שואל ומשיב מהדורא רביעאה ב׳:קי״זShoel uMeshiv Mahadura IV 2:117
א׳ארשום מה שנתחדש לי בשנת כתרו ישועה במס' נדה שהחילותי ללמוד יום ב' נח כ"ז תשרי ד' יעזרני ללמוד וללמד. דף ב' בתוס' ד"ה דאיכא ע"ש בהג"ה והא דאמרינן פ"ק דחולין וכו' הג"ה זו אין לה שייכות לכאן וראיתי במ"נ שנדחק מאד ואני בעת למודי אמרתי דהג"ה זו קנתה מקומה בתוס' ד"ה והלל שכתבו דברה"ר לא גמרינן מסוטה רק משום דמוקמינן בחזקת טהרה וע"ז הקשו מחולין שם דפריך הש"ס ולא שאני בין איסורא לסכנתא והא ספק טומאה ברה"ר טהור וספק סכנתא לחומרא ומשני התם מסוטה גמרי לה מה סוטה ברה"י אף ספק טומאה ברה"י וא"כ מבואר דברה"ר גמר לה מסוטה וע"ז כתב דזה לפי סברת המקשה אבל לפי המתרץ לא יליף ברה"ר מסוטה וכן הוא בתוס' חולין שם ד"ה התם דוק ותשכח וז"פ מיהו ק"ל אדברי התוס' דברה"ר לא יליף מסוטה והרי בחולין דף י"ג אמרו ומ"ש מספק טומאה ברה"י ולטעמיך נדמיי' לספק טומאה ברה"ר אלא התם הלכתא גמירי לה מסוטה ומשמע דשניהם יליף מסוטה וע"ש ברש"י ובחדושי להלכות טריפות הארכתי בזה. אמנם בגוף סברת התוס' דברה"ר לא גמרינן מסוטה רק מחמת חזקת טהרה לפענ"ד בזה מבואר מה דאמרו בנדה דף ג' ושניהם לא למדוה אלא מסוטה רבנן סברי כסוטה וכו' אי מה סוטה ספק טומאה ברה"ר טהור הכי השתא התם משום סתירה היא וסתירה ברה"ר ליכא הכא משום חסר הוא ומ"ל ברה"י או ברה"ר וכ"ת הא כל ספק טומאה ברה"ר טהור כיון דאיכא תרתי לריעותא כודאי דמי. והנה הא דאמר וכ"ת כל ס"ט ברה"ר טהור אין לו שום ביאור דכבר אמר דשאני סוטה דסתירה ברה"ר ליכא אבל כאן מ"ל חסר ברה"י או ברה"ר ומה קשיא לי' עוד והוא תימה רבה ולא ראיתי למי שירגיש בזה ולפמ"ש אתי שפיר דהרי במה דאמר דברה"ר ליכא סתירה ומשמע דברה"ר גמרי מסוטה וע"ז מקשה דהרי כל ספק סוטה טהור והיינו אף דאחד ודאי טמא וע"כ משום דמוקמינן אחזקת טהרה וה"ה בזה נוקי אחזקת מקוה שלם וע"ז תירץ דברה"ר באמת מוקי בחזקת טהרה ולא משום דליכא סתירה ברה"ר רק משום חזקת טהרה ושאני מקוה דהוה תר"ל. ובזה יש לי לבאר כל הסוגיא דלפ"ז לר"ש דיליף ברה"ר מסוטה וא"כ צ"ל דלדידי' באמת שאחד בודאי טמא מ"מ יליף מסוטה ולדידיה גם ברה"י תולין וא"כ שפיר דכל אחד מביא קרבן טומאה וקרבן טהרה. ובזה יש ליישב גם הך ואב"א דזה חידש דברה"ר באמת אם אחד ודאי טמא דאינו טהור רק דיליף מסוטה דגמרי סוף טומאה מתחלת טומאה וברה"י באמת ס"ל דשאני סוטה דרגלים לדבר. ובזה מיושב קושית התוס' ישנים ובח"ר האריך ולפמ"ש אתי שפיר הכל ודו"ק ומ"ש בתוס' ישנים דהלכות טומאה גמירי לה כדאמרו בסוטה פ"ק והוא תימה דלא נמצא כלל ועי' במ"נ שהרגיש בזה ולפענ"ד צ"ל סוכה פ"ק והוא בדף ח"י שם דטומאה הלכתא גמירי לה ואין ללמוד ממנו כלל ע"ש ברש"י ודו"ק. והנה המהרש"א ומהר"ם לובלין בחולין דף ט' שם הקשו דאם לא ילפינן ברה"ר וברה"י מסוטה בדבר שלא יוכל להיות ודאי כגון ב' נזירים דאחד ודאי נטמא א"כ מ"ש רה"ר מרה"י ובשניהם יש חזקת טהרה ע"ש מ"ש בזה ולפענ"ד נראה דהנה באמת קשה לי בהא דאמרו דס"ט ברה"ר טהור דיליף מסוטה דסוטה לא שייך ברה"ר והרי אמרו כאן דשאני מקוה מסוטה דסוטה ברה"ר ליכא סתירה משא"כ חסר מ"ל ברה"ר מ"ל ברה"י וא"כ לענין ספק טומאה נמי נימא הכי מ"ל רה"ר מ"ל רה"י לענין טומאה וע"כ צ"ל דשאני רה"ר לענין טומאה דבאמת ל"ד לסוטה רק דיש חזקת טהרה וכמ"ש התוס'. ובזה נפתחו לי שערי בינה במה דאמרו כאן וכ"ת הא כל ספק טומאה ברה"ר טהור ונתקשיתי בזה דמה הוא מקשה הא כבר חלק בין סוטה למקוה אך לפמ"ש אתי שפיר דבאמת זהו קושית הש"ס לאחר שחלק הש"ס בין סוטה למקוה וע"ז הקשו דאי אפשר לומר כן דהרי ספק טומאה ברה"ר טהור והרי ל"ד לסוטה ומהראוי להיות גם ברה"ר טמא וע"כ משום חזקת טהרה וא"כ שוב קשה גם במקוה נימא כן וע"ז אמר כיון דאיכא תר"ל כודאי טומאה דמי ולכך פסול אף ברה"ר וז"ב כשמש ומעתה מיושב היטב קושית מהרש"א ומהר"ם לובלין דשאני ספק טומאה ברה"ר דא"א להקיש לסוטה כלל דמ"ל ברה"ר ומ"ל רה"י וע"כ משום חזקת טהרה קאתינן עלה וא"כ אם כשאחד נטמא בודאי טהור ברה"ר דגם בספק טומאה כשאין שום אחד טמא ודאי ג"כ מהראוי לטמא ורק משום חזקת טהרה אתינן עלה ומה נ"מ בין סתם ספק טומאה ובין כשאחד ודאי טמא אבל ברה"י דדמי לסוטה א"כ כל שאחד ודאי טהור דא"א לדמות לסוטה טהור וז"ב כשמש ודו"ק היטב כי נתבאר ענין נכבד:
1
ב׳שם הכי השתא התם איכא למימר חסר ואתי חסר ואתי הכא מי איכא למימר חזאי ואתאי הקשה הרשב"א דמה קושיא דמה נ"מ אם מעט ואם הרבה דאפילו ראתה בחבלה אחת אכתי ניחוש דלמא עם סילוק ידיה ראתה וכותלי בית הרחם אוקמוהו וכתב בשם ר"ח דה"פ מי שייך לומר דחזי ואתאי בלי הרגשה הא ודאי איכא למימר אלו אתא מעיקרא ודאי ארגשה וע"ז הקשה דהא אכתי לא ידענו מהא דאמרו טעמא דשמאי משום דלא ארגשה ולהאי לישנא להלל נמי תו ליכא למרמי מחביות ומקוה והנראה בזה ענין נכבד דהנה התוס' הקשו מ"ש מכל ספק טומאה דברה"י טמא וכתבו דלא גמרינן מסוטה לטמא למפרע וכתבתי בחידושי למס' נדה דהכוונה דכמו בדבר שאין בו דעת לשאול טהור אף ברה"י והטעם משום דכל שאין בו דעת לשאול לא טמאו התורה ולפ"ז בטומאה למפרע דאנן חיישינן שמא כותלי בית הרחם העמידוה וא"א לה לדעת הו"ל לענין למפרע כמו שאין בו דעת לשאול וטהור והוא נעים ונחמד. ומעתה נראה לי לפי מה דאמרו טעמא דשמאי מדלא ארגשה והלל אמר כסבורה מ"ר היא ולפ"ז כאן ס"ד דגם שמאי ס"ל דכסבורה הרגשת מ"ר היא ולא שייך לומר מדלא ארגשה טהורה היא דאימר שסברה דמ"ר היא ולפ"ז כיון שאם היתה בודקת עצמה הי' יכול להיות שתראה בעת הרגשה והיתה מוצאת דם רק שתלתה במ"ר עכ"פ אפשר שתראה ותרגיש וא"כ עכ"פ לא הוה דבר שאין בו דעת לשאול כיון שהיתה יכולה להרגיש וא"כ שוב מהראוי לטמא למפרע וע"ז אמר דלמא הגס הגס חזיתה ויצא מעט מעט כחרדל ולא הי' אפשר להרגיש כלל בטפת דם כחרדל ושוב הו"ל לענין למפרע כדבר שאין בו דעת לשאול וא"כ שוב ממנ"פ טמאה דאם אתה אומר דאי אפשר בלי הרגשה שוב מהראוי לטמא ואם אתה אומר דאפשר לראות מעט מעט ולא תוכל להרגיש כ"כ שוב מ"ט דמטהר ב"ש הא אפשר לחוש שיצא מעט ומה דאמר מעיקרא הכי השתא התם איכא למימר חסר ואתאי הכא מי איכא למימר חזאי ואתאי והיינו דמקשה דאם שם מטמאין מטעם חסר ואתאי וכאן לא שייך זאת שוב מהראוי לטמא לגמרי וע"כ דא"א כלל לראות מעט מעט ושוב אינו דומה למקוה כלל דשם יש לומר דחסר ואתאי וכאן א"א לומר כן דא"כ תהיה טמא למפרע וע"ז אמר דלמא הגס הגס חזיתה ואפשר שלא תדע והוה דבר שאין בו דעת לשאול ודו"ק היטב כי חריף הוא ועיין מהרש"ל ומהרש"א והמהרש"ל חידש דבקופה ונגע באחד שייך ג"כ הטעם דמרגיש והמהרש"א דחה זאת וכן נראה מחידושי רשב"א שהבאתי ודו"ק:
2
ג׳והנה בהא דאמר התם איכא למימר חסר ואתאי הקשה בשו"ת זקני הח"ץ ז"ל דהרי החסרון שבמקוה שהוא בין מקוה מ"ם סאה לפחות ממ"ם סאה הוא בא בב"א שהרי בחסר אפילו טפה אינו טובל וא"ל כיון שהוא חסר הרבה מארבעים סאה אף שאותו החסרון שבין מ"ם סאה לפחות הוא מעט מכל מקום החסרון הגדול ע"כ שלא בא בב"א וא"כ ע"כ חסר ואתי וע"ז הקשה דא"כ מה מחלקו התוס' בין מקוה לנגע דהא גם בנגע ניהו דבין גריס ופחות מכגריס הוא בא בב"א אבל אם הי' גדולה כסלע וראינו אח"כ שנפחת הרבה ע"כ שלא נתחסר בב"א וא"כ נימא ג"כ חסר ואתאי ע"ש שנתעצם הרבה בזה והניח בקושיא. ולפענ"ד נראה דהנה המהרי"ט בראשונות סי' מ"א כתב דספק קטנות לא הוה חזקה דעשוי להשתנות והביא ראי' ממ"ש הר"ן דבמקוה שהוחזקה להיות מתמעט ולעמוד על פחות ממ' סאה דצריכין לחזור ולטבול משום שהוה חזקה העשוי להשתנות וה"ה בקטנות ע"ש ובשב שמעתתא שמעתא ג' פי"א דחה למהרי"ט דשם מיירי הר"ן שהוחזק להיות מתמעט פחות מארבעים סאה בזה לא שייך להעמידה על חזקתה הראשונה אבל אם הי' דרכו להתמעט מעט מעט אבל לא הי' מוחזק להתמעט פחות מארבעים סאה מוקמינן על חזקתו הראשונה וה"ה בחזקת קטנות ע"ש שהאריך להביא דברי הר"ן שמשמעותו כן וכמעט שביאר להדיא כן אך לפענ"ד הדבר נכון דהר"ן מיירי שם שעכשיו שנמדד הוא שלם רק שהיתה דרכה להתחסר פחות מארבעים סאה בזה בעי שתהי' דרכה להתחסר פחות מארבעים סאה כיון שכעת נמצאת שלימה רק שהספק על עת שטבל אם היתה מתמעטת או לא אבל כל שכעת אינה נמצאת שלימה והיא פחות ממ' סאה אף שלא הוחזקה להיות מתמעט פחות ממ' סאה כל שחסר ואתי שוב אמרינן דנתחסרה כבר ומעתה בספק קטנות לא שייך להעמיד בחזקת קטנות כיון שדרכה להתגדל וז"ב כשמש.
3
ד׳ומעתה זה הענין דחסר ואתי דכיון שדרכה להתחסר שוב לא מקרי חזקה דהא עשויה להשתנות ולא הוה חזקה ובצירוף חזקת טומאה דאדם הוה תר"ל וז"ב. ומעתה נראה לי ברור דזה דוקא במקוה שדרכה להתחסר מעט מעט אבל בנגע כשם שלא ידענו אם נחסרה בפחות מכגריס בבת אחת כן יוכל להיות שהחסרון הגדול נרפאה בבת אחת שהנגע היא ענין חולאת והכתוב אמר והנה נרפא הצרעת מן הצרוע וא"כ הרפואה יוכל להיות שהיתה בב"א ויוכל להיות שנתרפא מעט מעט ול"ד למקוה דמים דרכם להיות הלוך וחסור מעט מעט ואם כן שוב לא מקרי חזקה דעשויה להשתנות אבל בנגע אין דרכה להשתנות מעט מעט ויוכל להיות הרפואה בבת אחת דפחות מכגריס אינו חולאת כלל וז"ש דהנגע רגילות להתחסר פחות מכגריס בבת אחת והיינו כמ"ש ודו"ק. ומ"ש הש"ש שם לדחות דברי המהרי"ט מה שהביא ראיה מנדה דכל דעלולה לראות לא שייך חזקת טהרה שעשויה להשתנות ולחולין טהורה משום דלא יליף מסוטה לטמא למפרע והוא דחה דלחולין טהורה משום חזקת טהרה לפענ"ד זה אינו דבאמת כל דעלולה לראות לא שייך חזקת טהרה שעשויה להשתנות ולמפרע דטהורה משום דהוה דבר שאין בו דעת לשאול וכמ"ש ולקדשים מחמרינן אף דדבר שאין בו דעת לשאול טהור אף בקדשים מ"מ בנדה החמירו לקדשים ולטהרות וז"ב ודו"ק:
4
ה׳והנה החריף מוה' שמואל שטאציר נ"י אמר דענין חסר ואתי הוא משום דכל הטעם דמוקמינן אחזקה דמעיקרא כתב הרמב"ם בפירוש המשנה סוף נזיר דאל"כ אין גבול ויצא לאין תכלית ולכך העמידו על חזקה דמעיקרא וא"כ כל שדרכו להתחסר שוב לא שייך להעמיד על חזקה לומר דלא נשתנה הא דרכו להשתנות ולפ"ז בספק קטנות ג"כ היא כך כיון דדרכה להשתנות שוב א"א להעמיד על חזקתו ולפ"ז גם בשרק דרכה להתחסר מעט לא שייך חזקה דמעיקרא כלל וזה הענין חזקה העשויה להשתנות דלא הוה חזקה שאי אפשר להעמידה על חזקתו הראשונה ודו"ק היטב.
5
ו׳דף ד' ומי מחזקינן והתנן נגע באחד בלילה. בשב שמעתתא שמעתא ג' פ"ו הביא דברי התוס' רי"ד בקידושין דף פ' דכתב דבנגע באחד בלילה הוה ספק בטומאה ובודאי נגע ואינו דומה לנדה דנדה המטמא הוא ברור רק דהספק אם אז יצא הדם והו"ל ספק מגע ע"ש וע"ז הקשה דא"כ מה מדמה לזה מגע ודאי וספק טומאה והא בקופה הוא ודאי טומאה דשרץ בודאי מטמא רק דהספק במגע ובנגע באחד בלילה ספק בטומאה ע"ש. והנה דברי התוס' רי"ד באו שם בקצרה וסמך על מ"ש בנדה וכעת זכינו לדברי התוס' רי"ד ע"ש שביאר בהדיא בכל הסוגיא הך חילוקא דספק מגע ודאי טומאה ובין ספק טומאה ודאי נגע אלא שכתב שם דבפ"ק דפסחים ביאר דספק טומאה ודאי מגע קיל מספק מגע ודאי טמא ולפ"ז שפיר פריך הש"ס דהרי בקופה ודאי טמא וספק מגע וא"כ מהראוי להקל בזה ואפ"ה מחמרינן לר"י ומחזיקין ממקום למקום והרי בספק טומאה וודאי נגע מקילין ופריך מכח כ"ש וז"פ וברור. ובזה יש ליישב מ"ש וכ"ת ה"מ לשרוף אבל לתלות תלינן והתנן מחט שנמצאת והקשו בתוס' דמה קושיא היא הנותנת דלכך טהור משום דאזלינן בתר שעת מציאתן לגמרי. ולפמ"ש אתי שפיר דהרי שיטת התוס' רי"ד דשעת מציאתן היא אף לחולין וכמ"ש בהדיא בקידושין שם וא"כ שפיר מקשה דאם במחט שהוא ודאי מגע וספק טומאה חמור ואפ"ה תלינן לקולא מכ"ש בספק מגע ודאי טמא ודו"ק היטב. ועיין בתוס' רי"ד ריש נדה בהא דקאמר טעמא דב"ש משום דהעמד אשה על חזקתה והקשה התוס' רי"ד דלמה לא קאמר העמד טהרות על חזקתן וכתב דהטהרות הם ודאי נגע וספק טומאה וחמור לכך אצטריך לומר דהעמד אשה על חזקתה והיינו טומאת מע"ל למפרע זה לא מחמרינן רק לקדשים לב"ה אבל לב"ש מטהרין בכ"מ ודו"ק. ועיין בריטב"א עירובין דף ל"ו גבי רבא אמר תרי חזקה לקולא שכתב דבמס' נדה פירש דטעמא דלא אמרינן העמד טהרות על חזקתן כיון דודאי נגע בהם פקעה חזקה מינייהו וכמו בשליא בבית ע"ש ודו"ק היטב ועיין בש"ש שם שהביא דברי המשאת משה במה שחילק לענין שעת מציאתן דיש לקיים ב' החזקות ועד שעת נגיעה הי' חי ובתשובה אחת כתבתי דהן הן דברי הש"ך בנקה"כ ביו"ד סי' שצ"ז וכעת אני רואה דאין ענינם דומה זה לזה דהש"ך אמר לענין נפילת הגל דאירע ריעותא אז וא"כ יש לומר דבגל בעת שנפל אז נהרג אבל כאן בנגיעה לא הי' שום ריעותא ומה"ת לחוש למפרע ודו"ק היטב ועכ"פ דברי הש"ך הם נכונים בסברא טובה דשם יש לנו לקיים ב' החזקות ודו"ק:
6
ז׳והנה בשב שמעתא שמעתא א' פט"ז הקשה על מ"ש הרמב"ם פ"ב מסוטה דקטנה שזינתה נאסרה והא קטן אין בו דעת לשאול מקרי כמ"ש במס' טהרות פ"ג משנה וא"ו וא"כ באין בו דעת לשאול ספיקו טהור וזה רבות בשנים כתבתי דשאני סוטה דספק כודאי והוה כהוחזקה שנטמאה דאף דאין בו דעת לשאול ספיקו טמא. וכעת אני רואה דזה אינו דניהו דעשה הכתוב ספיקו כודאי מ"מ אין בו דעת לשאול טהור דהא גמרינן מסוטה וסוטה יש בו דעת לשאול ואני רואה שאשתמיטתי' לבעל שב שמעתא ירושלמי מפורש פ"ק דסוטה והובא בתוס' סוטה דף כ"ח שהקשו לבן זומא דיליף ספק טומאה ברה"י מסוטה ומינה דוקא שיש בו דעת לשאול וע"ז אמרה מיליהן דרבנן פליגא דאמרו קטנה שזינתה אין לה רצון לאסור על בעלה והא תנינן אין בו דעת לשאול טהור הא יש בו דעת לשאול טמא וכאן אף שיש בו דעת לשאול ספיקו טהור והנה מבואר הקושיא של הבעל שב שמעתא. איברא דאין לו ביאור דלמה נחשב קטנה כמו שיש בו דעת לשאול והא אדרבא אין בה דעת לשאול כמו דחשבו בקטן פ"ג דטהרות כאין בו דעת לשאול ועיין בפ"מ שנדחק מאד. אמנם נראה דלפי מה דאמרו בסוטה כ"ט דאי מסוטה הו"א דעת נוגע ומגיע א"כ שפיר אמרו דניהו דהיא קטנה ואין בה דעת לשאול אבל דעת מגע יש בו דעת לשאול וא"כ לב"ז דלא יליף מדרב גידל רק מסוטה שפיר מקשה והא יש בו דעת לשאול והיינו שהבועל הוה דעת מגע ושפיר הקשו ודו"ק היטב. ומעתה מיושב היטב הקושיא דבירושלמי אמרו משום שאין לה רצון והיינו משום דפתוי קטנה אונס הוא אבל הרמב"ם דפסק דנאסרת והוא לא ס"ל פיתוי קטנה אונס הוא והראב"ד השיג באמת ע"ז שפיר כתב דנאסרת ושותית דיש לה רצון ויש בה דעת לשאול וז"ב ודו"ק. והנה השב שמעתא שמעתא א' פ"ז כתב ליישב קושית התוס' דלמה ברה"י ספיקו טמא אף דאיכא חזקת טהרה נגדו וא"ל משום דכאן דקינא לה ונסתרה אתרע לה חזקת טהרה א"כ אמאי ברה"ר ספיקו טהור אף דאיתרע חזקת טהרה ע"ש ואמר הוא דמן הבעל דיש לה חזקת היתר יליף דברה"י טמא וברה"ר יליף מהבועל דהי' לה חזקת איסור ואפ"ה ברה"ר טהורה מיניה יליף אף בכל דבר דלית ליה חזקת טהרה ע"ש. והנה אף כי דפח"ח. לפענ"ד זה אינו דכיון דלבעלה יש לה חזקת היתר ולא נאסרה והרי כתיב ונטמאה ונטמאה ודרשינן אחד לבעל ואחד לבועל וכל שנאסרה לבעל נאסרה לבועל אבל לא כתיב להיפך א"כ כל שלא נאסרה לבעלה לא נאסרה לבועל ואף דהב"ש בסי' י"א ס"ק ג' לא כ"כ ע"ש בדגול מרבבה שהשיג עליו וא"כ דבריו תמוהים. והנה לפענ"ד נראה דבר חדש דענין מה דאמרו דסוטה עשה הכתוב כודאי לפענ"ד הוא עפמ"ש הש"ך בסי' ק"י דבגבינות עכו"ם כיון דחז"ל אסרו מחמת ספק תורה בגופו נעשה כודאי איסור תורה והפר"ח חולק. ולפ"ז נראה לפענ"ד דלשיטת הרמב"ם דכל הספיקות הם מדבריהם ובסוטה חששה התורה לספק וא"כ נעשה כודאי דהרי אם הי' רק ספק היה מהראוי להתיר וכיון שהתורה חששה בסוטה לספק ושם הוה ספק בגופו ובפרט היכא שקינא לה ונסתרה דיש רגלים לדבר א"כ כודאי נעשה ספק תורה. ובזה י"ל מה דנחלק רבנן עם ר"ש דר"ש ס"ל דאינו רק ספק והתורה חששה כאן לספק ואסרו ורבנן ס"ל כל דהתורה חששה לאותו הספק והו"ל ספק בגופו כיון דיש רגלים לדבר נעשה כודאי איסור וז"ב ודו"ק. ולפענ"ד נראה ליישב קושית התוס' בדרך פלפול דהנה מה דהקשו דבר"ה לוקמא בחזקת טהרה לכאורה בסוטה לא שייך זאת דהא גם בחזקה קיי"ל כל דאיכא לברורי מבררינן ולכך משקין מי סוטה כדי לברר ואף דמוחקין השם בשביל להטיל שלום שלא יהי' לו שום פקפוק על אשתו התירה התורה למחוק וא"כ ל"ק. אמנם נראה לפי מה שחידש הנוב"י לענין ס"ס דקי"ל דאם יכולין לברר מבררינן אמנם זה כשיכולין לברר כל הספיקות אבל אם אף לאחר הבירור לא יתברר שני הספיקות לא מבררינן ע"ש ולפ"ז כיון דאמרינן לפעמים הזכות תולה שוב אף לאחר שישקה לא יתברר בבירור גמור דאולי הזכות תולה שוב א"צ לברר ולמה ישקה ונוקי בחזקת היתר. אך נראה דבאמת זה אינו רק לפעמים דזכות תולה אבל עפ"י רוב ההשקאה הוא בירור גמור א"כ כיון דאיכא רגלים לדבר דקינא לה ונסתרה א"כ שוב לאחר ההשקאה נעמוד על הבירור דמה"ת לתלות דזכות תולה וא"כ לכך ספק טומאה ברה"י טמאה דהא יותר קרוב לומר שבודאי תהי' טמאה וההשקאה יועיל ומה"ת לתלות בזכות לכך מבררינן דאם תמצא טהורה נדע שהיא טהורה דמה"ת לתלות בזכות ואם לא תמצא טהורה בודאי טמאה א"כ שפיר מבררינן ע"י השקאה דהא יותר קרוב לומר שתהיה מועיל ההשקאה ומה"ת לחוש שהזכות יהי' תולה ויותר קרוב לומר שכל שקנא ונסתרה תהיה באמת טמאה ולא יועיל לה הזכות וההשקאה יברר שהיא טמאה ודו"ק. ולפ"ז זהו ברה"י אבל ברה"ר דאין הסתירה כ"כ ראיה דסתירה ברה"ר לא מקרי סתירה וא"כ למה נשקה הא יש לה חזקת טהרה ולא שייך דאיכא לברורי דהא יש לחוש שיהיה הזכות תולה וא"ל דמה"ת לתלות בזכות דז"א דבאמת יש לתלות בזכות וכל דלא נוכל לברר בבירור גמור שוב ל"צ לברר אבל ברה"י דמסתבר שהיא טמאה מחמת רגלים לדבר א"כ מה"ת לחוש לזכות הא מסתבר טפי שההשקאה יברר שהיא טמאה ודו"ק. ובזה יש לומר דטעמא דר"ש דס"ל ספק משום דר"ש לשיטתי' דס"ל דאין הזכות תולה דא"כ אתה מוציא לעז וא"כ שוב יש לומר דמוקמינן אחזקת טהרה ואף דקינוי וסתירה רגלים לדבר אבל מכל מקום מידי ספק לא יצא וא"ל דלא נבא לבירור דזה אינו דלר"ש ליכא זכות שיתלה א"כ נוכל לומר דהוא ספק אבל לרבנן ע"כ דכודאי מחשבינן לי' ולכך טמא ודאי עד שיתברר דמה"ת לומר שהוא ספק ודו"ק כי אף שיש לפקפק בכ"ז יש להמתיק הדברים ולא רשמתי כ"א מה שעלה ברעיוני בהעברה בעלמא ודו"ק. והנה התוס' יו"ט מקשה על הרמב"ם דמביא ראיה דספק טומאה ברה"ר טהור דאם טומאה ודאי נדחה מכ"ש ספק והוא מהירושלמי הנ"ל ולמה לו זאת כיון דיליף מסוטה וברה"ר סוטה טהורה א"כ שוב למה לן טעם. ולפענ"ד נראה דכיון דברה"ר בסוטה מוקמינן אחזקה א"כ כל דליכא חזקה לא ידענו ודלמא הוא עכ"פ ספק ולכך אצטריך למילף מטומאה ודאית נדחה בציבור ודו"ק. ובישוב דברי הרמב"ם הנ"ל נראה לפענ"ד ע"פ מ"ש למעלה דלכך לא מוקמינן על חזקת טהרה משום דכל היכא דמצי לברורי מבררינן ואף דצריך למחוק השם התורה נתנה רשות למחוק כדי לברר האיסור למען תוסרו הנשים ואם טהורה היא ונקתה ונזרעה זרע ולפ"ז נראה לי ברור דזה החילוק שבין רה"י לרה"ר דבאמת ברה"י דיש רגלים לדבר לכך הותר למחוק אף דהוא ספק משום דהכתוב עשה כודאי בשביל דרגלים לדבר דקינא ונסתרה וא"כ כיון דהוה כודאי טומאה מחל השי"ת על כבוד שמו לברר האיסור אבל ברה"ר דאינו מקרי סתירה שוב כל שספק הוא שמא לא נטמאה יש להעמיד על חזקת טהרה ואף דאפשר לברורי למה לנו לברר הא יש ספק שמא טהורה ואין רגלים לדבר ולכך טהורה ומעתה בספק ברה"ר נוכל לומר דבאמת ספק הוא והא דאינה שותית משום דכל דספק הוא לא הותר למחוק לכך אצטריך ללמוד ממקום אחר ואין ראיה מסוטה ודו"ק היטב: והנה במ"ש למעלה בהך דאין בו דעת לשאול דאי מסוטה ה"א עד דאיכא דעת נוגע ומגיע קמ"ל מדר"ג בזה נראה ליישב דברי התוס' בנדה דף ג' ד"ה מודה בשוטה והקשו הא אין בו דעת לשאול וכתבו וי"ל דאדם שנגע בה ורוצה לעסוק בקדשים ואותו אדם יש בו דעת לשאול ותמה בזה בספר ערוך לנר על מס' נדה שנדפס מחדש דל"ש בזה ספק טומאה הבאה ע"י אדם דנשאלין עליה כדאמרו בדף ה' דשם מיירי שאדם נגע בודאי טומאה כגון שנושא שרץ וספק נגע בכלים אמרינן כיון דמקור הטומאה היא אדם שיש בו דעת לשאול אף הכלים שאין בהם דעת לשאול טמאין ע"י שבא אדם שיש בו דעת לשאול אבל כאן דם שוטית טהורה ואיך יהיה אדם הנוגע בה טמא לפי שיש בו דעת לשאול הא טומאתו בא מכח אדם שאין בו דעת לשאול והרי אמרו דחש"ו שנמצאו במבוי שיש בו טומאה טהורין כמבואר בפ"ג מטהרות וכי ס"ד שאם אדם יגע בהם יהיה טמא ודאי זה אינו וגם כאן ה"נ כיון שהשוטה טהורה איך תטמא אדם והניח בצ"ע. ואני מוסיף דמה שייך לאדם יש בו דעת לשאול והלא זה א"י כלל רק שנגע באותה אשה שוטית וכל שהיא אינה טמאה מה שייך דעת לשאול באדם והלא האדם א"י כלל משום טומאה רק מה שנגע באשה והיא תימה רבה אמנם לפמ"ש אתי שפיר דזה באמת מרבה ר"ג דכל שיש בו דעת נוגע אף שאין דעת במגיע טמא ואף דיש לומר דשם יודע עכ"פ הנוגע שנגע בטומאה אבל כאן גם האדם שנגע א"י כלל ולמה יתטמא. אך נראה כיון דעכ"פ השוטית שכעת ראתה ודאי טמאה לענין זה שאם אדם נוגע בה טמא שהרי כעת ודאי ראתה ואף שלא בא בהרגשה הא השוטית אינה יודעת וא"כ כעת בודאי סגי לדעת הנוגע בה דיש בו דעת לשאול א"כ גם למפרע כיון דבשוטה חיישינן שמא כותלי בית הרחם העמידוה ה"ה זה הנוגע בה (אם) כל שכעת ראתה שפיר מקרי האדם יש בו דעת לשאול דהא הוא יודע שנגע בה וכל שאמרינן דכותלי בית הרחם העמידוה הוה דעת נוגע אף שאין בו דעת לשאול במגיע ושאני הך דחש"ו דנמצאו במבוי דהם לא נטמאו כלל גם כעת וא"כ מה שייך דעת נוגע דהוא א"י כלל רק שנגע בחש"ו משא"כ כאן. ויש להמתיק עוד דהתוס' הקשו ד"ה מרגשת דמשום לא פלוג תהי' טמאה דגם כעת לא הרגישה וכתבו כיון דהן חלוקות משאר נשים ל"ש לא פלוג וכתבתי בתשובה לבאר עפ"י דברי הט"ז אהע"ז סי' קי"ט דיש לחלק בין איש לאיש ולא שייך לא פלוג וא"כ כאן לענין אדם שנוגע שייך לא פלוג וממילא יש דעת הנוגע ודו"ק:
7