שואל ומשיב מהדורא רביעאה ב׳:קצ״וShoel uMeshiv Mahadura IV 2:196
א׳כאשר למדתי ברמב"ם הלכות פרה אדומה לקיים מצות ונשלמה פרים שפתינו אמרתי לכתוב מה שנתחדש לי הנה בה"א כתב ואין לוקחין עגלה ומגדלין אותה שנאמר ויקחו אליך פרה ולא עגלה וכתב הראב"ד לא מן השם הוא זה אלא שאין מקדישין מחוסר זמן למזבח וזה קרויה חטאת ועיין כ"מ מ"ש בזה ולפענ"ד נראה לי ראיה ברורה לשיטת רבינו דהנה בהא דאמרו בע"ז דף כ"ד אמר להם ר"א משם ראיה ישראל משמרין אותה משעה שנולדה ומאד תמוה לי היאך היו ישראל שומרין אותה בבית נכרי יום ולילה קודם שלקחוה ואיך יניח אותם העכו"ם ובפרט בהמת דמא בן נתינה שהי' כסאו מוטל בין גדולי רומי כדאמרו בקדושין ובירושלמי וגם למה לא קנו אותה תיכף משנולדה ולא הי' צריכין לשמור אותה וע"כ צ"ל דמכאן ראיה למ"ש רבינו כאן דלא מצאו אלא עגלה פוסקין עליה דמים ותהי' אצל בעלי' עד שתגדל ותעשה פרה ולפ"ז גם שם היו פוסקין הדמים קודם רק שלקחוה אח"כ כשנתגדלה ונעשה פרה ולפ"ז מוכח מכאן כשיטת רבינו דלשיטת הראב"ד דהטעם הוא משום מחוסר זמן ולפ"ז כל שלקחו אותה ולא קראו עליה שם היה מותר וכמ"ש בכ"מ ולפ"ז הא שם לר"א בלא"ה פוסל קיחה מנכרים וצ"ל כדאמרו שם דתגרי ישראל זבני ואחר כך נתנו אותם לציבור ואם כן יקשה דהתגרים היו יכולים לקנות אותה תיכף משעה שנולדה דאז לא היה מחוסר זמן דאח"כ מכרו אותה לציבור לשם פרה ואדרבא הי' פסול כשקנו אותה מנכרי לשם פרה לר"א ואם כן למה שמרו אותה וע"כ דבעינן שיקחו אותה בעת שהיתה פרה וא"ל דאכתי הי' להם לתגרים לקחתה וימסרו אותה לציבור בעת שהיא פרה דזה אינו דמלשון הרמב"ם נראה דהמצוה היא שתהיה אצל בעליה עד שתגדיל ופוסקין דמים עליה ולא שקונין אותה וא"כ אף התגרים לא יכלו לקנותה שהרי הם קנו אותה על דעת שימסרו לציבור אבל להראב"ד דעיקר הפסול בשביל מחוסר זמן כל שלא קראו שם פרה מותר וזו ראי' נפלאה לפענ"ד לשיטת הרמב"ם ודוק.
1
ב׳ובגוף דברי הראב"ד שכתב דהוה מחוסר זמן אני תמה דבאמת פרה אינה רק קדשי בדק הבית ולא שייך בזה מחוסר זמן דלמזבח הוא דאתמר ואף דחטאת קרי' רחמנא וכמ"ש רבינו בה"ז ולזה רמז הראב"ד במ"ש וזו קרויה חטאת. אבל לפענ"ד ע"כ לא נקראת חטאת רק כשהגיע לזמן שהיא נקראת פרה אבל כל שאינה ראויה להיות פרה היאך אפשר שתפסלה משום מחוסר זמן דכל שאינה ראויה שוב אינה רק קדשי בדק הבית ואינו פסול במחוסר זמן וז"ב (וכן מצאתי סברא זו בחידושי ריטב"א בע"ז דף כ"ב ע"ב ד"ה שאני פרה) לפענ"ד בסברת רבינו: והנה במלמ"ל פ"ג מאיסורי מזבח ה"ח כתב להקשות על מה שהשמיט רבינו דמחוסר זמן אסור להקדיש דדין מפורש הוא ובאמת שמכלל דברי רבינו בהלכה יו"ד נשמע שכתב דהמקדיש מחוסר זמן הרי"ז כמקדיש בע"מ עובר ואינו לוקה ומ"ש המלמ"ל שם להקשות מהא דאמרו במעילה דף י"א מתקיף לה ר"ל ולתני נמי המפריש מעות לקינו לא נהנין ולא מועלין מפני שהם ראויים להביא תורים שלא הגיע זמנם ואם נימא דיש איסור להקדיש אטו ברשיעי עסקינן ולא חיישינן לזה כלל. הנה באמת לפמ"ש הכ"מ דעד שלא קרא שם לא אכפת לן וא"כ שם שהפריש מעות לקנות בהם קנים שפיר יכול לקנות תורים שלא הגיע זמנם ולכשיגדלו יביאם למזבח ועיין תוס' שם ד"ה מפני ויש להמתיק הדבר עפמ"ש במק"א ליישב קושית המלמ"ל פ"ז ממעילה בשם הרב מוהר"י אלפנדרי במ"ש רש"י במעילה שם במשנה דבכל מנה ומנה איכא למימר דזה הפריש לשלמים והקשה מוהר"י אלפנדרי דכיון דהרוב הוא עולה נימא דלבטול ברוב ע"ש. ואמרתי דלק"מ דבאמת צריך להבין כל הטורח הזה למה הא המעות שהפריש לא עדיף מהזמנה לקדושה דקיי"ל הזמנה לאו מלתא הוא ולמה יהי' מועלין בו וצ"ל דמכאן ראיה ברורה למ"ש התוס' בסנהדרין דף מ"ח דמעות עדיף מטווי לאריג דראוי לכל דבר ע"ש ודלא כרמ"ך הובא בט"ז ומ"א סי' קנ"ג ולפ"ז כיון דעכ"פ עיקר בא מכח שהזמין לשם קדושה וכיון דאיכא למימר על כל מנה דהוא לשם שלמים שוב לא שייך דלבטל ברוב דגם אם הוא מן הרוב אינו קדוש בעצם רק דהוה הזמנה וא"כ כל דאיכא למתלי שזו המנה הזמין לשם שלמים פשיטא דבכה"ג הזמנה לאו מלתא היא וז"ב מאד. ולפ"ז זהו דמחלק הש"ס בשלמא התם שלמים אמרה תורה אבל הכא תורין שלא הגיע זמנם שאינן ראויים לא אמרה וא"כ פשיטא דלא שייך בזה הזמנה וזה באמת תירוץ הש"ס ודו"ק. והנה לכאורה רציתי לומר דבר חדש דכיון דמחוסר זמן אינו רק דהוה כמו בע"מ וא"כ כיון דקי"ל תמות וזכרות בבהמות ואין תמות וזכרות בעופות וכיון דבע"מ אינו פוסל בעוף שוב ממילא בתורים ובני יונה לא שייך מחוסר זמן דלא גרע מבע"מ ולכך הוצרך הש"ס לומר כיון דעכ"פ לא אמרה תורה שיביא מחוסר זמן לכך לא שייך לומר דלמא הפריש כן.
2
ג׳אך אחר העיון נראה דבתורין ובני יונה דכיון דלא הכשיר הכתוב רק תורין ובני יונה ושם תורין ובני יונה אינן רק כשהן בגדר הזמן שגבלו להם חז"ל וא"כ כל שהם מחוסר זמן פסולין דאינן מין תורין ובני יונה והדבר דומה למ"ש רבינו בפ"ג מאיסורי מזבח ה"ג לענין טומטום ואנדרוגינוס שהם פסולין אף בעוף לפי שהם מין אחר וה"ה כאן וז"ב דמחוסר זמן פסול אף בעוף.
3
ד׳שוב מצאתי שזה לימוד ערוך בפי רבינו שם ה"ט לענין תורין ובני יונה שהן פסולים לפי שהם כמחוסר זמן בבהמה ע"ש וע"כ צ"ל דהסברא היא כמ"ש דהם מין אחר אף שלא ביאר רבינו כן ודו"ק והכ"מ לא כתב מקור מקומו.
4
ה׳ולפענ"ד יצא לו מש"ס מעילה הלז דאמר בהדיא דהוה כמחוסר זמן ועיין פ"ז ממעילה ה"ד שגם שם לא ציין הכ"מ דברי הש"ס הנ"ל ושם הי' לפניו דברי הש"ס בכל הפרק. ומן האמור יש לפשוט ספיקו של המלמ"ל פ"ג מאיסורי מזבח ה"ח שנסתפק בכלו לו חדשיו אי שייך מחוסר זמן ע"ש שהאריך.
5
ו׳ולפענ"ד נראה דבכל ענין מקרי מחוסר זמן שהרי או"ב מקרי מחוסר זמן ותורין ובני מנה כל שאינו ראוי להקרבה נקרא מחוסר זמן וה"ה בזה. אך יש לדחות דכל דאסור להקריבו פשיטא דנקרא מחוסר זמן והמלמ"ל מסופק דאפשר בידוע שכלו לו חדשיו מותר להקריבו ג"כ ולא מקרי מחוסר זמן כלל וצ"ע עכ"פ מ"ש נראה ברור דבכה"ג לא נכשר אף בעוף שהרי הרב אומר כן בהדיא בה"ט וז"פ לולא שמצאתי במרכבת המשנה פ"י מרוצח ה"ב שם דבע"מ ואינו מן המובחר ומחוסר זמן כשרים בעופות. ובמחכ"ת אחרי שהי' לפניו דברי הרמב"ם בהפרק הלז איך לא ראה מ"ש שם בה"ט גם לענין אינו מן המובחר דבריו צ"ע ושגגה יצא מלפניו במחכ"ת. ואגב אזכור מה שראיתי שם בסופו שתמה על הר"ש פי"ד מנגעים במשנה ה' שכתב ומההיא דרשא לא מצינו למילף שיהיה מחוסר אבר פסול דא"כ כל המומין נמי וקי"ל דאין מומין פוסלין אף בחטאת העוף והיינו דאין תמות בעוף ותמה המרכבת שם דלפי פירוש הר"ש דמכשיר ומכפר היינו צפורי מצורע ועגלה ערופה והרי עגלה ערופה אין מום פוסל בה כמבואר בסוטה דף מ"ז בהדיא במשנה שם וניהו דמחוסר אבר פסול בעגלה ערופה כמבואר בירושלמי בסוטה שם ועיין כ"מ פ"י מרוצח ה"ב שם אבל מומין ודאין אינו פוסל וא"כ אף דילפינן מכשיר ממכפר לא הי' מקום לפסול מומין דגם מכפר אינו פוסל ע"ש ובאמת שתמיה גדולה היא על מאור עינינו הר"ש ולגודל חומר הנושא אמרתי דהנה באמת פריך הש"ס שם דיהי' עגלה ערופה פוסל במומין מק"ו ומשני דמיעט הכתוב בה בפרה אדומה בה ולא בעגלה ערופה ולפ"ז כיון דבאמת כל שהיא קדשים מהראוי לפסול אף במום כקדשים א"כ כל דיליף מכשיר ממכפר שיש לו למכשיר דין קדשים ופסול במחוסר אבר כמו מכפר ניהו דבמכפר גזירת הכתוב שאינו פוסל במומין אין לך בו אלא חידושו דבכל הקדשים פוסל מומין ואף במכשיר כל דגלתה התורה שדינו כמכפר ממילא דין קדשים לו ופוסל אף במומין כנלפענ"ד לחומר הנושא וצע"ג. אחר שכתבתי כ"ז למדתי במס' מעילה דף י"ב בהא דפריך אלא לרבנן מ"ש ממחוסר זמן אמרי מחוסר זמן מידי דהוה אבע"מ וכו' וכפי הנראה מחלק הש"ס דבעוף לא שייך מחוסר זמן וכפי שרציתי לחלק למעלה ולזה רמזו התוס' בדף י"א שם ד"ה מפני וצ"ע על המלמ"ל שלא זכר זאת ועיין מלמ"ל פ"ב ממעילה הט"ז ודו"ק.
6
ז׳ואגב אבאר במ"ש הרמב"ם בפ"ב מפרה ה"ז דחצירות הי' בנויות בסלע ותחתיהן חלל מפני קבר התהום ופירש"י בסוכה פ"ב שמא יש תחתי' קבר ואין לו למת חלל טפח ע"ש והיא תימה גדולה לשיטת התוס' בכמה מקומות ומהם ב"ב דף ק' ובנזיר דף נ"ג דאף ביש שם חלל טפח הקבר מטמא מכל סביביו וא"כ מה מועיל הך דהי' חלל טפח דמכל מקום יש לחוש לטומאה וכבר נשאלתי בזה מהרב החריף ובקי מוה' מענדיל העליר ני' ואמר ששאל לכמה גדולים ואין מענה (ולפמ"ש הפ"י בברכות דף כ' לשיטת רש"י אתי שפיר ודו"ק) ולפענ"ד הי' נראה בראשית ההשקפה דשם לא הי' שם טומאה בודאי רק שחשו לספק טומאה שמא יש שם קבר וכמ"ש מפני טומאת התהום והרי אמרו בפסחים דף פ"א ע"ב דבמים בנקיקי הסלעים אין זה טומאת התהום ועיין רש"י שם הטעם דודאי הי' ניכר הטומאה שם וא"כ כאן שבנוי ע"ג סלע והי' שם חלל והי' ודאי ניכר אם הי' שם טומאה ולכך לא חשו לטומאה ורש"י פירש דלא הי' אהל חלל טפח אפשר דלא ס"ל כשיטת התוס' אבל לשיטת התוס' יתפרש היטב וגם הרמב"ם העתיק סתם מפני קבר התהום משום דהוא ס"ל ג"כ כשיטת התוס' הנ"ל ועיין פ"ג מטומאת המת ופ"ג מנזירות. שוב מצאתי בספר חזון נחום הספרדי על המשניות סדר טהרות פ"ג מפרה שהקשה דלמה פירש רש"י שאין אהל חלל טפח הא אפילו יהיה חלל טפח הקבר מטמא באהל ולא ידעתי למה לא תמה יותר דאדרבא לא הועיל בתקנה ולפמ"ש אתי שפיר וע"ש שכתב ראיה להראב"ד פ"ג מטומאת מת דאינו מטמא באהל כ"א במגע ע"ש ודו"ק ועיין מלמ"ל פ"א מבית הבחירה הלכה י"ג ומ"ש בספר דרך הקדש הנדפס בסוף ספר מגיד מראשית דף ז' ע"ש ולפמ"ש יש להאריך בזה ודו"ק:
7
ח׳והנה במ"ש למעלה בסוגיא דע"ז דמשמרין אותה משעה שנוצרה אזכיר מה דהקשה אותי הרב מוה' עקיבא שלום ני' מק' טולטשין במדינת רוסיא מדי עברו פה בשנת תר"ח והי' שובת הרגל חג המצות דאמאי צריכין לשמור את אמה משעה שנוצרה והא ר"י אמר גבול יש לה פחותה מבת ג' שנים נעקרת ובע"ז דף מ"ז ע"ב בד"ה כשנרבעו משמע דלר"י לא משכחת לה כלל שלא תעקר אף מיעוטא דאל"כ לא צריכי לומר גבול שלה הא משכחת לה בכה"ג שנרבעה בפחותה מבת ג' ואפ"ה לא נתעקרה וע"כ דלא משכחת לה שלא תעקר כלל וא"כ איך נחוש שמא נרבעה כלל. והנה לפום ריהטא רציתי לומר דזה דוקא לר"י אבל לר"א דחייש לרביעה ע"כ דס"ל דגם בפחות מג' לא נתעקרה דאל"כ שייך לומר נכרי חס על בהמתו שלא תעקר אבל באמת התוס' ביארו בהדיא בדף כ"ג ע"א ד"ה רבינא דכלהו אית להו שנויא דנכרי חס על בהמתו שלא תעקר ורק דלענין קרבן יש לחוש טפי ע"ש שכתבו בהדיא דבפחותה מבת ג' שנים ודאי נעקרת ואח"כ הוה רוב שאינו נעקרת ולפעמים נעקרת אף ביותר מבת ג' וא"כ קושיתו עצומה מאד. והנה לחומר הנושא אמרתי דבאמת צריך ביאור הא דבתחלה קאמר הש"ס דמשמרין אותה משעה שנוצרה ופריך וניחוש דלמא רבעה לאמה ומשני דמשמרין לאמה והלא לא קאמר הכי ובאמת שאף אם נימא דחיישינן שמא לא נתעקרה אף בפחות מבת ג' שנים אכתי קשה למה הי' צריכין לשמור אותה משעה שנוצרה והלא הש"ס פריך וניחוש דלמא רבעוה לאמא דאמה ומשני כולי האי לא חיישינן וא"כ מה חששו לה משעה שנוצרה דאז לא הי' החשש עד שנולדה רק לרביעה דאמא דאמה וכולי האי לא חיישינן וע"כ צ"ל דהך משמרין לאמה משעה שנוצרה לא קאי על שעת יצירת האם רק משעה שנוצר הולד שלה בעודה במעי אמה הי' משמרין לאמה וא"כ שוב לא היה שום חשש כלל על הולד דהש"ס לא פריך רק דניחוש דלמא רבעוה לאמה מעיקרא. ולפ"ז נראה לי כיון דפחותה מבת ג' אינה יכולה להוליד ולד ולא משכחת לה שתהיה נוצר הולד וכדאמרו שם פחותה מבת ג' שנים מי קא ילדה ועיין ר"ש פ"א דפרה ראש הפרק שהקשה דהיאך משכחת לה פרה בת שתים אלמא דאף היצירה אי אפשר בהיותה בת שתים עד בת שלש ואף דיש לדחות עכ"פ יש לומר כן וא"כ שוב בשעה שנוצר הולד ע"כ היתה בת שלש ואם כן אז היו צריכין לשמור לאמה ולולדה אבל זה דוחק בתכלית הדוחק והנראה בזה דהנה באמת צ"ב הא דמשמרין אותה משעה שנוצרה כיון דלא קנאוה כמ"ש לעיל דמזה ראיה להרמב"ם דאסור לקנות עגלה ולגדל אותה עד שתהי' פרה ואם כן מה הי' מועיל השמירה ואיך יכולים לשמור פרה שאינה שלהם ומה מתיירא העכו"ם מהם ובפרט כי כבר אמרו אין אפטרופוס לעריות אף בחבוש בבית האסורים ועיין חולין דף י"א ובישראל שלא נחשדו על עריות ומכ"ש בעכו"ם שנחשדו ע"ז אז בזמן הש"ס ותקיף להו יצרייהו ובדבר שהי' בביתו ואין לישראל שום יד וחלק בזה ובפרט גבי דמא שהי' שר גדול וכסאו מוטלת בין גדולי רומי ומי יאמר לו דבר וצ"ל דכיון דבאמת נכרי חס על בהמתו שלא תעקר רק דלקרבן חייש ר"א דשמא מ"מ יצרו תקפו ולא חס על חשש כזה שוב היה סומך ר"א על השמירה וכל מה שהיו יכולין לעשות וז"ב. אמנם עדיין קשה היאך סמך ע"ז הא התוס' בד"ה יצרו תקפו הקשו דא"כ איך אמר רב נכרי חס על בהמתו והא אמרינן דיצרו תקפו והרי כ"ש הוא דהשתא פרה דדמיה יקרים חיישינן מכ"ש בשאר קרבנות וכתבו דאדרבא כיון דדמיה יקרים ועומדת למכר לישראל שוב לא חס דמוכר הפרה וסבור הוא להעלים רביעתו ואינו חושש כיון שיצרו תקפו ולפ"ז יקשה כיון דל"ש נכרי חס אם כן איך סמכינן על השמירה משעה שנוצרה הא קודם שילדה פרה אדומה שוב לא היתה עומדת למכר לישראל דלא ידע עדן אם תלד פרה אדומה ויכול לרבעה והשמירה ל"מ דלא שייך נכרי חס כיון שיצרו תקפו. אמנם צ"ל כיון דמשמרין את האם משעה שנוצרה אם כן ידע היטב הנכרי דישראל ממתינים ומצפים שוב יחוס על נפשו שלא ירבענה דלמא תלד פרה אדומה ובפרט כיון דמסיק הש"ס דמיירי במוחזקת ואם כן שוב הי' מועיל השמירה ומעתה לכך היו צריכין לשמור האם משעה שנוצרה כדי שלא ירבענה הנכרי ולא תלד עוד ולא יהיה להם פרה אדומה אבל כשישמרו אותה ידע הנכרי שמצפים שמא תלד פרה אדומה ושוב לא ירבענה אבל כל שלא ישמרו שוב גם הנכרי לא יחוש ע"ז וכיון דיצרו תקפו ירבענה ושוב לא נוכל לסמוך גם כשתלד דהא בשעה שנוצרה לא ידע הנכרי דתלד פרה אדומה וע"כ שמרו אותה משעה שתלד כדי שיחוש הנכרי על נפשו שלא ירבענה ויחוס על ממונו ושוב לא ירבענה כנלפענ"ד לחומר הנושא. והנה אחר שכתבתי כ"ז ראיתי בחידושי ריטב"א שהקשה בהא דפריך וניחוש דלמא דבעה לאמה דהא אמרינן דבהמה הנרבעת נעקרת וכתבו דהאי על הרוב אבל יש בהמה שלא תעקר אף שנרבעה עכ"ל אם כן לק"מ וצ"ל כוונתו דאף דיש לאוקמא ביותר מבת שלשה מכל מקום אנן לא קי"ל כר' יוחנן ואף ביותר מבת שלשה תעקר וס"ל להריטב"א דלדידן דשוה בת שלש לפחות מבת שלש יש לחוש שנרבעה ולא נעקרה ועיין לעיל גבי ר' פדת דכתב הריטב"א דר' פדת לית ליה הך דנכרי חס על בהמתו שלא תעקר והיינו דס"ל כיון דעל כל פנים על הרוב נעקרת אם כן למה ניחוש לר' פדת וע"כ דר' פדת לא סמך על זה דנכרי חס על בהמתו ולפ"ז י"ל דגם התוס' סבירא ליה כן. ומ"ש דר"פ גם כן ס"ל הך טעמא דנכרי חס היינו משום דעל פי רוב אינה מתעברת ונעקרת ואם כן הנכרי יחוש ע"ז שמא תעקר אבל לענין קרבן חייש דשמא לא חס ור"י ע"כ ס"ל דפחות מבת ג' בודאי נעקר דאם לא כן מה גבול יש לו ומה מחלק בין פחות מבת ג' לבת ג' ואם כן שוב אין מקום לקושית הרב הנ"ל דבאמת יש לחוש לר"פ דשמא נרבעה ולא נעקרה והדבר מוכרח שכן הוא כמ"ש הריטב"א ובאמת שדברי התוס' בע"ז דף מ"ו שכתבו וגבול יש לה כדאמרו בדף כ"ד הוא תימה דכיון דהך דר"י נדחה שם למה מוקי כר"י דעה הנדחית. וגם מה דחיק לה לאוקמא כר' פדת ואינך דס"ל דאף שעפ"י רוב נעקרו יש שאינה נעקרת וכמ"ש הריטב"א ודבריו מוכרחין.
8
ט׳ולפענ"ד הי' נראה דהנה בלישנא אחרינא ס"ל לרבא דמחלוקת בשנרבעו כשהן חולין דר"א ס"ל ביזוי מלתא היא ואם כן יש לומר דגם בל"ק לא פליג על זה ואף בנרבעו כשהן חולין אוסר מטעם זה וזה גורם וביזוי מלתא היא ולפ"ז יש לומר בכה"ג דיצאה מכלל הרוב בהמות שנעקרו כשנרבעו וזו לא נעקרה אם כן לא שייך ביזוי מלתא וכיון שכן שוב לא שייך לומר דנאסרה והרי לא חייש ר"א לא בשמא נעקר משום שלא ניכר מכל שכן בזה ועיין תוס' בע"ז דף כ"ד ד"ה ישראל לר"א גופא כתבו כן ואם כן ע"כ כר"י וגבול יש לה ושוב בבת ג' כיון שאינו רוב שנעקר לא אשתני וביזוי מלתא ודוק כנלפענ"ד לפי חומר הנושא ודוק. ושמעתי כי במהר"מ לובלין בחידושיו על ע"ז נדחק בדברי התוס' אלו והנראה לפענ"ד כתבתי:
9
י׳והנה בשנת תר"ט בשבת פרשת פרה למדתי הלכות פרה כדרכי והנה הגעתי פ"ג שם ה"ב שוחט בימינו ומקבל הדם בשמאלו ותמהתי דהיאך מותר לקבל הדם בשמאלו והא גם הולכת הדם פסול בשמאל ועיין יומא דף מ"ט ומחתה דכשרה בשמאל כבר אמרו במנחות דף כ"ה דשאני שמאל ביוה"כ דהכשירו בכך וכדאמרו ואימא עון שמאל דהכשירו ביוה"כ ובגליון הכ"מ שלי פ"ג מעיוה"כ תמהתי על הכ"מ והתוי"ט דנדחקו דאינו רק מדרבנן או דיש חילוק בין דם לקטרת והיא תימה דשאני יוה"כ דהותרה בשמאל והארכתי שם ועכ"פ כאן צ"ע דאמאי מקבל בשמאל ולכאורה רציתי לומר דשאני כאן דעיקר המצוה היא הזריקה והו"ל היד אצטבא בעלמא וכדאמרו ביומא דף נ' שם אבל זה אינו דשם הוא דוקא בזר שהי' עומד שם ומידו קבלו הכהנים והו"ל מעשה אצטבא בעלמא אבל הכהנים עצמם הו"ל כבת מינה דמחריב בה דהא ההכשר בכהנים אינו רק בימין וא"כ איך מקבל הדם בשמאל והנה הראב"ד השיג שם על שיטת הרמב"ם דמצותה ביד ולא בכלי והוא דעתו דאינו רק למצוה ולא לעיכוב ע"ש ולפענ"ד היה נראה כיון דקיבל בשמאל ע"כ דמצותו בכך דוקא ביד דאל"כ כיון שעכ"פ מצוה ביד שוב הו"ל המזרק חציצה דבשלמא בכ"מ אין המזרק חוצץ דהא דרך שירות בכך ועיין יומא דף נ"ח ובזבחים דף כ"ד אבל אם עיקר מצותה ביד אם כן שוב הו"ל חציצה ואסור וע"כ דדוקא בידו והרי מזרק בתוך מזרק הוה חציצה וה"ה מזרק ביד כל שמצותה ביד ועכ"פ מה שמקבל בשמאל צ"ע וצ"ל דמצותו כך וזה לא שמענו. ואולי כיון דחידוש הוא דבכל מקום מצותו בכלי וכאן ביד א"כ הו"ל חידוש ואמרינן דבזה התירה התורה ביד שמאל ועדיין צ"ע.
10
י״אוהנה מ"ש למעלה בסוגיא דע"ז זכר אזכור מה דמצאתי דבר תימה בהא דאמרו שם דר"א פוסל בכל הקרבנות ואקשו רבנן שם מכמה מקומות.
11
י״בולפענ"ד תימה רבה דאמאי לא אקשו לר"א ממקרא מפורש בדברי הימים ב' ט"ו פסוק י"א ויזבחו לד' ביום ההוא מן השלל הביאו בקר שבע מאות וצאן שבעת אלפים ועיין ברש"י שם שכתב שזבחו מן השלל שהביאו המבואר בסי' י"ד שם וגם אהלי מקנה הכו וישבו צאן לרוב ולמה לא חיישו לרביעה וצע"ג ועיין במצודות שם ועיין ברש"י שם שני פירושים ויש הפרש מעט בינותם אבל שניהם מסכימים שזבחו מן השלל שהביאו שאל"כ מה ענינו לשם וע"כ צע"ג לר"א. והנה בהא דאמרו במס' פרה פ"ד הפשיטה ואחר כך נתחה דכשר הקשה אותי החריף מוה' יצחק שמעלקיש ני' מהא דאמרו בחולין דף י"א ושחט ושרף מה שחיטה כשהיא שלימה אף שריפה כשהיא שלימה. והשבתי לו דניהו דכשר אם נתחה אבל עכ"פ מצוה מן המובחר שתהיה שלימה ורק בדיעבד כשר ואם כן ע"כ דאזלינן בתר רוב. ועוד נראה לי דבאמת הא דכשר כשנתחה הוא רק משום דכל הראוי לבילה ואם כן כל דלא אזלינן בתר הרוב שוב הי' פסול דלא ראוי שתהי' שלימה והא דבאמת לא בדקינן דכל רוב דאפשר לברורי מבררינן לק"מ לפענ"ד דמלבד דגנאי היא בעזרה לבדוק ועיין ברש"י זבחים דף ע"ד אף גם דזה רוב שכבר הוחזקה דרוב בהמות כשרות ובשלמא אי לא אזלינן בתר רוב כלל אף רוב שכבר הוחזק ל"מ משא"כ לפי המסקנא אמנם מה נעשה דבר"ש מבואר דאף לכתחלה כשר לנתחה ומצאתי במלמ"ל פ"ד מפרה שהקשה עליו כן ע"ש ודוק:
12
י״גוהנה בשנת תרי"א סמוך לר"ה שאל אותי זקן וחכם אחד בהא דמפרישין אותו מביתו גבי פרה כמו ביוה"כ דהרי גם ביוה"כ פריך הש"ס למה פירש מביתו ומשני שמא תמצא ספק נדה וזה שייך שם שהזמן בהול וצריך לעבוד עבודת היום משא"כ בפרה מה יש לחוש אם יטמא יתאחר העשיית הפרה שבעת ימים ותדע שהרי לא התקינו כהן אחר תחתיו ואף דיש לדחות דגם כה"ד כשר לפרה מכל מקום קשה למה הפרישו מביתו גבי פרה. ולפענ"ד נראה דהנה גוף הענין תמוה דהיאך שייך שמפרישין אותו לעזרה ותבא אשתו ותשכב עמו ועיין תוס' דף ז' ובחידושי פ"י ובליקוטיו למס' יומא האריך בזה. אך לפענ"ד נראה כיון דהיתה פרישה לקדושה ביוה"כ והרי הי' אחת מהניסים שלא ראה קרי ביוה"כ וביאר התוס' יו"ט בשם המדרש שמואל בשם החסיד כיון שרצו לגבר יצ"ט על יצה"ר ואם רואה כי קרוב להיות מנוצח יתחזק ויתגבר היצר והי' קרוב להיות רואה קרי ע"ש ולפ"ז שפיר שאלו מביתו למה פירש והרי היצה"ר יתגבר עליו וטוב הי' שישמש עם אשתו ולא יראה קרי ואף דהיה נס על ניסא לא סמכינן ועיין תוס' יו"ט בריש דמאי ושפיר מקשה ולפ"ז זהו ביוה"כ שפרישתו לקדושה שפיר חששו שמא יתגבר עליו היצר אבל בפרה שפרישתו היה לטהרה ולמעלה בעלמא ולא יתגבר היצר עליו שלא עשו שום ענין לגבר היצ"ט על הרע ואם כן שוב אין קושיא מביתו למה פירש שהתשובה מבוארת שאין זה ד"א שאחר שנפרש להלישכה שתבא אשתו עמו לשכב וכדי בזיון ע"כ שפיר מפרישין אותו מאשתו וז"ב לפענ"ד ועיין שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' קל"ה קל"ו קל"ז שהאריך בענין הפרישה ביוה"כ ולפמ"ש יש לפלפל בדברי קדשו ואכ"מ:
13
י״דוהנה בשנת תרי"ג למדתי גם כן הלכות פרה אדומה וארשום בקצרה מה שראיתי בפ"ט ה"ה גבי ספוג ע"ש מ"ש הכ"מ בשם הר"י קורקוס דחומרא בעלמא היא ותמהתי דהא מים שאינם קדושים שנתערב אפילו כ"ש פסולים כמבואר בה"ח שם ועיין זבחים דף פ' משום דהזאה צריך שיעור ואם כן גם כאן הוא פסול ובאמת שיש לתמוה למה לא תתבטל המים שאינם קדושים במים הכשרים דהא מב"מ בטל ברוב ועכ"פ בששים ודאי בטל אף מדרבנן וצ"ע וגם מ"ש שהטבילה במים שהביא רבינו בהלכה י' פליגי שם ת"ק ור' יהושע ולמה לא יפסול כיון דכ"ש מעורב וצ"ע כי לא נתחוורתי בזה ועיין חולין דף כ"ט ע"ב דמבואר שם דרבא קיבל מיני' דר"י דפרה קדשי מזבח דאל"כ לא שייך תזבחהו שלא יהיו שנים שוחטים זבח אחד בקדשי בה"ב ועיין בדף ל"ב דמוכרח לומר דרבא ס"ל דפרה קדשי בה"ב כמ"ש המהרש"א שם בתוס' בד"ה נשחטה ואם כן דברי רבא סותרים ובזה יש ליישב דברי הרמב"ם פ"ד מפרה הח"י דע"כ צ"ל דרבא אמר אליבא דר"ש דס"ל דפרה קדשי בה"ב אבל לדידן דחטאת קריא רחמנא שתיהם כשרות ודוק היטב:
14
ט״ווהנה במ"ש למעלה בדברי רש"י בסוכה דף כ"א שלא היה להם חלל טפח וע"ז הקשה לשיטת התוס' דאף ביש חלל טפח מכל מקום מטמא כל סביביו אם כן מה הועילו במה שאין חלל טפח מכל מקום מטמא כל סביביו ונדחקתי לעיל וכעת ראיתי דלפמ"ש הפ"י בברכות דף י"ט ע"ב בתוס' ד"ה רוב ארונות יש בהם חלל טפח שם האריך הפ"י לבאר דלשיטת רש"י כל שיש חלל טפח אינו מטמא כלל מדאורייתא ואם כן לא חשו לתקן טומאה דרבנן רק טומאה דאורייתא ובפרט שאינו רק טומאת התהום אם כן לא חשו לספק טומאה דרבנן ולכך שפיר כתב רש"י ומהתימה על הפ"י שלא נסתייע מדברי רש"י אלו לא בברכות ולא בסוכה שם ולשיטת הרמב"ם דקבר מטמא כל סביביו כל שיש בו חלל טע"ט כמ"ש בפ"ז מט"מ הלכה ד' והוא מן התורה ועיין תשב"ץ ח"ג סימן ב' צ"ל דכאן אינו רק מפני קבר התהום שאינו רק ספק כל שיש חלל טפח ואיכא הפסק ובנוי למעלה ע"ג כיפין לא טמא וצ"ע בזה. והנה בדברי המלמ"ל פ"ג מאיסורי מזבח הלכה ח' שהבאתי למעלה שכרכר אי שייך איסור במחוסר זמן להקדיש הנה בשנת תרט"ו כ"ה אדר למדתי במס' מעילה דף י"ב ותמהתי על הבקי העצום הזה שלא הביא דברי הש"ס במעילה י"ב אחרי שהביא דף י"א ובדף י"ב מבואר בהדיא דאמרו אלא לרבנן מ"ש ממחוסר זמן וע"ש ברש"י דמבואר דמותר להקדיש מחוסר זמן ויליף מבכור הן אמת דדברי רש"י תמוהין דאדיליף מבכור נילף משאר קדשים דאסור להקדיש מחוסר זמן כמבואר בבכורות דף כ"א ועיין תוס' שם דאף ר"ש מודה בשאר קדשים והיא תימה גדולה לפענ"ד וצ"ל דרש"י ס"ל כמ"ש התוס' בתמורה דף י"ט ע"ב דבדיעבד כשעבר והקדיש קדוש אף בשאר קדשים ע"ש והקשה בש"ס דא"כ מהראוי למעול כל שהקדיש אף שהוא מחוסר זמן וזה שאמר הרמב"ם שם דהמקדיש מחוסר זמן כאילו מקדיש בע"מ והיינו כמו שכתבתי בש"ס כאן מחוסר זמן מידי דהוה אבע"מ. ולולא דמסתפינא לחדש דבר חדש ולפרש פירוש אחר שלא כפירש"י ותוס' הייתי אומר דהש"ס פריך להיפך דלרבנן הוה מחוסר זמן ובשאר קדשים לא חל הקדושה ואמאי קאמר דלא נהנין והרי מותר להנות כיון דלא חל הקדושה כלל וע"ז משני דמחוסר זמן הוה כבע"מ דיש לו פדיון והיינו דעכ"פ כל שהקדישו קדוש כמו שכתבו התוס' בתמורה י"ט אבל תורים ובני יונה לא מקרי מחוסר זמן כלל והיינו כמ"ש לעיל דבתורים ובני יונה לא שייך כלל מחוסר זמן דהא אין תמות בעופות ולכך לא נהנין ומה דלא מועלין הוא כמ"ש למעלה דכיון שהם בגדר תורים ובני יונה לא שייך לומר דלא הוה מחוסר זמן דהרי מ"מ מחוסר זמן עד שיהי' נקראים תורים ובני יונה. אבל זה אינו במשמע הלשון וגם יהי' היפוך הס"ד מהמסקנא לגמרי דבס"ד ס"ל להש"ס דלא חל כלל הקדושה וכמו מחוסר זמן דלא חל הקדושה כלל ואחר כך מסיק להיפך דמחוסר זמן הוה כבע"מ וחל הקדושה ותורים ובני יונה שאני וע"כ פשטת הסוגיא מורה כפירש"י דמחוסר זמן יכול להקדיש ואף אם נימא דאסור להקדיש דלא קיי"ל כר"ש מכל מקום בדיעבד קדוש וכמ"ש לפרש וע"ז מחלק דזה הוה כבע"מ דיש לו פדיון משא"כ תורים ובני יונה דלא חל כלל הקדושה וכמ"ש ועכ"פ הרמב"ם דסתם לענין הקדש מחוסר זמן וגם בתורים וב"י לענין הקדש הוא תמוה וגם דברי רש"י תמוה דזה לר"ש בלבד ורבנן פליגי ע"ז ודברי המלמ"ל גם כן תמוה שלא הזכיר מזה כלל וצע"ג:
15
ט״זוהנה בשנת כת"ר י"ט שבט הקשה אותי החריף מוה' מרדכי מיזיש ני' גם כן קושיא זו ולא זכרתי שכבר הקשיתי זאת ואמרתי ליישב דהנה המלמ"ל האריך בפ"ג מאיסורי מזבח הלכה ח' ונסתפק אי הא דמחוסר זמן אסור הוא מטעם חשש נפל וכשידעינן דכלו חדשיו מותר ע"ש ולפ"ז משכחת לה מחוסר זמן שידענו שכלו חדשיו ויהיה נכנס לדיר להתעשר ולפ"ז תורים שלא הגיע זמנם אף שמקרי מחוסר זמן מכל מקום הם הוי כמחוסר זמן שכלו חדשיו שהרי הם כבר יצאו מכלל נפל בודאי וא"כ שוב דמי לבכור דחל אף בנפל ולכך שפיר פריך מ"ש ממחוסר זמן ודו"ק: ובזה יש ליישב קושית המלמ"ל שם ממעילה דף י"א ולפמ"ש יש לומר דזה קשה דראוי לתורין שלא הגיע זמנם שהם אינם נקראין מחוסר זמן כלל ויש לדחות. ומן האמור יש לפשוט מ"ש בסידורו של שבת ענף רביעי שורש א' שבעופות לא שייך בהם מחוסר זמן והיא תמוה דאף ביותר מזה במחוסר זמן שאינם ראויים לקרבן שייך בהם מכ"ש כשיש בהם חשש נפל דודאי אסורים וז"ב ודו"ק:
16
י״זוהנה בשנת תבר"ך הי' אצלי החריף מוה' מרדכי מיזיש נ"י ורצה לחדש דמחוסר זמן לא שייך רק בדבר שלא היה לו שעת הכושר אבל אם היה לו שעת הכושר לא שייך מחוסר זמן וכמו דמחלק לענין משקה ישראל למנחה בין אם היה לו שעת הכושר כמו כן לענין מחוסר זמן ולכך חידש ליישב קושית המלמ"ל דתורים ובני יונה שמקודם הי' ראוי להיות בני יונה א"כ לא שייך מחוסר זמן דהיה לו שעת הכושר ואני הראיתי דהדבר מבואר ומפורש ביומא דף ס"ד רבא מוקי כגון שהי' לו חולה ביוה"כ ע"ש דהו"ל מחוסר זמן אף שהיה לו שעת הכושר בודאי ועיין חולין דף פ"א לענין או"ב ודוק היטב. שוב ראיתי בתוס' מנחות דף כ"ה מבואר ספיקו של סדורו של שבת הנ"ל:
17
י״חוהנה בשנת תרכ"ג עיינתי בחגיגה דף כ"ה אר"א שונין אין הקדש ניצל בצמיד פתיל והתניא אין חטאת ניצלת בצמיד פתיל מאי לאו הא קדש ניצל לא הא מים שאינם מקודשים ניצולים בצמיד פתיל. והנה בראשית ההשקפה עמדתי מרעיד דלמה פריך מברייתא ולא פריך ממשנה שלימה פי"א דפרה משנה א' החטאת אין ניצלת בצמיד פתיל ולא עוד דשם מפורש בסיפא דמים שאינם מקודשים ניצולים בצמיד פתיל ולמה מקשה מברייתא וגם קשה לי דכפי הנראה בתוס' חגיגה שם ד"ה שונין הא דהקדש אין ניצול בצמיד פתיל הוא חומרא דרבנן והרי חטאת דאינו נצול בצמיד פתיל הוא מה"ת כמ"ש הרמב"ם והרא"ש במס' פרה מדכתיב במקום טהור ושם אינו מקום טהור וא"כ מה מקשה שם מחטאת הא קדש ניצל ומה קושיא הא חטאת אינו ניצל מה"ת וקדש אינו רק מעלה דרבנן ועיינתי בטורי אבן שם בחגיגה ומצאתי כל ההערות אבל נדחק מאד. ועיינתי ברמב"ם פי"ד מפרה הג"ד ומשם מבואר שרבינו משוה קדש לחטאת ומים המקודשים לגמרי דגם בקדש מדאורייתא אינו ניצל בצמיד פתיל שהרי אחר שהביא אפר ומים המקודשים כתב וכן אוכלין ומשקין של קדש ואח"כ כתב שמים שאינם מקודשים נצולים בצמיד פתיל ומשמע דאוכל קדש הוא שוה בשוה לחטאת ומים המקודשים. ובזה מיושב קושית התוס' ד"ה שונין ע"ש ומיושב קצת מהקושיות ולכך שפיר מקשה מחטאת על קדש דשניהם שוים. ובזה מיישב מה שהביא מהברייתא ולא מהמשנה דבמשנה היה מקום לומר דהיא מדאורייתא וכדדרשו בספרי במקום טהור ולכך באמת מים שאינם מקודשים ניצולים דע"ז לא קאי במקום טהור ולכך מביא מברייתא דשם לא מסיים דמים שאינם מקודשים ניצולים ולהס"ד הוה ס"ל דגם מים שאינם מקודשים אינם ניצולים וא"כ ע"כ אינו משום מקום טהור ורק חומרא דחטאת היא ושפיר מקשה הא קדש לא אף מדרבנן וע"ז משני הא מים שאינם מקודשים לא וא"כ ממילא הדרן לדוכתא דקדש אף מדאורייתא אינו ניצול כמ"ש הרמב"ם שכללן בהדדי. ומן האמור תמהתי על מה שמצאתי בפנים יפות להגאון בעל הפלאה ז"ל פרשת בשלח במ"ש צנצנת אחת ופירש"י של חרס והיא תמוה דמנ"ל שהוא של חרס. ואמר הוא ז"ל דהכוונה דבאמת לכך לקחו כ"ח דחשו שמא יטמא המשכן בטומאת מת כמו בנדב ואביהו וכמו דחשו בשלחן שהי' של פרקים כדי שיוכלו לטבול אותו אבל אוכל אין לו טהרה במקוה לכך לקחו כ"ח והי' בצמיד פתיל ומציל באהל המת ובאמת שדפח"ח. אמנם כיון שהיה מונח בארון ונעשה קדש והוה דומיא דחטאת דכתיב במקום טהור וא"כ בודאי אינו נצול בצמיד פתיל וכ"כ דזה מה"ת וא"כ נסתר דבר זה. ואני אמרתי בזה דבר נחמד דהנה אמרו בנדה דף י"ט דהשלג נטמא מקצתו לא נטמא כלו נטהר מקצתו נטהר כלו ומקשה הא גופא קשיא כיון דנטמא מקצתו לא נטמא כלו היכא משכחת נטהר כלו ומשני כגון שהעבירה על אויר התנור דהתורה העידה על כ"ח ואפי' מלא חרדל וכתבו התוס' דגם אוכל דאינו מקבל טומאה פחות מכביצה הדין כן. ולפ"ז קשה לי היאך משכחת לה טומאה כלל במן הא התורה העידה עליו שהי' דק ככפור ופירש"י קלא"ש וגלד דק הי' מלמעלה וא"כ לא היה מקבל טומאה דאינו כביצה בבת אחת. אמנם באמת כתוב בתורה צנצנת אחת והוה כמו דכתיב כף אחת התורה עשה לכל מה שבכף אחת וא"כ נצטרף כמו בכ"ח באויר שמצטרף ועיין חולין דף כ"ד ובתוס' שם. ובזה נראה לי דהי' מועיל בכ"ח צמיד פתיל דאף דאין צמיד פתיל מציל היינו במקום שהי' יכול לקבל טומאה אבל כאן שאינו מקובץ ביחד בכביצה רק שע"י שעשה התורה כף אחת וכל מה שבכלי אחת אבל כל שהי' בצמיד פתיל ואינו מונח תחת האהל בכה"ג שלא יהיה נחשב כאחת זה מציל הצמיד פתיל כנלפענ"ד והוא ענין נכבד ודו"ק ועיין בספר גור ארי' מ"ש על רש"י הנ"ל דיצא לו מדכתיב למשמרת ובכ"ח כתיב למען יעמדו ימים רבים ובמח"כ זה אינו דשם לענין שלא יתרקב החרס מעמיד אבל כאן שלא חשו להרקבה כ"ח ג"כ אינו לימים רבים דיוכל להשבר ובאמת כיון דכ"ח המוקף צמיד פתיל מטמא בהיסט א"כ עדיין אינו למשמרת שיוכל להטמא בהיסט הזב ואף דזב וזבה אינן יכולים לכנס להר הבית מכל מקום זה כשהוא בקדושתו אבל כשנטמא באהל המת אפשר שהי' יכולין לכנס מיהו כל הטעם דמטמא בהיסט כתבו התוס' בשבת דף פ"ה שסופו להפתח אבל כאן שהי' למשמרת ואין סופו להפתח טהור ועיין שו"ת נוב"י מהד"ת חלק או"ח סי' קל"ז ודו"ק ועיין מנחות דף צ"ה. והנה במ"ש למעלה דכל דצריך צירוף שוב צמיד פתיל מציל נראה לי להסביר הדבר ביותר דבאמת כל הטעם דצמיד פתיל אינו מציל בקדש הוא משום דקדש שהוא טהור ומקודש ביותר כל שיש טומאה לא יחוץ הצמיד פתיל ומרגיש תיכף הטומאה לפ"ז נראה לי דזה דוקא אם הדבר בעצמו יש בו שיעור לקבל טומאה וא"כ שוב אין חוצץ אבל כאן דכל אחת בפני עצמה אין בו כדי שיעור רק ע"י שהקדש מצרף א"כ כל שנחלש הקדושה שוב אינו מצרף להיות קדש דממנ"פ אם אתה מחשבו לקדש ע"כ שלא קבלה טומאה דאל"כ עכ"פ נתקלקל הקדושה ודו"ק היטב:
18