ"א וזאת לא מוזכר וגם בפ"ט מאישות לא הזכיר זאת וגם בדברי הטוש"ע אהע"ז סי' וא"ו לא מצאתי זאת זולת ברי"ף ורא"ש פ' המגרש ששם מוזכר זאת ולא ראיתי כעת למי שיתעורר בזה. אך בכ"ז הדין דין אמת. ומה שהקשה מהר"ל מפראג ז"ל הנה באמת זה ברור דקול לבד ל"מ רק דבעינן שהקול יצא בב"ד ויעידו עדים ששמעו מפי שנים קול זה והוחזק בב"ד וכמבואר בטוש"ע סי' מ"ו ועיין ב"ש ס"ק ה' מ"ש בשם הב"ח שכתב בשם מהר"ל מפראג ז"ל ותמצא שהדברים כנים וגדולה מזו מצינו דאף אם הקול יצא והוחזק בב"ד כל שיש לתלות באיזה טעם למה יצא אין חוששין כדאמר רבא שם יצא שם מזנה בעיר אין חוששין לה מ"ט פריצותא בעלמא היא דחזי לה וכמ"ש הב"ש סי' וא"ו ס"ק למ"ד דלא כב"ח ודרישה ובגליון הש"ע תמהתי על הב"ח והדרישה דלדבריהם דמיירי בלא אתחזיק מה פריך בכתובות דף ל"ו על שטר ריעא מהך דיצא שם מזנה בעיר והא שם מיירי בלא אתחזק בב"ד וכאן מיירי דאתחזיק בב"ד והי' חוששין לה ולכך השטר ריעא וע"כ דגם בהוחזק בב"ד איירי ואפ"ה אין חוששין כל דאיכא לתלות באיזה דבר. איברא דגם בזה איכא למידק דהא יש לומר דהך דיצא ש"ר בילדותה והך דשטר ריעא מיירי באין מקום לתלות הקול אבל במזנה יש לומר דפריצותא בעלמא חזי לה. אמנם נראה דבלא"ה תמוה דמה מדמה ממונא לאיסורא הא שאני ממונא דחזקת ממון אלים ואין מוציאין ממון משא"כ לענין איסורא תולין בפריצות בעלמא ובאמת גם מה דלמד ר"פ שטר ריעא מזה תמוה לפענ"ד לפמ"ש התוס' בחולין דף צ"ו דשטר לא נקרא מוציא דהא כעת אין אנו מוציאין וגם המהרי"ט באהע"ז סי' ט' נשתמש בזה דמש"ה בשטר אמרינן מיגו להוציא דכעת אינו מוציא א"כ מה ראי' מקנס ופתוי לזה והיא קושיא גדולה ובלא"ה אני תמה דבאמת האריך המלמ"ל פי"א מאישות בשם הקדמונים דלכאורה כל אונס הו"ל מודה בקנס דיכול לומר שמצא אותה בעולה ורק משום דנודע לנו שבעל אותה וא"א לומר שהיתה בעולה לא מקרי מודה בקנס כיון דגוף המעשה נודע וכעין שכתב המהרש"א בריש הפרה ובסוגיא דשור שהי' רודף ע"ש ולפ"ז זהו כשלא יצא עליו קול שהיתה מזנה אבל כל שיצא עליה קול שוב הו"ל מודה בקנס ולכך מהראוי שיפטור מקנס ומה ענין לשטר ריעא וליצא עלי' שם מזנה דאין חוששין והיא קושיא נפלאה. אך נראה דכל הטעם דיצא עליה קול שמזנה אין חוששין לה משום חזקת כשרות ולפ"ז כיון דיש לה חזקת בתולה וחזקת כשרות שייך לומר דנסמוך שני חזקות נגד חזקת ממון ונוציא ממון ג"כ ושפיר מקשה ועכ"פ על הב"ח ל"ק דניהו דאתחזיק בב"ד הא חזקה דהשתא שלא הוחזק בבירור רק ע"פ קול לא עדיף משני חזקת ברורות דהיא בחזקת בתולה וחזקת כשרות ושפיר מקשה על רבא ועכ"פ יהיה איך שיהיה ל"ק קושית מוהר"ל. אך גוף דינו של מוהר"ל אמת הוא דלקלא לא חיישינן כלל ודוק ואין להאריך יותר בדברים פשוטים. שוב ראיתי במלמ"ל שם שביאר בהדיא דיש לה חזקת הגוף וגם רוב דרוב הנישאת בתולות הן ע"ש דזה עדיף מחזקת ממון ולפ"ז ביצא קול דאתרע לה רובא בודאי שוב לא שייך הרוב ואיך נוציא ממון. אך יש לומר דחזקת כשרות מסייע לה וכמ"ש למעלה אבל א"כ כל דברי המלמ"ל באריכות שלו יש לפלפל ולבנות ולסתור בזה וצע"ג.

י״אוהנה ראיתי בהפלאה שכתב ליישב הך דיצא עלי' ש"ר בילדותה דהכוונה דהיינו דפיתוי קטנה אונס הוא ולכך אינה מופקרת בגדלותה ע"ש שמפרש דזה כוונת הרמב"ם דלכך אמרו בילדותה דאל"כ היתה בחזקת מופקרת ורק דבילדותה אינה בחזקת מופקרת משום דפתוי קטנה אונס הוא ודבריו תמוהים דהרי הרמב"ם פסק דפתוי קטנה אינו אונס ודוחק לומר דמיירי בילדותה ממש דהיתה בת מיאון דא"כ היה לו לבאר. אמנם נראה דהנה דו"ז הגאון בישועות יעקב סי' קע"ח כ' בביאור דברי הרמב"ם דדוקא היכא שהיא זינתה דהיינו שהיא היתה המתחלת לתבוע לזנות בזה שייך דיש לה רצון לקטנה אבל כל היכא שהתחיל הבועל לפתותה והיא נתפתית כן דרך הקטנים שאין להם דעת שלימה להיות נפתים למה שאחרים מסיתים אותם ובזה אין לה רצון ומקרי אונס ע"ש שהרבה ציצים ופרחים לזה והדברים ברורים. ולפ"ז מיושב היטב הסוגיא דבתחלה דאמר דנפק עלה קלא דזינתה שפיר פריך והאמר רבא יצא עליה שם מזנה אין חוששין לה והיינו כיון דיש לתלות דפריצותא בעלמא היא דעבדא א"כ ניהו דלענין ממון חיישינן שמא זינתה אבל עכ"פ הרי פיתוי קטנה אונס הוא דעוד לא ניכר אם היא התחילה לזנות או שהבועל פיתה אותה ואמאי אין לה קנס דהרי כל טעמו של הרמב"ם הוא משום דהכינה עצמה לזנות והרי פיתוי קטנה אונס ולא שייך שהכינה עצמה וע"ז משני דאתי בי תרי ואמרו לדידהו תבעתינהו באיסורא וא"כ הוה רצון גמור ומיושב היטב כל הקושיות שהקשיתי דעכ"פ טעמו של הרמב"ם ליתא. ובזה מיושב קושית הר"ן שהקשה בהא דאמרו בשלמא התם משום דשכיחי פריצים והא הטעם הוא משום דהכינה עצמה לזנות ולפמ"ש אתי שפיר דניהו דראינו שהיא התחילה בזנות אבל כל דל"ש פריצי א"כ הא הם אמרו דלא שמעו לה ועל אחרים מה"ת לחוש שהיא התחילה דלמא הבועלים התחילו בה ולזה אמר דשכיחי פריצי' והיינו כל שהיא התחילה לתבוע בודאי זינו עמ' אבל לחוש שמא התחילו עמה באמת יש חזקת כשרות גם להבועלים ואף דבעולם יש פריצים מה"ת לומר ולתלות במיעוט עולם הא רובא דעלמא אינם בחזקת מזנים וע"ז אמר זה אם היא לא התחילה אבל כל דהתחילה היא שכיחי פריצים שיתפתו לדבריה ובכה"ג לא שייך להעמיד בחזקת כשרות דיצרם תקפם וכעין דאמר רבא גבי תחלתו באונס דיצרו תקפו וה"ה להיפך ודו"ק היטב כי אף שהוא ע"ד הפלפול מ"מ הקב"ה חדי בפלפולא דאורייתא:

י״בוהנה בשנת כת"ר ג' בשלח למדתי בר"ן פרק הנושא והנה במ"ש הר"ן שם ראיה דמתה הבת א"ח ליורשיה מהירושלמי דמתה כבר מתה והקשה בהפלאה משם גדול אחד דהא ש"ס ערוך הוא בב"ב דף ק"מ בת אשתו כיון דכי מתה לית לה לא ממעטא והיא תימה רבה ולפענ"ד נראה דהנה באמת הטעם דפטור כשמתה היא מטעם דבאמת כל החיוב הוא משום דמשתעבד ע"י שטר ולפ"ז אמרי' אומדנא שלא רצה להתחייב רק לה אבל לא ליורשי הבת ולפ"ז זהו לפי הש"ס דילן אבל הירושלמי לשיטתו דס"ל דהטעם משום דר"ג דהוה דברים הנקנים באמירה וא"כ מה נ"מ הא לא מתורת חיוב ושעבוד אתינן עלה דנימא אומדנא והא עיקר החיוב הוא בשביל דברים הנקנים באמירה וא"כ קנתה האשה וממילא גם יורשי הבת יורשים שיורשים מכח האשה דבשלמא אם החיוב מכח שנשתעבד וא"כ ע"כ השעבוד הי' לה דוקא ולא ליורשיה שהרי ליורשי האשה לא נשתעבד דהוה לדבר שלב"ל דגרע מדבר שלא בא לעולם ועיין תוס' גיטין דף י"ג ע"ב אבל אם נקנה מדר"ג חייב גם ליורשים ולכך לא הביא מש"ס דילן דבזה פשוט דאם מתה כבר מתה אבל מהירושלמי ה"א דאף שמתה חייב לכך הביא מהירושלמי ונ"מ במקום דל"ש דר"ג ודו"ק. והנה הט"ז בסי' סמ"ך בחו"מ הקשה למה חייב לשלם להבת והא בכותב שחייב לזון לאיש הוא רק כל זמן שצריך וכאן ל"צ עוד ע"ש ועיין בח"ץ. ולפענ"ד ל"ק דדוקא באם נתחייב לזה האיש שייך לומר דלא נתחייב רק אם צריך אבל כאן החיוב בא מחמת האם שנשא א"כ עיקר החיוב להאם וא"כ ממילא נתחייב לה ג"כ אך לפ"ז קשה בהא דאמר בהאי גברא דאגר ריחיה ורצה לדמות להך דהנושא ושם החיוב לו לעצמו וצ"ע: