שואל ומשיב מהדורא רביעאה ג׳:ק״טShoel uMeshiv Mahadura IV 3:109
א׳לחכם אחד מבראד.
1
ב׳אשר שאל בהא דאמרו בקידושין דף כ"א ע"ב בהא דאבעיא לי' ע"ע כהן מהו שימסור לו רבו שפחה כנענית ואמר שמואל דאסור ופריך הש"ס מהא דתנן וחכ"א אין עבד כהן נרצע מפני שנעשה בע"מ ות"ל משום דבעינן אהבתי את אשתי וע"ז הקשה דמשמע דהש"ס לא פריך רק דל"ל טעם זה והא יש טעם אחר כמו בכ"מ ויותר הי' לו להקשות דהא נ"מ טובא דאם הטעם משום בע"מ הי' מותר לרצעו דהא היה כבר בע"מ ואם הטעם משום דאסור בשפחה אף בזה אסור ואף דנעשה בע"מ לא נתחלל קדושתו והרי מבעיא לי' לש"ס ביבמות אם נתחלל קדושתו כשנעשה בע"מ. הנה כמה תשובות בדבר ובאמת לא מצאתי לפי מיעוט זכרוני אבעיא בש"ס לענין בע"מ אם נתחלל ואולי כוונתו להא דאמרו ביבמות דף ע"ו לענין פ"ד דנתחלל קדושתו ובאמת שם מסקינן דנתחלל הקדושה כמ"ש הרמב"ם פט"ז מא"ב ה"א ובטוש"ע אה"ע סי' ה' ס"א ע"ש אבל אי מהא לא איריא דמ"מ קושיתו קשה דשאני פ"ד כיון דאסור לבא בקהל מותר בגיורת דאינו מפורש הלאו ועיין בב"ש שם ס"ק א' אבל בגרושה וזונה דמפורש בקרא ל"מ מה שהוא בע"מ להפקיע קדושתו ועח"מ שם דמדמה לשאר בע"מ וכתב ראיה מהרמב"ם דבע"מ בקדושתו קאי ע"ש היטב וא"כ קשה הא אף כשהוא בע"מ יהי' אסור. אך לפענ"ד יש לומר כיון דכל הטעם דשמואל אוסר עבד כהן בשפחה הוא משום דריבה בהם הכתוב מצות יתירות וכל שנעשה בע"מ שוב ליכא בו מצות יתירות שהרי אינם עובדים במקדש. ובלא"ה כאן עיקר קושית הש"ס הוא דלא משכחת כלל להיות נרצע שהרי אסור למסור לו שפחה כנענית וא"כ שוב לא שייך כל הענין של נרצע דבעינן אהבתי את אשתי וא"כ לא שייך להקשות דהא נ"מ בבע"מ דזה דוקא אם הי' הקושיא ככל קושיות הש"ס ות"ל מטעם זה אבל כאן הקושיא דלא משכחת לה שיהיה נרצע וז"ב ופשוט (וגוף דינו אם כהן שכבר בע"מ אם נרצע או לא יש להסתפק ומצאתי במלמ"ל פ"ג מעבדים ה"ח שכתב בסופו דכל שהי' בע"מ דנרצע ע"ש):
2
ג׳והנה ההפלאה הקשה לשיטת הרמב"ם דס"ל דשפחה אין איסור מה"ת א"כ מה קאמר הש"ס שפחה כנענית חידוש היא הא אין כאן חידוש כלל דשפחה מותרת מה"ת וכבר קדמו המלמ"ל פ"ג מעבדים ה"ג בד"ה וכופהו ע"ז ובגליון המלמ"ל תמהתי שם על כללות דברי המלמ"ל דלא נזכר מדברי רבינו פי"ב מא"ב ששם מפורש בדברי רבינו דשפחה מותרת מן התורה שהרי העבד מותר בה ע"ש. אך בגוף קושית המלמ"ל נראה לפענ"ד דל"ק דהרי ה"ה פ"א מאישות ה"ד כתב ואל תתמה שהיאך תהיה הישראלית ביאתה בזנות בלאו והעובדת כו"מ מד"ס לפי שהאיסור עריות גזירה ואין לו טעם ע"ש וא"כ ז"ש דחידוש הוא מה שהתירה שפחה ולא נאסרה בשביל שהוא ב"ז כמו ב"ח וא"כ י"ל דבכהן אסור. והנה התוס' שם ד"ה בביאה שניה כתבו דלכך גבי שפחה לא מפליג בין ביאה ראשונה לשניה דשם כיון שהותר לגבי ישראל לאו דלא תהי' קדשה כמו כן גבי כהן ולשיטתם אתי שפיר דהם ס"ל כאונקלוס דשפחה אסורה מלא יהי' קדש אבל להרמב"ם קשה דבישראל לא אסרה התורה כלל שפחה ניהו דהוה גזה"כ בלי טעם עכ"פ ליתא לאיסור משא"כ בכהן דעכ"פ אסור משום זונה. הן אמת דגם להתוס' קשה דניהו דאיסור לא יהי' קדש הותר בכהן כמו בישראל אבל האיסור דזונה במה הותר ואולי מתוך שהותר איסור דלא יהיה קדש אשתרי ג"כ איסור זונה וכעין שאמרו מתוך שהותר לצרעתו הותר לקריו ועיין ביבמות דף ז' ע"ב אבל להרמב"ם קשה וצ"ע
3
ד׳ואגב אכתוב במה שהראה לי הרב החריף מוה' מאיר בראם ני' דברי הרמב"ם בפיהמ"ש בגיטין דף י"א שפירש הא דאמרו מפני שהוא קנינו שכתב דאינו מפסיד לו שום מעלה דהא דמותר בתרומה מפני שהוא קנין כספו של האדון הכהן ולכך מותר בשפחה ג"כ וא"כ מה מפסיד לו זכות בזה ע"ש ודפח"ח. אבל בראותי כן תמהני דהא הש"ס בדף י"ב מפרש בענין אחר ומצאתי בתויו"ט שתמה בזה. ואמרתי דזה תלוי בזה דאם נימא דמוכר עצמו אין רבו יכול לכפותו לשפחה כנענית רק ברצון העבד א"כ אין מקום לדברים אלו דלא מצד קנין רבו מותר דהרי כבר א"י לכפותו אך אם נימא דמוכר עצמו אסור בשפחה א"כ ע"כ מה שמותר בשפחה כנענית הוא מצד שהוא קנינו ולכך הרמב"ם לשיטתו דפוסק בפ"ז מעבדים ה"ג דמוכר עצמו אסור לגמרי בשפחה א"כ א"ש לדידי' אבל לשיטת הריטב"א שהובא במלמ"ל שם וזה תלוי בסוגיות הש"ס כמ"ש המלמ"ל באורך בד"ה וכופהו ע"ז ע"ש בד"ה והמוכר עצמו א"כ סוגיא הש"ס י"ל דאזיל אם מוכר עצמו מותר בשפחה כשירצה ואסור לכפותו משא"כ לרבינו ודו"ק. ויתכן יותר דבאמת המלמ"ל מיירי בעבד כנעני דבעבד עברי לא שייך לומר עשה עמי ואיני זנך ועש"ך יו"ד סי' רס"ז ס"ק ל"ג וא"כ שם שפיר שייך כפירוש הרמב"ם מפני שהוא קנינו דבעבד כנעני ודאי מותר בשפחה ורבו כופהו אבל בעבד עברי באמת ג"כ הוה חוב לו דנאסר בשפחה ונאסר בתרומה ושם ל"ש טעמו של רמב"ם ופירש הש"ס טעמים אחרים
4
ה׳והנה החריף ושנון מוה' מרדכי מיזיש ני' שאל אותי במ"ש התוס' גיטין דף מ"א דלכך א"י למכור עצמו בעבד משום דאינו נמכר בעבד כדאמרו בב"מ דף ע"א דגר אינו נקנה בעבד עברי משום דכתיב ושב אל משפחתו ובב"ב לא תירצו כן וע"ז אמר דבאמת במכרוה ב"ד שייך ושב אל משפחתו דאינו נמכר ליותר משש ואם הגיע היובל באמצע יוצא לחירות אבל מוכר עצמו דנמכר ביותר משש ל"ש ושב אל משפחתו וא"כ שם בחציו עבד יכול להיות במוכר עצמו ול"ש ושב אל משפחתו והי' יכול למכור בעבד ולפ"ז גם כאן אם נימא דמוכר עצמו נרצע שוב הי' יכולין לרצעו אפילו כהן דל"ש ושב אל משפחתו. אבל הדבר א"א דא"כ מה פריך בב"מ שם למימרא דזה קונה עבד עברי והא גמירי דמקני קונה וגם אינו נקנה בעבד עברי והא משכחת לה דנקנה בעבד עברי כגון דימכור עצמו וגם גוף הסברא ליתא דמ"מ אינו שב אל משפחתו דהא גר אין לו משפחה וניהו דנמכר ביותר משש אבל מ"מ בעי' ושב אל משפחתו וזה אינו שב. והנה בהא דאמרו בקידושין הנ"ל חידוש הוא ל"ש כהנים ל"ש ישראלים הקשה המלמ"ל פ"ג מעבדים ה"ג דמה חידוש הא להרמב"ם מותר לישראל ב"ח ממש מה חידושי' דעבד. ולפענ"ד נראה דהנה גוף האיסור דאסרו שפחה מדרבנן הוא כמ"ש הרמב"ם שם פי"ב מא"ב דאל יהיה איסור זה קל בעיניך שהרי בן מן השפחה הוא עבד וגורם לזרע ישראל שיהי' עבד ויוצא מכלל ישראל ולפ"ז בענין זה אין נ"מ בין ישראל לעבד עברי והרי גם עבד עברי הוא ישראל גמור ובכ"ז בעת עבדותו התורה התירה לו שפחה אף שמסיר זרעו מכלל יהדות אפ"ה מותר וה"ה ישראל ממש דלענין הזרע אין נ"מ בין זרע ישראל לזרע עבד וזה שהרמב"ם למד דין ישראל מעבד והמלמ"ל האריך דמה דמיון הוא זה דנימא דשאני עבד עברי כל שנמכר יצא מכלל ישראל גמור ולפמ"ש אתי שפיר דהתם ניהו דהוא יצא מכלל ישראל אבל זרעו לא יצא מכלל ישראל ובניו מה חטאו וע"כ שהתורה לא חששה לזרע שמרבה עבדים וה"ה בישראל גמור. ומעתה מיושב היטב הא דאמרו חידוש הוא ל"ש ישראל ל"ש כהנים והיינו דבאמת עבד וישראל גמור חידוש הוא ובזה אין הבדל בין ישראל לעבד עברי והרי ראינו דהתורה לא חששה להזרע ה"ה כהנים או דלמא כיון דרבה בהן מצות יתירות א"כ אפשר דכולי האי לא התירה תורה שיחלל זרעו ויוציא אותם מכלל כהונה שרבה בהן מצות יתירות. ובזה מיושב מה דק"ל טובא היאך שייך לומר כיון דחידוש הוא ל"ש ישראלים ל"ש כהנים והרי אדרבא בכ"מ אמרינן דאין לך בו אלא חידושו. ולפמ"ש אתי שפיר דזה דוקא היכא שיש באחד מהם יותר חידוש מבחבירו אמרינן דאין לך בו אלא חידושו הקל ולא החמור אבל לענין השפחה דהאיסור הוא רק שמסיר זרעו ובזה שוה ישראל וכהן לעבד דכלם זרעם כשר ובכלל ישראלים יחשבו ודו"ק ואף דבכהנים יש עוד לאו משום זונה מ"מ לגבי הזרע אין נ"מ בין ישראל לכהן וכיון דאשתרי בשביל הזרע ממילא מותר גם מטעם זונה ובפרט דגם זונה עיקר האיסור רק בשביל הזרע שמחלל ודו"ק ובזה נראה לפענ"ד דבר נחמד במה שחידש המהרש"א בגיטין דף מ"א דדוקא שפחה שיש לרבו משרי שרי למסור לעבדו העברי ולא שפחה אחרת שאינו של רבו רק של אחר והקשו בנוב"י מהד"ת חלק אהע"ז וכן השעה"מ דהא בתמורה דף למ"ד פריך בפשיטות שפחה לעבד משרי שרי ושם הוא שפחה של אחר. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת סברת המהרש"א היא לכאורה כך דניהו דמצד שהוא עבדו התורה לא חששה במה שמסיר זרעו מכלל יהדות והיינו שהתורה זכתה לו זאת אבל זהו רק שפחתו בעבדו אבל שפחה של אחר רבה של השפחה במה יזכה למסור עבד של אחר להסיר זרעו מכלל יהדות ולא לו התירה תורה. איברא דלפי מה שחידש בצל"ח דשפחה אינה אסורה בישראל רק הישראל אסור בה א"כ ליכא שום איסור על רבה של השפחה דהשפחה מותרת בישראל רק הישראל אסור בה. אך שם המהרש"א קאי בחציה שפחה שוב אסור הישראל בה וה"ה העבד אסור ולפ"ז בשפחה גמורה אפשר דמותרת וצ"ע בזה אמנם זה נראה בודאי דלכך דוקא ביש לו אשה ובנים הוא דהתירה התורה משום דשם עכ"פ אינו מסיר כל זרעו מיהדות משא"כ באין לו אשה ובנים ובזה יש לפשוט הרבה ספיקות של המלמ"ל שם ה"ד ע"ש. ובזה נראה לפענ"ד מה שהאריך המלמ"ל בה"ד להסתפק איך הדין באין לו אשה ובנים אם העבד רוצה ליקח שפחה אי רשאי דאפשר דלא נתמעט רק שאין האדון יכול לכופו אבל אם רוצה רשאי וע"ז הקשה דא"כ מה משני בתמורה בשאין לו אשה ובנים והא אכתי לאו אתנן הוא אם העבד רוצה. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת בעבד שאינו שלו שוב הרב של השפחה אסור להשיא שפחתו שאינו שלו שלמה יגרום שיהיה מסיר זרעו של ישראל ואף דהשפחה מותרת אף בישראל גמור אבל כיון דעכ"פ הישראל מוזהר עליה א"כ גם העבד מוזהר עלי' וניהו דכל שרבו יכול לכופו התורה התירה וליכא שום איסור דהשפחה ודאי אינה מוזהרת והעבד מ"מ רשות רבו עליו וכופהו ע"ז והתורה התירה להרב אבל כל שאין לו אשה ובנים דהתורה לא זכתה לו שיכול לכופו שוב העבד מוזהר עלי' ושוב רבה של השפחה גורם איסור ואסור ודו"ק. ובזה מיושב היטב מה דהקשה המלמ"ל שם בה"ג מהא דאמרו בב"ק דף כ"ח בעבד שמסר לו רבו שפחה כנענית דעד האידנא היתירא והשתא איסורא ותמה המלמ"ל דהא שפחה מותרת לישראל ולפמ"ש א"ש דהנה כבר הבאתי בשם הצל"ח דשפחה אינה מוזהרת על ישראל וי"ל דלכך גם הוא אינו מוזהר עלי' לשיטת הרמב"ם דהתורה לא הקפידה גם להיפך כל דאיהי אינה מוזהרת גם הוא אינו נזהר.
5
ו׳ולפ"ז היה נראה כיון דכל הטעם שאינה מוזהרת משום דגמר לה לה מאשה והאשה אינה מוזהרת על ישראל ולפ"ז בעבד דהאשה מוזהרת ממילא גם השפחה מוזהרת אבל ז"א דכל שהוא עבד התורה התירה לרבו לכופו ושוב כל שהוא אינו מוזהר גם היא אינה מוזהרת וכ"ש הוא ולפ"ז לאחר שכלו ימיו ורוצה לשוב עוד ולהיות עוד שוב הוה איסורא דהרב בודאי אין יכול לכופו והוא מוזהרת עליו ולכך שפיר קאמר עד עכשיו היתירא והשתא איסורא ודו"ק היטב כי הוא נחמד ונעים. והנה בהא דאמרו חידוש הוא ל"ש כהנים ול"ש ישראלים צ"ע דאדרבא כיון דחידוש הוא די לנו שנמעט החידוש דוקא ישראל אבל כהנים דקדושתן חמורה אסורה וכדקאמרו שאני כהנים דאתרבי בהן מצות יתירות ולא עוד אלא שהקדים ל"ש כהנים ול"ש ישראלים והרי כהנים מהראוי לומר דלא התיר וצ"ע. ובהא דאמר ת"ל דבעינן אהבתי את אשתי ולכאורה הרי נחלקו תנאי אי בעינא קרא כדכתיב וא"כ גם שלא משכחת אהבתי מכל מקום יהיה נרצע ואולי זה דאמרו כי הויתו בי מר שמואל והיינו דשמואל לשיטתו דס"ל בסנהדרין דף מ"ה דבעינן קרא כדכתיב ודו"ק. ובהא דאמר רבא מדמותר הואיל ואשתרי אשתרי ק"ל דהרי בזבחים דף ל"ג נחלקו אי אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי או כיון דאדחי אדחי ולפ"ז כאן דלא דברה תורה אלא כנגד היצה"ר א"כ לא עדיף מדיחוי דרק בשביל יצה"ר דברה תורה ובכה"ג לא שייך הואיל ואשתרי אשתרי דאין כאן היתר גמור וא"כ די לנו להתיר ביאה ראשונה ולא ביאה שניה דכבר בעל אותה ולא תקפו יצרו כ"כ וצע"ג:
6