שואל ומשיב מהדורא רביעאה ב׳:קצ״חShoel uMeshiv Mahadura IV 2:198

א׳לחכם אחד.

ב׳מה שבקשת לתרץ לך מה שראיתי קושיא נדפסה בסוף ספר תומים דפוס דובנא הקשה שם על דברת התוס' בשבועות דף ל"ג ע"ב ד"ה היכא שכתבו א"נ איכא לאוקמא במקרקע דודאי כתבינן לי' דקרקע אינה נגזלת וכמ"ד לקמן דף ל"ו דמשביע עידי קרקע חייבין וע"ז תמהת דשם מבואר דמ"ד משביע עידי קרקע חייב ע"כ ס"ל דקרקע נגזלת ע"ש.

ג׳לפענ"ד ל"ק דניהו דס"ל לר"א דקרקע נגזלת היינו לענין שבועה דהתורה ריבתה כל מילי וממילא חייב משביע עידי קרקע אבל לא יחלוק על המציאות דקרקע מקרי בעין וא"א לגזלה ללקחה ושפיר כתבינן אורכתא עליה וז"ב ופשוט (ועיין בפ"י ריש א"נ שכ"כ סברא זו) אמנם בגוף הסוגיא קשה דמ"פ הא מנה לפלוני ביד פלוני חייבין הא קתני סיפא עד שישמעו מפי התובע ומאי קושיא הא קי"ל שיעבודא דר"נ וא"כ משכחת לה שזה שמשביע אליו חייב זה שהלוה לפלוני ולכך אלו באו והעידו הי' בפני התובע שההלואה משועבדת לו ובכה"ג אפשר דנקרא בפני התובע וצ"ע (ועיין קצה"ח סימן פ"ה ס"ק ה' לשיטת הש"ך והח"צ שם ע"ש) ועיין שעה"מ הלכות עבדים פ"ה הלכה י"ז דף צ"ב בא"ד במ"ש ואילו הא קמ"ל ע"ש ודוק.

ד׳והנה נסתפקתי אם כותבין על עבדים דאתקש לקרקעות ולפע"ד דבעבדים לכל הטעמים אין כותבין דאם נימא כמ"ש היש"ש פרק מרובה סי' יו"ד דטעמא דכותבין על קרקעות לפי שמדינא כותבין על הקרקעות כיון דברשותו הוא לא חשו למחזי כשיקרא א"כ בעבדים דאינם ברשותו מקרי דניהו דאתקש לקרקע אבל מכל מקום אינם ברשותו ולא כתבינן ולשיטת רש"י בשבועות דטעם דקרקע היא תמיד ברשותא דמרא בעבדים לא שייך זאת ובודאי אין כותבין אורכתא וז"ב ופשוט. ולכאורה רציתי לומר דבעדי עבדים לא שייך חיוב קרבן שבועה דאפותיקי לא הי' מועיל דהא באמת העבד בעצמו הו"ל עדות דהוא יודע של מי הוא ולא שייך לומר במקיימי דבר ולא בעושי דבר דבע"ד אינו בגדר עדות דזה אינו דהא ב"כ וב"כ הו"ל עבד או של זה או של זה וא"כ כיון דעבד פסול לעדות שוב הו"ל נמצא אחד מהן קאו"פ ול"מ לשיטת התוס' דדוקא עבד כנעני אתקש לקרקע א"כ פשיטא דהו"ל פסול ואף לשיטת רש"י דגם עבד עברי אתקש לקרקע ועיין ש"ך סי' צ"ה מכל מקום עבד פסול לעדות ועיין בהגהת אא"ז הח"ץ ז"ל סי' פ"ז ובט"ז ריש יו"ד ושוב לא שייך משביע עידי עבדים.

ה׳ובזה מיושב היטב קושית השעה"מ הלכות עבדים הלכה י"ג שהקשה לפמ"ש התוס' בכתובות דף מ"ב דאף לר"א דס"ל דלענין קרבן שבועה אמעט קרקע כדאמרו בשבועות דף ל"ז אליבא דר"י מכל מקום עבד בר קרבן שבועה הוא א"כ הא דפריך דף ל"ד ולר"י מאי איכא בין ר"א לר"ע לימא דאיכא בינייהו משביע עידי עבדים ולפמ"ש אתי שפיר דעבדים לא משכחת לה דהו"ל נמצא אחד מהם קרוב או פסול וע"כ לא כתבו התוס' דחייב קרבן שבועה באם נשבע לעבד עצמו אבל לא בעידי עבדים ודו"ק כי היא הערה חדשה:

ו׳והנה ראיתי בהפלאה בכתובות שם ובקצה"ח סי' צ"ה שהקשו דמה הקשו התוס' דל"ש שבועה בעבד דהוקש לקרקע דלפי שיטת התוס' דוקא עבד הוקש לקרקע ולא ב"ח א"כ כאן שזה טוען שהפיל שינו וסימא את עינו הרי יצא לחירות ושוב שייך קרבן שבועה. אך נראה דכל ענין קרבן שבועה היא לפי שכפר לו ונשבע לשקר ולפי כפירתו שלא הפיל שינו ולא סימא את עינו א"כ הו"ל עבד גמור שוב ל"ש שבועה ואיך יתחייב על כפירתו שבועה. ובלא"ה נראה לפענ"ד ברור דל"ק דלשיטת הרמב"ם דאף דהתביעה היא ממון כיון דבא מכח קרקע הו"ל כקרקע וכמבואר סי' צ"ה א"כ ניהו דע"י שהפיל את שינו יצא לחירות עכ"פ גוף התביעה באה מכח קרקע דרק עי"ז יצא לחירות ועד השתא הי' קרקע והרי אם הודה מעצמו הי' פטור דמודה בקנס פטור וא"כ גוף התביעה באה מחמת קרקע ובכה"ג חייב. ובזה נראה לפענ"ד ליישב דברי הרמב"ם שכתב בפ"ז משבועות א"ל עבדו הפלת את שיני וכו' והאדון אומר לא עשיתי פטור שאם יודה מעצמו אינו חייב להוציאו בלא עדים שהמודה בקנס פטור והקשה הקצה"ח שם דל"ל לטעם זה ת"ל דהו"ל עבד דאין נשבעין וכן הקשה בשעה"מ שם ולפמ"ש אתי שפיר דלהרמב"ם כל שהתביעה באה מכח קרקע הו"ל כקרקע וא"כ אי לאו הך טעמא הי' כופר בב"ח ונתחייב שבועה וא"ל דבא מחמת הקרקע דהי' מקום לומר דשאני התם דניהי דהתבועה על ממון אבל גוף הענין נצמח מחמת קרקע אבל כאן כל שהפיל שינו פקע שם עבד ממנו והו"ל מטלטלין גמורים לזה אמר שאילו הודה מעצמו היה פטור א"כ גם עכשיו נצמח מקרקע ושפיר פטור דהו"ל נשבע על הקרקעות ודו"ק היטב. והנה ההפלאה הקשה שם דאם נימא דתביעה הבאה מכח קרקע הו"ל כקרקע א"כ היו להו להתוס' להקשות מרישא דברייתא המית שורך את עבדי דהו"ל כפירת קרקעות דבא מכח קרקע לפענ"ד זה אינו דניהו דהשור המית את העבד מ"מ התביעה אינו רק ממון דכל שהמית את העבד פשיטא דיצא מכלל קרקע לגמרי שוב ראיתי שבהפלאה עצמו הרגיש במ"ש למעלה ליישב קושית הפלאה דהו"ל כתביעה הבאה מחמת קרקע ואני הוספתי נופך ת"ל כאשר יראה המעיין ודו"ק. ומדי דברי זכר אזכור במה שראיתי בתוס' בכתובות שם ד"ה ר"ש שהקשו כיון דלא עמד בדין מה מועיל יחוד כלי הא הו"ל דבר שלבל"ע ואין אדם מקנה דבר שלבל"ע ומה קושיא דלמא מיירי שנתן לו הכלי וא"כ הו"ל כתפס דאף דבתפס משכון קיי"ל בסי' ר"ט דלא מועיל היינו משום דגופו אינו נקנה לו רק למשכון כמ"ש הבעל עיטור הא אם נותן לו גוף הכלי שיקנה לו מועיל תפיסה וא"כ דלמא מיירי בהכי ניהו דלא מיירי בנתנו לו דא"כ ל"ש השבה דהא כבר הוא בידו וכדאמרו שם ואף דמוקי לה בחזר והפקידו אצלו הא כתבו התוס' בב"מ דף מ"ח דלר"ש א"צ לאוקמא רק ביחד כלי לבד מכל מקום קשה כיון דייחד לו הוה כהפקיד בידו אותו הכלי ולשיטת הרשב"ם דרשות הנפקד קנוי לו להמפקיד דא"כ הו"ל כתפס דהי' הוה ברשותו ומידי דהוה אם הי' תפס החפץ וחזר והפקידו בידו דהו"ל כתפס. מיהו יש לומר כיון דיש לו עוד דין ודברים על החפץ הו"ל כפקדון דמקרי ברשותא דמרא כמ"ש בקצה"ח סי' שנ"ד ומכ"ש בזה דהקנה לו דבר שלבל"ע אם יתחייב ודו"ק. שוב מצאתי בשו"ת בית אפרים חלק אהע"ז סי' קי"ח שראיתי דרך מקרה שפלפל ג"כ בדברי הפלאה הנ"ל וכתב ג"כ בדברי הפלאה הנ"ל וכתב ג"כ דזה לא הוה באה מחמת הקרקע דכעת הוא ב"ח ות"ל שהרגשתי בכ"ז וישבתי לנכון:

ז׳והנה ראיתי שם שהקשה דלפמ"ש הר"ן פרק כל הנשבעין ליישב לשיטתם דרק עבד כנעני הוקש לקרקע ולא עבד עברי דהא דפריך בקידושין א"ה היינו קרקע דהיינו דכל שטוען על גופו לאו תביעת ממון הוא ואינו נשבע רק על תביעת ממון וע"ז פריך דא"כ ל"ש שבועה בטוען הפלת שיני דהא טוען על גופו דלכך א"צ יחוד כלי דזה טוען שב"ח הוא ואין לך טוען על גופו יותר מזה ולמה יתחייב שבועה ובזה ל"ש תירוצו של התוס' ולפענ"ד נראה דבאמת צריך ביאור מ"ש הר"ן דטוען על גופו של עבד לא שייך שבועה והא הו"ל ממון דהעבד היא כמו כל קנין של הבעלים דהא משתמש עמו ועושה כל אשר צריך אמנם נראה דשוב זה נשבע שלא נמכר לו בעבד אם כן זה טוען שאינו עבד והרי הוא ב"ח לעצמו אבל כאן הוא להיפך דהבעלים נשבעים שלא הפיל את שינו והרי הוא עבד כמו שהיה אם כן שפיר מקרי ממון דהו"ל כמו שורו וחמורו וכל אשר לו בפרט בעבד כנעני הכי שייך לומר שאינו תביעת ממון וז"ב כשמש לפענ"ד. והנה מ"ש שם בשם ספר מחנה לוי הנה עיינתי במחנה לוי והנה מה שהקשה דבהמית שורך את עבדי הו"ל תביעה הבאה מחמת קרקע כ"כ שכן הקשה אביו הגאון בהפלאה וכ"כ שלא נלפענ"ד דזה הוה ממון ממש דאין אנו דנין רק על ההיזק שעשה לו. אך מה שהקשה בהא דאמרו בשבועות דף ל"ז דלכך לא תני גנבת את עבדי משום דהו"ל קרקע ולפ"ז כיון דס"ל דאין נשבעין על עבדים אם כן שוב יקשה בסיפא דמתניתין דאמר הפלת את שיני דפטור ומטעם דהוה קנס וכל שאינו משלם עפ"י עצמו ועל זה קשה דהא הו"ל כפירת עבד וכמ"ש התוס' ותירוצם לא שייך כאן דהא ס"ל להמשנה דאין נשבעין על העבד הנה זה קושיא גדולה. אך נראה דבאמת זה טוען שב"ח הוא ואינו קרקע אך דהו"ל תביעה הבאה מחמת קרקע וכ"כ דאף דכעת אינו קרקע כיון דאילו מודה מפטר והו"ל מודה בקנס הו"ל כקרקע ולפ"ז שפיר אמרו במשנה דפטור בשביל שאינו משלם עפ"י עצמו והתוס' שפיר הקשו לר"ש דפוטר משום דכתיב וכיחש בעמיתו ושם להס"ד אף בעמד בדין פוטר ר"ש ואם כן לא משום מודה בקנס פוטר ושפיר הקשו בתוס' ודוק היטב:

ח׳והנה במ"ש למעלה דלא שייך משביע עידי עבדים דיכולים לומר דהעבד ידע מזה שהשני גזלו והו"ל נמצא אחד מהם קרוב או פסול. לכאורה השבתי דל"ש נמצא אחד מהם קרוב או פסול רק במי שכשר להעיד בעצמותו רק שנעשה פסול אבל עכו"ם או נשים שאינם בני עדות אולי לא יפסלו כלל ולפ"ז גם עבדים אינם פוסלים אך באמת אפשר דעבד עדיף מעכו"ם ועיין בט"ז סי' פ"ז סכ"ה ובהגהת אא"ז הח"ץ ז"ל וגם בעכו"ם דעת רבינו יקיר במרדכי דאם מוחזקים בכשרות שלא ישקרו נאמנים ועיין בב"י חו"מ סי' ל"ד ומכ"ש בעבד דעכ"פ פוסל את העדים בנמצא אחד מהם עבד. והנה בגוף דברי הט"ז שהקשה בהא דאמרו בקידושין דף כ"ח השבע לי שאין עבדי אתה האי שמותי משמתינן לי' ועל זה הקשה דמאי קושיא דהא סוף סוף תבעו ממון ומ"ש מאומר גזלן שלי אתה וע"כ כיון דאינו לאו בר שבועה מנדין אותו ה"נ גבי גזלן נימא כן ואא"ז הח"ץ ז"ל האריך בזה דעבד בר שבועה הוא והא דאמרו היה עבד חשוד מוסרין לו שבועה היא בניחותא. ובמחכת"ה בירושלמי והובא בש"ך סי' פ"ט מבואר דא"א לומר בניחותא ויגיד עליו ריעו דכן פריך בהי' חשוד וב"ד מוסרין שבועה ועיין ברמב"ן ור"ן פרק כל הנשבעין. אך בגוף הקושיא באמת לשון הש"ס תמוה לפענ"ד דמה קושיא ניהו דמשמתינן לי' מכל מקום משביעין אותו ומ"ש הט"ז דלאו בר שבועה זה לא נזכר בש"ס וגם למה ינדו אותו וע"כ לא אמרינן דהקורא לחבירו עבד יהא בנדוי היינו כשקוראו בחנם לזלזל ולקנטר אבל כאן שנחלקו לענין תביעה שזה טוען עבדי אתה אטו הקורא לחבירו בב"ד הלותיך ממון או גזלתני ואתה רשע יתחייב נדוי אף שנתברר אח"כ ששקר הוא אתמהה. אמנם ביאור הדבר נלפענ"ד דבאמת בלא"ה הדבר תמוה דהרי גם על עבד עברי פריך הש"ס דהיינו קרקע כל שגופו קנוי ולכל הפירושים אין משביעין אותו או דהוה כקרקע או דטוען על גופו של עבד וא"כ מכ"ש בעבד כנעני דודאי גופו קנוי אם כן למה לא פריך דלא שייך שבועה ומדברי הר"ן ס"פ כל הנשבעין משמע דלא שייך בעבד כנעני שטוען על גופו של עבדו ולא נודע הטעם ואולי הוא מטעם שכתבתי למעלה דעבד כנעני היה כחפץ של אדונו וכשורו וחמורו אבל עכ"פ אין ברור הדבר ומכ"ש לשיטת רש"י דמטעם קרקע הוא דאין משביעין אם כן מכ"ש בעבד כנעני וע"כ נראה דבאמת זה קושית הש"ס כיון דאין משביעין על עבד מטעם שהוקש לקרקע או דטוען על גופו וא"כ שוב לחנם קראו עבדי ושוב משמתינן ליה וכעין דאמר ר"פ בעד א' המעיד שראה שעבר עבירה דמנגדינן ליה משום דלא תשא שמע שוא וכן קי"ל בש"ע חו"מ סי' כ"ח וה"ה בזה דכל דהתורה פטרו על תביעה זו ואף לא משביעין ליה ואם כן אך לחנם טענו שזה עבדי ושוב משמתינן ליה ומיושב קושית הט"ז וז"ב ונכון לדעתי. שוב ראיתי בהפלאה שהקשה ג"כ כעין זה ולפמ"ש אתי שפיר אח"כ מצאתי בתומים ס"ס ל"ו דבאשה שאינה בגדר עדות לא שייך נמצא אחד מהם קרוב או פסול ומזה יש ללמוד לענין עכו"ם דאינו מבטל עדות וכ"כ בנתיבות המשפט שם בהדיא ומכל מקום לענין עבד יש לומר כמ"ש דעבד בר עדות הוא טפי. והנה כמה שנים אחר שכתבתי כ"ז הגיעני מכתב בשנת תר"י מנדבורנא מהמופלג מוה' משה קאסטינבראן שהקשה אותי קושיא זו וכתבתי לו. ואגב אכתוב מה שהקשה עוד אותי על מ"ש המח"א דלא משמע כן בריש פ"ב דכתובות בשם הרשב"א דכל דאיכא חזקה דגופא עם הרוב אזלינן גם בממון אחר הרוב ומוציאין ממון וע"ז כתב המח"א דלא משמע כן בריש פ"ב דכתובות באלמנה נשאתיך וכו' וכ"כ התוס' בבכורות דף כ' וע"ז כתב הנ"ל דבאמת הש"ס מקשה שם הא רוב בתולות נשאות והתוס' בבכורות לשיטתם שכתבו דהקושיא היא לרב אבל לפמ"ש הרז"ה בכתובות דאף לשמואל פריך דשאני כאן דיש חזקה עם הרוב אם כן אין ראיה משם ואדרבא ראיה להרשב"א.

ט׳והשבתי דהמעיין בשיטה מקובצת ימצא דהרשב"א כתב ג"כ כהתוס' דהקושיא קאי לרב וא"כ שפיר הקשה המח"א ודוק. ועל קושייתי שהקשיתי לעיל הא משכחת לה שעבודא דר"נ וגם זה מקרי תובע השיב לי הנ"ל דדברי מפורשים בתוס' בכורות ע"א בד"ה היכא דכפרי' שכתבו דאיכא לאוקמא כדר"נ ע"ש וא"כ מבואר כדברי ואין לדבריו הבנה דזה בודאי דהוה שעבודא דר"נ רק דאני הקשיתי דבכה"ג אף דלא הוה מפי תובע מכל מקום אפשר דמקרי מפי תובע וא"כ מה ראיה משם ולא תסייעני משם ודוק:

י׳והנה בשנת תרט"ז ה' ויקרא למדתי מסכתא בכורות ובהגיעי לדברי התוס' הנ"ל תמהתי דהנה בדף מ"ז ע"ב פריך הש"ס ולכתבו הרשאה וכ"ת מתניתין שלא בהרשאה והא מוקמינן בבא בהרשאה וקשה לי טובא דהא התוס' הקשו דלל"ק דאף בלא כפרי' ל"מ הרשאה מא"ל וכתבו דמיירי במעמד שלשתן והיינו שלא בהרשאה דהא מ"ג הוא בדיבור בעלמא ושמואל דמוקי בבא בהרשאה הוא סבירא ליה כל"ב אבל לל"ק ל"צ להרשאה וכ"כ במהרי"ט אלגזי בבכורות שם בדפי הספר הוא דף צ"ד ויישב בזה קושית הגד"ת וא"כ מה מקשה והא בבא בהרשאה מיירי והא יש לומר דמיירי בלא בא בהרשאה וביותר יקשה דלמה לא פריך בפשיטות ניהו דמיירי שלא בהרשאה הא יכול להוציא מידם במ"ג וכמו כן קשה לתירוץ השלישי שחידשו התוס' דהיכא דשניהם ביחד ומצוים ליתן לאחר דמועיל אף בלא הרשאה וא"כ קשה גם כאן למה לא יצוו ליתן לאחר ובגוף קושית התוס' שהקשו והא אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלין וקשה טובא הא לל"ק דנהרדעי דוקא בהלואה לא כתבינן או בגזילה אבל בפקדון כתבינן כמ"ש התוס' בבכורות שם ובב"ק דף ע' וא"כ הרי באמת שמואל ס"ל דפודה בנו תוך שלשים יום דאין בנו פדוי ומוקי הש"ס בדף מ"ט מה דקתני מת בתוך שלשים יום דהיינו שהמעות בעין והיינו כשאמר לאחר שלשים יום וחל הפדיון לאחר שלשים וא"כ הוה המעות בתוך שלשים כפקדון ושפיר יכול לכתוב הרשאה וא"כ לשמואל לשיטתו אין מקום לקושית הש"ס והיא קושיא נפלאה. עוד יש להקשות בהא דבשני כהנים למה לא יחזירו והא קשה קושית התוס' להוי כתקפו כהן דמוציאין מידו וא"ל כיון דנתן בתורת מ"כ אין מוציאין והרי הט"ז סי' שכ"א ס"ק ה' מחלק דדוקא אם בשעת הפדיון היה חייב עכ"פ לכהן בזה אף שנתגלה אח"כ שאינו חייב א"י להוציא מידו אבל כל דהוה ספק בגוף הבכור אי שייך כלל לכהן שוב אף שנתנו לידו ונתגלה אח"כ שא"צ לתנו פטור ומוציא מידו וא"כ בשלמא לרב דאמר אף דנתעכלו המעות חל הפדיון א"כ ע"כ דחל למפרע ואז בשעת הפדיון נתחייב לכהן אבל לשמואל דעיקר החיוב לא הי' רק לאחר שלשים ואז נתגלה דלא חייב לו וא"כ פשיטא דבכה"ג תקפו כהן מוציאין מידו ולמה בנתן לשני כהנים לא יוציא והיא ג"כ קושיא גדולה ונפלאה. והנה נתיישבתי בדבר והנה מה שהקשיתי על התוס' דלל"ק אין התחלה לקושיא דהו"ל כפקדון. לכאורה רציתי לומר דגם לשמואל אינו מקרי פקדון וכל שנתנו לו לפדיון אף בתוך שלשים הוא ברשות כהן לכל מילי ורק דאם אתניהו בעיניהו בנו פדוי אח"כ ואם ליתניהו בעיני' אינו פדוי והמעות מתנה ואדרבא לשמואל לשיטתו כיון דידע שא"י לפדות בתוך שלשים כשיתעכל המעות ע"כ גמר ונתן לשם מתנה כדס"ל לשמואל במקדש אחותו. אמנם לכאורה נראה כיון דתקפו כהן מוציאין מידו וכיון דיכול להוציא מידו ע"י הרשאה דבכה"ג שנתברר שהיה ספק על גוף החיוב יוכל להוציא מידו שוב הו"ל כפקדון והיא קושיא נפלאה וא"כ שוב א"צ הרשאה. ובזה יש ליישב דברי התוס' שכתבו דשניהם ביחד יכולין להוציא מידם אף בלי הרשאה ולא נודע סברתם ובמהרי"ט אלגזי הקשה על סברתם מב"ב דף קע"ב. ולפמ"ש זו היא הסברא דכיון שבאמת תקפו כהן מוציאין מידו שוב אינו רק פקדון וא"כ יכולין להוציא מידו אף בלי הרשאה דאינו מקרי מוחזק כלל וא"כ דוקא במ"כ הוא כן ולא בשאר דבר. ובלא"ה יש לומר דדוקא מתנות כהונה שאינו מקרי מוחזק כלל מצד עצמו דהבעלים יש להם טה"נ לתתם לכל מי שירצו ואף דנתנו לו ועכ"פ מחשב כמכירי כהונה מכל מקום לא מקרי מוחזק ועיין ב"ב קכ"ד לענין בכור דל"ח מוחזק במכירי כהונה וא"כ שפיר יכולין להוציא בלי הרשאה. ובזה יתיישב קושית המהרי"ט אלגזי ודו"ק היטב.

י״אומה שהקשה מהריט"א דלשיטת הרמב"ם ודעימיה דשליח שויה ואי תפס השליח מפקינן מיניה א"כ לא הוה קנין גמור וא"כ מה מתמה הש"ס בנדרים דף מ"ח בקני ע"מ להקנות ומאן לימא לן בק"ס אי תפס לאו דידיה הוא והא הרשאה הוה ג"כ קנין אף דאי תפס מפקינן מיניה. לפענ"ד לק"מ דשאני הרשאה דאינו מקנה לו דבר חדש רק מה שלוה ממנו או הפקידו או גזל ממנו אבל לקנות קנין ע"י ק"ס שפיר מתמה הש"ס דאיך שייך קנין אי תפס מפקינן מיניה ומ"ש למעלה דלשמואל הו"ל המעות מתנה ודקדקתי כן ממ"ש רש"י דבמעכשיו הוה המעות מתנה. הנה הי' קשה לי דהא לרב לא הוה המעות מתנה גם במקדש אחותו מכ"ש כאן ומצאתי במהרי"ט אלגזי שם בדף צ"ה ע"ג בדפי הספר שהרגיש בזה ונהניתי וע"ש דמסיק דלשמואל ודאי המעות מתנה. אחר שכתבתי כ"ז ראיתי בתוס' ב"ק דף ע' בד"ה אמטלטלין דאין להקשות מההיא דבכורות דאע"פ שנתנו לכהן ע"מ להוציא דלא מסקי אדעתייהו שימות תוך שלשים שיכול להרשות אף במלוה שניתן להוצאה דהתם לאו ע"מ להוציא נתנו לו דהא קיי"ל כשמואל דהפודה בתוך שלשים דאין בנו פדוי. ראו עיני ושמחו דת"ל זכיתי לזה תיכף ומהתימה על התוס' בבכורות שהקשו וגם בב"ק שם באותו דיבור הקשו כן והרי לא ניתן להוציא והיה כפקדון וצע"ג. הן אמת דבלא"ה תמוה דהא הוה המעות מתנה לשמואל ובודאי ניתן ע"מ להוציא. ובאמת זה גופא תימה מ"ש דקי"ל כשמואל ות"ל דהקושיא היא אליבא דשמואל וכבר תמה בזה במהרי"ט אלגזי בדפי הספר צ"ו. והנה יגעתי ומצאתי כי בחידושי הרשב"א בשבועות דף ל"ד כתב בהדיא כן דלשמואל הוה כפקדון. הנה זכיתי לכוין בדעתי השפלה והנכאה לדעת רבותינו בעלי תוס' והרשב"א אשר הם גבוה מעל גבוה: