שואל ומשיב מהדורא רביעאה ב׳:קצ״הShoel uMeshiv Mahadura IV 2:195
א׳לצורבא מרבנן משכיל ומופלג ני'.
1
ב׳מה שהקשית על מ"ש המ"א סי' תמ"ז ס"ק י"א דאף דלח בלח מותר מותר לקיימו לכ"ע יבש ביבש אסור דעכ"פ החמץ בביתו וכמ"ש ריש סי' תמ"ב וע"ז תמהת דכפי הנראה כיון למ"ש בס"ק א' בשם הרמ"ך דעכ"פ יש כאן כזית מעורב וכפי הנראה היינו דעכ"פ הוה כטומאת משא כיון דנושא ביחד וכמ"ש התוס' בבכורות דף כ"ג ולפ"ז מה ענינו לחלק בין לח בלח ליבש ביבש דסוף סוף עכ"פ יש כזית חמץ מעורב ועובר בב"י.
2
ג׳הנה יפה תמהת ומצאתי בשו"ת ת"ץ סי' כ"ג שתמה כן אך לפענ"ד כוונת המג"א לדברי הר"י קורקוס הובא בכ"מ פ"א מאה"ט שכתב לחלק דבלח בלח כיון שנמחה אף במשא אינו מטמא שהכל נתערב משא"כ ביבש ביבש שכל אחת עומד בפ"ע ע"ש בהלכה י"ז וה"ה כאן כל דהוה לח בלח לא שייך כאן שעובר על ב"י דהא הכל נתבטל משא"כ ביבש ביבש דעומד בפני עצמו עובר בב"י. אך לפענ"ד עדן יש לפקפק דשאני התם דכל הטעם דטומאת משא הוא בשביל שנושא ביחד הטומאה וכל שכבר נמחה אינו ניכר הטומאה כלל אבל כאן מה בכך שנתערב סוף סוף הרי יש כאן חמץ ואף שאינו ניכר עובר בב"י וב"י ולא גרע ממטמון בבורות דעובר ותדע שכן הוא דבאמת צ"ב גוף דברי הרמ"ך דמה בכך שיש כאן כזית מעורב והא אף בטומאת משא כל שנמחה ואינו ניכר בטל כמ"ש הר"י קורקוס וע"כ צ"ל דתסברא היא דש"ה דכל שאינו ניכר האיסור אינו נושא אותו אבל כאן סוף סוף הוא בביתו וא"כ דברי המ"א תמוהים. אך נראה דהנה באמת המג"א סי' תמ"ב ס"ק א' הביא דברי הרמ"ך הנ"ל וכתב דבמין במינו שבטל ברוב מן התורה שפיר מותר לשהותו אבל בשא"מ ניהו דלא לקי כל שאינו כזית בכא"פ אבל עובר בב"י דהוא מצורף ממילא וגם שם תמהו כלם דמה נ"מ בין מב"מ לשא"מ סוף סוף מדרבנן לא בטל ברוב ואף דבטל מן התורה מ"מ יש כזית בצירוף ועיין בת"ץ שם וביערת דבש ח"ב בדרוש שם בסופו מ"ש בזה. ולפענ"ד נראה עפ"י מה ששמעתי בשם כבוד אבי זקיני הרב הגדול מוה' יצחק נאטהנזאהן זלה"ה שאמר בביאור הדבר דכתבו הפוסקים דב"י לא שייך בחצי שיעור ואמר דבאמת שני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאו הכתוב כאלו הן ברשותו ואחד מהם חמץ וא"כ כ"ז שאינו רק חצי שיעור לא שייך לומר דחזי לאצטרופי אם יהיה לו עוד ח"ש דלע"ע אינו שלו ואטו נימא דחזי לאצטרופי אם יקנה עוד חמץ דלע"ע אינו ברשותו כלל וכמ"ש התוס' בפסחים דף מ"ה דלא שייך הואיל דאטו אם יקנה חמץ נימא הואיל ע"ש וא"כ ה"ה כאן דלא שייך חזי לאצטרופי בזה ודפח"ח. ולפ"ז נראה לפענ"ד דלכך במב"מ כיון דמה"ת בטל ברוב א"כ ממנ"פ לא שייך איסור ב"י דאם נימא דבטל שוב לא שייך ב"י דכל דמותר באכילה איך שייך ב"י הא כל שהותר לאכול אינו מצווה לבער וע"כ צ"ל דמדרבנן לא בטל והנה במב"מ באמת לה שייך טעם רק דגזרו אטו אינו מינו ולפ"ז עכ"פ לא שייך ב"י דבאמת כעת אינו ברשותו דמדרבנן אסור וא"ל דעשה הכתוב כאילו הן ברשותו דהא לע"ע במינו ודאי לא עשה הכתוב כאלו הן ברשותו דבמינו באמת מותר באכילה ול"ש לומר שיעבור עליו רק דגזרינן אטו שא"מ וא"כ זה שייך לענין איסור אכילה אבל בב"י לא שייך זאת דעכ"פ לע"ע אינו ברשותו דמב"מ לא אוקמא ברשותו אבל בשא"מ שפיר אמרינן ניהו דליכא כזית בכדא"פ אבל עכ"פ יש כאן כזית מעורב וז"ב. ומעתה גם כאן זה החילוק שבין לח בלח דבלח בלח לא שייך לומר דחוזר וניעור דמה בכך הא כל שנתבטל מקודם הפסח שוב אף דאם נימא דבפסח אוסר במשהו הא עכ"פ אינו ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו דהא כבר נתבטל ומה עשה הכתוב כאלו הן ברשותו הא כבר נתבטל ונשבת אבל ביבש ביבש דאיתא בעין שפיר עשה הכתוב כאלו הן ברשותו דבשלמא אם כבר נתבטל מה יהי' נחשב ברשותו. וע"ד הפלפול נראה לי בכוונת המג"א דבר חדש דהנה המעיין בסוגיא דביצה דף ל"ח דמחלק הש"ס בין ממונא לאיסורא דממונא לא בטיל ואף בממון שאין לו תובעין ולפ"ז לענין ב"י דבאמת אינו ברשותו של אדם ועשהו הכתוב כאלו הן ברשותו ואם כן לענין שיתבטל הו"ל ממונא של אחרים דהפקר לכל הוא ולא שייך ביטול דממונא לא בטל וניהו דלענין איסור אחשבה התורה כשלו היינו שיעבור עליו אבל איך יבטל ממונו של אחרים דהתורה הפקירתו וגם הוא בעצמו הפקיר חמצו וגם עכו"ם יכולין לזכות בו או ההקדש וכדומה וא"כ איך יבטול ולכך מין בשא"מ לא שייך ביטול אבל מין במינו דבטל ברוב ולא שייך טעם וא"כ לא שייך כאן ממונא לא בטיל דהא אינו מרגיש הטעם כלל וכמו דמחלק הש"ס בביצה שם לר"י להיפך דמין במינו לא בטל ומכ"ש להיפך לדידן ודוק היטב. ובמ"ש למעלה יש לומר דזהו מה שאמרו בפסחים דף ל' כי קניס ר"ש בעינא אבל ע"י תערובות לא והיינו בתערובות שנתערב קודם הפסח או באמת דלא עבר על ב"י כל שהיה ששים דנתבטל אבל בנתערב לאחר פסח צריך ששים דעכ"פ עבר עליו הפסח כשהוא בעין ומיושב בזה דברי הטור שפסק בסי' תמ"ז דצריך ששים והמג"א תמה עליו ולפמ"ש אתי שפיר ובלא"ה יש לומר דמהראוי שלא יעבור על ב"י בלח בלח דלא שייך לומר דהוה במשהו דכל הטעם דהוא במשהו הוא דהוה דבר שיל"מ משום דמותר לאח"פ והיינו דאף דר"ש קניס כל שהוא בתערובות לא קניס וכמ"ש הר"ן בפרק כ"ש בהדיא ולפ"ז אם נימא דעובר על ב"י שוב לא שייך דבר שיל"מ דהא צריך ביעור ולא יהיה מותר לאח"פ וז"ב. ובזה מיושב קושית המג"א בהא דפריך הש"ס והא קנסא קניס ר"ש וקשה לשיטת הטור דרבא מיירי באיכא ששים היאך ס"ד דיקנה יותר מששים ודיו שיהיה כמו שאר איסורים ובששים סגי והיא תמיה גדולה ולפמ"ש אתי שפיר דלהס"ד דהוה ס"ל דאף בתערובות קניס הכי אזלא קושית הש"ס דאמאי בזמנו בכ"ש דהא הוא לא ס"ל כרב דכל איסורים במשהו וע"כ משום חומרא דחמץ ולפ"ז לשיטת הפוסקים דלכך חמץ במשהו דהוה דבר שיש לו מתירין כיון דקנסא קניס ר"ש וא"כ לא הוה דבר שיל"מ וכמו שהקשה הר"ן וע"ז משני דבתערובות לא קניס ושפיר מקרי דבר שיל"מ אבל לאחר זמנו בנו"ט כשאר איסורין ומיושב קושית המגן אברהם ודוק:
3
ד׳והנה בשו"ת נוב"י חא"ח סי' כ' הקשה מדוע בחמץ קנסו לבנו אחריו וכל שעבר על ב"י החמץ אסור אף שמת וגם לכל העולם אסור ומ"ש מבכור וכל הני דחשיב להו בש"ס דמבעיא לן אי קנסו בנו אחריו ולפענ"ד נראה עפ"י מה דהאריך הש"ך בחו"מ סי' כ"א דאונסא כמאן דלא עבד אבל לא כמאן דעבד ע"ש ולפ"ז בשלמא בכל הקנסות דקנסו לו על שעשה עבירה ואם לא עשה זאת עבירה רק שהי' נעשה ממילא לא שייך קנס וא"כ בנו דלא עשה זאת עכ"פ מקרי כמו אונס דאנוס הוא על מעשה אביו ואונס רחמנא פטרי' אבל בחמץ דאף דלא עשה מעשה והוא ממילא הי' עובר על ב"י ועל מ"ע דתשביתו וא"כ ניהו דהוה בנו אנוס אבל מכל מקום לא קיים מ"ע דתשביתו ועבר על ב"י וא"כ מה מועיל מה שהי' אנוס סוף סוף ניהו דלא עבר בידים אבל מ"מ הוה כמאן דלא עבד דהא לא נתקיים המצוה דתשביתו ולכך קנסו לבנו ולכל העולם וז"ב מאד ועיין מקור חיים לשארי הגאון ז"ל מליסא מ"ש בזה כעין זה ולפענ"ד מ"ש נכון מאד. עוד נראה לי דשאני חמץ מכל האיסורים דבשלמא בכל האיסורים שייך לומר דבנו לא קנסו דהוא אינו הבעל שעשה עבירה ולא קנסו לבנו אבל כאן דבאמת חמץ אינו ברשותו של אדם רק דהכתוב עשאו כאלו הוא ברשותו לעבור על ב"י ולפ"ז כל שעבר על ב"י שוב ממילא החמץ אינו ברשותו דבאמת אינו ברשותו וא"כ ע"כ מה דקנסו לא קנסו את הבעלים דבאמת החמץ אין לו בעלים רק החמץ קנסו בשביל שעבר על ב"י ונעבדה בו עבירה ועיין רש"י בסוטה דף ל' דכתב בהדיא דחמץ מקרי נעבדה בו עבירה ועיין בחידושי רמב"ן בליקוטיו לסוטה שם הנדפס סוף חידושיו על יבמות מ"ש בזה ובתשובה הארכתי בזה ולפי זה היאך שייך כאן בעלים דלומר דלבעלים קנסו לבנו לא קנסו הא הקנס הי' על החמץ וז"ב מאד:
4
ה׳נחזור לעניננו דעכ"פ דברי המג"א מיושבים דכוונתו לחלק דכמו דטומאת משא יש כאן וה"ה ביבש ביבש עכ"פ טומאת משא איכא.
5
ו׳ובזה אמרתי ליישב קושית הרב הגאון מוה' יוסף באב"ד נ"י האבד"ק סניטין בהא דאמרו בזבחים דף ע' סד"א הואיל וחידוש הוא יותר מכא"פ נמי לטמא קמ"ל הרי דה"א דהואיל וחידוש הוא אף ביותר מכא"פ יהי' בכלל אכילה והרי בחולין דף ק"ג ע"ב אמרו חלקו מבחוץ מהו ופירש"י דהו"א דהואיל וחידוש הוא דאף בשר וגידין מצטרפין לכזית הו"א דלא יתחייב רק כשאכלו ביחד אבל לא כשאכל בכשיעור אכילת פרס וכן קי"ל הרי דהחידוש מורה להיפך דאכילה בב"א בעינן והיא קושיא גדולה. ולפמ"ש אתי שפיר דשם בטומאת בית הבליעה דאינו מטמא רק בבית הבליעה וא"כ שפיר הו"א דאף ביותר מכא"פ מצטרף לטומאה דהוה כטומאת משא דבבית הבליעה איכא שיעור כזית משא"כ לענין אמ"ה דבעינן שיאכל כזית וכל שלא אכל בב"א הו"א דאינו מצטרף דהוה כמו טומאת מגע דלא נגע ביחד וה"ה בזה דלא אכל ביחד וז"ב מאד מאד. ובזה מיושב היטב שיטת רש"י בחולין שם דאם חלק הכזית ונתן שתי החלקים לתוך פיו ובלע אותם ביחד דלכ"ע חייב והיינו דעכ"פ אכלם ביחד והוה כמו טומאת משא ומה שהקשו התוס' דא"כ מה פריך לר"ש היאך משכחת לה דיתחייב והא שפיר משכחת לה דבלע בב"א. ולפמ"ש אתי שפיר דלר"ל דבעינן שיהנה גרונו בכזית וזה ודאי דאם בולע בב"א ולא לעס מקודם דבלעיסה הרי לא נהנה גרונו בכזית ביחד ומהראוי שיפטור דלעיסה אי אפשר בב"א ולר"ל בעינן שיהנה גרונו בכזית ביחד וע"כ בלי לעיסה ובלע ביחד ולר"ל בעינן שיהנה גרונו בכזית וז"ב ודו"ק.
6
ז׳והנה בישוב קושית המג"א על הטור דחמץ דלאחר פסח הוא בששים שתמה המג"א וכבר כתבתי לעיל בזה. וכעת נראה דבר חדש דהנה להס"ד דקנסא קניס ר"ש אף בתערובות הי' ס"ד דיאסר אף טפי מששים ומטעם דהרי הרשב"א כתב דאף נ"ט בר נ"ט דהיתירא בפסח אסור משום דשאני בשר בחלב דכל שאינו רק טעם קלוש אינו ראוי לחול עליו שם חדש דהיינו בב"ח אבל חמץ שמו עליו כמו שהי' אם מעט או הרבה אלא שעד עכשיו לא אסרו הכתוב וכעת שנאסר הרי היא כנבלה והובא במג"א סי' תמ"ז ס"ק כ"ד.
7
ח׳ולפ"ז נראה לפענ"ד דכשם שאם הי' נ"ט בר נ"ט קודם הפסח אמרינן דשמו עליו כמו כן אם הי' נ"ט בר נ"ט לאחר הפסח אם נימא דגם בתערובות קניס הרי שמו עליו ומה בכך שהוא טעם קלוש הא מ"מ שם חמץ עליו ואם הי' בעין הי' קנסא קניס ולפ"ז גם כשהוא בששים שאז אין טעם מורגש בו מכל מקום כל שהוא קנסא קניס א"כ מדרבנן עדן שם חמץ עליו ושמו עליו ושוב אף שאין בו טעם מכל מקום אסור במשהו כמו שהי' וזהו דפריך והא קנסא קניס ועדיין שם חמץ עליו וכמו שהיה במשהו כן גם לאחר פסח הוא כמו שהיה ול"ד לכל איסורים דבטל בששים דשם כל שיש ששים אין טעם מורגש ולא שייך לאסור דכל איסור כל שלא עמד טעמו בו אינו אוסר אבל חמץ בפסח אסור במשהו וא"כ גם כשקנסו לאחר הפסח ואמרו דאסור א"כ מדרבנן עדיין שם חמץ עליו ול"ש ביטול וכעין מ"ש המג"א סי' תמ"ז ס"ק מ"ו דכל דהחמץ צריך ביעור מדאורייתא וחז"ל תקנו שלא מועיל אותו הביעור שוב אסור מן התורה וה"נ י"ל בדרבנן כל דרבנן תקנו דיהיה אסור אף לאחר פסח א"כ עדיין שמו עליו ואסור במשהו כמו שהיה וע"ז משני דהיכא קניס דוקא כשהוא בעיניה ולא בתערובות ולכך בטל בששים וא"כ עכ"פ ששים צריך ודי שלא קנסו שיהיה במשהו וז"ב. ובזה מיושב כל קושיות המג"א דמ"ש דאפילו לר"י כל שיש ששים מותר דהכי יהי' עדיף משאר איסורים לק"מ דלר"י דס"ל דחמץ לאחר פסח אסור מן התורה פשיטא דאסור אף במשהו מדרבנן כמו בפסח דעדיין שמו עליו משא"כ לר"ש כיון דאינו רק קנסא לא שייך שיקנסו יותר מששים. וגם מ"ש דכמו דחמץ לפני הפסח אחד שש דהוא בששים אף דאסור מן התורה מכ"ש לאחר פסח.
8
ט׳לפמ"ש ל"ד דשם עדן אין שמו עליו דעדן לא הגיע זמן איסורו ולא נאסר כ"א עד ששים אבל לאחר פסח שכבר הי' שם חמץ עליו אסור אף אח"כ והוה ס"ד דהוא במשהו וז"ב. גם מ"ש דכמו דלר"י מותר אף בפחות מששים גם לרבא הדין כן ל"ד דלר"י דגם בזמנו בנו"ט פשיטא דאינו אסור לאחר פסח דמה בכך דשמו עליו הא גם בזמנו אינו רק כשאר איסורים משא"כ לרבא דבזמנו במשהו ממילא גם לאחר פסח במשהו וע"ז אמר דלא קניס ועיין באהע"ז מ"ש בזה ולפמ"ש יש להאריך בזה ואכ"מ. והנה הרא"ש כתב דאם ערבו אחר הפסח במזיד אסור וכתבו המג"א סי' תמ"ז ס"ק מ"ד ולכאורה לפמ"ש המ"א בשם הרא"ש דל"צ ששים א"כ ל"צ ביטול כלל ולמה יאסור. ונשאלתי בזה מהרב מוה' אברהם קאמפף נ"י אבל ז"א כמ"ש בגליון המ"א שלי דאף דלא בעי ששים מכל מקום צריך להיות עכ"פ תערובות דבעיניה קניס ר"ש וזה שלקח חמץ בעין וערבו אסור והו"ל מבטל איסור דאסור. אך לכאורה הדבר תלוי אם איסור דרבנן אסור לבטל בידים דלהפוסקים ביו"ד סי' צ"ט דבאיסור דרבנן מותר לבטל א"כ גם כאן מותר.
9
י׳אמנם לפמ"ש דהרא"ש מיירי כשלקח חמץ בעין וערבו וזה אסור דאינו מותר רק כשנפלה להרבות עליו ולבטלו ולא לערבו וכמבואר בב"י ובש"ע שם וז"ב. אך לכאורה הי' נראה לי דבר חדש דאף אם נימא דמותר לערב בידים או עכ"פ להוסיף ודאי מותר בחמץ ודאי מהראוי לאסור והטעם דבאמת התוס' בפסחים דף למ"ד כתבו בטעם דאפילו איסור דרבנן אסור לבטל בידים משום דאל"כ מה הועילו בתקנתם שאסרו עד ששים הואיל שיכול להוסיף ולבטל עד ששים. ובאמת שאני בעניי לא זכיתי להבין דבריהם דאטו קנס הוא שקנסו רבנן מה שהצריכו ששים רק שעד ששים מתפשט הטעם ובששים נתבטל הטעם וא"כ מה בכך שיוסיף יוסיף ויוסיף ולא יהי' בו טעם ושרי ולזה נראה הטעם המתירים באיסור דרבנן להוסיף דמה בכך הא לא נרגש הטעם. ולפ"ז נראה לי דזה בשאר איסורים אבל בחמץ בפסח דבאמת לאחר הפסח שרי רק דקנסא קניס ר"ש וא"כ כל שאינו רק בשביל קנס ואי נימא דיכול להוסיף ולבטלו בששים א"כ לא הועילו בתקנתם שקנסו אותו הא יוכל לערבו וא"ל דהועילו דבלא"ה לא יבא לידי זה דהא יעבור בב"י דזה אינו דא"כ לא שייך קנס כלל דהא מסתמא לא נחשדו בני ישראל לעבור בב"י וע"כ כל דעבר על ב"י קנסוהו שלא יחרוך רמי' צידו ולא יוכל לאכול ולהנות א"כ שוב למה לא נימא דל"מ לבטל ולהוסיף דא"כ מה הועילו בתקנתם.
10
י״אאך נראה דבר חדש דהנה בהא דכתב המג"א סימן תמ"ז ס"ק מ"ג דאם נתערב בפסח בששים ועבד עליו הפסח ושהה אף במזיד שרי דהא לא עבר מן התורה ומשמע דהא מדרבנן עבר עליו בב"י. ולפענ"ד הי' נראה דאף איסור דרבנן ליכא בזה והטעם נראה לפענ"ד דאיך שייך ב"י והא החמץ ליתא במציאות ועדיף מנפלה עליו מפולת דהרי הוא כמבוער ומכ"ש בזה דליתא במציאות דכל שאי אפשר ללקחו כלל דהא נתבטל במציאות ואף אם נימא דח"ש עובר על ב"י מה"ת או מדרבנן היינו כשישנו במציאות עכ"פ משהו בעיני' אבל אם נתערב בששים ואין כאן רק משהו פשיטא דלא שייך ב"י דלא נראה ולא ניכר כלל בעולם. ולפ"ז נראה לפענ"ד דבר חדש דמב"מ גרע משא"מ דבא"מ אין הענין במציאות משא"כ מב"מ דעכ"פ הדבר במציאות ניהו דלא נרגש הטעם היינו משום דאינו מורגש טעם האיסור ואף אם הי' הרבה עכ"פ במציאות ישנו ואדרבא האחד מחזיק חבירו וא"כ ישנו בב"י.
11
י״בויתכן יותר בהעמיק בדברים דהנה כבר כתבתי בתשובה אחת במ"ש הנוב"י מהד"ת חיו"ד להשיב על המ"ל דבששים אף שלא ניכר האיסור שייך ביטול דהא אינו במציאות ולא שייך לומר דלא בטל דהא עכ"פ אין כאן איסור במציאות וראיתי לדו"ז הגאון בישועות יעקב ז"ל שרמז לדבריו וכתב דישתקע הדבר דניהו דהטעם בטל אבל גוף האיסור צריכין אנו לדון מתורת ביטול ברוב וכבר כתבתי בתשובה אחת דלא כן אבי דכל איסור עיקרו בטעם תלוי וכל שאין לו טעם אינו אוסר וא"כ כל שאין כאן טעם דהטעם נתפשט בכלו ונתבטל ואין כאן טעם איסור מה אכפת לן בגוף האיסור הא האיסור בעצמו אינו רק כעץ בעלמא כל שאין בו טעם ואינו אוסר ול"צ לבא לביטול דנ"ט ולפ"ז גם כאן הא כל שהוא מין בשא"מ וא"כ תלוי בטעמא וכל דליכא נ"ט שוב בטל הדבר אבל במב"מ דאינו תלוי בנ"ט ועיקר הוא בשביל עצם האיסור וא"כ שוב עובר על ב"י דהא עכ"פ מדרבנן אסור והרי היא במציאות ועמד טעמו בו שאילו היה בא"מ היה נרגש הטעם וא"כ אף ביותר מששים עכ"פ ישנו במציאות ועובר על ב"י מדרבנן. איברא דלפ"ז צריך ביאור הא דכתב הרמב"ם פט"ו ממ"א בטעם דחמץ אסור במשהו משום דהוה דבר שיל"מ ושלא במינו משום דכתיב כל מחמצת והיינו דגזרו אטו מינו. ולפמ"ש נהפוך הוא דהרי באמת הר"ן והרמב"ן במלחמותי כתבו דלכאורה לא מקרי דבר שיל"מ דהא אינו מותר לאחר פסח דקנסא קניס ר"ש ורצו לומר משום דבתערובות לא קניס ולפ"ז נהפוך הוא דבשא"מ לא קניס ר"ש דהא אינו במציאות משא"כ במב"מ. אך זה אינו דהא הקנס הוא על שעבר על ב"י ואז הי' בעיניה ואפ"ה לא קניס ר"ש בתערובות א"כ ה"ה במינו. אמנם לכאורה היה נראה לי דבר חדש בטעם דלא קניס ר"ש בתערובות הוא משום דלפענ"ד נראה כיון דעיקר הקנס הוא משום דעבר על ב"י א"כ כשמערבו בששים עכ"פ לא גרע ממבטלו בידים ומשביתו מן העולם והרי כשיש ששים הוא משביתו ומבערו וא"כ הרי ב"י הוא ניתק לעשה והרי בזה עכ"פ קיים מצות השבתה דהא כל שיש ששים כבר כתבתי דהוה כהשבתה מן העולם וא"כ למה לא יהיה מותר וז"ב כשמש. ולכאורה היה נראה לפענ"ד דגם במערבו בידים בששים דהוה כמבטלו וא"כ אינו עובר על ב"י ולא שייך מבטל איסור ודלא כהרא"ש והנה גם בפסח עצמו היה מקום לפענ"ד לומר דאם נתבטל בששים הרי הוא כמבערו ואף דאסור במשהו היינו משום דלא בדילי מיניה או דהוה דבר שיל"מ אבל ב"י לא שייך בזה אך יש לומר כיון דעכ"פ נאסר במשהו הרי כל התערובות נאסר ושוב צריך לשרוף כלו ועובר על ב"י ועיין ר"ס תנ"א במ"ש רמ"א דצריך לשרוף הכל ואף דהחק יעקב חולק בזה ועיין שו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל סי' פ"ו מכל מקום לפענ"ד לשיטת הפוסקים דאף בח"ש אסור ועובר על ב"י בודאי צריך לשרוף כלו ועכ"פ שייך ב"י על כל התערובות אבל בעבר עליו הפסח דאין כאן איסור על כל התערובות דרק קנסא קניס בזה נראה לפענ"ד ברור דבזה שמבטלו בששים דא"צ לבערו ולפי זה אם כן במבשא"מ שפיר מבטלו ומבערו ע"י שמערבו ואינו במציאות אבל במב"מ דאדרבא אחד מחזק את חבירו שוב עובר על ב"י ואם כן גם בתערובות מהראוי הי' לקנס ואם כן לא שייך דבר שיל"מ וע"כ צ"ל דמכל מקום הוה דבר שיל"מ דמה"ת עכ"פ מותר לאחר הפסח וכמ"ש בשם הר"ן.
12
י״געכ"פ מה שהרמב"ם אמר דבשא"מ גזרו אטו מינו ולפמ"ש נהפוך הוא דבא"מ מהראוי יותר לומר דהוה דבר שיל"מ דהא מותר לאחר הפסח דלא קניס ר"ש בתערובות משא"כ במינו דאף דבאמת לא קניס ר"ש בתערובות אף במינו עכ"פ בא"מ מסתבר טפי. והנ"ל בזה דבר חדש דבא"מ אף המרדכי והסמ"ק שחולקים על הרמב"ם כאן מודים דכל טעמם דלא חשיב דבר שיל"מ דיחזור ויאסר לשנה הבאה ועש"ך סימן ק"ב ולפי זה בא"מ דלא יחזור ויאסר לשנה הבאה שוב הו"ל דבר שיל"מ דהא כבר נתבטל במציאות אבל במב"מ דיחזור ויאסור לשנה הבאה דהא אין לו ביטול לשנה הבאה דהא באמת איתא במציאות ואחד מחזק את חבירו וכל שמגיע שנה הבאה יאסור עכ"פ שוב יש לו במציאות דהא באמת שבהגיע לשנה הבאה שוב יאסר ולא מקרי דבר שיל"מ. ולפי זה יש לומר דגם הרמב"ם ס"ל כסברת המרדכי דלא מקרי דבר שיל"מ כיון שיוכל לחזור ולאסר לשנה הבאה ורק דס"ל כיון דבא"מ לא יחזור ויאסור לשנה הבאה שוב הו"ל דבר שיל"מ ואף דבא"מ לא שייך דבר שיל"מ הא בחמץ אסור משום כל מחמצת ואם כל שיש בו מחמצת אסרו חז"ל במשהו ואם כן ממילא במב"מ דהוה באמת דבר שיל"מ ניהו דיחזור ויאסור לשנה הבאה מכל מקום אדרבא גזרו מב"מ אטו שא"מ וכל מחמצת בכלל בין מב"מ בין שלא במינו ושלא במינו לא יחזור ויאסר לשנה הבאה ושייך דבר שיש לו מתירין אף דבשלא במינו לא גזרו כאן גזרו דכתיב כל מחמצת ומב"מ יש לו מעלה דשייך ביה דבר שיל"מ ולכך גזרו על הכל וזה ברור ודוק היטב. ובזה גלותי היום חרפת הנהק"כ שחידש בסימן צ"ב דלשיטת הרמב"ם דחמץ נאסר משום דהוה דבר שיש לו מתירין שלא במינה לא נאסר והדבר תמוה וכראותי כן תמהתי דהא אף שלא במינו כתב הרמב"ם דחמץ אסור משום כל מחמצת ומצאתי במנחת יעקב שנתעורר בזה בכלל ל"ט ובתשובה כתבתי בזה וביותר תימה על המג"א שהביא בסי' תמ"ז דברי הנקה"כ בס"ק מ"ם ותמה עליו דאנן קיי"ל דחמץ בפסח לא מקרי דבר שיל"מ וכמ"ש ביו"ד סימן ק"ב וזה אינו תימה כ"כ דהוא כתב בנקה"כ הנ"מ אליבא דהרמב"ם אבל ביותר הו"ל לתמוה דגם בא"מ שייך דבר שיל"מ בחמץ ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דבאמת הנקה"כ מפרש דברי הרמב"ם כמ"ש וא"כ יש לומר דבאמת לפי מה דקיי"ל כהמרדכי דלא מקרי דבר שיל"מ משום שחוזר ונאסר וא"כ בשלמא במב"מ דבעצם היא דבר שיל"מ לאחר הפסח רק שיחזור ויאסר לשנה הבאה י"ל דלא ס"ל להרמב"ם כן דהא עכ"פ הוא דבר שיל"מ לאחר הפסח אבל בא"מ ממנ"פ לא מקרי דבר שיל"מ דאם אתה אומר דלא בטל דהו"ל דבר שיל"מ ויש בו משהו שוב יחזור ויאסר לשנה הבאה דל"ש לומר דאינו במציאות כלל דזה אינו דהא כל שנאסר כלו שוב הוה במציאות וממנ"פ לא מקרי דבר שיל"מ ובשלמא במב"מ לא משגחינן כלל למה שיחזור ויאסר דעכ"פ יותר הוה מותר דלאחר פסח כל השנה היא מותר. ויש להמתיק הדבר דהנה הר"ן כתב בנדרים דף נ"ב דהטעם דהוה דבר שיל"מ משום דמב"מ באמת אחד מחזק את חבירו ולא בטל רק דרבנן ס"ל דכיון שזה איסור וזה מותר אינו מב"מ מצד איכות ולפ"ז דהוה דבר שיל"מ שוב יותר קרוב להיות מב"מ אם בכמות אם באיכות משא"כ בא"מ הרי אינו שוה בעצמות הענין ולפ"ז נראה לפענ"ד ברור דמש"ה לא שייך לומר דמכל מקום חוזר ונאסר לשנה הבאה דזה אינו כיון דעכ"פ כל השנה כלה הוא מותר ורק כשיגיע שנה הבאה יאסר א"כ עכ"פ קרוב להיתר טפי מלאיסור ולפ"ז זהו במינו דבעצם הם שוים משא"כ בא"מ דבעצמותו חלוק לא מקרי דבר שיל"מ דהא יחזור ויאסר מה תאמר דמכל מקום קרוב טפי להיתר מלאיסור הא לעומת זה יותר מסתבר לומר דהוה מבא"מ דהא חלוק בעצם. ובזה מיושב היטב דברי הנקה"כ דבשלמא הרמב"ם דלא ס"ל כלל סברת המרדכי דלא מקרי דבר שיל"מ כל שחוזר ונאסר א"כ שפיר מקרי דבר שיל"מ אף שלא במינה דניהו דאינו שוה בעצם מ"מ אתרבאי מצד כל מחמצת אבל לדידן דקי"ל כהמרדכי א"כ ניהו דלא שייך כאן הסברא דהא מכל מקום מסתבר וקרוב יותר להיתר והו"ל מב"מ זה במב"מ משא"כ בא"מ וצדקו דברי הנה"כ ומיושב קושית המנחת יעקב וגם קושית המג"א דניהו דלא קי"ל כהרמב"ם היינו בא"מ דבזה מסתבר טפי סברת המרדכי אבל במב"מ קי"ל כהרמב"ם ודוק היטב ועיין ש"ך סי' ק"ב סקי"ג י"ד ותראה איך נראה מתוך דבריו דגם הוא הבין דמב"מ קי"ל כהרמב"ם ובא"מ קי"ל כהמרדכי. הנה יצאתי מגדרי והארכתי מענין לענין באותו ענין ועכ"פ בזה נראה לי ליישב דברי הטור דמכאן ראיה ברורה לדבריו דהטור פירש דלכך לא קנס ר"ש בתערובות משום דבזה מבערו והיינו כשיש ששים וכמ"ש ולפ"ז בהס"ד דלא ידע זאת וס"ל דבזה אינו מקיים מצות השבתה דהא מכל מקום יאכל כל החמץ ואם כן שפיר מקשה דאיך שייך לומר דמותר ומשמע דכל שנתערב מותר להוסיף עד ששים והא קנסא קניס ושוב אסור דא"כ מה הועילו בתקנתם וע"ז משני ה"מ בעיני' אבל בתערובות לא קניס דהא מקיים מצות השבתה בזה ודוק היטב כי הוא ענין נחמד ונעים. שוב ראיתי במג"א סי' תנ"א ס"ק א' שמבואר סברתי דכל דהוה במשהו לא שייך ב"י וגדולה מזו מבואר שם דבכלי אף שאין בו ששים כיון שאינו ניכר ומצוי לא עבר ומכ"ש בששים שאבד מציאותו ודוק ועיין ב"ח סי' תס"ז הובא במג"א ס"ק ד' דמשמע מדבריו דגם במשהו עובר בב"י והנה המג"א לא הסכים לזה בסי' תמ"ז.
13
י״דובגוף דברי המג"א והט"ז שם דהקשו דנתיר מכח ס"ס הנה תלמיד אחד שאל דהא לשיטת הרמב"ם דחמץ הוה דבר שיל"מ א"כ אף בס"ס מחמירין.
14
ט״ווהשבתי בראשית ההשקפה דלפמ"ש הש"ך ביו"ד סי' ק"י בשם הרא"ש דכל דספק שמא אין כאן איסור אף בדבר שיל"מ לא אזלינן לחומרא ע"ש אם כן גם בזה כן וראיתי במק"ח שהעיר בזה אמנם דבריו תמוהים מ"ש לדחות זאת דשאני חדש דהוה רובא דמקצת תבואה שבעולם ישנות ומקצתן נשרשו קודם לעומר ואמרינן סמוך זה לזה והו"ל רובא כמ"ש התוס' בנדה דף י"ח משא"כ בשאר ס"ס שנעשה במקרה והזדמן כמו הכא ולא שייך זאת. הנה לפענ"ד דבריו תמוהין דמ"ש דהוה כרובא הנה גם ברוב גמור נסתפק הר"ן בפ' א"צ אם בדבר שיל"מ אזלינן בתר רובא ואף לפמ"ש המלמ"ל פ"ז ממעילה לפרש דברי הר"ן דכל דיש חזקה מודה הר"ן עכ"פ כאן לצרף שני מיעוטים אינו ברור דמקרי רוב ומ"ש ראיה מדברי התוס' בנדה דף י"ח הנה בדברי התוס' לפי מיעוט הבנתי ולפי מעט עיוני כעת לא מצאתי זאת אבל הפוסקי' כתבו סברא זאת ולפענ"ד לענין דבר שיל"מ לא שייך זאת כיון דאין שני המיעוטים מענין אחד ועיין ישועת יעקב אהע"ז סי' מ"ב האריך בפרט הזה הרבה ואכ"מ. אך לפענ"ד גוף דברי הרא"ש שמחלק בס"ס לענין דבר שיל"מ הכוונה כמ"ש המלמ"ל דכל שיש ספק שמא אין כאן איסור א"כ הוה חזקת היתר ומועיל הרוב אף בדבר שיל"מ משא"כ כשיש בודאי איסור ל"מ ס"ס דעכ"פ לא שייך החזקת היתר דעכ"פ ספק שמא נתערב ואין כאן חזקת היתר וכבר נודע מ"ש התוס' ביבמות דף פ"ב דבתערובות לא שייך חזקת היתר ועיין במג"ש שם ודוק. ומ"ש שם שכ"כ בחוות דעת בכללי הס"ס במחכת"ה לא זכר גם דבריו שם ששם מדבר לענין ס"ס משם אחד ובזה שפיר יש לחלק דכל שהוא במקרה לא שייך רוב משא"כ כשאינו במקרה הוה כעין רובה ע"ש בס"ק י' בש"ך אבל לענין דבר שיל"מ לא שייך זאת וז"ב ופשוט:
15
ט״זוהנה בגוף דברי המג"א שכתבתי למעלה הלא מראש דבלח בלח מותר לקיימו משא"כ יבש ביבש ודבריו תמוהים וכתבתי ליישב וכעת נראה לפענ"ד דכוונת המג"א היא הנה הרשב"א כתב הטעם דיבש ביבש בטל ברוב הוא לפי שנתבטל ברוב ועל כל אחד שאוכל אמרינן דהוא מן הרוב וע"כ אוסר לאכלם ביחד אבל הרא"ש כתב דהטעם לפי שהאיסור נהפך להיות היתר ולפ"ז נראה לפענ"ד הדבר ברור דאף להרשב"א דלא אמרינן דנהפך להיות היתר היינו ביבש ביבש דכל אחד הוא בפני עצמו לא מסתבר לי' שנתהפך להיות מותר והרי כשיבשלם יתן טעם ויאסר ועיין שו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל סי' י"ט ולפ"ז זהו ביבש ביבש אבל בלח בלח שייך לומר דנתהפך להיתר דעכ"פ נתערב ביחד ולא שייך לומר דהאיסור בפ"ע וכל שאתה מתיר התערובות ממילא מותר האיסור ולפ"ז נראה לפענ"ד ברור דעכ"פ בבל יראה אינו עובר דהרי הוא מעורב אבל יבש ביבש דהוא בפני עצמו עובר בב"י והמעיין בסי' תמ"ב ימצא דהמג"א שם בעצמו חילק דבמב"מ דבטל ברוב א"צ לבערו והיינו טעמא דלענין ב"י שפיר בטל ברוב אף בלח בלח דדוקא לענין אכילה שייך לחלק בין לח בלח ליבש ביבש דיהיב טעמא אבל לענין ב"י גם בלח בלח בטל ברוב ואדרבה בזה נהפך האיסור להיות היתר כנלפענ"ד ועיין מג"א סי' תצ"ח סקכ"ח לענין אפר ודבריו תמוהים שם כמ"ש כל האחרונים דכל דלא שייך נ"ט בטל ברוב בודאי וכאן נראה לפענ"ד דס"ל להמג"א דבב"י דלא שייך דיהיב טעמא כל שבטל ברוב שרי ובזה יתפרש כל דברי המג"א סי' תמ"ב ס"ק א' וסי' תמ"ז סקמ"א דזה שכתב דיבש ביבש אסור לקיימו הוא לשיטת הרשב"א דהטעם דבטל דאמרינן על כל אחד שמא היא ההיתר א"כ בב"י מכל מקום עבר דאחד יש בו איסור משא"כ להרא"ש דההיתר הוא בשביל שנתהפך להיות היתר א"כ אינו עובר בב"י כלל וע"ז כתב המג"א דהא לא קי"ל כהרא"ש בזה וע"ז כתב דכאן מותר לבטלו דהא אינו מבטל איסור דגם להרשב"א מותר לאכול כל אחד בפ"ע ונתלה דזהו מן הרוב היתר רק בב"י עובר דהא מכל מקום עובר בב"י וכל שמבטלו אין כאן איסור כלל ואינו מבטל איסור הארכתי בזה לפי שמפרשי מ"א כפי הנראה לא הרגישו בזה ומ"ש ברור ודוק. מיהו בפשיטות יש לומר דכוונת המג"א למה דמבואר בסי' ק"ט ס"ב דביבש ביבש לדעת הרא"ש כל שנודע כבר מותר לגמרי אף שיבשלם אח"כ ואף לדיעה הראשונה מותר להוסיף עד ששים ול"מ מבטל איסור אבל מ"ש יותר מחוור לפענ"ד גם מ"ש למעלה לענין משהו אם עובר על ב"י עיין במ"ש אא"ז הח"ץ ז"ל סי' פ"ו דאינו עובר על ב"י. אמנם מ"ש ראיה דאל"כ לא שייך דבר שיל"מ דהא אסור להשהות לכאורה דבריו תמוהים דהרי בלא"ה תימה על הר"ן דאנן קיי"ל דחמץ שעבר עליו הפסח אסור מדרבנן משום קנסא וא"כ ל"ח דבר שיל"מ דיאסר אח"כ וכתב כיון דמן התורה מותר אף דרבנן אסרו לחומרא אמרו ולא שיצמח עי"ז קולא ואם כן ה"ה בזה כיון דאינו עובר על ב"י רק מדרבנן אכתי שייך דשיל"מ. אמנם אחר העיון דבריו ברורים דבשלמא לענין אכילה אף דאסור מכל מקום אינו רק דרבנן ומה"ת מותר ושייך לומר עד שאתה תאכלנו באיסור דאז הוא אסור לולא הביטול מה"ת ואחר כך לא יאסר רק מדרבנן ומכל שכן לשיטת הר"ן בעצמו דמב"מ לא בטיל דכיון שהוא היתר מקרי טפי מב"מ בודאי אתי שפיר אבל כל שאסור להשהות ועובר בב"י הרי ע"כ צריך לסמוך על הביטול דאם לא כן לא משכחת לה דיהי' לאחר פסח ויאכלנו בהיתר כיון דעובר על ב"י מדרבנן והיאך יעבור כעת על דרבנן בודאי ולא יסמוך על הביטול שהוא בודאי מותר מן התורה רק דחז"ל החמירו דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר והרי כל שהמאכל מתקלקל לא שייך דבר שיש לו מתירין מכ"ש בזה וז"ב כשמש ודוק. והנה בהא דאמרו בפסחים דף ז' הפת שעיפשה כיון שרבתה מצה מותרת הקשה הפ"י דאמאי לא פירש הש"ס בפשיטות משום דכיון דיש רוב מצה גבי יבש ביבש חד בתרי בטל ובמחכת"ה לא ידעתי דמלבד דלא הזכיר שדעת הרבה פוסקים דבחמץ אף ביבש ביבש לא בטיל ברוב משום דלא אזלינן בתר נו"ט אי דהוה דבר שיל"מ ואף דנימא דלרב דס"ל דלאחר הפסח גם כן אסור כר"י לא שייך דשיל"מ עכ"פ שייך טעמו של הרשב"א ואף להחולקים דס"ל דלא שייך דבר שיל"מ משום שחוזר ונאסר לשנה הבאה כאן בפת שעפשה דודאי יתקלקל עד שנה הבאה וגם הוה כחרכה קודם זמנה בודאי הוה דבר שיל"מ מיהו כבר כתבתי דלא שייך כאן דבר שיל"מ אבל עכ"פ לטעמו של הרשב"א בודאי שייך גם כאן ושפיר מקשה הש"ס דאי אפשר לומר דהביטול הוא בשביל שרבתה מצה וגם למה נקט בפת שעפשה דוקא הו"ל לומר סתם דחמץ בטל ברוב. ודרך אגב אומר במה שחידש נכד הגאון בעל ים התלמוד יניק וחכים ני' בהא דאמרו שם דשוקי ירושלים עשוין להתכבד בכל יום והקשו התוס' מפ"ק דנדה ואמר הוא דחזקתו מתכבד אינו חזקה גמורה רק דבאמת הא דתלינן בבתרא הוא מטעם דהוה כמו קרוב והרי רוב עדיף רק דע"י שחזקתו מתכבד הוה כמו קרוב ומצוי ומשמע בב"ב בסוגיא דניפול דקרוב ומצוי עדיף מרוב עכ"ד. והנה באמת אנן לא קי"ל כן רק ר"ז חידש כן אבל מצאתי בשו"ת פ"מ ח"ג סי' ב' שחידש כן אבל מכל מקום יקשה דא"כ מאי פריך ומי אזלינן בתר בתרא והא תניא רוב מעשר מעשר ומה קושיא שם אין כאן מצוי ולכך רוב עדיף וע"כ אי אפשר לומר כן ועיין צל"ח שם ויש ליישב ע"ש ודוק והנה לכאורה קשה בהא דכתבו הרמב"ן והר"ן דלכך מקרי חמץ דבר שיש לו מתירין דכל שנתערב מותר לאח"פ הו"ל דבר שיל"מ וקשה טובא הא כל הטעם דדבר שיל"מ לא בטל הוא משום שעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ולכאורה צ"ב דכל שנתבטל בששים הא נתבטל הטעם ופרח איסורא ומה שייך עד שתאכלנו באיסור וצ"ל דגם ביטול בששים אינו דבר ברור אי נתפשט הטעם בכל התערובות ודלמא לא נתפשט הטעם בכלו ונשאר האיסור במעוטו ורק דכל שאי אפשר בענין אחר אמרה תורה דבטל בששים אבל כל שיש מקום שלא יצטרך לדון מתורת ביטול עדיף טפי עכ"פ יהיה איך שיהי' עיקר דבר שיל"מ הוא משום שלא נצטרך לדון על הביטול וגם דאנו דנין בתערובות כאילו לא נתערב והי' אותו הדבר מותר בעצמותו לכך לא נתבטל בתערובות בשביל שעצם הדבר שנתערב אלמלא הי' בעין הי' לו היתר ולפ"ז כאן אלמלא הי' בעין היה אסור מדרבנן וקנסא קניס ר"ש כל שהוא בעין ועיקר ההיתר ע"י שנתערב ונתבטל א"צ לבערו וע"כ מתורת ביטול הו"ל דבר שיל"מ ושוב לא שייך דבר שיל"מ דממנ"פ אתה צריך לבא לתורת ביטול ואם כן שוב כבר נתבטל ולמה יהיה שייך דבר שיל"מ והיא קושיא נפלאה. אמנם נראה כיון דבתערובות כל שיש ששים א"צ לבער וכבר ביארתי לעיל הטעם דהו"ל כמשביתו מן העולם אם כן שוב לענין הביעור א"צ לדון מתורת ביטול דעכ"פ לא שייך ב"י דהוה כמו שנטמן בבורות או נפל הגל דאף שישנו במציאות כל שאי אפשר לבא לשם א"צ ביעור וה"ה בזה ושוב כל שא"צ לדון מתורת ביטול שוב הו"ל דבר שיש לו מתירין וז"ב. ובזה מיושב היטב שיטת הטור דדעתו דאם נתערב לאח"פ בין במינו בין בשלא במינו בטל בששים ותמה המג"א למה צריך ששים ועוד הרבה קושית תמה עליו ולפמ"ש אתי שפיר דהנה טעמו של הטור הוא דהרי אמרו כי קניס ר"ש בעיני' אבל בתערובות לא ופי' הטור דהוא בתערובות שאינו עובר עליו בב"י וכמ"ש הטור בהדיא סוף סי' תמ"ז לחלוק על רבינו יונה דעיקר תלוי אם עוברין על תערובתו בב"י ראוי לקנסו ואם לאו לא קנסו ולפ"ז ע"כ צריך להיות בששים דאם לא כן שוב לא היה בזמנו במשהו דהא לא הוה דבר שיש לו מתירין דהא צריך לבערו דא"ל דהו"ל דבר שיש לו מתירין לאח"פ הא קנסא קניס ר"ש ואף דבתערובות לא קניס הא זה דוקא כשהוא בששים דאם לא כן לא השביתו וכמ"ש ואף אם תאמר שגם בפחות מששים שייך ביטול ע"כ צריך אתה לדון מתורת ביטול וכמ"ש וע"כ דהוא בששים ובזה יש לומר הא דפריך המג"א מהא דפריך והא קנסא קניס ר"ש הא יותר מששים אין סברא לקנוס ולפמ"ש יש לומר דה"פ אמאי מקרי דבר שיש לו מתירין הא כל שקנסא קניס לא שייך דבר שיש לו מתירין וכקושית הר"ן ועל זה משני דבתערובות לא קניס ושוב הוה דבר שיש לו מתירין ודוק:
16