שואל ומשיב מהדורא רביעאה ב׳:ל״זShoel uMeshiv Mahadura IV 2:37
א׳ישאו הרים שלום אל כבוד הרב המאור הגדול החריף ובקי המפורסים חכם וסופר מהיר וכו' מוה' אברהם ישכר בעכלייפטיג נ"י אבד"ק באנהייד סמוך לגרוס ווארדיין.
1
ב׳מכתבו גם שאלתו הגיעני תמול וחשתי ולא התמהמהתי להשיבו תיכף ואם כי לא נתנני הזמן לבא באורך ובפרט כי עניני קנינים רבו כמו רבו ורבות אשר כתבתי בזה תשובות וגם קונטרס מיוחד וקשה עתיקא אבל לכבודו אמרתי להשיב אומר מן החדש ובקצרה לענין דינא.
2
ג׳והנה שאלתו באחד שמכר כל חמצו שהי' לו בחדריו ע"י שטר מכירה הנכתב בלשון הגר וכפי המועתק בלשונינו הוא וקבלת הכסף כפי הצורך א' זהב אדרויף והשאר זקף במלוה והשכיר לו כל חדריו ואגב שכירות החדרים הקנה לו כל החמץ שבחדרים ופסק לו דמיהן על כל מין חמץ ביחוד ומסר לו המפתחות מהחדרים אולם מהסוכה שנכתב בשטר מכירה שכח למסור לו המפתח ושם הי' לו ב' חביות י"ש טשוועשקין מעורב בתערובות י"ש של תבואה וגם חביות לאגר י"ש וא"י אם מעורב ביי"ש של תבואה רק שמבושל בכלים חמוצים וגם הי' לו כלים חמוצים והכל נכתב בשטר מכירה גם הי' לו עוד חמשה ועשרים פינט סולת מהדאמפף מיהל וגם גערשטין ושכח לכתוב בשטר מכירה ולאחר המכירה הוליך את העכו"ם בחדר זה וא"ל ראה כל מה שבחדר הלז נמכר לך כי לא אוכל לחשוב לך הכל ומתי שתצרך המפתח תבא אלי ואתן לך והערל הקונה מכר בפסח מכל החמץ שהי' לו בחדרים במדה קטנה שקורין שענק אבל מהסוכה הנ"ל לא מכר מאומה כי לא היה צריך לזה והמוכר לא נזכר מכל הדברים ששכח לכתוב בשטר מכירה עד תוך הפסח אבל לא בא לשאול עד אחר הפסח ועל המפתח לא שאל כלל כי הי' סבור שא"צ מסירת המפתח כלל וקודם שבא לשאול לקח מהשוועטשקין וערב אותו ברוב יי"ש של תבואה אך במסלפ"ת סיפר למעלתו כי לא מסר המפתח וא"ל שלכך לא מסר לו המפתח כי הי' לו כלים חמוצים והיה מתיירא שלא ישתמש בהם הערל בלי ידיעתו.
3
ד׳ועתה יש להסתפק על כל החמץ שהי' לו בסוכה משום שלא מסר לו המפתח והט"ז והמג"א והח"י אסרו אפילו בדיעבד אי סגר קודם המכירה וע"ז הביא מעלתו דברי הנוב"י מהד"ק סימן י"ח שהאריך להקשות על הט"ז למה אסר ומ"ש הט"ז דהוי כהערמה מכל מקום אם יבא העכו"ם לדין יוכל לשבור הדלת כיון שמכר לו בשטר ומה בכך שזה נתכוין להערמה ע"ש וע"ז כתב מעלתו דאין כוונת הט"ז משום הערמה רק משום שנשאר חייב לו המעות וכשלא מסר לו המפתח הוה כגילוי דעת דתפיס לי' אזוזי ונעשה כש"ש ואף בהתנה שיפטר מאחריות מכל מקום כיון שידוע שהעכו"ם לא ישלם לו לכשנאבד הוה כאחריות אלם דאסור וניהו דקנה אג"ק מכל מקום ע"י אחריות עבר על ב"י זהו תו"ד. ואני תמה ע"ז דא"כ בכל מסירה אף שמסר לו המפתח מ"מ אם יפסד החמץ העכו"ם לא ישלם לו הו"ל כמקבל אחריות וע"כ דכל שבטל החמץ והפקירו לא מקרי אחריות רק דאם יאבד יהיה לו הפסד אבל אחריות לא שייך בזה דשלו הוא ומה שייך אחריות וע"כ לא כתבו אחריות אלם רק במפקיד לו החמץ דכל שקיבל אחריות אם יהיה נפסד הו"ל כשלו ועובר על ב"י כיון שאם יפסד יצטרך לשלם לו אבל כאן ממנ"פ כ"ז שהוא בעין הרי מכר לעכו"ם וכשיפסד יהיה לו הפסד אבל לא שייך אחריות בזה וזה רבות בשנים אשר כתבתי בתשובות רבות על דברת המק"ח סי' ת"מ דבשכירות הקרקע ל"מ דהו"ל כמקבל אחריות על חמצו של עכו"ם דאם יפסד לא ישלם לו העכו"ם ותמהתי ע"ז דמה אחריות שייך בזה וגם רוצה בקיומו לא שייך בזה דהרי זה בטל בפירוש וגם מכר ואיך שייך דרוצה בקיומו ומצאתי בפני יהושיע בפסחים דף ל"א בסוגיא דנכרי שהלוה לישראל שכתב בזה דלא שייך אחריות בזה וכדבר האמור והוא כתב כן בפשיטות ונהניתי עד מאד וא"כ גם מ"ש מעלתו בזה הן נסתר מחמתו והנה מעלתו שדר לן חורפא לבאר שיטת רש"י ותוספות בייחד לו בית והנה מה שהביא דברי הצמח צדק והקצה"ח סי' שפ"ו מה שהקשה על הצ"ץ מסנהדרין דף קי"ב דאמרו ואמאי ימותו ירעו עד שיסתאבו ומשני דהכא בקדשים שחייב באחריותן ור"ש היא הרי דמקרי ממון בעלים אף כשהן בעין. ולפענ"ד לק"מ דשם כ"ז שהוא כמות שהוא אינו ראוי לקרב רק דהקושיא היא דירעה עד שיסתאב ויפלו דמי' לנדבה ולפ"ז אנו דנין לאחר שימכר ויפלו דמיו לנדבה שפיר לר"ש המעות הוה ממון בעלים דכל דליתא בעינא הוה ממון בעלים דנתחייב באחריותו וז"ב ופשוט:
4
ה׳ובזה מיושב הא דאמרו שם מהו דתימא כיון דקיבל עליו אחריות כדידי' דמי קמ"ל וקשה הא מכל מקום הו"ל דבר הגורם לממון ובחידושי ת"ח הקשה דהרי בפסחים אמרו כיון דאילו מגנב או מתביד ובעי לשלומי כדידיה דמי ע"ש. ולפמ"ש אתי שפיר דהרי לל"ב בפסחים שם באמת מסיק הש"ס דשאני חמץ דכתיב לא ימצא וביאר הצ"ץ משום דכ"ז שהוא בעין אינו ממון וכמ"ש רש"י ושאני חמץ דמרבה קרא וא"כ בסנהדרין שם שפיר לא הוה ממון ודו"ק. אך בגוף דברי הצ"ץ קשה טובא מהא דאמרו בב"מ דף ל"ד נעשה כאומר לו לכשתגנב ותרצה לשלם וכו' והקשה בשיטה מקובצת שם בשם הראב"ד דאמאי חייב הגנב כפל הא בעינן וגונב מבית האיש וכתב דפקדון שאני כל היכא דאיתא ברשותא דמרא איתא וע"ז הקשה דלר"ש דס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי לחשב השומר כבעלים וכתב דל"ד חיוב שמירה לאחריות דבהמה משום דבשמירה איכא אנפא דלא מחייב ואחריות בכל אנפי מחייב עלה ע"ש ולדברי הצ"ץ מעיקרא לק"מ דניהו דדבר הגורם לממון כממון דמי אבל זה כ"ז דליתא בעינא אבל כ"ז דאיתא לא הוה כממון וא"כ לכך נתחייב לבעלים ולא לשומר דהא איתא בעינא וע"כ דלא כצ"ץ ושפיר מקשה הראב"ד והיא ראיה נפלאה דלא כצ"ץ. אמנם אחר העיון יש לומר דאין ראיה דבאמת גם הראב"ד ס"ל דכ"ז שהוא בעין לא מקרי ממון וכמ"ש הצ"ץ רק דק"ל דלאחר שנגנב נימא אגלאי מלתא למפרע דמשעת משיכה עמד ברשות השומר וכעין שהקשו בתוס' שם ד"ה דקיימא באגם דנימא דקני למפרע וה"ה בזה דלאחר שנגנב כיון דחייב באחריות והו"ל כשלו נימא דנקנה למפרע משעת משיכה. ובזה מובן היטב דברי הראב"ד בתירוצו דמלבד שחלוקו סתום דמה הבדל בין אחריות לשומר אף גם דכמה סוגיות לנגדו בפסחים כאן גבי חמירא דבני חילא דאינו חייב בכל אחריות היכא דלא קיבל אחריות ועיין באו"ח סי' ת"מ וא"כ אצטריך קרא דלא ימצא לענין זה וגם בב"ק דף ע"א דמוקי בשומר ושור נגמר דינו בבית שומר והרי השומר אינו חייב רק בפשיעה או בגניבה כפי חיובו וע' במג"א סי' תמ"ג ובחק יעקב שם וא"כ לא בכל אנפי מחייב ואפ"ה לר"ש חייב ומקרי דבר הגורם לממון כממון ולפמ"ש אתי שפיר דהרי באמת כ"ז שהוא בעין אינו נחשב כממון וכמ"ש הצ"ץ ורק דתגלי מלתא למפרע והנה כבר נודע מ"ש הנימוק"י ר"פ החולץ דאף דאמרינן תגלי מלתא למפרע היינו במקום ששייך לומר בבירור שאגלאי מלתא למפרע אבל בחליצה דהיתה יכולה ללדת ולד תמים ורק אח"כ גרם לה איזה דבר שהפילה לא שייך אגלי מלתא למפרע ע"ש וה"ה כאן דבשומר כיון שהיה מקום שלא יתחייב באחריות אף שלא יחזור הדבר כגון שיקרה אונס דפטור השומר א"כ אף שנגנב או נאבד אבל אגלאי מלתא למפרע לא שייך בזה כיון דהי' מקום לפטור ולא יתחייב באחריות וז"ש דאיכא אנפי דלא מתחייב וא"כ לא שייך אגלי מלתא למפרע ומעתה ל"ק מכל המקומות דשם קאי לענין שיהי' נקרא דבר הגורם לממון לאחר שנאבד בזה ודאי מקרי דבר הגורם לממון אבל השיטה מקובצת קאי לענין שיהי' מקרי בעלים אף בשעה שהיה בעין דנימא אגלאי מלתא למפרע וזה לא אמרינן ודו"ק. ובזה מיושב היטב מה דק"ל על שיטת הראב"ד דיהי' שומר בעלים משום דבר הגורם לממון ומה קושיא דהא להפוסקים דס"ל דשומר אינו חייב רק משעת פשיעה ואילך וא"כ כ"ז שהי' בעין לא חשוב דבר הגורם לממון דאינו חייב באחריות כלל. ולפמ"ש אתי שפיר דהרי למפרע אגלאי מלתא דקני ליה ודו"ק:
5
ו׳שוב ראיתי בתוך דברי מעלתו שהביא דברי השיטה הנ"ל דיהי' מקרי בעלים בשביל דהוה דבר הגורם לממון ותמהני שלא הרגיש כלל דמזה מבואר דלא כהצ"ץ וגם התירוץ של השטה אינו מובן ובמ"ש נתיישב הדבר כמין חומר ומכל מקום תירוצו של מעלתו בקושית השיטה הנ"ל נכון דדוקא במקום שאין בעלים כמו איסורי הנאה או הקדש דרעהו כתיב ולא הקדש אבל במקום שיש בעלים לא שייך לומר דהשומר יחשב בעלים כיון דשם בעלים לא נעקר עדן וזה נכון מצד הסברא וכמדומה שגם אני הרגשתי בזה בתשובה שכתבתי בדברי הצ"ץ אלו ולא נפניתי כעת לעיין בזה. נחזור לענינינו דז"ב דמסירת המפתח לא מעכב כלל וגם יפה חלק הח"י בין היכא דסגר קודם המכירה ובין אח"כ ומה שהאריך מעלתו דהא לא היה משתמר לדעת הקונה והביא דברי הש"ך בחו"מ סי' קצ"ח ס"ק ח' ודברי הנוב"י מהד"ת חלק או"ח סי' מ"ג ודברי הנתיבות המשפט סי' ר' הנה בכ"ז הרביתי מילין בקונטרסי על קנינים וגם בתשובות אמנם לדינא נראה לפענ"ד כיון דמכי מטי זמן איסורא אייאושי קא מייאש וכדפריך בב"ק דף ס"ו אמאי אומר הרי שלך לפניך הא מכי מטא זמן איסורא אייאושי קא מייאש ומה דמשני שם זה אינו רוצה לקנות לא שייך בזה דהא הנכרי לא אכפת ליה ושפיר נקנה עכ"פ ביאוש ושוב יכול הנכרי לקנות ע"י יאוש ומה דשכח לפרט איזה דברים ג"כ לא אכפת לן ואנן סהדי דרצה להקנות לו הכל ושכחה חשוב אונס ועיין מג"א סי' ק"ח ואף דגם בשכחה ואונס אסור היינו במקום דשייך חשש הערמה דשמא יערים ולא ימכור כלל אבל כאן דחזינן דמכר רק ששכח איזה דברים לפרט פשיטא דלא שייך חשש הערמה דלמה יערים והלא הי' יכול למכור הכל רק ששכח וכעין זה מבואר בש"ך יו"ד סי' ל"ט ס"ק מ"ב והארכתי בזה בכמה תשובות ואכ"מ להאריך וד' שנותיו יאריך:
6