שואל ומשיב מהדורא רביעאה ב׳:צ״גShoel uMeshiv Mahadura IV 2:93
א׳להרב הגדול מוה' יעקב סגן כהן נ"י אבד"ק קאזליב.
1
ב׳מה שהקשה בהא דאמרו בכתובות דף ט' וכ"ת מעשה שהי' מפני מה לא אסרוה והקשה מהא דמבואר בש"ע אבה"ע סימן כ' דאשה גדולה שבא עליה קטן פחות מבן ט' אינה חייבת מיתה על ידו ונראה לי דה"ה שאינה נאסרת על בעלה וע"ז הקשה דא"כ שם דהיתה קטנה כמבואר בסנהדרין דף ס"ט דהולידה לשבע וא"כ שוב אין מגיע לה מיתה ושוב אינה נאסרת לבועל והנה בתחלת ההשקפה חשבתי כיון דדורות הראשונים הולידו לשבע אפשר דגם לענין עונש הוא כן ועיין בהקדמת פ"י על נשים אבל זה אינו דלעולם קטנה היתה אמנם בלא"ה ל"ק דבאמת גדול שבא על הקטנה הוא חייב מיתה וא"כ נאסרת דעיקר תלוי אם הבועל גדול והבועל בודאי נאסר כל שהוא גדול ואף בהיא אנוסה והוא מזיד נאסר ועיין ב"ש לעיל סי' י"א ובמלמ"ל בהלכות סוטה מ"ש בזה וז"פ ודרך אגב אזכיר מה דאמרו במשנה ריש כתובות שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לב"ד ולכאורה שפת יתר למה לא קתני סתם כדי שיהי' לו טענת בתולים ולפענ"ד נראה דהנה באמת אף שבא וטען טענת בתולים יש לחוש לאקרורי דעתא ויוכל לחזור בו אך מבואר בחו"מ סי' ג' דבהודה לפני ב"ד לא יוכל לחזור בו ומטעם הודאת בע"ד כמאה עדים דמי וא"כ לכך צריך לומר כדי שישכים לב"ד למען לא יוכל לחזור בו ובזה יש ליישב קושית התוס' לרש"י דפירש שמתוך כך יצא קול ויבאו עדים ויתברר הדבר דא"כ מה מקשה הש"ס מאי לאו דקא טעין פ"פ ואיך מוכח מזה דנאמן דלמא אינו נאמן רק דיבאו עדים ויתברר הדבר ולפמ"ש יש לומר דאי לאו דנאמן לא הי' מועיל הודאתו בב"ד דלא שייך לומר הודאת בע"ד דהא לא הודה כלל בב"ד דהא לא ידע כלל ודלמא מ"ע היא וכדומה וא"כ שוב יוכל לחזור בו וע"כ דנאמן ושוב הוה הודאתו הודאה ולא יוכל לחזור בו מיהו אכתי קשה דאי נאמן למה לו לרש"י לומר שיבאו עדים הא בלא"ה נאמן לאסרה עליו מטעם הודאת בע"ד אך נראה כיון דלהפסיד הכתובה אינו נאמן א"כ שוב לא מקרי הודאה דהא לענין ממון אינו נאמן וע"כ דלא מהמנינן לי' א"כ שוב יוכל לחזור בו וע"כ החשש שיבאו עדים מיהו ע"כ נאמן בפ"פ דאל"כ לא הי' חשוב הודאה כלל והי' יכול לחזור בו וע"כ דשויא אנפשי' חתיכה דאיסורא ולכך נאמן אבל היא יכולה להוציא כתובתה ומה"ת לומר דיבאו עדים דהא באמת זנות ל"ש וגם י"ל דמ"ע היא ואף דמ"ע ג"כ ל"ש מ"מ כיון דשניהם לא שכיחי מה"ת לחוש שיבאו עדים ויש להמתיק הדברים דהרי התוס' הקשו הא זנות ל"ש וכתבו כדי שלא תשב באיסור כל ימיה חשו אף דלא שכיח וא"כ כל שבאמת יש לומר דמ"ע היא שוב עכ"פ יש לתלות דמ"ע ולא תשב באיסור כל ימיה וע"כ דנאמן הוא לגבי עצמו ושוב תשב באיסור כל ימיה וא"כ שוב יש לומר דיבאו עדים. והנה רבינו יונה כתב דדוקא במכחישתו אבל באמרה אמת שפתחה פתוח אבל נאנסתי באשת ישראל מותרת דיש ס"ס והרא"ש השיג עליו דלא שייך לומר ברי ושמא כל דלית לה מגו והדבר תמוה כמו שתמהו בשו"ת שער אפרים סי' ק"כ וכן בשו"ת נוב"י מהד"ת חלק אהע"ז סי' ט"ז דלמה ל"ש מגו וראיתי בקרבן נתנאל שכתב לפרש דלענין איסור ל"ש מגו כמ"ש המהרש"א בדף ט' ד"ה לא יעו"ש ולפענ"ד זה אינו דבאמת טעמו של המהרש"א דל"ש מגו דמגו לא עדיף מעדים והרי כל ששויא אנפשי' חד"א אף שעדים יעידו מ"מ אסור ועיין מלמ"ל פט"ו מאישות ולפ"ז זה שייך בתוס' שם דכל דנאמן לאסרה עליו שויא חד"א ול"מ מגו אבל כאן כל שטוען שמא לא שייך שויא חד"א בספק כמ"ש בשיטה בהא דאמר מיקם לא קים לי' דלא שייך שויא חד"א כל שספק לו וא"כ שוב שפיר נאמנת היא. ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה המהרש"א בעצמו דגבי מדברת עם אחד משמע דשייך מגו אף לענין איסור ולפמ"ש שם לא שייך שויא חד"א דלא שוי' שום אדם אסור עלי' דהא היא היתה פנויה רק דאנן דנין על הולד או שתאסר לכהונה אבל לא שויא חד"א וא"כ שוב שייך מגו אף באיסור דהוה כעדים וז"פ וברור:
2
ג׳והנה בהא דאמר ר' יהושע לא מפיה אנו חיין ראיתי בשיטה מקובצת שהביא בשם רבינו יהונתן שפירש דהכוונה שהיא התחילה תחלה והיא רוצית לכסות עצמה בזה לא שייך מגו משא"כ באומר שדה זו לקחתי מאביך דהוא התחיל תחלה ואני תמהתי עליו דא"כ למה לא משני ר"פ האשה שנתארמלה כן וצ"ל דר"י פירש כך המסקנא דהתם שור שחוט לפניך וכפירש"י שזה התחיל לתבעו כן צריך לדחוק לרבינו יהונתן אמנם לפ"ז סברת ר"ג ור"א דנאמנת היא משום דשם לא שייך לומר דהוא התחיל דהא לא הי' שם שום בע"ד ואנן דנין על האשה אם היא מותרת לכהונה או על העובר אבל מה ששאלו אותה מה טיבו של עובר לא הי' נוגע להם דבר רק סתם שאלה בזה שייך מגו אף שזה התחיל תחלה כיון דלא הי' נ"מ להם כלל ובזה אני אומר מה דאמר שיהי' משכים לב"ד והיינו דאם הוא ישכים ויאמר שמצא פ"פ או ט"ד שוב אף שתהי' לה מגו דמ"ע מ"מ לא נאמנת ובזה אף ר"ג ור"א מודים כמ"ש רבינו יהונתן בסברת ר' יהושע ולפמ"ש גם ר"ג ור"א סוברים כן וכמ"ש ומדוקדק לשון שישכים לב"ד. ובזה יש ליישב קושית התוס' הנ"ל דשפיר דייק דפ"פ נאמן וא"ל שמא יבאו עדים דא"כ כל שאינו נאמן וכל שעדן לא באו עדים אינו נאמן וא"כ טענתו לאו טענה שוב יש לה מגו דמ"ע ול"ש שישכים לב"ד וכמ"ש וע"כ דהוא נאמן ושוב ליכא מגו דהא הוא השכים ולכך יתברר הדבר בעדים ודו"ק אבל כל שהי' לה מגו שוב ל"ש לתקן שמא יבאו עדים רק כל שמשכים ונאמן לגבי עצמו שוב ליכא מגו ושפיר חיישינן שמא יבאו עדים ודו"ק. עוד י"ל בישוב קושית התוס' דהנה בהא דנאמן לאסור עליו בפ"פ לכאורה צריך ביאור דאיך שייך שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא הא הוא משועבד לה ואיך יכול להפקיע השעבוד וצ"ל דהא בידו לגרשה ולהפקיע השיעבוד וכל שבידו לסלק השעבוד לא שייך לומר דמשועבד לה אמנם לפ"ז קשה לי כיון דלענין כתובה אינו נאמן א"כ שוב א"י לגרשה בלי כתובה והו"ל מחוסר ממונא ואין בידו לסלק השעבוד דאפשר שאין לו מעות והרי לענין הואיל כתב הר"ן דכל דמחוסר ממונא לא שייך הואיל אך נראה דהרי מבואר בסי' קי"ט דכל דמה"ד לגרשה יכול לגרשה ואח"כ יכול ליתן הכתובה וא"כ שוב בידו לגרשה דהא נאמן לענין זה שתאסר עליו ושוב יכול לגרשה בלי כתובה. ומעתה שפיר קאמר מאי לאו דטעין פ"פ וא"ל דבאמת אינו נאמן רק שעי"ז יבאו עדים דא"כ שוב כל שלא באו עדים א"י לגרשה בלי כתובה שוב יקשה היאך נאמן לאסרה והא הוא משועבד לה ואין טענתו טענה כלל ומה"ת לומר דיבאו עדים וע"כ דלענין זה מאמינים לו דעכ"פ יוכל לגרשה ויהי' הכתובה חוב עליו עד שיבורר בעדים שזינתה ושפיר מוכח דפ"פ נאמן דאל"כ אין מקום לחוש כלל שמא יבואו עדים והרי משועבד לה:
3