שואל ומשיב מהדורא רביעאה ב׳:ר״יShoel uMeshiv Mahadura IV 2:210

א׳בענין עשה דוחה לעשה.

ב׳בהיותי בק' בערזאן שנת תד"ר שאלני אברך אחד ושמו מוה' משה ליבטאניס בהא דאקשו הש"ס במנחות דף פ"ד ורמינהו לאכלה ולא לשריפה אינו רק לאו הבא מכלל עשה א"כ מהראוי שעומר דהוה עשה דקום ועשה שידחה לעשה הבא מכלל לאו. והנה בפשיטות ל"ק כאשר השיב כבוד אבי מורי הגאון נ"י ונזרקה מפי שנינו דהרי הש"ס מקשה התורה אמרה לדורותיכם וכו' ליתי מדאשתקד וכו' וא"כ כיון שאפשר להביא מאשתקד להס"ד א"כ עכ"פ ל"ש דליתי עשה ולדחי דהא אפשר בשל אשתקד ולא גרע מאילו הי' ל"ת ממש ואפ"ה כל דאפשר לקיים שתיהם אין העשה דוחה ומכ"ש לשיטת הב"י באו"ח סי' י"א דכל דישנו בעולם להתקיים באופן אחר אין העשה דוחה ומכ"ש כאן וז"ב. אך באמת להמעיין בסוגיא יש לפקפק דבהס"ד דהקושיא לא הוה ידע כלל מזה וא"כ מה פריך מלאכלה ולא לשריפה. אך נראה לפענ"ד לחלק דע"כ לא אמרו דאם העשה הוא מכלל לאו דהעשה דוחה רק בעשה דמצרי ואדומי דכיון דהתורה לא ביארה בהדיא האיסור דמצרי ואדומי בדור ראשון ושני רק בשלישי ביאר ההיתר בפירוש ומזה נשמע דדור שני וראשון אסור א"כ קליש העשה דהרי לא ביאר האיסור בפירוש אבל כאן דהתורה אמרה דפירות שביעית לאכלה א"כ חזינן שהקפידה התורה שיאכל הפירות שביעית וא"כ כל ששורפה הרי לא נתקיים מצות התורה וא"כ מה בכך דהוה לאו הבא מכלל עשה דהוא עשה מ"מ עכ"פ מבטל מצות עשה של התורה בזה שאינו אוכל והתורה אמרה לאכלה וז"ב. ולכאורה רציתי להביא ראיה לזה מהא דאמרו במנחות דף ס"ח לא אם אמרת קודם לעומר שכן לא הותר מכללה אצלה ביו"ט והקשו בתוס' נימא דאסור משום משקה ישראל מן המותר לישראל ולפמ"ש יש ליישב דמשקה ישראל אינו רק לאו הבא מכלל עשה והעשה דעומר היה דוחה זאת ולכך אמר שכן לא הותר מכללה אצלה ביו"ט וא"כ ממילא הקפידה התורה שלא יאכל והיאך יהא מנחות דזה גופא מורה ממשקה ישראל שיהיה מותר להדיוט ודו"ק וא"ל דכיון דהתורה אמרה ממשקה ישראל א"כ פרטה המצוה דוקא מדבר המותר להדיוט א"כ כל שאינו מדבר המותר להדיוט לאו מצוה היא כלל ולא שייך העשה כלל דז"א דעיקר המצוה היא שיביא המנחה ובעצמותה מנחה היא רק דארי' דאיסורא רביע עלה וא"כ כל שאינו רק לאו הבא מכלל עשה היה המצוה דוחה ורק כיון שלא הותר להדיוט זה גופא הקפדת התורה וא"כ לכך דייק לפי שלא הותר להדיוט וא"כ ל"ש בזה דהעשה ידחה אותה וז"ב ועיין רמב"ם פ"ו מאיסורי המזבח הי"ז שכתב דלכך לא יביא מערלה וכה"כ דהו"ל מהב"ע הרי דמקרי מהב"ע ועכ"פ המצוה נתקיים בזה ואם איתא אין כאן מצוה כלל וע"כ דגוף המצוה בעצמותה הוה מצוה וכמ"ש והא דלא דחה משום דאינו מקרי עשה קלישא כל שעיקר הקפדת התורה שלא יותר להדיוט הו"ל עשה גמור. ובזה הנה מקום אתי ליישב קושית התוס' במנחות דף ה' ע"ב ד"ה שמן שהקשו דאם לא בא להתיר לאו של שביעית אקרי כאן ממשקה ישראל. ולפמ"ש אתי שפיר דכאן שפיר יוכל לומר דהעשה דוחה ללאו הבא מכלל עשה ולא שייך כאן לומר דהתורה הקפידה שלא יביא מדבר האסור להדיוט דהא מצות עומר בשביעית ע"כ היה בזה שאסור להדיוט ולגבוה הותר אף שנאסר להדיוט וכדאמרו שם בהדיא וא"כ לא שייך כאן ממשקה ישראל והא דקאמר לאכלה ולא לשריפה אף דמצות התורה בכך זה אינו דלהס"ד דלא ידענו מלדורותיכם ושא"א בע"א א"כ לא שייך לומר דהתורה לא הקפידה בכך לענין המצוה וזה באמת מה דאמרו שם התורה אמרה לדורותיכם ואת אמרת תבטל וז"ב ודו"ק.

ג׳אמנם אי קשיא הא קשיא לי דאמאי לא אמרו שם דבשביעית מתיר לאו שבתורה דהיינו לאו של לאכלה ולא לשריפה שכל הטעם שמותר הוא משום דהתורה אמרה לדורותיכם וכדאמרו בדף פ"ד וצ"ע. אחר שכתבתי כ"ז נזכרתי שבשו"ת שאגת ארי' סי' ל"ג רצה לחלק דעשה שיש בה קום ועשה דוחה לעשה דאינו רק בשוא"ת והנה גם לחילוקו קשה דשם בלאכלה ולא לשריפה ג"כ הוה הך דלא לשריפה עשה שבשב וא"ת. ולפמ"ש א"ש דעיקר הכוונה היא מה שהקפידה תורה אם הקפידא היה על עשה לעשות א"כ זה שהוא רק בשב וא"ת לא אלים כ"כ כמו זו ויש ליישב בזה הרבה קושיות של השאג"א ואכ"מ ועיין בפ"י בכתובות דף מ"ד ובק"א שם ודו"ק.

ד׳ויש להמתיק הדבר ע"פ מה שראיתי בספר נדפס מחדש מהגאון מוהר"ץ ז"ל אבד"ק בנהייט בגיטין דף כ"ח ע"ב שכתב דהא דאין עשה דוחה עשה הוא עפ"י סברת הרמב"ן בפרשת יתרו דלכך העשה דוחה ל"ת משום דאי נימא דלא לדחי א"כ לא יקיים המצוה רק שלא עשה עבירה וד' חפץ למען צדקו לזכות אותנו בקיום מצותיו ולכך העשה דוחה לל"ת אף דל"ת חמור מעשה ולפ"ז לכך אין עשה דוחה עשה דמה אולמא האי עשה מהאי עשה הא ב"כ וב"כ יקויים מצות עשה שהרי גם כעת מקיים מצות ד' בקום ועשה ע"כ דפח"ח ולפ"ז דברי הרשב"א מבוארים דבעשה דשוא"ת שוב העשה דקום ועשה דוחה דהתורה רצתה לזכות את ישראל שיקיימו מ"ע בפועל ולפ"ז נכון היטב החילוק בין שב וא"ת של מצרי ואדומי ששם עיקר הענין לדור שלישי שיהיה מותר וממילא שני דורות הראשונים אסורים וא"כ שפיר העשה בקום ועשה דוחה אבל שם במה שיקיים העשה דעומר עי"ז מבטל מ"ע בפועל שהתורה רצתה שיקיים לאכלה ולא לשריפה וא"כ מה נ"מ שיקיים מצוה זאת ועי"ז בטל מצוה אחרת שצוונו השם לעשות וז"ב מאד:

ה׳ובזה מיושב היטב מה דק"ל לפמ"ש הריב"א דהא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה אם עבר ודחה אינו לוקה דל"ת כבר נדחה ולא נשאר רק עשה ולפ"ז למה ביו"ט אין עשה דוחה ל"ת ועשה הא כל עיקרו הוא רק משום העשה דמה"ט אינו לוקה כשעבר והרי העשה דיו"ט הוא שבות דשבתון וזה בשב וא"ת וא"כ הרי עשה דקום ועשה דוחה עשה דשב וא"ת ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דהתורה צותה שישבות הגוף ממלאכה ביו"ט א"כ בעברו ע"ז הרי לא מקיים מצות הבורא בפועל שצוונו לשבות ומה נ"מ אם מצות הבורא היה שישבות או שיעשה איזה דבר סוף סוף מבטל מצות הבורא ובכה"ג אין עשה דוחה עשה ול"ת וז"ב. איברא דלפ"ז הדר יקשה קושית חתן הגאון בעל נוב"י דא"כ אמאי אם עבר ודחה אינו לוקה הא לא קיים העשה דהו"ל מצוה הבאה בעבירה ומ"ש הנוב"י בסוף ספרו נוב"י מהד"ק ליישב דאם עבר ודחה אמרינן להיפך מה אולמא האי עשה מהאי עשה ושוב לא הוה עבירה כלל לפמ"ש אין מקום לזה כיון דעיקר מה דעשה דוחה ל"ת הוא לקיים מצות הבורא וא"כ כל שאינו דוחה עשה מפני עשה שוב עשה עבירה ובטל מצות הבורא וא"כ הו"ל מצוה הבאה בעבירה אך לפענ"ד נראה דאפ"ה לא מצינו מלקות באם עבר עבירה לכוונת מצוה רק שהיא מצוה הבאה בעבירה ומידי דהוה אם טעה ולא עשה מצוה דעכ"פ אינו לוקה דבשלמא כשהל"ת חמור ואין התחלה לעשה כלל שפיר לקי אבל כאן אטו בשביל שיש עשה כנגדו זה לא נקרא עשה וא"כ בכה"ג לא לקי דזה לא עבר על מימרא דרחמנא בכדי לעבור על מצות ד' רק לשם מצות עשה וז"ב לפענ"ד. ובזה מיושב גם מה שהקשה בשו"ת שאגת ארי' סי' ל"ג בהא דאמרו בפסחים דף נ"ט מה אולמא האי עשה ומה קושיא הא עשה דהשלמה הוא בשב וא"ת ועשה דוחה ולפמ"ש א"ש דשם הוא מבטל מצוה בפועל שהתורה צותה שלא יקריב שום קרבן אחר התמיד וזה הולך ועובר מצות ד' ומקריב קרבן וקב"ה לא יקח שוחד מצוה זו בשביל מצוה אחרת משא"כ בהך דרשב"א דהוא עשה קלישא דהתורה עיקרה באה להתיר שיקח דור שלישי רק שממילא אסרה תורה דור ראשון ושני ובכה"ג שאין רצונו לקחתה רק לקיים מצות עשה בכה"ג אפשר דקיל ולא מקרי מבטל מצות ד' בפועל שהתורה לא צותה ע"ז בפועל רק דמכללא נשמע כנלפענ"ד ברור. אך אכתי קשה כיון דעכ"פ התורה הזהירה ע"ז שוב הו"ל מצוה הב"ע וא"כ לא קיים מצות עשה דהו"ל מהב"ע ומ"ש למעלה דאינו לוקה בשביל זה לא שייך בזה דעכ"פ המצוה לא קיים. אך נראה דהרשב"א כתב זאת בהך דאמרו כתובות דף מ"ם וניתי עשה ונדחי ל"ת וכתב הרשב"א דגם בח"ע קשה דבכה"ג עשה דולו תהיה לאשה דחי העשה ושם שפיר דחה ולא שייך לומר דהו"ל מצוה הב"ע דעכ"פ היא נקנית לו לאשה דוכלן שעשו קנו וא"כ עכ"פ מתקיים מצות התורה שתהיה לו לאשה אף שעבר עבירה ובכה"ג שפיר דחה העשה לל"ת. ובזה מיושב גם מ"ש הרמב"ם בח"ע דאם עבר ובעל קנו והקשו כלם הא אין עשה דוחה עשה וכתב השג"א שם מדעתא דנפשיה משום דחייבי עשה בפועל דוחה העשה בשב וא"ת ולפמ"ש יקשה דהא מ"מ הוה מצוה הבאה בעבירה. ולפמ"ש אתי שפיר דעכ"פ קנה האשה והוא באמת עבר עבירה אבל מה לה בזה הוא קנה אותה בביאתו ונעשית אשתו ולכתחלה באמת אין ראוי שיעשה זאת וז"ב לפענ"ד:

ו׳ובזה נראה לפענ"ד הא דאמר הש"ס ביבמות דף כ' דהדר אמר רבא כיון דאפשר בחליצה דמקיים עשה ול"ת והיינו אף דחליצה במקום יבום לאו כלום הוא מכל מקום כיון דכל עיקר מה שדוחה העשה לל"ת הוא כמ"ש הרמב"ן דמצות עשה בפועל מצוה יותר בכדי שיקיים המצוה ולפ"ז יש לומר כיון דעכ"פ מצות ד' יוכל להתקיים ע"י חליצה ניהו דיבום מצוה יותר מכל מקום לענין זה לא מצינו שידחה דשוב הו"ל מצוה הב"ע והחליצה היא מצוה בלא עבירה ופשיטא דמוטב שיקיים המצוה בלי סרך עבירה וע"ז מקשה והתניא אם בעלו קנו והיינו דכאן לא אכפת לן מצד מצוה הב"ע דעכ"פ הקנין הוא בטוב וכמ"ש וא"כ שוב חליצה במקום יבום לאו כלום היא ולא שייך לומר דמוטב שיעשה מצוה בלי עבירה ממצוה הב"ע כיון דלענין גוף הקנין לא אכפת לן שוב מצות יבום עדיף. ובזה מיושב היטב מה דהקשו בתוס' דהא רבא גופא פריך לעיל מהא דאם בעלו לא קנו. ולפמ"ש א"ש דשם דס"ד דח"ל לחליצה רמי' ולא ליבום שפיר מקשה דא"כ אם בעלו אמאי קנו דהא מה"ת אינו מצוה כלל ביבום אבל כאן לא קשה ליה לרבא דסבר דאף דאם בעל קני לכתחלה מוטב יותר שיהי' ע"י חליצה ולא יעבור על הלאו וז"ב. ובזה נראה לפענ"ד מה דקאמר הש"ס גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה דקשה הכי בשביל זה יבטלו המצוה הי' להם לתקן שיגרשנה תיכף ולפמ"ש יש לומר דכל עיקר מה דדוחה המצוה הוא משום דהקב"ה חפץ למען צדקו שיקיים המצוה וא"כ כיון שיש חשש שעי"ז יבא לידי מכשול ויעבור על מצות התורה בביאה שניה ושוב בכה"ג לא שייך דהעשה ידחה הל"ת דבאמת הל"ת חמור מעשה ועיין בתוס' שם דכתבו דאלמנה מן הנשואין וחייבי עשה נפקא לן מיבמתו דעולה לחליצה וכוונתם דשם ל"ש להגזירה דבלא"ה עשה ול"ת היא או דאין עשה דוחה עשה וא"כ היאך עולה לחליצה ולזה קאמרו מקרא דיבמתו ואף דהש"ס רמי עלה דא"כ אם בעלו אמאי קנו ל"ק דבל"ת גרידא שפיר דחי מה"ת רק בל"ת ועשה הוא דאין דוחה וז"פ והארכתי בזה לפי שראיתי שבשו"ת שאגת ארי' שם שנתקשה בדברי רש"י בסנהדרין דף נ"ג שכתב דאיסור מצוה התורה רבתה מקרא דיבמתו ואח"כ כתב דמה"ת עשה דחה ל"ת רק דגזרו ביאה ראשונה אטו שניה והקשה דמלבד דסותר עצמו אף גם דהש"ס דחי הקרא דיבמתו. ולפמ"ש הדברים כפשטן דלענין איסור מצוה דהוא אלמנה לכ"ג ומן הנשואין יש עשה ול"ת צריך קרא דיבמתו וכמ"ש התוס' ולענין איסור קדושה דהגזירה משום ביאה שניה ולכך הביא רש"י הנך תרתי טעמים וז"פ. ובזה מובן הא דאר"ל כ"מ שאתה מוצא שאפשר לקיים שניהם שאין העשה דוחה את הל"ת משום דבאמת הל"ת חמור רק דהתורה רצתה שיקיים העשה דהקב"ה חפץ שיקיימו המצות אבל כל שאפשר לקיים המצוה בלתי דחיית הל"ת פשיטא דאינו דוחה. ודרך אגב אומר מה שראיתי דבר תימה ברש"י בנזיר דף נ"ז ע"א שפירש כדר"ל דאמר דאפשר לקיים שניהם היינו צמר לצמר ופשתים לפשתים והוא תימה דכה"ג לא מקרי אפשר לקיים שתיהם דעכ"פ בפשתים א"א לקיים וכמ"ש התוס' בכתובות דף מ"ם בהדיא וצע"ג דהא ע"ז נאמר גדילים תעשה לך לדחות הל"ת. איברא דלפמ"ש צ"ב הא דמקשה הש"ס בפסחים דף מ"ז אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכיסוי דם צפור והרי כל הטעם דעשה דוחה ל"ת הוא משום דהתורה חפץ לזכות את ישראל ולכך אם נימא דלא דחי הרי לא יקיים מצות ד' ולכך אמרה תורה דלדחה אף דל"ת חמור ולפ"ז זהו כשיש לפנינו עשה ול"ת אבל כאן דהוא חרש א"כ איך אפשר דאחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכיסוי דם צפור הא באמת הל"ת חמור וכאן לא שייך לומר דהתורה חפץ שיקיים המצוה דהא באמת ליכא לפנינו מצוה רק דאמרינן הואיל ובכה"ג שוב הל"ת חמור ובזה לא יועיל מ"ש הריב"א לתרץ דעכ"פ הל"ת דחי ולא נשאר רק עשה ואין עשה דוחה אבל לא לקי דאכתי יקשה דגם הל"ת גופא אינו מהראוי לדחות וכמ"ש ונראה דמש"ה לא הביאו התוס' דברי ריב"א במקומו והריב"א בעצמו הקשה הקושיות ולא הזכיר תירוצו משום דזה ל"מ ליישב זה וע"כ כמ"ש הרשב"ם דלא מקרי מלאכה הצריכה לגופה או כמ"ש ר"ת דעכ"פ על לאו דכלאים לא יעבור דחזי לכסות. מיהו גם זה לא מיושב כראוי לפמ"ש וגם יש להקשות דהו"ל מצוה הבאה בעבירה וכמו שהקשה בנוב"י על הריב"א וכאן לא שייך התירוץ דעכ"פ הוה טעה בדבר מצוה דכעת אינו מצוה כלל ואין כאן מקום לטעה בדבר מצוה שוב נזכרתי שגם המלמ"ל פ"א משופר הרגיש בדברי הריב"א דהואיל עכ"פ לא שייך בזה דהו"ל הואיל באיסור ומ"ש נכון יותר לפענ"ד ודו"ק היטב:

ז׳והנה בש"ס סנהדרין דף ע"א אמרו דכל עיר שיש בו אף מזוזה אחת אינה נעשה עיר הנדחת מ"ט משום דכתיב ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה ושרפת באש וכיון דאיכא מזוזה לא אפשר דכתיב לא תעשון כן לד' אלקיכם ותמה בתורת חיים דאמאי לא יבא עשה דושרפת באש ולדחי ל"ת דלא תעשון כן ע"ש. ולפענ"ד נראה לפמ"ש דכל הטעם דעשה דוחה הל"ת אף דל"ת חמור רק דהתורה רצתה לזכות את ישראל לקיים מצות וכמ"ש הרמב"ן. ולפ"ז זהו כשהעשה והל"ת הם ענינים מצות שהם נוגעים כביכול לקדושת שמו יתברך אבל כאן הל"ת היא כביכול למחוק את השם ופוגע בכבוד קדושת שמו יתברך והיאך אפשר שהעשה ידחה הא הל"ת חמור והקב"ה חפץ למען צדקו לזכות את בית ישראל לקיים מצותיו אבל לא לפגוע בכבוד שמו כנלפענ"ד. אמנם אי קשיא הא קשיא דהא מבואר בהדיא דכתבי הקדש יגנזו כדאמרו בסנהדרין דף קי"א ע"ב וכ"כ הרמב"ם פ"ד מעכו"ם הט"ו וא"כ המזוזה הוה טעון גניזה ולמה יפטור מלהיות עיר הנדחת וגם קשה כיון דלעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחק על המים מכ"ש להסיר חרון אף ד' מישראל כמו במקום מ"ע דשריפת עיר הנדחת דכ"ז שהרשעים בעולם חרון אף בעולם וכתיב ונתן לך רחמים ורחמך והרבך פשיטא דל"ח לשריפה דמזוזה ועיין בשו"ת רמ"א סי' ק' אות יו"ד כל שאנו עושין לצורך איזה תיקון לא שייך משום מחיקת השם והו"ל כמוחק ע"מ לתקן איזה תיקון ע"ש שפירש כן דברי רבינו האי במרדכי שם וא"כ מכ"ש בזה וע"כ דברי הש"ס סנהדרין דף ע"א הנ"ל צע"ג.

ח׳שוב ראיתי שבש"ס אמרו בהדיא בדף קי"ג מתניתין דלא כר"א הרי ת"ל הרגשתי בקושית הש"ס הלז. ובזה עמדתי על לשון רש"י שם שכתב ד"ה דכתיב ואנן בעינן שללה וליכא דהאי שלל שמים הוא והדבר צ"ב דלמה ליה להאריך ות"ל דכתיב לא תעשון כן ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כל שעושה לצורך תיקון אין בכך כלום ורק עיקר הוא דהא הוה שלל שמים ורק דלא נימא דבאמת שלל שמים מותר ויגנזו הכתבי קדש והיתר תשרף ולזה אמר דכתיב תקבוץ כל שללה וגם זה בכלל וזה א"א לשרוף ודו"ק כי מיושבין בזה שני הקושיות אבל הדבר צ"ע עדיין ודו"ק:

ט׳והנה בהא דאמרו בזבחים דף צ"ז ע"ב דיקדש להיות כמוה שאם פסולה היא תפסל ופריך הש"ס וניתי עשה ונדחי ל"ת ומשני רבא דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש וכדאמר רשב"א דאחד עצם שיש בו מוח וכו'.

י׳ולכאורה הדבר יפלא דמה נשתנה ל"ת שבמקדש שלא ידחה מפני העשה ומה עדיפותא משאר ל"ת. ולפמ"ש נראה הדבר נכון דכל הטעם דעשה דוחה ל"ת הוא משום שהקב"ה חפץ לזכות את ישראל שיקיימו מצות עשה.

י״אולפ"ז זהו בכל מצות עשה שהמצוה מצד עצמה אבל כאן עיקר עשה דמצוה לאכול בשר קדשים וא"כ עיקר המצוה נצמח מחמת שהיא קדשים דבשר חולין לא היה מצוה כלל וכיון דיש ל"ת דהוה קדשים פסולים וא"כ גם הפסול בא מחמת שהיא קדשים ושם היתר מצטרף לאיסור דאינו רק בקדשים כדאמרו בפסחים דף מ"ה דחולין מקדשים לא גמרינן וא"כ גם הפסול הוא בשביל דבקדשים היתר מצטרף לאיסור והו"ל קדשים פסולים א"כ איך שייך לומר דעשה דוחה ל"ת דהא כל הטעם דהקב"ה חפץ שיקיימו המצות והרי עיקר העשה היא רק בשביל דהוה קדשים דבחולין ליכא עשה וקדשים פסולים לא צותה התורה שיאכל וא"כ איך ידחה עשה הל"ת שבמקדש וגם בעצם לא תשברו דהוא בפסח גופא דמצוה לאכול אמרה תורה שלא תשברו בו עצם א"כ בזה לא שייך עשה דוחה ל"ת דבאמת הל"ת חמור בעצמות' מעשה ורק דאם יקיים הל"ת עכ"פ לא יעשה בפועל מצות ד' וכל שגוף הל"ת הוא בשביל דבקדשים החמירה תורה שתפסל לא שייך דהעשה ידחה ל"ת וז"ב כשמש. ובזה י"ל דיש הבדל אם נאמר היתר מצטרף לאיסור או דיקדש אתי לטעם כעיקר דאם נאמר דיקדש אתי לטעם כעיקר וא"כ הא טעם כעיקר הוא בכל איסורים ג"כ וא"כ לא בשביל חומר קדשים הוא ואף דשיטת רש"י דטעם כעיקר אינו רק בקדשים הא לא קיי"ל בזה כרש"י ועיין חולין דף צ"ח בתוס' ובע"ז דף ס"ז וא"כ אינו רק סתם איסור ובזה שייך דהעשה ידחה הל"ת דהא הקב"ה חפץ שיקיים העשה בפועל ודוחה הל"ת אבל אם גוף הל"ת היא רק בקדשים בזה פשיטא דאין העשה דוחה ל"ת שבמקדש. ובזה י"ל דר"א דמשני דיקדש הו"ל עשה ול"ת גם הוא ס"ל דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש רק דהוא בא לשנויי אף אם נימא דיקדש אתי לטעם כעיקר כדמשמע בנזיר דף ל"ו וע"ז הוצרך משום דהו"ל עשה ול"ת אבל אם קאי על היתר מצטרף לאיסור דאינו רק בקדשים בזה שוב לא שייך דעשה דוחה ל"ת. ובזה מיושב קושית דו"ז הגאון מוהר"ץ ז"ל מהלברשטאט שהקשה בהא דאמרי בפסחים שם דרב אשי ס"ל דחטאת ונזיר הו"ל שני כתובים וקשה הא לר"א אצטריך יקדש דיהיה עשה ול"ת. ולפמ"ש אתי שפיר דשם בפסחים דקאי הש"ס דיקדש אתי להיתר מצטרף לאיסור וא"כ זה אינו רק בקדשים וא"כ בזה גם ר"א ס"ל דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש וז"ב. ובזה הן נסתר מחמתו מ"ש האחרונים להקשות בפסחים דף נ"ט דעשה דוחה העשה דהשלמה אף דהוה במקדש ולפמ"ש א"ש דמה ענינו זה לזה דשם העשה דהשלמה אינו ענין לאותו עשה ולמה לא ידחה העשה דחמור העשה דקיל ואינו ענין לשם דהל"ת היא בשביל הקדשים והעשה אינו רק בשביל דהוא קדשים. ובזה מיושב ג"כ מה שהקשו בתוס' עירובין דף ק' גבי נתנים במתן אחת דהקשו ליתי עשה ולדחי ל"ת והוא תמוה דהו"ל ל"ת שבמקדש ובאמת שבחידושי ריטב"א לעירובין תירץ כן קושית התוס' אבל קשה על התוס' דקארי לה מה קארי לה ולפמ"ש א"ש דשם הל"ת דבל תוסיף הוא לא בקדשים בלבד רק בכל איסורים וא"כ למה לא ידחה העשה אף דהל"ת כעת הוא במקדש מה עדיפותא דמקדש ואין ענינו להך דזבחים וז"ב שוב האיר ד' עיני ומצאתי במהרי"ק שורש קל"ט שהביא דגם בתוס' תירצו לקושייתם דהו"ל ל"ת שבמקדש וע"ז כתב שם וז"ל מיהו יש לדחות דל"ד דה"ט משום דל"ת שבמקדש חמור ולא נדחי מקמי' עשה אבל גבי בל תוסיף לא שייך שוב חומרא דשייך נמי בעלמא מכל מקום יש לומר כיון דהוה במקדש לא דחי הנה כפי הנראה כוונו לסברא זו שכתבתי ודחיהו ולפענ"ד העיקר כמ"ש לדחות וכפי מה שביארתי דבכה"ג לא שייך הסברא דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ודוק היטב ועיין שעה"מ הלכות נדרים פ"ג מ"ש בזה ולפמ"ש מיושב הרבה קושיותיו ע"ש:

י״בובזה יישבתי לנכון מ"ש במגילת אסתר במצות ל"ת מצוה ס"ט במה שהאריך הרמב"ן להקשות מהא דאמרו בסוכה דף מ"ד דר"ל ס"ל דכהנים בעלי מומין נכנסין בין האולם ולמזבח כדי שיצא ידי ערבה שבמקדש ואם הו' דאורייתא איך יכנסו בשביל ערבה שאינו רק תקנת נביאים וכתב המג"א דכיון דהוא הלמ"מ אתי הלמ"מ ודחי הל"ת דבע"מ ע"ש. ובאמת שדבר גדול דיבר בזה ומהתוס' שם נראה כהרמב"ן בין בבעלי מומין ובין בפרועי ראש ועיין ברמב"ן מצוה ע"ג שם ובריטב"א בסוכה שם ומוכרחין אנו לומר להרמב"ן תירוץ המגלת אסתר והקשתי בקונטרסי אשר לי על המצות הנקוב בשם דין וחשבון דהא הו"ל ל"ת שבמקדש ולפמ"ש ל"ק דאין עניינו לזה. איברא דגוף דברי המג"א תמוהים דלהרמב"ם דהלמ"מ דינו כד"ס לענין ספק א"כ מה"ת ידחה הל"ת של תורה ומצד הסברא היה נראה דאף י"ג מדות שיש להם רמז בתורה כיון שלשיטת הרמב"ם אינם באים בכלל מנין המצות כמ"ש בשרש השני יהיה העשה שלהם קיל מל"ת וזה היה נראה הנ"מ שטרח בה רבינו הרמב"ם שזה אינו בא בכלל ולא נודע למה הוא נ"מ כיון דהוא מודה שדינם כדין תורה לכל מילי רק שבכלל המצות לא בא א"כ מה נ"מ בזה ובקונטרסי שם כתבתי דנ"מ לענין ספיקות דהוי לקולא ולכאורה היה מקום לומר דנ"מ לענין זה אבל המג"א חידש דאף בהלמ"מ דודאי ספיקו להקל לשיטת הרמב"ם ואין לו זכר כלל בתורה ואפ"ה דחי. והנה יגעתי ומצאתי ראיה לדברי המג"א מהא דאמרו בירושלמי הובא בתוס' קידושין דף ל"ח דאתי עשה דמצה וידחה ל"ת דחדש ומתרצי גזירה כזית ראשון אטו כזית שני וקשה הא לשיטת המזרחי אכילה בכ"ש והלמ"מ אתי ואפיקתי' על כזית וא"כ שוב לא דחי להל"ת אף בכזית ראשון וכ"ש אין לו שיעור וע"כ דהלמ"מ גם כן דוחה להל"ת כמ"ש המג"א. ובזה מיושב היטב דברי הש"ס בסוכה שם דאר"י מי אמרה ופריך הש"ס מי אמרה והא ר"י אמרה דאר"א אר"י דערבה הלמ"מ והוא תמוה דמה קושיא דניהו דהוא הלמ"מ מ"מ לא דחי הל"ת דבעלי מומין ולפמ"ש אתי שפיר דהלמ"מ דוחה וע"ז אמר דמי אמר בבעלי מומין דלמא דוקא בתמימין דלמא לא חייב בע"מ כלל בנטילה ודוק היטב בכל מ"ש.

י״גאחר זמן רב שכתבתי זאת הגיע לידי ספר טורי אבן וראיתי בר"ה דף כ"ח ע"ב שכתב ג"כ ליישב הך קושיא של התוס' עירובין דף ק' הנ"ל דה"ט דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש וכתב דאף שב"ת אין עניינו למקדש דאכילת קדשים ומתן דמים הוא במקדש אפ"ה הל"ת שהוא במקדש אלים ואין עשה דוחה ובאמת שהריטב"א תירץ כן קושית התוס' אבל לפמ"ש בטעם הענין דאין עשה דוחה ל"ת א"כ ל"ש לזה ובאמת שהגאון כרכר הרבה בטעם הדבר למה אינו דוחה ל"ת שבמקדש דא"ל משום שהל"ת אלים דהא גם העשה אלים טפי מכל עשה דעלמא לפי שהוא במקדש ואפ"ה דחי וע"כ כתב דגזירת הכתוב הוא. ובאמת זה תימה רבה דמנ"ל לש"ס זאת וגם הא פליג עליו שם ואף אם נימא דל"פ מ"מ מנ"ל זאת לרבא ולפמ"ש אתי שפיר הכל מלתא בטעמא. ובזה ניחא מה שהאריך הגאון שם דע"כ עשה דמקדש דוחה ל"ת דעלמא. והביא ראיה משבת דף קל"ב דמביא ראיה דמילה שלא בזמנה דוחה יו"ט מדכתיב עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת וי"ט והשתא מה ראיה הא העשה דעולת חול היא עשה דמקדש ולכך לא דחי וע"כ דדחי. ולפמ"ש אתי שפיר דאטו משום גריעותא דעשה שבמקדש לכך לא דחי זה לא מסתבר כלל דאדרבא כיון דעשה דמקדש בודאי ראוי שידחה ורק דכל שהוא במקדש א"כ כל שיש ל"ת ומקרי קדשים פסולים שוב ליכא עשה כלל וכמ"ש למעלה א"כ ל"ת דעלמא פשיטא דעשה דבמקדש דוחה. ומה שרצה שם הגאון לחדש דלכך לא דחי מתן ארבע משום דהוא עשה דישנו בשאלה משא"כ מתן אחת מיירי מבכור דליתא בשאלה. במחכת"ה אם כי האריך בחריפות ובקיאות להוכיח דישנו בשאלה אחר זריקת דמים זה דבר שא"א כמ"ש התוס' בכריתות דף י"ג וכן קיי"ל ועיין מלמ"ל פי"א ממעה"ק. ומה שהקשה על דברת התוס' שנעלם מהם סוגיא ארוכה בשבועות כבר קדמו המהרש"א בשבועות דף כ"ז ובבה"ז שם ועיין שעה"מ הלכות שבועות מ"ש ליישב ולא בשביל שיש לו קושיא על התוס' יעתיק צור האמת ממקומו וגם הגאון סבל הרבה דוחקים לקיים שיטתו ופירושו כמו שיראה המעיין. וגם גוף דבריו לפענ"ד תמוהין דאטו בשביל שישנו בשאלה קיל העשה דא"כ עשה דפסח ועשה דתמורה לא לדחי ל"ת דקיל והרי בתמורה נתנו טעמים אחרים וע"כ משום דכל שהוא לא שאל מ"ע היא שיהיה פסח וכמו כן מתן ד'. ול"ד להא דאמרו ריש יבמות דעשה דנזיר קיל דישנו בשאלה משום דשם תואר הנזירות קיל דישנו בשאלה וכל דאינו מצוה בעצם רק שהוא נזר עצמו א"כ לא ידחה ל"ת דהא ישנו בשאלה אבל מ"ע דתורה שהתורה אמרה שכל שהוא קדש הוא כך וכך לא שייך לומר דישנו בשאלה דאז נשתנה ונעשה חול והתורה לא צותה רק אם יהיה קדש והקדושה לא נשתנה רק שזה הקרבן נשתנה מהיות קדש ונעשה חול אבל מכל מקום המצוה דמתן ד' לא נתבטל דמ"מ כשיביא קרבן בת מתן ד' יהי' מ"ע ליתן מתן ד' משא"כ בנזיר דכל שישנו בשאלה נתבטל המ"ע ואינו נזיר עוד. ובזה נראה לי מ"ש הרמב"ם הטעם משום דכל שנצטרע בטל העשה דקדוש יהיה ותמה הראב"ד דבש"ס אמרו משום דישנו בשאלה ובמק"א כתבתי הרבה בזה ולפמ"ש אתי שפיר דכל דבטל העשה שייך לומר דישנו בשאלה ונתבטל מעליו תואר נזירות מכל וכל ובלא"ה כבר כתב הרשב"א ז"ל ח"ג סי' שמ"ג שכל מה שאמרו שם בריש יבמות דנזיר קיל שכן ישנו בשאלה אינו רק לדחויי בעלמא ולהלכה קיי"ל דכל דהוא עשה ול"ת לא דחי לה העשה אף דעשה ול"ת קיל שישנו בשאלה ע"ש שישב בזה דבריו שכתב דעשה דמצוה ל"ד עשה ול"ת דנדר ולכך נדרים חלים עד"מ והקשו אותו הא נדרים עשה ול"ת קיל דישנו בשאלה וכתב שזה דחייה בעלמא והשעה"מ פ"ג מנדרים כרכר בזה הרבה ליישב דברי הרשב"א והחינוך ולא העלה דבר ברור והנך רואה שמן הראשונים לא נעלם דבר ואנחנו לא נדע עכ"פ אין לדברי הט"א מקום כלל.

י״דוהנה בהא דאמרו ריש פ"ד דר"ה אר"ל ב"ח כתוב אחד אומר שבתון זכרון תרועה וכתוב אחד אומר יום תרועה יהיה לכם לא קשיא כאן ביו"ט שחל להיות בשבת כאן ביו"ט שחל להיות בחול אמר רבא אי מדאורייתא היא במקדש היכא תקעינן ובאמת צ"ב דהא בירושלמי דרשו מקרא דוהקרבתם דבמקדש דחי כיון שיש בו קרבנות גם התקיעות דוחין והיינו דהוא ס"ל דבאמת התקיעה אין בו רק ל"ת ולא עשה דלא שייך שבות בדבר שאין בו מלאכה וכעין מ"ש הריטב"א ריש יבמות לענין לאו דמחמר דעכ"פ שבות לא שייך בו וכ"כ בהגהמ"ר בקידושין וא"כ באמת הי' מהראוי שהעשה דשופר ידחה הל"ת רק דממעט מזכרון תרועה והו"ל לאו הבא מכלל עשה דאין עשה דוחה לעשה ובפרט שהתורה מיעטה בפירוש אבל במקדש דיש קרא דוהקרבתם א"כ שפיר דחי העשה הל"ת דתקיעה וא"כ צ"ב מה קושיא על ר' לוי ולפמ"ש י"ל דהכי מקשה דרבא לשיטתו דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש וא"כ כאן דהוה הל"ת שבמקדש א"כ שוב מקשה במקדש היכי תקעינן. איברא דלפמ"ש כל דהל"ת אינו במקדש דוקא וכולל אף שלא במקדש עשה דמקדש ודאי דוחה אותה ולפי זה כיון דגם בגבולין איכא הל"ת דתקיעה וא"כ שפיר במקדש תוקעין. אך יש לומר דבאמת רבא הקשה עוד ועוד הא לאו מלאכה היא דאיצטריך קרא למעוטי והנה כבר כתבתי במק"א בשם כבוד אבי הרב הגאון ני' להקשות דהא ניהו דלאו מלאכה מ"מ התורה אחשביה וקראה מלאכה וכמ"ש רש"י בביצה דף כ"ז לענין חלה ועיין פ"י בפסחים דף ה' ולפ"ז יש לומר דזה שמקשה רבא דכיון דלאו מלאכה היא ורק בשביל דאחשביה התורה למלאכה דצותה לתקוע ולפ"ז בגבולין דאין מצוה לתקוע שוב לא הוה מלאכה ואם כן שוב שפיר מקשה במקדש היכא תוקעין דהא בגבולין לא הוה מלאכה כלל ורק במקדש ושוב אין עשה דוחה ל"ת. ובזה מיושב היטב קושית התוס' שהקשו דאדרבא כיון דלאו מלאכה היא לכך אצטריך קרא למעט דלא יתקעו בגבולין ולפמ"ש אתי שפיר דרבא מקשה ממ"נ דל"צ קרא דע"כ מלאכה היא דאז במקדש תוקעין כיון דהוה מלאכה גם בגבולין וא"כ ממ"נ קשה או דבמקדש היכי תוקעין דלא שייך לומר דעשה דוחה הל"ת דהא במקדש אינו דוחה הל"ת דבמקדש וע"כ צ"ל דהאיסור גם בגבולין וא"כ שוב ל"צ קרא למעט גבולין ודוק היטב כי נכון הוא וקצרתי. ובזה נראה לפענ"ד הטעם דאין עשה דוחה ל"ת ועשה משום דבאמת ל"ת חמור מעשה שבזה עובר על מצות ד' ובזה אינו רק שלילה רק מה שהעשה דוחה לל"ת משום שהקב"ה חפץ שיקיימו מצותיו וא"כ כל שיש בזה עשה ול"ת וא"כ שוב אינו מרויח דב"כ וב"כ מצוה אחת בטל ולכך אין עשה דוחה ל"ת ועשה ובזה נראה לפענ"ד במ"ש הריב"א בתוס' חולין דף קמ"א דבכ"מ שאינו דוחה עשה ול"ת אם עבר אינו לוקה דעכ"פ הל"ת דוחה ובאמת כל הפוסקים לא ס"ל כן ועיין מלמ"ל פ"א משופר ולפמ"ש אתי שפיר סברת הפוסקים דכל דלא דחי שוב אינו ראוי שידחה דהא באמת ל"ת חמור מעשה רק שהקב"ה חפץ בקיום מצותיו והרי ב"כ וב"כ יקיים המצוה ולכך בעשה דקום ועשה באמת דוחה עשה דשב וא"ת כמ"ש המלמ"ל בפ"א מנערה בשם הרשב"א דהקב"ה חפץ שיקיים המצוה וז"ב.

ט״וומה נכבד בזה דברי רבינו בפי"ג משחיטה הי"ט שכתב שאם לקח חייב לשלח ואם לא שלח לוקה שאין עשה דוחה ל"ת ועשה ועשה ול"ת דוחה לעשה והסיום אין לו מובן ומהלח"מ נראה שגרס ואין עשה דוחה עשה והיא משולל ביאור דלמה לו זאת שכבר כתב שאינו דוחה. ולפמ"ש אתי שפיר דכוונת רבינו דלכך לוקה דכל שאינו דוחה שוב הל"ת ועשה דוחים להעשה ולכך לוקה וז"ב כשמש. ובזה מיושב מ"ש הכ"מ דבש"ס משמע דבתחלה קודם לקיחה יש ל"ת ואם לקחה אין כאן רק עשה דהלאו כבר עבר ולפמ"ש אתי שפיר דכל דעדן יש עשה אם כן שוב הל"ת בעצמותה חמור וכבר עבר על ל"ת ועשה עדן איכא עליו. וזה לפענ"ד כוונת התוס' במה שהקשו על הריב"א בד"ה לא צריכה דעבר ושקלה והקשו דלריב"א כל דעבר על הלאו הלאו כמאן דליתא והכא משמע דכ"ז דלא שקלה יש כאן עשה ול"ת ודבריהם תמוהים דאם קושייתם על המקשה דאמר דאיכא עשה ול"ת לציון הזה אין לו דורש למה ציינו על התרצן ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת הקושיא היא על המקשן רק דבאמת אין מקום להקשות דגם לריב"א הו"ל עשה ול"ת כ"ז שלא עבר וע"ז הקשו מהתרצן דבאמת חידש דכל שעבר כבר עבר על הלאו וא"כ בתחלה אין עליו אלא ל"ת בלבד ופשיטא דעשה דחי ל"ת ואח"כ יש עשה וא"כ אמאי אמר דהלאו עבר ומשום דאיכא עוד עשה הא לריב"א בכה"ג לא עבר על לאו כלל דהא העשה דחי הל"ת דאז לא היה עשה רק ל"ת גרידא ועיין בנוב"י מהד"ת חלק או"ח סי' קל"ו ודוק היטב. עכ"פ דברי הרמב"ם מבוארים הארכתי בזה לפי שראיתי ברמב"ם דפוס בארדיטשוב הגיה הרב המגיה שם ולא עשה דוחה עשה כמו שנראה מלח"מ ולפמ"ש כמו שהוא לפנינו עיקר ובדוקא כתבי' ודוק. ובגוף דברי הריב"א הנ"ל הנה המלמ"ל פ"א משופר ה"ד נסתפק בזה אם במקום דאיכא עשה ול"ת אי העשה אלים כחו דהאי לא תעשה ואין העשה יכול לדחות הל"ת כלל ולקי והביא דברי ריב"א הנ"ל ע"ש ולפענ"ד נראה דהדבר תלוי במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן בשורש המצות בשרש הששי שהרמב"ם בספר המצות שער ששי כתב שהמצוה שיהיה בה עשה ול"ת ראוי למנות העשה בכלל המצות עשה ול"ת בכלל הל"ת ע"ש ואם כן חזינן דהעשה אלים כחו דל"ת שלא יוכל העשה לדחות הל"ת ולכך ראוי למנותו למ"ע בפ"ע ולל"ת בפ"ע והרמב"ן נראה שס"ל כסברת הריב"א דהל"ת לא אלים ואם כן לכך דעתו שאין ראוי למנות כל אחת בפ"ע שזה וזה אחת שלפי שנצטוינו לשבות לכך נמנענו מלעשות מלאכה וכן להיפך ואם כן הל"ת לא אלים וז"ב. ולפענ"ד נחלקו בזה האמוראים דהרי התוס' הקשו בביצה דף ח' ע"ב דרבא ס"ל דיו"ט עשה ול"ת היא ואילו בשבת דף כ"ד משמע דרבא לא ס"ל דיו"ט עשה ול"ת היא ורב אשי היא דחידש דיו"ט עשה ול"ת היא ונדחקו בזה. והנני יוסיף להפליא דהכי רבא לא יסבור דעשה ול"ת היא והא כתיב שבתון ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת ידע רבא דעשה ול"ת היא אבל סבר דהעשה ול"ת אינו רק מצוה אחת שנצטוינו לשבות ביו"ט ולכך אסרת במלאכה ואם כן לא שייך לומר דאין עשה דוחה ל"ת ועשה דהא לא אלים כחו דהל"ת ועכ"פ אם עבר ודחה לא הי' לוקה ורב אשי חידש דיו"ט עשה ול"ת והיא במנין המצות הל"ת בפ"ע והעשה בפ"ע והיינו דאלים כחו של הל"ת דלא מזהר על המלאכה בשביל השביתה רק בשביל המלאכה בעצמה ואם כן כל שיש עשה ול"ת אינו דוחה ולוקה. שוב ראיתי בשעה"מ פ"ג מנדרים שהאריך בדברי ריב"א ובטעם המלך שם הביא בשם הרב מהרז"ט כעין מ"ש בישוב קושית התוס' והוא אמר דנחלקו במחלוקת הריב"א והפוסקים הנ"ל אבל אני אומר דתלוי במנין המצות אם נמנה לל"ת בפ"ע משום מלאכה ולא מצות שביתה א"כ הוה עשה ול"ת גמור שהעשה היא משום שביתה והל"ת משום המלאכה. ויתכן יותר לפמ"ש המלמ"ל בפ"א משופר דדוקא היכא דאיכא עשה ול"ת בחדא מלתא הוא דאלים כחה דהל"ת אבל היכא דאיכא עשה אחריתי ודאי דוחה. ואני אומר להיפך ג"כ דע"כ לא כתב הריב"א דנדחה ל"ת אף שיש עשה בהדה משום דהוא סבור דהעשה ול"ת הוא בשביל ענין אחד עד"מ שנצטוינו בשביתה וכל שעושה מלאכה אינו שובת אין ראוי שידחה אבל אם נימא דנמנה כל אחת בפ"ע דהיינו העשה היא השביתה והל"ת היא שגזרה חכמת התורה שלא יעשה מלאכה וא"כ הל"ת היא אלים דיש עוד צירוף העשה דשביתה ולכך אינו דוחה וע"כ לא כתב המלמ"ל אלא רק בעשה דכלאים דהיינו עשה שאינו בענין זה א"כ הל"ת אין ענינו לעשה כלל אבל כאן מלבד שעובר על הל"ת דמלאכה עוד אינו שובת ושפיר לא דחי וזכינו שדברי הרמב"ם והרמב"ן נחלקו בדברי הריב"א והפוסקים ואמוראי נחלקו בזה ודוק היטב ובקונטרס חשבונות של מצוה יתפרש הדברים אם יזכני ד' לגמרו ולהפיצו ע"פ תבל. ואדאנן בי' אזכור מה שראיתי בדרך העברה בעלמא בשו"ת חתם סופר סי' רנ"א הנדפס מחדש שהביא קושיא אחת בשם אחד ותוכן הדברים דלר"א בשבת דף קל"ג דלכך מילה שלא בזמנה אינה דוחה משום דהוה עשה ול"ת. ולפ"ז להריב"א באם עבר ומל לא נשאר רק עשה וא"כ לא יהיה כרת במל בשבת מילה שלא בזמנה ואיך יפרנס סוגיא דשתי תינוקות דכל דליכא כרת במזיד לא שייך חטאת בשוגג ע"ש שהגאון ז"ל נדחק ליישב. ומאד תמהני אם נזדקר טעות גדול כזה דהריב"א לא מיירי רק ביו"ט דאינו רק לאו אבל בשבת דהלאו היא כרת אין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת כמבואר בסוגיא דעליה ביבמות ועיין רמב"ם פ"כ משבת ואם כן הל"ת בעצמותה חמור וחייב כרת וחטאת ור"א בשבת קאי על מילה שלא בזמנה ביו"ט אבל בשבת אין מקום לזה וז"פ וברור.

ט״זוהנה שאלני עלם משכיל דכיון דמילה עשה שיש בו כרת ידחה הל"ת ועשה דיו"ט כמ"ש התוס' בזבחים דף ל"ג ע"ב ד"ה לענין ובחולין דף ע"ח ד"ה מנין. והשבתי דניהו דמצות מילה היא לאו שיש בו כרת אבל מילה בזמנה אין בו כרת דעיקר הכרת היא כשלא ימול כלל ועל אותו איש שלא נימול לכשיגדל ועיין בפ"א ממילה ברמב"ם וראב"ד ובתוס' מכות דף י"ד ודוק:

י״זודרך אגב אומר בהא דהקשו התוס' ישנים בכתובות דף מ' אמאי אצטריך קרא דאין עשה דכיבוד דוחה ל"ת דשבת דהא אי אמר לא בעינא אין חיוב על הבן לעבור. ולפענ"ד לק"מ דעיקר הכוונה דלא בעינא הוא דשם יש על הבועל עשה דולו תהיה לאשה אבל היא אינה רק רשות אם תרצה לישא אותו מצוה היא שישאנה אבל אינה מקיימת מ"ע ולכך אי אמרה לא בעינ' אינו עשה כלל אבל כאן באב כל שמצוה מקיים הבן המ"ע שצוה לו הקב"ה לכבד האב וגם האב מזכה לבן במצוה שמכבדו ומקיים על ידו מצוה לא שייך ענין לא בעינא ואף אם נימא דגם גבי כבוד דוקא הבן מקיים ולא האב מ"מ נראה לפענ"ד דעכ"פ בזה מיושב הא דאמרו בשבועות דף למ"ד האי עשה והאי עשה עשה דכבוד התורה עדיף והקשו האחרונים דהא אי אמר לא בעינא ליכא עשה דהת"ח יכול למחול על כבודו. ולפמ"ש א"ש דעכ"פ גם הת"ח נצטווה שלא יבזה כבודו דמשום כבוד התורה היא והרי אמרו למשניאי אהבו מות וא"כ לא שייך לא בעינא.

י״חובזה נראה לפענ"ד הא דאמרו בנדרים דף ס"ב למשרי לי' תגרא ברישא וכדאמרו לפתוח ראשון והקשה התומים סימן ט"ו דא"כ למה לא אמרו גם גבי כהן למשרי לי' תגרא ברישא ע"ש שכתב דכהנים הם רק כהני חזקות.

י״טובאמת שחלילה למרא דלימא הכי ואף שבשו"ת מפלפלים בזה לא לדינא אמרו כן רק לסניף ובפרט דעכ"פ בזמן הש"ס הי' מצוה עכ"פ למשרי תגרא ולפמ"ש אתי שפיר דכהן בעצמו אין בו יתרון משאר ישראל רק שהישראל מצוה עליו להקדיש הכהן א"כ כיון שעכ"פ הכהן יכול למחול על כבודו שוב לא עדיף האי עשה דהא יכול למחול על כבודו ועיין באו"ח סי' ר"א.

כ׳ונסתפקתי בהא דנזקקין לנתבע תחלה איך הדין אם שכנגדו ת"ח אם גם בזה שייך קדימה לת"ח וצ"ע. והנה שאלני עלם משכיל דא"כ גבי צרעת דאין בו רק ל"ת גרידא ולא כרת למה לא ידחה העשה דמילה שיש בו כרת אף עשה ול"ת וא"ל דהמילה אפשר אח"כ דהא כתבו התוס' והמהרש"א דבצרעת לא שייך זאת דמי יודע אימתי יתרפא מצרעתו ע"ש בשבת דף קל"ב והשבתי דאם נימא דמילה בצרעת לא אמרה תורה שימול ויקוץ בהרתו שוב לא שייך עשה שיש בו כרת דהא על המילה בצרעת לא נצטווה למול ואינו מגיע לו כרת דאונס הוא שא"י למול מפני הצרעת ודוק כנ"ל לפום רהיטא. ומה שהקשה בהא דאמרו גבי מילה בצרעת דהו"ל דבר שא"מ ופטור לר"ש והקשה הא התוס' כתבו בביצה דף ל"ד ע"ב ד"ה מלמטה בסופו דלא שייך אינו מתכוין רק שעושה דבר שאינו מתכוין לעשותו אבל כשמתכוין לעשות מה שעושה לא שייך אינו מתכוין א"כ ה"ה בזה דקוצץ בהרתו דעושה מה שמתכוין לעשות וע"ז אמר עפ"י חידושי הרשב"א בשבת שם דמילה בצרעת דעיקר איסור מה שאסור לחתוך הצרעת דצריך להביאו לכהן לטהרו ולפ"ז כל שמל ואינו מכוין לחתוך כדי לטהר אותו מצרעתו שוב לא שייך איסור דאטו אסרה תורה לחתוך הבהרת רק שלא יטהרו בעצמו ויביאו לפני הכהן א"כ שפיר מקרי דבר שא"מ. הנה באמת דברי הרשב"א מאירים אבל לדבריו יקשה מכמה מקומות דקרי לי' אין מתכוין אף שעושה מה שמתכוין. אבל לפענ"ד כוונת התוס' בביצה דבכה"ג הוה פ"ר דהרי מתכוין לעשות מה שעושה ולא גרע מפ"ר ולפ"ז כל דהוה פ"ר מודה ר"ש ודוק היטב ועדיין צ"ע ועיין מ"א סי' ער"ח מה שהביא בשם הכ"מ בשם הר"א חסיד ההבדל שבין פ"ר ומשאצ"ל ודוק. והנה בהא דאמרו בשבת דף קל"ג אי איכא אחר לעבד אחר והקשה התב"ש דהא המ"ע על האב. והגיד לי תלמידי החריף מוה' שמואל נ"י שנת כת"ר בשם ברוך טעם דהרי התוס' הקשו דהא צרעת הוה עשה ול"ת ותי' דמילה הוה חמורה דנכרתו עליו י"ג בריתות ולפ"ז דוקא מ"ע של מילה אבל מ"ע שעל האב אינו דוחה העשה ול"ת ושפיר פריך ואי איכא אחר לעביד אחר. והשבתי תכ"ד שאף שדפח"ח.

כ״אאבל אינו נכון שכל שמצות מילה היא חמורה והיא עשה חמורה ויוכל לדחות העשה ול"ת שאף האב הוא מקיים מצוה החמורה וזה דמיון למ"ש המ"ל פ"א משופר לענין עשה ול"ת שאף הל"ת בעצמותה נעשה חמור ע"י העשה.

כ״בואני אומר ביישוב קושיית התב"ש דהנה מה שהעשה דוחה לל"ת כתב הרמב"ן פ' יתרו שיותר כבוד למלך מה שעושין מצותיו ממה שנזהרין שלא לעבור על מה שהזהיר מלעשות. ולפ"ז מה שהמילה דוחה הצרעת זה כבוד למלך אבל מה שהטילה התורה על האב לעשות המצוה זה אינו מכבוד המלך שיקיים מצותיו רק סתם מצוה וזה מוטב שלא לעבור על הל"ת ודו"ק.

כ״גוהנה במ"ש למעלה בענין שבות במקדש הנה המהרש"א בשבת דף מ"ב בתוס' חידש באיסורי שבת שייך זאת ולא בשאר איסורים וכבר תמהתי עליו בתשובה אחת מרש"י מעילה דף י"א ומיהו גם על רש"י קשה דהא בזבחים דף ע"ט לכל אוקומתות שם משמע דגוזרין גזירות והארכתי בזה במק"א.

כ״דאבל כעת אני תמה דהדבר מבואר בב"ב דף צ' דפריך במקדש כי לגזר כהנים זריזין הם והרי כל הטעם דאין שבות במקדש הוא משום שכהנים זריזים הם כמ"ש הכ"מ וא"כ מבואר דאף בשאר איסורים אמרינן דאין שבות במקדש וצ"ע. והנה בשנת תבר"ך ט' אדר שני הגיעני מכתב מהמופלג מוה' מרדכי הכהן טכאללער מקראקע שנסתפק לפמ"ש התוס' דעשה דפשיעה אינו דוחה הל"ת דאינו דומה לכלאים בציצית איך הדין בעשה שיש בו כרת דחמורה מל"ת מצד הסברא אי דוחה אף שהוא ע"י פשיעה דא"צ ללמוד מכלאים בציצית. והנה לפמ"ש למעלה דסברת התוס' הוא עפמ"ש הרמב"ן בפ' יתרו דהתורה חפצה שיקיים העשה ממה שלא יעבור על ל"ת ולכך עשה דוחה ל"ת וא"כ כל שהיא ע"י פשיעה ולא חפץ התורה שיקיים העשה הלז שוב אין דוחה אף שהוא עשה חמורה וז"פ וברור: