שואל ומשיב מהדורא רביעאה ב׳:ר״זShoel uMeshiv Mahadura IV 2:207
א׳בענין בריה במה נקראת.
1
ב׳הנה שיטת הפוסקים ועל גביהם הרשב"א ז"ל דבעינן דבר שנאסר מתחלת ברייתו וזה מקרי בריה. לפענ"ד הטעם בזה דהנה כל הטעם דבריה חשוב ולא בטיל היא לפי שלא פירשה התורה ובין גדול ובין קטן במשמע ולכך בעינן שלא יהיה שמו עליו כשתתחלק וכמ"ש התוס' בחולין דף צ"ו וכן קי"ל בסי' ק' ביו"ד ולפ"ז זה דוקא כשנאסר מתחלת ברייתו א"כ לא שייך לומר בזה דהקפידה תורה על שיעור שהרי כמות שהוא מתחלת ברייתו אם קטן אם גדול כך איסורו אבל כל שלא נאסר מתחלת ברייתו א"כ חזינן דהקפידה תורה על ענין חשיבותו שיתחשב יותר וממילא כ"ש דאינו חשוב ג"כ בטל וז"ב לדעתי. ובזה נראה לפענ"ד דאף כשאינו נאסר מתחלת ברייתו רק שלא הקפידה תורה על חשיבותו רק שדוקא בענין הלז היא גדר הדבר ולא באופן אחר עד"מ שלא אסרה תורה רק הגיד שעל הכף אבל קודם שהוא על הכף לא נאסר לא שייך בזה ענין שאינו נאסר מתחלת ברייתו דהרי כשבא על הכף ובזה הוא הגדר שנקרא גיד הנשה בזה נאסרה ומקודם לא נאסרה וז"פ וברור. הארכתי בזה לפי שראיתי להכו"פ סי' ק' ס"ק ז' הקשה לשיטת רש"י ריש פ' גה"נ דהגיד גדר תיכף ואינו נאסר רק אח"כ כשבא על הכף א"כ למה גיד הנשה נקרא בריה דהא אינו נאסר מתחלת ברייתו. ולפמ"ש אתי שפיר דהא לא אסרה תורה רק מה שעל הכף ובעוד שאינו על הכף לא חל עליו שם גה"נ וז"ב. ואם חומה היא נבנה עליה טירת כסף במה שכתב הכו"פ לחדש שם דבתולעים המתהווים בפעושי פירות שקורין מילבין דאינן נקראין בריה דהרי לא נאסרו מתחלת ברייתן דכל זמן שלא פרשו מותרין ואינן קרויין שרץ ורק כשירחשו הן אסורין ע"ש. ולפמ"ש הן נסתר מחמתו כל הבנין דשם מה שהקפידה תורה שירחשו אטו בשביל זה דלא חשיבי מקודם שירחשו זה ודאי א"א להלמו דהם ברואים ועומדים ומ"ל אם ירחשו ואם אין ורק דכ"ז שלא ירחשו אינם בגדר השרץ השורץ על הארץ וא"כ כל זמן שלא רחשו לא נאסרו דל"מ שרץ אבל מ"מ מקרי שנאסרו מתחלת ברייתן דאם קרה מקרה שהי' רוחשין מתחלת ברייתן הי' נאסרים תיכף וז"פ. ובזה נראה לפענ"ד מה שהקשה שם דלמה השיבו רבנן לר"ש דחטה לית בי' נשמה ת"ל דאינו נתחייב עד שיראה פני הבית וא"כ לא נאסר מתחלת ברייתו. ולפמ"ש אתי שפיר דאטו עד שראה פני הבית לא מקרי תבואה שנימא דהקפידה תורה על חשיבותו וע"כ דגזירת הכתוב היה שלא יתחייב בתרומה עד שיראה פני הבית נקבע לתרומה ולמעשר וא"כ מה ענינו לאינו נאסר מתחלת ברייתו דהרי אם היה יכול לראות פני הבית בתחלת ברייתו ג"כ נתחייב וא"כ אין הקפידא בשביל החשיבות רק שגדר טבל אינו רק ברואה פני הבית ולשיטת הראב"ד משיעשה גורן ועיין ב"מ דף פ"ח. איברא דהתוס' בחולין דף צ"ב ד"ה מ"ט כתבו ולר"ש דחשיב חטה בריה היאך תרומה עולה בק"א הא מקרי בריה וכ"ת דלא חשיב בריה כיון שלא נתחייב עד שיתמרח אכתי ערלה וכה"כ לא לבטלי.
2
ג׳ולפמ"ש מה מועיל מה שלא נתחייב עד שיתמרח הא מכל מקום אינו בשביל דלא חשוב רק דאינו בגדר טבל עד שיתמרח. אך זה אינו דבאמת מה דלא נתחייב קודם שיתמרח הוא לפי שלא נגמרה מלאכתו והוא עדן מעורב בשבלים וקשים וכדומה ולא חשיבי וא"כ לא נאסרה מתחלת ברייתו עד שיתמרח ויהי' התבואה לבדה אבל במה שצריך להיות רואה פני הבית לא שייך משום חשיבות התבואה דאטו אם נתמרח בחצר וקרפף וכדומה אינה נתמרח כמו בבית וע"כ דגזירת הכתוב לענין קביעות התרומה ושפיר מקרי בריה וז"ב ונכון ובזה מיושב קושית הכו"פ שהקשה דלשיטת התוס' דתרומה לא חשיב בריה משום דעד שלא נתמרח לא חשיב א"כ איך מקרי לר"ש טבל בריה הא אינו חייב עד שראה פני הבית. ולפמ"ש לא דמי דלא ראה פני הבית אינו משום חשיבות. מיהו עדיין קשה דאכתי יקשה דאמאי חייב ר"ש בטבל בכ"ש וקרי' לי' ברי' הא אינו חייב עד שיתמרח ובאמת הכו"פ כתב אח"כ דלענין חיוב מלקות לא שייך הסברא דהוה מתחלת ברייתו או לא סוף סוף כעת חייב בכ"ש רק לענין ביטול בששים או שלא יבטל כלל מדרבנן הוא דצריך שיהיה מתחלת ברייתו וא"כ יתיישב גם זאת אבל באמת לר"ש משמע דמקרי בריה ג"כ וכגון במקום דהוה ע"י תערובות דלא שייך כ"ש למכות לר"ש וכמ"ש רבינו יקיר בע"ז דף ס"ח אפ"ה חשיבי בריה וקשה לדידיה אמאי נקרא ברי'. אך לפענ"ד נראה דסברת ר"ש היא דהחטה בעצמותה נאסרת מתחלת בריתה רק שמקודם היתה מעורבת עם המוץ ושבלים וכדומה אבל בעצמותה החטה כמות שהיא נאסרת מתחלת ברייתה משא"כ בתרומה דלא נתבררה איזה תרומה ואיזה טבל וא"כ כל שצריך מירוח והפרשה לא מקרי נאסרה מתחלת ברייתה וז"ב ודו"ק. ובזה נראה לפענ"ד הא דהקשו בתוס' מנבלת עוף טהור דאמאי לא חשיב בריה ולא תירצו בפשיטות כמ"ש רש"י בחולין דף ק"ב ע"ב דלא נאסרה מתחלת ברייתה ועד שנתנבלה היתר היא ולפמ"ש אתי שפיר דשם כ"ז שלא נתנבלה לא שייך הגדר של האיסור דאיסורו היא משום נבלת עוף טהור וא"כ איך שייך לומר שלא נאסרה מתחלת ברייתו והוצרכו התוס' לחלק דשמו עליו ולא שייך בריה. ובזה יתיישב מ"ש התוס' דא"כ כה"כ וערלה לא יתבטלו והדבר תמוה דכה"כ מבואר בפסחים דף כ"ה דמקרי שעת הכושר וגם ערלה משכחת לה דהיתה לה שעת הכושר כגון בנטעה לסייג ולפמ"ש אתי שפיר דזה לא משום חשיבות רק בגדר כה"כ וערלה הן כך ודוק היטב בכ"ז ויש להאריך בכ"ז:
3
ד׳והנה בהא דכתב רבינו הרמב"ם ז"ל פט"ו ממ"א הל"א דעכבר שנפל לשכר משערין אותו בששים וכתב הלח"מ דלמה לא לבעי ס"א כמו ביצה שיש בה אפרוח דשיערו בס"א כיון דהוה בריה וכוונתו למ"ש בהי"ט שם והיינו בזרק גוף הביצה והטעם צריך ס"א וה"ה כאן וכתב כיון דאינו רק שמא ספק משביח די שנאסור אותו וא"צ היכר ע"ש ואני תמה דלפ"ז תמוה דברי הב"י שכתב דאמרינן בש"ס דהא דעכבר מאיס הוא במתא דאילו בדברא עולה על שלחן מלכים וכ"כ בש"ע סי' ק"ד ס"א ודייק הש"ך מזה דס"ל כיון דעולה על שלחן מלכים אינו פוגם אף ביין ושמן וכ"ש בשכר וחומץ ולפ"ז יקשה שוב מהראוי שיהיה צריך ס"א. ובאמת בלא"ה תמה הש"ך על הב"י דברי"ף ורמב"ם לא מוזכר כלל חילוק בין דברא למתא וכתבו בסתם עכברא אבל יותר היה לו לדייק דא"כ היה צריך ס"א דהוה בריה וצריך היכר. הן אמת דגוף דברי הב"י תמוהין דהרי בעכברא דדברא מיירי רב ואפ"ה מספקא ליה אי נטל"פ מותר והכא חידוש הוא ואם כן מבואר דגם עכברא דדברא אף שעולה על שלחן מלכים מכל מקום פוגם התבשיל וכבר נתעורר בזה הש"ך. והנני יוסף דלפענ"ד דברי הב"י תמוהין ביותר דמה שאמרו ודלמא ס"ל לרב נטל"פ מותר והכא חידוש הוא דהא ממאיס מאיס ובדילי אינשי מיניה ואפ"ה אסרה תורה הלכך נטל"פ נמי אסור באמת רש"י ותוס' נדחקו בזה אבל הדבר פשוט לפענ"ד דהרי חזיר דאסרה תורה לא מצא הרמב"ם במורה טעם למה נאסר וכתב שהוא מתגולל בעפר ובדברים המלוכלכים וא"כ בדילי מיניה ואפ"ה אסרה תורה ואם כן לפי זה מובן החילוק שבין דברא למתא שהרי גם בחזיר הקשו כלם דאם כן חזיר היער למה נאסר והא הוא נקי ואינו מתגולל בעפר וא"כ יכרסם חזיר היער ועיין ביערת דבש בדרושיו מ"ש בזה וא"כ לפ"ז מה ענינו אם בנטל"פ בשכר או בחומץ שזה ודאי מהראוי להתיר. הן אמת דלפמ"ש רש"י סתירה מזה לשיטת המורה שכתב דהחזיר אסור משום שמתגולל בעפר והרי אדרבא משום זה הוה חידוש בעכבר מה דהוצרכה התורה לאסור אותו לשיטת התוס' יש ליישב ואולי יש לומר דזה גופא הטעם דהתורה אסרה משום דמאיס ולכך אסרה תורה משום בל תשקצו דהוא מאוס ולפ"ז שפיר מבעיא לי' דלמא גם נטל"פ בשכר אסור בזה ועכ"פ דברי הב"י תמוהים. ומה שנראה לפענ"ד בכוונת הב"י דבאמת אין ענין מה דמאיס לענין נטל"פ. אך לפענ"ד נראה דבאמת צריך להבין דמה ס"ד דבעלמא שרי נטל"פ והכא כיון דממאיס מאיס ואפ"ה אסור וא"כ גם נטל"פ אסור ומה סברא היא זאת דהא אדרבא אין לך בו אלא חידושו ודי מה שאסרה תורה עכבר עצמו ולא פליטתו אמנם נראה דלפמ"ש התוס' דהוה ס"ד כמו דאסור גוף העכבר אף דנטל"פ ה"ה פליטתו תאסר ולפ"ז נ"ל דאדרבא בזה לא שייך ביטול דהא באמת הרשב"א כתב בחולין דף צ"ח דטעם כעיקר הוא לפי שטעימתו זו היא הכרתו והו"ל איסור ניכר ולפ"ז במקום שאסור נטל"פ ואם כן הרי בודאי מרגיש טעם הפגום וא"כ לא שייך ביטול דהרי מכיר הטעם ואיך שייך ביטול והרי טעימתו זו היא הכירו ולפ"ז לפי המסקנא דאמרינן דאתי הלכתא כוותיה היינו כמ"ש הרשב"א הובא בב"י דלית הלכתא כר"ש ואף דממאיס ואסור הוא עצמו אבל פליטתו שרי דאין לך בו אלא חידושו דוקא כשהוא בעין ולא הפליטה לכך גם בעכברא דמתא מותר הפליטה ובטל בששים ולפ"ז עכברא דדברא אדרבא יותר בטל בששים דהא הוא לשבח וא"כ כל שנטל"פ ודאי שרי ובטל בששים ואם כן לפ"ז מה שכתב הב"י דעכברא דדברא אינו מאוס לא דס"ל דהוה לשבח בשכר רק להיפך דבזה לא הוה אבעיא כלל גם נ"מ לענין שיהי' צריך ס"א כנגדו דהו"ל בריה כמ"ש הלח"מ וגם נ"מ למה דמבואר בסי' ק"ג דדברים שאינם פגומים בעצמם אוסרים אף באלף ועכ"פ גם הב"י מודה דבשכר גם בדברא נטל"פ ודו"ק היטב. והנה בהא דאמרטוטי אמרטוט שהאריך הט"ז דלא שייך ביטול לא בששים ולא ביטול ברוב ביבש ביבש ואחריו החזיק הפר"ח והנני יוסיף דלכך ל"מ ששים דכבר הבאתי מחלוקת האחרונים הנוב"י והישע"י ואני הראיתי חבל נביאים ראשוני' ואחרונים שמבואר בדבריהם דאף דאיסור בטל בששים היינו הטעם אבל גוף האיסור צריך לבא לידי ביטול ברוב והארכתי בזה ואף שכתבתי שם דכל שבטל הטעם הו"ל כעפרא בעלמא אבל זה אינו דהרי אינו ברור שיצא כל הטעם רק מספק מחמירין ומכ"ש כאן דעכבר גופא מאיס ואפ"ה אסרה תורה ואם כן בודאי לא שייך ביטול ברוב וא"כ שפיר ל"מ אף ביטול בששים. ומה שהקשה מהרשב"א שכתב לענין קום דבטל באמת שהב"י בסי' קט"ו תמה על הרשב"א ע"ש אבל גם דברי הרשב"א אין ראיה דשם אטו ברור שהקום הוא משל נבלה והרי מה"ת לא חשו רק שחז"ל חשו וא"כ עכ"פ בטל ברוב דלא שייך לומר דניכר האיסור דהא לא ידענו אי הקום מנבלה ושאני עכבר דניכר האיסור ול"ש ביטול ברוב ודוק היטב. ובמ"ש למעלה דנ"מ לענין בריה לכאורה אם נימא דגם עכברא דדברא אינו נ"ט לשבח שוב לא הוה בריה כמ"ש הלח"מ. אך לפענ"ד סברת הלח"מ דחוק אבל פשוט לפענ"ד דענין בריה וכל דברים החשובים הוא משום חשיבתן ולפ"ז כל שהעכבר בעצמותו פגום רק דגזירת הכתוב הוא והתורה אסרתו אף שהוא פגום אבל חשיבות בריה לא שייך בזה ואף דגיד חשיב בריה אף דאינו בנו"ט היינו דאין בו נו"ט אבל עכ"פ גם לפגם אינו נו"ט כלל והוה כמו לא לשבח ולא לפגם דאסור כמבואר סי' ק"ג ועיין ש"ך שם אבל כל שנו"ט לפגם ודאי ל"ח ברי' ולפ"ז עכברא דדברא ודאי חשוב בריה ודוק היטב:
4
ה׳והנה בשנת תרי"ז אסרו חג סוכות עיינתי קצת בזה הענין ולפענ"ד נראה דמ"ש הר"ן וכל הפוסקים דח"ש אסור מן התורה לפענ"ד בח"ש ע"י תערובות ל"ש זאת ומצאתי לש"ב בח"ד שהרגיש בזה וגם לפמ"ש בשו"ת מהר"י מינץ סי' ט"ז דכ"מ שאינו רק ח"ש כמו דם הלב שבעוף לא שייך ח"ש אסור מה"ת ה"ה כאן כל שנתערב בענין שאי אפשר שיהי' שיעור מותר אבל זה אינו דמ"מ בעצמות השרץ יש שיעור. והנה מה שהאריך בט"ז דמ"ש מחמאה לפענ"ד נראה דבאמת צריך ביאור מה שכתב הרשב"א דאף שאינו מעורב בטל במיעוטא הא שיטת הרשב"א דביטול ברוב אינו משום שנהפך להיות היתר רק דעל כל אחר יש לתלות דהוא מן הרוב ולפ"ז כל שיש האיסור בעין אף שאי אפשר להפרידו איך יתבטל ברוב.
5
ו׳אמנם צ"ל דע"כ לא ס"ל להרשב"א דנהפך להיות היתר רק בדבר שאפשר להפרידו כיון דיכול להיות בפ"ע ויאסר אח"כ איך אפשר דנהפך להיתר אבל בדבר שאי אפשר להפריד שפיר ס"ל דנהפך להיות היתר. ולפי זה נלפענ"ד זה חלוקו של הט"ז דבמקום שאפשר שיבא האיסור לתוך פיו בפ"ע בלי היתר אם כן לא שייך נהפך להיות היתר דהאיסור בעצמו לא נהפך וטעמו של הרשב"א דנימא דכל דפריש מרובא פריש דהרי זה האיסור בבירור ולכך לא בטל אבל בחמאה שא"א שיאכל הקום בפ"ע אם כן שוב שייך שנהפך להיות היתר דהא אי אפשר שיהיה בפ"ע ודוק היטב ועיין בשו"ת שער אפרים סי' פ"ז:
6
ז׳והנה בשנת תרט"ז אחר שבועות הלכתי לבקר החולה הרב המאוה"ג מוה' משה ני' אבד"ק ניישטאט בזאמישטץ והוא אמר לי שנשאל על דברת הכו"פ סי' ק' ס"ק ד' שכתב בזה"ל והנה לדעת הרשב"א בתשובה דביצת אפרוח לא קרי בריית נשמה אם כן ה"ה כינה בשבת דנחלקו בו בעלי התוס' אם היא השחורה או הלבנה דקי"ל דמותר להרגה בשבת דלית ביה נטילת נשמה אף לענין בריה לא מקרי בריית נשמה ע"כ וע"ז נשאל דהא בשבת ק"י ע"ב מבואר להיפך דר"א סבר כאלים מה אלים שיש בהם נטילת נשמה אף כל שיש בו נטילת נשמה ורבנן סברי כאלים מה אלים דפרים ורבים אף כל דפרים ורבים הרי מבואר דכ"ע מודו דשייך ביה נטילת נשמה ובאמת שלכאורה תמי' רבה היא ובבואי הביתה עיינתי בזה. ולפענ"ד אף שהלשון מגומגם אבל הכוונה נכונה דהנה ענין נטילת נשמה דשבת ופרה ורבה נראה לפענ"ד דהנה התוס' כתבו בשבת דף ע"ה ד"ה כי דנטילת הדם היינו נטילה נשמה דידיה דכתיב כי הדם הוא הנפש ע"ש והנה זה בכל מין אף שאין בה נפש החיונית והוא בא מאויר מעופש בכ"ז עינינו הרואות אם ממעכין הכינה וכדומה דבר שבא מהעיפוש יצא קצת דם וזה נקרא נטילת נשמה אבל מכל מקום אין לה נפש חיונית והיינו שתוכל לפרות ולרבות זה דוקא על ידי נפש החיונית ולפ"ז מ"ש בכו"פ דבכנה לית בי' נטילת נשמה היינו שאין בה נפש החיונית לפרות ולרבות וזה נקרא נשמת חיים אבל מכל מקום יש בו דם דנקרא נטילת נשמה וזה נכון לדעתי דאף דהשם אחד הכוונה מתחלפת ולכך כתב הכו"פ דביצה שיש בה דם בודאי לא נקרא בריה אף לענין שבת אפשר דנקרא נטילת נשמה שהרי נוטל הדם מכל מקום כל שאין נפש החיונית שולט בתוכו לא מחייב כנלפענ"ד לחומר הנושא ודוק.
7