שואל ומשיב מהדורא רביעאה ב׳:רי״אShoel uMeshiv Mahadura IV 2:211

א׳בענין מום במקח.

ב׳בהיותי בק' בערזאן בקיץ שנת תד"ר הראני כבוד אבי מורי הרב הגאון נ"י דבר פלא בהא דפלפל המלמ"ל פט"ו ממכירה ה"ג על דברי הי"מ שהביא הה"מ שם באם היה יכול להבחין המקח תיכף ולא הבחין שמחל וא"י לחזור בו וע"ז כתב המלמ"ל דמ"מ אם לא נתן המעות עדן יש לומר דמש"ה לא הקפיד לנסות מיד ולא מחל עדיין ע"ש וע"ז תמה כבוד א"מ ני' דאמאי לא זכר שם שכן הוא בתוס' בכתובות דף נ"ח ד"ה הנהו בשם י"א דכל דקיבל המוכר המעות אמרינן מדלא בדק הלוקח בהנהו דאית להו קלא מסתמא סבר וקביל משא"כ בלא נתן המעות אומר לו הש"ל הרי מבואר כחלוקו של המלמ"ל. והנה אף דשם אינו מבואר רק בהנהו דקלא אית להו היינו משום דבאותן דלית להו קלא אף לאחר שנתן המעות יכול לחזור בו דלא שייך דהיה לו להבחינו. אבל עכ"פ מבואר דבלא נתן המעות אף דיש לו קלא אינו מוחל ומכ"ש בדבר שלא נודע בו המום רק שיכול להבחינו. אך גוף הדבר תימה שהדבר מבואר לכאורה בש"ס דהרי בע"ז דף ע"א פריך הש"ס מ"ש רישא ומ"ש סיפא ואם איתא מה קושיא דלמא שאני היכא דנתן המעות ולא בדק אם יש בו ע"ז ודאי מחל משא"כ בלא נתן מעות. ובאמת בבכורות דף י"ג מבואר בהדיא כן דאביי משני כן דאבעי לי' לעיוני והיא תמוה דלמה לא זכרו כל זאת המלמ"ל וגם התוס' לא הביאו ראיה לזה מש"ס הנ"ל. אך לפענ"ד נראה דמהש"ס ליכא ראיה דהנה לכאורה צ"ב הא דקאמר דאבעי לי' לעיוני דכיון דיהיב זוזי כי קא משיך אבעי לי' לעיוני והוא תמוה דהא באמת לעכו"ם שוה יותר הע"ז מגרוטאות סתם ורק דלגבי הישראל עיקר הנ"מ אם נאסר לו וצריך להוליך הנאה לים המלח וא"כ מה צורך לעיין דממנ"פ אם לא ידע העכו"ם מע"ז א"כ כשימצא אח"כ הע"ז בודאי ירצה העכו"ם שיחזור בו ויקח לעצמו הע"ז ששוה יותר מגרוטאות ואם באמת ידע ובטלו שוב מותר ובפרט למה דקאמר הש"ס בדף נ"ג דלמ"ד דבצורף הישראל מבטל ע"כ צ"ל שלא ידע העכו"ם דע"ז הוא וא"כ ממנ"פ מה יש לחוש דאם יודע לו או שיחזור ויקח לעצמו או שיבטלם כעת והיא קושיא גדולה ונפלאה וצ"ל דהחשש היא דשמא כעת באמת לא יודע העכו"ם כלל ואח"כ כשיוודע לו שמא באמת העכו"ם לא יחפוץ בה רק דלא יועיל הביטול דהו"ל ע"ז של ישראל דכבר קנהו בכסף ומשיכה ושם ס"ד דתרוייהו צריך להנכרי כמ"ש התוס' ד"ה ואי ע"ש ולפ"ז שפיר קאמר כל דיהיב זוזי אבעי לי' לעיוני קודם שמשך אבל במשך כל דלא יהיב זוזי מה בעי לי' לעיוני הא כל דלא נתן המעות יכול העכו"ם עדיין לבטלו וז"ב ודוק:

ג׳וראיתי בטור יו"ד סי' קמ"ו שכתב דמשנתן מעות ומשך שוב הו"ל ע"ז של ישראל ואין לו ביטול ותמה הט"ז שם דשפת יתר הוא דאטו לא ידענו דע"ז של ישראל אין לו ביטול. ולפמ"ש ספרא דווקנא כתביה כיון דהוא כתב דבעי תרווייהו והיינו כתירוצו של אביי דאבעי לי' לעיוני הי' קשה לו קושייתי דמה לו לעיוני הא ממנ"פ או שהעכו"ם יחזור ויטלנו ממנו או שיבטלו לזה כתב דאח"כ לא יועיל הביטול וכמ"ש ובזה מיושב מ"ש דבעי תרווייהו והא הטור מסופק אם כדעת רש"י או כדעת ר"ת א"כ למה צריך תרווייהו. ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דיש ספק שוב לא שייך אבעי לי' לעיוני או דמחזי כמקח טעות דהא ממנ"פ יוכל לבטל העכו"ם דמספק מוקמינן לה בחזקת המוכר דיש לו חזקת מרא קמא ולכך הצריך תרווייהו ויש לפקפק בזה. עכ"פ יהיה איך שיהיה מהש"ס אין ראיה דש"ה דיש לו ביטול משא"כ בדבר אחר אפשר דאין חילוק בין נתן מעות ללא נתן מעות. עוד יש לומר עפ"י מה דמבואר בסי' רל"ב ס"ה בראובן שמכר לשמעון בתים ונכנסו העכו"ם ועשנו הכותל וראובן טוען שזה מום עובר שהדין עם ראובן ולפ"ז אם יכול לבטל הע"ז א"כ לא הוה רק מום עובר וא"י שמעון לחזור בו ולפ"ז צריך להבין בהא דאמר דאיבעי לי' לעיוני הא בלא"ה יכול העכו"ם לומר שזה מום עובר דהא יכול לבטל. אך באמת כיון שנתן מעות ומשך שוב א"י לבטל דהו"ל ע"ז של ישראל אך לפ"ז בלא נתן מעות אמאי יכול לחזור הא הו"ל מום עובר. אך זה אינו דאם היה מבטל שוב לא הי' מום כלל דמותר לישראל עכ"פ שפיר מה דמצי לחזור בו כיון דאם רצה המוכר היה יכול לבטלו שלא יהיה בו מום ובכה"ג ודאי לא סבר וקביל היכא דלהמוכר לא יהיה הפסד ולהלוקח יהיה הפסד בכה"ג כופין על מדת סדום שיבטל ואם אינו מבטל חוזר מהמקח כנלפענ"ד.

ד׳שוב הראוני שבשערי משפט סי' רל"ב הביא קושיא זו בשם חכם אחד על הה"מ ועל המלמ"ל מרגיש הוא בעצמו וגם הראוני דבש"ך סימן רכ"ז ס"ד הביא בשם הג"א כעין דברי המלמ"ל הנ"ל אבל הוא אתי עלה מטעמא אוחרי מטעם מיגו יעו"ש. והנה התוס' הקשו בהא דאמר אבעי ליה לעיוני כיון דיהיב זוזי והקשו מ"ש משאר מקח טעות דלא אמרינן כן וכוונתם דבכל מקח טעות יוכל לחזור אף לאחר נתינת המעות כל שמוצא המום יכול לחזור בו וכדקי"ל בש"ע חו"מ סי' רל"ב וכמ"ש למעלה וכן נראה מהתוס' בכתובות דף נ"ח דדוקא בהנהו דאית להו קלא הוא דחדשו בשם רבינו אליהו דא"י לחזור לאחר שנתן המעות משא"כ בשאר דברים (והרב בעל הפלאה שם תמה על התוס' דמנא להו דיכול לחזור עד נתינת דמים והעיקר תלוי בשעת קנין. ובמחכ"ת נעלם ממנו כל זאת ואזיל בתר איפכא ואדרבא אף לאחר נתינת המעות הי' יכול לחזור כמ"ש התוס' בבכורות דף י"ג ורק בשביל דאית לי' ולא הי' לו לעיוני קודם שנתן המעות אבל בשאר דברים יכול לחזור) ומ"ש התוס' דבע"ז הי' לו לעיוני טפי דשכיח למצוא ע"ז לפענ"ד יש לומר דאדרבא מסתמא לא הי' מוכר ע"ז ואם מכרה הי' מבטלה דאף בצורף ישראל מבטל לה כדאמרו בע"ז דף נ"ג ולא היה לו לחוש דלא היה יודע שיש בה ע"ז. אך לפענ"ד נראה דבר חדש דהנה בב"ב דף ל"ד אמרו דכי מטי זוזי לידיה אסתלק לי' ע"ש ברשב"ם ותוס' ולפ"ז שפיר אמרו כיון דיהיב זוזי אבעי לי' לעיוני דהא אבעי לי' לעיוני כיון דכבר אסתליק העכו"ם שוב הו"ל ע"ז של ישראל דלא בטלה לאחר שמשך ולא שייך לומר דיכול לחזור בו כל שמוצא מום דבאמת יוכל הנכרי לטעון דאלו היית מעיין ומצאת ע"ז הייתי מבטל אותו או לדידך דהיה שוה ממון ואתה גרמת הנזק מה דל"מ ביטול שלי ומה אכפת לי' בזה במה שאתה עשית המום בעצמך וזה דוקא כשנתן מעות ואסתלק לי' הנכרי דאף לפירשב"ם דנכרי מסתלק משום דרוב קנינו בכסף הא גם כאן כל שנתן כסף וגם משך שוב לא יוכל לחזור בו ומכ"ש לשיטת התוס' שם ע"ש ודוק. ובזה הנה מקום אתי ליישב קושית המחנה לוי שהקשה בהא דכתב הט"ז סי' קמ"ו לפרש דהא דאמר רבא סיפא מחזי כמקח טעות והיינו לפי שהעולם יחשבו שמכר לו באמת ע"ז שידע שיש בה ע"ז וע"ז הקשה דממנ"פ אם ידע מזה שוב מותר דהא ביטלה כל שמכרה לצורף ישראל וכדאמרו בדף נ"ג. ולפמ"ש אתי שפיר דהעולם יחשבו שבשעת נתינת המעות לא ידע רק אחר כך קודם שמשך ונכרי מכי מטי זוזי לידיה אסתלק ליה ושוב אין בידו לבטלה. ובזה יש לומר דלכך נקט הטור דוקא ביש מעות ומשיכה הוא דא"י לחזור כיון דהטור באמת נסתפק בסי' ש"ד איזה מהם קונה בעכו"ם ואם כן שוב העכו"ם לא מסתלק לפרשב"ם דלכך מסתלק דקנינו בכסף אבל אם אינו קונה בכסף אינו מסתלק ולא שייך מקח טעות ולכך הוצרך תרוייהו וגם הפרישה כתב עד"ז והט"ז דחה אותן ולפמ"ש אתי שפיר ע"ש ודוק. והנה יש להסתפק אם הנכרי רוצה לחזור באמרו שאדעתא שיש בו ע"ז לא רצה למכור אם יכול לחזור בו לאחר קבלת המעות ולדעתי לאחר קבלת המעות לא יכול לחזור דגם הוא היה יכול לעיין ומדלא עיין מחל לו וגם יש להסתפק אם החזרה היא בכל המקח או דוקא במה שמצא ע"ז והדבר דומה לפלוגתת הרמב"ם והטור בחו"מ סימן רט"ז ע"ש בסמ"ע וט"ז אך נראה דאם נתן המעות כיון דלא נתברר איזה מעות נתן בשביל הע"ז ואיזה בשביל הגרוטאות מטבע לא בטל עכ"פ מדרבנן ונאסר כלו ואפשר שזה החילוק בין נתן המעות ללא נתן המעות ויש להאריך בזה על כל קוץ וקוץ ודוק היטב כי יש בו ת"ל הערות נפלאות:

ה׳והנה הרב הגאון מוה' נתן אבד"ק ראווא נ"י הקשה אותי בהא דאמרו אם משנתן מעות משך יוליך הנאה לים המלח והיאך שייך משיכה דהא שם הוה גריטאות ודרכו בהגבהה וכל שדרכו בהגבהה לא מועיל משיכה רק הגבהה כמבואר בסי' קצ"ח ס"א ואף בדבר שיש בו טורח להגביה כל אחת כמבואר בש"ע שם לדעה הראשונה. והנראה לי בזה דהנה הטעם דהגבהה עדיף ממשיכה נראה דמשיכה אינו מושך לביתו ולרשותו רק שמושך מרשות שהי' שם אבל הגבהה כל שהוא ביד האדם ידו קונה לו והרי היא ברשותו ומה"ט הגבהה קונה בכ"מ ומשיכה אינו קונה אלא בסימטא או בחצר שאינו של שניהם כמבואר סי' קצ"ז ס"ב ועיין סמ"ע שם ובסי' קצ"ח ס"ג דבמשיכה א"צ רק שיוציאנה כלו מכל המקום שהוא בו אבל אינו מביאו לרשותו ולפ"ז כאן דיש בו מעורב ע"ז לא ניחא לי' דלקני אם כן ידו של אדם אינו קונה לו שלא מדעתו וכמבואר בש"ך סי' רס"ח ס"ק ו' דידו אין קונה לו שלא מדעת א"כ שוב לא עדיף הגבהה ממשיכה. איברא דלפמ"ש המהרי"ט בראשונות סי' ק"נ דידו של אדם קונה לו שלא מדעתו כשיש דעת אחרת מקנה א"כ כאן שהקנה לו שוב היה ידו קונה לו שלא מדעתו וא"כ שוב הגבהה קונה. והיה מקום לומר לפי מה דאמרו בע"ז דף נ"ג דבצורף ישראל אף דמבטלו משום דלא ידע העכו"ם אם מכר לו ע"ז לא הקנהו לו ולא ביטלו א"כ לא שייך דעת אחרת מקנה אך בלא"ה נראה כיון דכבר נתן מעות וכבר אמרו בב"ב דף נ"ד דעכו"ם מכי קיבל מעות אסתלק ונכסי עכו"ם הרי הם כהפקר וא"כ שוב לא שייך דעת אחרת מקנה כיון שכבר נתן מעות אסתלק העכו"ם ונעשה הפקר ובהפקר לא שייך דעת אחרת מקנה ועיין נמוק"י בב"מ דף י"ב ובמלמ"ל בפכ"ט ממכירה וא"כ שפיר קנה במשיכה ולא שייך הגבהה וז"ב. אך אי קשיא הא קשיא דמה פריך הש"ס בע"ז דף ע"א אי ס"ד משיכה בנכרי קונה אמאי עד שלא נתן מעות משך יחזיר והא משיכה בנכרי קונה ומאי קושיא דהא כל שלא נתן מעות ולא הפקיר העכו"ם הגרוטאות שוב היה מועיל הגבהה דידו של אדם קונה לו שלא מדעתו כשיש דעת אחרת מקנה וכמ"ש המהרי"ט ולכך יכול לחזור בו כשמשך עד שלא נתן מעות דמשיכה לא מהני במקום ששייך הגבהה והוא קושיא נפלאה. אמנם נראה דהכי אזלא קושית הש"ס דאם נימא דלא מועיל משיכה כיון שיכול לקנות בהגבהה שוב יקשה אמאי משנתן מעות משך יוליך הנאה לים המלח הא משיכה ל"מ וא"ל דכל שנתן מעות שוב נעשה הפקר ל"מ ההגבהה וכמ"ש דז"א דכל הטעם דנכסי עכו"ם הרי הן כהפקר ומכי נתן מעות אסתלק ליה פירש רשב"ם משום דכל קניינו של נכרי בכסף והיינו כר"ל דמשיכה מפורשת בתורה לישראל ועכו"ם בכסף אבל אי נימא דמשיכה בנכרי קונה שוב לא שייך זאת ועיין תוס' ב"ב שם וא"כ שפיר פריך דאם משיכה קנה אמאי יוכל לחזור וא"ל משום דל"מ משיכה כ"א הגבהה דא"כ גם נתן מעות ומשך ל"מ:

ו׳ובזה נראה לפענ"ד ליישב קושית התוס' שהקשו דהאיך אמרינן אי ס"ד משיכה בנכרי קונה אמאי יחזיר ותקשי להיפך דאי נימא מעות קונות למה לי נתן מעות ומשך וכן פריך בבכורות דף י"ג דאי ס"ד מעות קונות ל"ל משך והוא תימה רבה. ולפמ"ש יש ליישב בדרך נחמד דהנה כבר נודע מחלוקת הסמ"ע והט"ז בסי' ק"ץ אי כסף שקונה בקרקע אי הוי כסף קנין או כסף שווי ועמ"ש על גליון הט"ז שלי גם בק"א לה"פ בקונטרס לקניינים הארכתי בזה ולפ"ז במטלטלין לר"י דמעות קונות יש להסתפק אי הוי קנין או מתורת דמי שווי. ולפענ"ד נראה דתלוי בטעמים של מעות קונות דאי נימא כשיטת רש"י משום דכתיב ונתן הכסף וקם לו אפשר דהוי מתורת קנין אבל לפמ"ש הנמוק"י דרוב הקניינים הם בכסף א"כ הם מתורת שווי דכן דרך למכור ולקנות ונותן כסף בעד החפץ וזה שווי המקח. ולפ"ז נ"ל דבר חדש דהנה בהא דאמרו בע"ז דף מ"ב גזירה דלמא מגבה לה ביאר הר"ן באלפסי שם דאף דאין זכיה בא"ה מכל מקום מועיל שיהיה מחויב לבערו והיינו דכיון דעד שלא קנה היה מועיל ביטול וקנייתו ואיסורו בא כאחת ומזה למד לחמץ בפסח וכ"כ הריטב"א בחידושיו ודעת הרשב"א בתשובה סי' קע"ח דמועיל זכייה בא"ה ועכ"פ כל שמגביה הם א"ה ואין להם דמים והנה כבר נודע מ"ש דהמקדש בא"ה דמקודשת לפי שאינו דמיו וביארו הרמב"ן והר"ן דאין זה החפץ שוה דמים ואינו נותן בעד החפץ והמעות או מתנה או גזל אבל אינו בעד החפץ רק בתורת מתנה ועיין מלמ"ל דאף שמכרו לעכו"ם אפ"ה אין דמיו לו ע"ש בפ"ה מאישות ה"ז שהאריך בזה ולפ"ז כאן דנתן מעות בעד גרוטאות ולא ידע שהם ע"ז א"כ שוב לא שייך לומר דהם דמי שווי ולפ"ז אם נימא דבעכו"ם ג"כ מעות קונות ומטעם שכל קניינו בכסף ועיין בב"ב דף נ"ד דפירשו דלכך עכו"ם מכי נתן לו מעות אסתלק דמצינו בנכרי קנין כסף ע"ש ולפ"ז יש לומר דלאמימר דאמר משיכה בנכרי קונה תדע דהני פרסאי משדרי ולא הדרי בהו א"כ יש לומר דכיון דיליף מסברא כפשטות הלשון ועיין בתוס' שם שכתבו דאין זה עיקר הטעם רק דכתבו דסבר כר"י אבל להס"ד י"ל דאמימר מצד הסברא אמר כן ולא מקרא דלעמיתך א"כ שפיר פריך אי משיכה בנכרי קונה אמאי יחזיר ולא שייך לומר דא"כ אי מעות קונות ל"ל תרווייהו נתן ומשך דז"א דיש לומר דגם מעות קונות ס"ל והיינו מצד הסברא דקונין בכסף וכמ"ש הנמוק"י גבי ישראל לר"י דמעות קונות ד"ת א"כ שוב יש לומר דלא מועיל נתינת מעות דל"ש שווי בא"ה ולא קנה ושוב צריך משיכה ולא פריך רק אם נימא משיכה קונה למה יחזיר אבל אם מעות קונות שפיר יש לומר דצריך תרווייהו אבל שם בבכורות דאזלינן לר"ל דס"ל דמשיכה מפורשת מה"ת ודריש לעמיתך במשיכה ונכרי בכסף דשם הוא בודאי בתורת קנין וא"כ שוב שפיר פריך למה לי משיכה במעות סגי דלדידי' כסף קנין וקנין שייך ביה דעד שלא נקנה לו יש לו ביטול וכמ"ש הר"ן וקנייתו וזכייתו בא כאחת ושפיר שייך כסף קנין משא"כ אם נימא דהוא דמי שווי ומיושבים שתי הסוגיות ובזה מיושבים היטב דברי הרמב"ם שפסק בהלכות עכו"ם פ"ז דאם נתן מעות ולא משך או משך ולא נתן מעות יחזיר רק בנתן מעות ומשך יוליך הנאה לים המלח והקשה הלח"מ דהא בבכורות מקשה למ"ד בנכרי כסף קונה למה לי משך ומשני דמיירי שקיבל עליו לדון בדייני ישראל וכיון שרבינו פסק דבין במשיכה ובין בכסף קונה בנכרי א"כ היה צריך לבאר דמיירי בקיבל לדון בדין ישראל ולפמ"ש א"ש די"ל דרבינו ס"ל דהמעות הוא בתורת שווי ולא בתורת קנין וא"כ לכך יחזור משא"כ בנתן מעות ומשך ומשיכה כל שלא נתן מעות לא מתחזי כע"ז ביד ישראל כמ"ש רבא. ובזה מיושב מה שסיים הטור ביו"ד סי' קמ"ו דאם נתן מעות ומשך כבר נקנו לו והו"ל כאליל של ישראל ואין לו ביטול וכו' ותמה הט"ז שם ס"ק ד' דלמה הוסיף הטור הך. ולפמ"ש אתי שפיר דאף דגם נתן מעות ומשך לא היה לו לקנות דצריך הגבהה ולזה אמר דהגבהה ל"ש כאן דלא בא לרשותו דהו"ל אליל של ישראל ולא ס"ל כמ"ש הר"ן דיש לו זכייה בא"ה ובפרט לפי נוסחא הישינה בטור שם דרק מדרבנן גזרו שלא יועיל ביטול דלמא מגבה לה אבל מדאורייתא ל"ח ע"ש ועיין ב"ח שם א"כ אין ראיה דמועיל זכייה בא"ה ושוב ל"ש הגבהה וגם בפשיטות יש לומר בכוונת הטור דלכך מועיל משיכה אף דהוה קנין בא"ה דהרי נעשה אליל של ישראל ומשום דזכייה וקנייה בא כאחד וה"ה לענין שיהיה מועיל הקנייה ודוק היטב כי הוא חריף ועמוק.

ז׳ובגוף הדבר שכתבתי דל"מ קנין הגבהה דלא ניחא לי' אף דיש שם גם שאר דברים שאינם ע"ז ולזה מועיל הקנין היה נראה דתלוי במחלוקת הקדמונים אם מכר שני דברים ובאחד יש בו ביטול מקח אם בטל כל הקנין וכמ"ש למעלה והדברים עתיקים וע' במלמ"ל סוף הלכות זכייה ובמחנה אפרים הלכות מכירה ואונאה סי' כ"ג. ולפענ"ד היה נראה דבר חדש דאף אם נימא דהיכא דבטל במקצת לא בטל כלו ומטעם דאינם מעמידים דבריהם אלא לפי משקל ולפי מנין אבל זה דוקא כשקונים בכסף די"ל דהכסף לפי משקל ולפי מנין אבל במשיכה שמושך כל הדבר ביחד וכל שיש בזה דבר אחד שאינו קונה בטל הקנין בכלו. וחילי דילי מהא דמבואר בסי' ק"ץ סט"ז דהא דקנה כנגד מעותיו דוקא בכסף במקום שקונה בלא שטר אבל במקום שצריך שטר אין שטר לחצאין וביאור הדברים דהשטר הוא כולל וכל שבטל במקצת בטל כלו וא"כ דון מינהו למשיכה דכל שבטל במקצת בטל בכלו. איברא דלפ"ז יקשה טובא מ"פ ואס"ד משיכה בנכרי קונה אמאי יחזיר וקשה לימא דאדרבא כיון דמשיכה קונה ולענין ע"ז ל"מ הקנין דס"ל דאין זכייה בא"ה וא"כ בטל כל הקנין וצ"ל דס"ל כמ"ש הר"ן דכל שהיה מועיל הביטול בעודו ביד נכרי א"כ הזכייה והאיסור בא כאחת ושפיר קנה ופריך שפיר למה יחזיר ומחזי כע"ז ביד ישראל או דמחזי כמקח טעות לא ס"ד דזה חידשו אביי ודבא וס"ד דאיבעי לי' לעיוני ומדלא עיין מחל ועיין בתוס' בכורות שם ומ"ש למעלה בזה:

ח׳ובזה יש ליישב קושיית התוס' דלכך ל"פ אם נימא מעות קונות יקשה סיפא למה לי משיכה. ולפמ"ש יש ליישב דאם נימא דמעות קונות ושוב כבר נעשה ע"ז של ישראל מיד כשנתן המעות א"כ הו"א דכל שמשך וגלי אדעתא דלא רצה לקנות בכסף רק במשיכה אבל ע"ז של ישראל נעשה כבר ע"י המעות דעכ"פ נעשה הפקר דמשנתן המעות נסתלק לי' העכו"ם ובזה בודאי זכה בו הישראל ואף לשיטת אא"ז הב"ח באו"ח סי' תקפ"ו כל שהוא הפקר ודאי מקרי ע"ז של ישראל ושוב כשהוא רצה לקנות ע"י משיכה שוב בטל כל הקנין לזה קמ"ל רבותא דאמרינן דכבר קנה במעות והמשיכה לא עשה בשביל לבטל הקנין של המעות וא"כ רבותא קמ"ל וזהו שם דלא ידעינן מקרא אבל למ"ד דמעות קונות בעכו"ם ולא משיכה וא"כ שוב לא שייך לומר דבטל הקנין של משיכה קנין תורה של מעות ועיין בב"י חו"מ סי' רס"ח ושפיר קשה למה לי משיכה ולא שייך רבותא ודו"ק היטב כי יש להאריך על כל קוץ וקוץ ות"ל הוא חריף ונעים ונחמד. וראיתי בספר שערי משפט ח"ב סי' קצ"ח בהא דמבואר דמשיכה בדבר שדרכו להגביה דלא קנה שכתב דמשמע דאף שנתן מעות כל שמשך בדבר שדרכו להגביה ל"מ וכן משמע מרמב"ם פ"ג ממכירה ה"ד שכתב שהלוקח מטלטלין אעפ"י שנתן כל המעות יכול לחזור בו וכן המוכר יכול לחזור בו עד שיגביה או עד שימשוך דבר שאין דרכו בהגבהה ומשמע הא דבר שדרכו בהגבהה לא וע"ז הקשה דלקני במעות דהא כל הטעם דאינו קונה במעות דחז"ל עקרו הקנין משום שמא יאמר לו נשרפו חיטך בעלייה וכאן כל שמשך לסימטא דהא הם ברשות לוקח ויכול להצילם מידי דהוה אם ביתו של לוקח מושכר למוכר דמעות קונה דיש לו רשות בו וכבר כתבו התוס' דלכך לא תקנו מעות ומשיכה דא"כ יאמר הלוקח נשרפו חטך בעליה (וא"כ עכ"פ המוכר ללוקח ודאי לא יוכל לטעון דעכ"פ ימשכם לסימטא אבל להיפך חשו שמא יאמר נשרפו חטך דשמא הלוקח ימשך לביתו ממש כצ"ל בכוונת קושייתו) והיא קושיא גדולה ונדחק בזה. והנראה בזה דהנה בסי' רס"ח ס"א מבואר דאם ראה את המציאה ונפל עליה אם הוא במקום שארבע אמות קנה קנה ולא גרע משום דנפל עליה ע"ש דלא כי"ח ומבואר שם בב"י דזה דוקא בקנין דרבנן אבל בקנין דאורייתא אף הי"ח מודו דלא מבטל ליה אף שגלה דעתו על קנין אחרת. ומצאתי במלמ"ל שכתב בפ"ב ממתנה ה"ט במ"ש הרמ"ה דאם היו הלבנים של גר אף שהגביה הראשון לא קנה כיון שלא כוון לקנותם אלא ע"י בנין והקשה המלמ"ל דהא הרמ"ה פסק דאף בקנין דרבנן ל"מ לבטל קנין של תורה וכתב דש"ה דבשעה שיש לו ד"א כוון לקנות אף דאין דעתו לקנות בארבע אמות מ"מ עכ"פ כיון לקנות באותה שעה אבל הכא בשעה שכיון לקנות אין כאן הגבהה ובעת שהגביה לא כיון לקנות כ"א על ידי קנין הבנין ע"ש ולפ"ז אף אנן נאמר דהרי במעות לא קני כלל דחז"ל עקרו לקנין כסף רק דכל שמשך אח"כ קנה למפרע על ידי כסף דלא שייך תקנת חז"ל שמא יאמרו ולפי זה כל דבשעת הקנין לא קנה ונתכוין לקנות על ידי המשיכה ובמשיכה לא קני שוב לא קנה למפרע על ידי כסף וזה ברור.

ט׳ובזה נראה לפענ"ד דבר נחמד ליישב הנך שתי סוגיות שבע"ז ובכורות שסותרות זו לזו כמו שכתבו התוס' ונדחקו דהנה כבר כתבתי קושית הגאון מראווא ני' דאיך שייך משיכה בגרוטאות והא דרכו בהגבהה אך נראה בזה דהנה אם עד שלא נתן מעות משך הוא תימה דהיה לו למנקט סתמא אם משך ולא נתן מעות יחזיר ונתן מעות ומשך קנה ויוליך לים המלח וכן דקדק הגאון הנ"ל. והנראה בזה דלפמ"ש אתי שפיר דבאמת מיירי שהיו שניהם רק דתלוי איזה מהם היה קודם. ונקדים מ"ש הט"ז ביו"ד סי' קל"ב ס"ק ח' דאף דעכו"ם אינו קונה בכסף אבל ישראל מעכו"ם קונה כיון דישראל מישראל קונה דבר תורה כ"ש עכו"ם והגאון בחידושי הגרשוני ואא"ז בעל שער אפרים סי' ע"ט חלקו עליו. ולפמ"ש יש לומר דאם נימא דישראל בכסף ועכו"ם במשיכה אם כן אף בדברים שאינו קונה במשיכה כל שמשך ואח"כ נתן מעות קונה דעכ"פ כל שנתן מעות קנה על ידי המעות כל שמשך דלא שייך החשש וכאן לא שייך דלא נתכוין לקנות דהא המעות נתן אח"כ ונתכוין לקנות וכל שמשך דלא שייך החשש שמא נשרפו חיטך בעליה שוב מעות קונות אף בעכו"ם דלא עדיף מישראל ואם עד שלא נתן מעות משך היינו דנתן מעות אח"כ רק שמשך בתחלה יחזיר והיינו דע"כ ס"ל דמשיכה קונה בישראל ואם כן מעות לא קנה ואף דבעכו"ם קנה במעות מכל מקום המשיכה לא הועיל והמעות אינו קונה כיון דגילה דעתו דרצה לקנות במשיכה דהרי זה עשה ראשונה ובזה בודאי ל"מ דבעת שעשה קנין זה לא עשה עדן קנין אחר ואם כן נתכוין לקנות במשיכה ומשיכה לא מועיל בדבר שדרכו להגביה ואף להט"ז דחידש דכל דישראל מישראל קונה ישראל מעכו"ם נמי ואם כן ה"ה להיפך הא ז"א דמשיכה לא מועיל בדבר שדרכו להגביה ואף דמעות קונה בעכו"ם הא הוא רצה לקנות במשיכה אבל אם נתן מעות קנה אף שמשך אחר כך ומשיכה ל"מ הא בעכו"ם קונין במעות ואף שמשך אח"כ לא ביטל הקנין שהיה בתחלה איברא דלפ"ז צ"ב מ"פ אי ס"ד משיכה בנכרי קונה אמאי יחזיר והא ל"מ משיכה בדבר שדרכו להגביה. אך באמת קושית הש"ס היא דאם בנכרי משיכה קונה אם כן בישראל קונה מעות ואם כן כיון שמשך ואח"כ נתן מעות א"כ שוב יקשה דלקני במעות שנתן אח"כ וא"ל דגלי דעתיה דבמשיכה רצה לקנות דזה אינו דהא בלא"ה לא קנה במשיכה שהם דברים שדרכו להגביה וכיון שאח"כ נתן מעות שוב קונה דאף דעכו"ם במשיכה ישראל מעכו"ם קונה במעות:

י׳ובזה מיושב היטב קושית התוס' דאלא מאי מעות קונות בעכו"ם א"כ למ"ל בסיפא משך ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דבעכו"ם במעות קונה א"כ לרבותא נקט דאף דה"א דהמשיכה ביטל לקנין הראשון ע"ז קמ"ל כיון דבעכו"ם מעות קונות והוא נתן מעות קונה ול"ש דהמשיכה ביטל הקנין דהא ל"מ משיכה בזה ופשיטא דלא ביטל והא דפריך בבכורות ואי ס"ד מעות קונות משיכה למה לי היינו אם נימא דבישראל קונה מעות ונכרי במשיכה אם כן שוב בישראל מעכו"ם ודאי קונה במעות משיכה למה לי והא בישראל קונה במעות וא"ל דה"א דלבטל האי קנין של משיכה המעות דז"א דהא בישראל מעות קונות ומשיכה ל"מ כאן ואיך ס"ד דלבטל הקנין הגרוע הקנין הטוב של המעות והא דעד שלא נתן מעות משך יחזיר הוא שפיר כיון דבנכרי משיכה קונה ה"א דלא יחזור דאף דכאן ל"מ משיכה יקנה על ידי מעות שנתן אח"כ ושפיר ביטל את הראשון דהראשון היה קנין גרוע אבל בע"ז דקאי על משיכה בנכרי שפיר מקשה אמאי יחזיר דעכ"פ עשה אח"כ קנין מעות וכמ"ש וסיפא ל"ק וכמ"ש דשפיר צריך שניהם לרבותא ודוק היטב ועיין פ"ד דדמאי בתוס' חדשים ותמצא די"ל דלחומרא קונה משיכה אף במקום שדרכו להגביה ויש ליישב בזה הסוגיא וליישב קושית הגאון מראווא הנ"ל ודוק כי קצרתי. והנה התוס' בבכורות דף י"ג הקשו דהא איכא מי שפרע ואמאי יכול לחזור ולכאורה לפי מה דמבואר בחו"מ סי' ר"ט דבמקח שנעשה באיסור לא שייך מי שפרע וא"כ כאן דהוה מקח הנעשה באיסור לא שייך מי שפרע כלל ולפענ"ד נראה דבר חדש דע"כ לא כתבו זאת רק בהוסיף במקח בשביל המתנת המעות דיש איסור על שניהם משום ריבית אבל כאן לגבי המוכר ליכא איסור כלל וא"כ לגבי' הלוקח עובר במי שפרע דמ"ל בזה שגבי הלוקח לא שייך מי שפרע מכל מקום לגבי המוכר מכר לו דבר ששוה ושוה מעות ומ"ל בזה מה שלגבי הלוקח אינו שוה ואף שקיבל עליו לדון בדיני ישראל היינו שהדין יהי' כמו בישראל אבל מכל מקום גוף החפץ שוה לגבי' שהוא עכו"ם יפה. אמנם נראה דלפמ"ש ר"ת בב"מ דף מ"ח דהיכא דמפסיד כל המקח לא שייך מי שפרע והוציא כן מהאי דזבין כתנא וירא מפחד אונסין שיגזלו ממנו דלא שייך מי שפרע והרי התם המוכר מכר לו דבר ששוה מעות בעצם רק שזה ירא שלא יגזלו ממנו ואפ"ה לא שייך מי שפרע כל שזה מפסיד כלו וע"כ משום דלא שייך מי שפרע רק במי שאינו רוצה לקיים דיבורו בשביל יוקרא וזולא אבל מי שמפסיד כלו ל"ש זאת ואם כן ה"ה בזה דעכ"פ זה מפסיד כל המעות ולא שייך מי שפרע אף שזה מכר לו דבר ששוה מעות מ"מ לגבי הלוקח אינו שוה ומפסיד כלו ובכה"ג לא תקנו מי שפרע וז"ב. ובזה מיושב היטב דברי התוס' שכתבו דלר"ת א"ש ותמה בשערי משפט סי' ר"ד דממ"נ למאן אזלו אם להס"ד דלא הוה מקח טעות דסבר וקיבל א"כ שייך מי שפרע דהא סבר וקיבל ואף במפסיד כל המעות שייך מי שפרע דהא סבר וקיבל ואי קאי לפי המסקנא דהוה מקח טעות מ"מ קשה דגם לכל הדיעות שייך מי שפרע דדוקא במקח שבא לו הפסד לאחר שקנה ל"ש מי שפרע אבל במום במקח פשיטא דיכול לחזור ול"ש מי שפרע אף להחולקים על ר"ת והיא תימה גדולה ולפמ"ש אתי שפיר דהרי כוונת התוס' דבשלמא לר"ת לא שייך מי שפרע אף שהמוכר מכר לו דבר ששוה מ"מ הוא מפסיד כלו אבל להחולקים על ר"ת דשייך מי שפרע אף שזה מפסיד כלו מ"מ הוא מכר לו דבר השוה ומ"ל להמוכר בפסידתו של זה א"כ ה"ה כאן ל"ש מי שפרע דניהו דלגבי הלוקח הוי פסידא אבל המוכר לא עשה איסור ולא מכר לו דבר שאינו שוה וז"ב כשמש. ומה שהקשה עוד שם דאכתי היאך שייך מי שפרע הא לא נפסד רק מקצתו דהרי מצא בה גרוטאות ע"ז אבל שאר הגרוטאות הן כשרות וא"כ לא נפסד הכל וא"כ אינו מפסיד כלו ובכה"ג שייך מי שפרע כמ"ש הסמ"ע ומחלק בין הוזל ובין שנחסר אבל נדחק בטעמו.

י״אולפענ"ד הדברים נכונים עפ"י פשוטם דהרי נחלקו הקדמונים אם מכר לו שני דברים ונמצא שאין לו רק אחת אם יכול לבטל המקח דיכול לומר איני רוצה לקנות רק הכל ביחד ועיין מלמ"ל ומח"א שהאריכו בזה וגם אני הארכתי בזה בתשובה ולפ"ז מכ"ש לענין מי שפרע דכל שנחסר לו מקצת דעכ"פ לא שייך מי שפרע דיכול לומר אני הייתי רוצה לקנות כלו ביחד וזה ברור.

י״באחר שכתבתי כ"ז מצאתי בחידושי שבועות להר"י מג"ש שנדפסו באובן נדפס בסוף השיטה מהרב בעל נאמן שמואל והקשה על מה דקרי לי' הש"ס כאן מקח טעות והא מבואר דמקח שנעשה באיסור המקח קיים ולא נקרא מקח טעות. ובמחכ"ת הדברים פשוטים דשם המקח בעצמותו יש לו שווי רק שאסור בשביל רבית אמרינן בזה דאף דעבר אמימרא דרחמנא מכל מקום מועיל ואף דק"ל כרבא האריכו בזה הסמ"ע והש"ך סי' ר"ח לחלק אבל כאן אינו שוה כלום לגבי הלוקח ולגבי הלוקח הוה כמום במקח ואינו קיים המקח גם מצאתי שם שהרגיש במ"ש דלא שייך מי שפרע במקח שנעשה באיסור וגם קושית השערי משפט דהא אינו מפסיד רק חלק מהמקח ולפמ"ש ת"ל כל הדברים נכונים. ודרך אגב ארשום מה ששאל אותי החריף מוה' משה זאב מזוזה ני' בהא דפריך ר"פ השוכר את הפועל בע"ז דף ס"ב מהא דאמר לפועל צא ולקוט לי יום וכו' וע"ז הקשה דלפמ"ש התוס' בפרק האומנים דכל שנתן לו שכרו לפועל מקודם הו"ל כאילו רצה שיהיה שלו תיכף ויכול הפועל להוציאו ע"ש ובמחנה אפרים הלכות שכירות פועלים סי' ג' ולפ"ז הא בהקדים לו דינר כתב הרשב"א דהו"ל כבא עלי' אחר שנתן לה ואתננה מותר ועיין מח"א הלכות קנין מעות סי' י"ב ואם כן שוב יהיה שרי כיון שהקדים לו דינר. והשבתי דכיון שאמר בפירוש שילקוט בפירות שביעית והו"ל מקח שנעשה באיסור דכל שלא הי' קנין בודאי לאו כלום הוא ויכול להחזיר ושוב שכרו אסור דאינו רשאי להוציאו כיון דהמקח והפעולה בטילה ודוק:

י״גוהנה בשנת תרט"ז למדתי עם תלמודי יו"ד סי' ל"ו ולמדתי בש"ס חולין דף מ"ה דר"י בר"י הוה קאזיל בתרא דר"י בשוקא דטבחא חזיא להנך דקיימין צמחי צמחי א"ל לא בעי מר אומצא א"ל לית לי פרוטי א"ל אקפן אנא והוא תמוה ורש"י פירש דדחאן אבל למה הוצרך הש"ס להאריך כ"כ. ואמרתי בזה לחידוד התלמידים דהנה ביומא דף פ"ו אמרי' ה"ד חילול השם אמר רב כגון אנא דשקילנא בישרא מבי טבחא ולא שלימנא מיד ומשם מבואר דדוקא לאדם גדול גם זה נחשב חילול השם במה שלא פרע מיד אם כן לכך אמר ר"י דלית ליה פריטי ואינו רוצה לקחת בהקפה ולכך אמר ר"י בר יוסף שהוא יקח בהקפה והוא אינו חשוב כ"כ ויוכל לקחת בהקפה. אמנם לפענ"ד נראה דבר חדש דלפמ"ש המלמ"ל שהבאתי מראש דבהקפה לא שייך לומר דהי' לו לנסות דהא עדן מחזיק המעות בידו ולפ"ז נראה לי דשוב לא שייך חילול השם בדבר דהא כל שאינו יודע אם כשר הוא וצריך לנסותו ל"ש שצריך לפרוע לו ולפ"ז אני אומר דבר נכון דהרי בהנך דקיימי כנדי כנדי נחלקו הפוסקים אם נמצא מים סרוחים ועכורים אי טריפה ושיטת הרי"ף ורמב"ם דטריפה והרשב"א מביא ראיה מדרבנן דחזו כנדי כנדי וטנרי טנרי ולא אמרו ולא מידי ולפ"ז צ"ל להפוסקים דאסרו דהא דלא אמרו משום דעדיין לא לקחו ובאמת כשיקנו יהי' מצריכים בדיקה ולפ"ז כאן דקאמר ליה לא בעי מר אומצא וצריך לקנות א"ל לית לי פריטי והיינו דהוה חילול השם משום דל"צ כלל לנסות דכשר למאן דמכשיר בכל גווני ונמצא שזה עדיין לא ידע אם הם כשרים או שדוחהו כמ"ש רש"י וזה שא"ל אקפן אנא היינו אני שאיני יודע הדין אני מותר לקנות דהא עדיין צריך אני לנסות ובכה"ג ליכא חילול השם וע"ז אמר מה אעביד לך דר"י לא התיר ודוק היטב כי חריף הוא. ומפי כבוד אבי מורי הרב הגאון ני' שמעתי בזה דבר נפלא דהנה בדף מ"ד איתא ות"ל משום חשדא ואמרו שם כל דמזבין במתקלא לא אתי למחשדי' ובהגהת אשר"י שם כתב דעכ"פ צריך לפרוע מיד כי היכא דלא לחשדי' ולפ"ז כאן דרצה לנסותו אם מכשיר השיב לו דלית ליה דמי לשלומי והיינו דיבאו לחשדו דשקיל בשביל הוראתו וע"ז אמר אקפן אנא והיינו דאני יכול להקיף ואתה לא תקיף ולא אתו לחשדך וע"ז אמר דאסור ודוק היטב ודפח"ח:

י״דוהנה בשנת תרט"ז ב' חנוכה היה אצלי הרב החריף מוה' איצק שמעלקיש נ"י והקשה בהא דפריך אי הכי רישא נמי היה מקח טעות וע"ז הקשה דהא לפמ"ש המג"א סי' תקפ"ו דכל שחייב באחריות הוה כשלו ויכול לאסרו והו"ל ע"ז של ישראל וא"כ הרי מבואר בחו"מ דכל שהוא מקח טעות חייב באחריות וכתב הב"ח הטעם בהאי הנאה דתפיס לי' אזוזי וא"כ גם כאן הרי תפס ליה אזוזי ולכך כל שנתן מעות ומשך חייב באחריות ונעשה ע"ז של ישראל וא"ל דא"ל הנאה במה דתפיס לי' אזוזי דהרי יצטרך להוליך הנאה לים המלח דז"א דאם לא יאסר ולא יצטרך להוליך הנאה לים המלח שוב הו"ל הנאה וכעין מ"ש התוס' בב"מ דף ל' לענין פרה אדומה בעלה עליה זכר. והשבתי דז"א דהא ל"ש דתפיס ליה אזוזי והו"ל ע"ז של ישראל דהרי לא נתכוין לקנות ע"ז ואדרבא זהו מקח טעות דלא ידע שהן גרוטאות של ע"ז וא"כ לא נעשה ע"ז של ישראל וע"כ לא כתב המ"א רק ברצה לזכות בו בגזלנותא וכדומה אבל בשוגג לא שייך זכייה ולא נעשה ע"ז שלו ועיין קצה"ח סי' רצ"א לענין סייף ייקר מה שנסתפק שם בשומר שלא בכוונה ודוק. ומ"ש עוד דאם נימא דאין זכייה בא"ה לשיטת הסמ"ע דמעות הוי דמי שווי והיאך קנה והא אין לו שווי כלל. לק"מ דהא ל"מ מעכו"ם הרי יש לו שווי אצל עכו"ם וגם לגבי ישראל כל שרוצה לקנות הו"ל שווי לגבי דנפשי' ומה שתלה הוא בהך דנחלקו רב ושמואל גבי מכירה ויוצאה דבא"ה הוה כמכירה ויוצאה שלענין הזכייה הו"ל כמכירה ויוצאה. זהו דמיון זר לפענ"ד והר"ן כתב דהזכייה והאיסור באין כאחד וזה הוה כעין מכירה ויוצאה אבל לא דמי לשם ודוק. ודרך אגב אומר במה דאמרו בע"ז דף ע"א משיכה בנכרי קונה תדע דהני פרסאי משדרי פרדשני להדדי ולא הדרו בהו וקשה טובא שם ברש"י בשם תשובת הגאונים משמע דהמוכר עשה המשיכה והביאה לביתו של לוקח או שליחו של המוכר וקנה הלוקח במשיכה והרי הלוקח לא משך וע"כ נראה דמזה ראיה למ"ש המבי"ט ח"ב סי' ע"ה והבאתיו בחבורי יד שאול סי' רס"ז ס"ק כ' דאם המוכר משך בצווי הלוקח מועיל כאילו הלוקח משך בעצמו ע"ש ודוק היטב כי מזה נראה ראיה ברורה לזה.

ט״ווהנה בשנת תבר"ך ער"ח ניסן היה אצלי ד"ת במי שמכר לחבירו איזה עסק ויצא עליו עוררין וכבר נתן אדראהן שני מאות רייניש כסף וטרם שנכתב הקאנטראקט יצא עוררין. והנה מבואר בסימן רכ"ו ס"ה שיטת הרמב"ם דיכול לחזור בו אף שנתן מעות אמנם התוספת והרא"ש ס"ל דכל שנתן מעות א"י לחזור בו וע"ש בסמ"ע וש"ך ולפענ"ד אף להתוס' והרא"ש דוקא כשכבר נתן כל המעות אבל באם לא נתן כל המעות בודאי יכול לחזור בו וחילי דילי שהרי הרמב"ם כתב דהוה מום במקח והתוס' והרא"ש ס"ל כל שנתן המעות עד כמה מועיל חזרה וכי לעולם יוכל לחזור א"כ זהו כשנתן כל המעות אבל בלא נתן כל המעות א"כ דמי למ"ש המלמ"ל פט"ו ממכירה הנ"ל דיוכל לחזור בו אף שלא חזר תיכף וה"ה לענין זה כנלפענ"ד להשוות הדיעות שלא יהיו מחולקים כ"כ ודוק. ויש לעשות פשר ויבצעו תמימים וגם כיון שהמחבר והרמ"א השמיטו דברי הטור והרא"ש יש לסמוך על שיטת הרמב"ם ועיין בתומים בכללי הספיקות שכתב דדין שלא נזכר בטור וב"י אין לסמוך ע"ז וכאן שנזכר בב"י כיון שהמחבר והרמ"א השמיטו ע"כ שנראה להם דברי הרמב"ם עיקר אף שהסמ"ע והש"ך הביאו דעתם בכה"ג שלא נתן המעות יש לומר דמודו התוס' והרא"ש והשיעור דחזרה היא עד שיתן כל המעות ודוק.