שואל ומשיב מהדורא רביעאה ג׳:ק״יShoel uMeshiv Mahadura IV 3:110
א׳תשובה אל הרב המאוה"ג האבד"ק קאנטשיק סמוך לפשעווארסק.
1
ב׳מה ששאל בהיותו אצלינו בהא דמבואר בטוש"ע יו"ד סי' פ"ז דהמבשל בשר במי חלב דפטור ובס"ח נחלקו איזה מקרי מי חלב אם מה שנקרא נסיובי דחלבא או מה שלאחר שעושים הגבינה מבשלים הנסיובי והאוכל צף מלמעלה ולא נשאר אלא מים בעלמא זה הנקרא מי חלב וע"ז הקשה דיהיה איך שיהיה ניהו דהתורה מיעטה מי חלב אבל לא יהי' אותו המי חלב רק סתם מים בעלמא אבל עכ"פ טעם חלב או מגבינה והוא טעם ראשון ואח"כ כשבשלו עם בשר הוה בב"ח ומידי דהוה כל דבר היתר שמקבל טעם איסור דאסור וכמו קדירה שבישל בה בשר דאסור לבשל בה חלב מן התורה שהרי אסרוהו בהנאה כמבואר בסי' צ"ד ואם לא הי' רק מדרבנן לא הי' אסור בהנאה. הנה לא הי' צריך לאריכות דפשיטא דנ"ט הראשון אסור מן התורה. אך מה שנראה לי דהנה מה דמי חלב מותר הוא מקרא דבחלב אמו וזה אינו חלב אמו כמו שיוצא עם האם מעורב עם האוכל ולפ"ז גוף המי חלב התורה מיעטה מקרא ורק דקשיא לי' ניהו דגוף המי חלב מיעטא קרא אבל מכל מקום המי חלב קבל הטעם מהחלב ואסור מן התורה. ובזה נראה לפענ"ד דבר ברור דכיון דמי החלב בין למ"ד נסיובי דחלבא ובין למ"ד אחר שעושים הגבינה עכ"פ טעם חלב יש לו רק דהוה טעם גרוע וקליש עכ"פ א"א להכחיש בחוש דיש לו טעם חלב ולפ"ז שוב א"א לאסור מן התורה דהא דרך בישול אסרה תורה והיינו נ"ט וכאן מה שנרגש בו טעם חלב אינו נרגש בו מטעם החלב דהא גם המי חלב עצמו יש לו טעם חלב וזה התירה התירה וא"כ א"א לאסור מה שקיבל הטעם דזה אינו נאסר מן התורה דבעינן דרך בישול וכאן אין בו בנ"ט וז"ב מאד מאד. ובזה יש ליישב מה שהקשה הכו"פ סי' פ"א ס"ק ז' לשיטת הסוברים דמי חלב היינו לאחר שנפרש מן הגבינה אסורין משום אבמה"ח א"כ מנ"ל להש"ס להוכיח בבכורות דף ו' מחריצי חלב דחלב שרי והא יש לומר דגם החלב עצמו כ"ז שלא נפרש מן המי חלב אסור כדין היתר שנתערב באיסור והא דחריצי חלב הוא מפני שלאחר שעשו הגבינות וכבר נפרש הגבינה מהמי חלב לכך הותרו הגבינות ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דבזה יקשה דא"כ גם לאחר שנפרש היאך מותר הא בעודן ביחד קבלו טעם זה מזה ונאסרו וא"ל דהא לא מרגיש טעם המי חלב רק טעם החלב והמי חלב רק נתערב ואנן בעינן נ"ט שירגש טעם האיסור דזה אינו דשם דהאיסור הוא משום אבמה"ח והרי אבמה"ח אסור במשהו בשר וגידין ועצמות משלימין לכשיעור כדאמרו בחולין דף ק"ב וכ"כ רבינו בפ"ה ממ"א ה"ג ולפ"ז זה ודאי דבשר וגידין ועצמות אין טעמם שוה ואפ"ה אסרה התורה כל ששם אבמה"ח עליו וא"כ כיון שהי' עם המי חלב וזה נקרא אבמה"ח מה בכך שאינו מרגיש הטעם של המי חלב והוא מרגיש הטעם טוב ממנו דהיינו החלב אבל עכ"פ לא גרע ממשהו בשר וגידין ועצמות דחייב כיון ששם אבמה"ח עליו ונפרש מן החי אסור וע"כ דגם החלב בהיותו עם המי חלב שרי וז"ב ודו"ק. והנה מה שרצה מעלתו לומר בישוב הקושיא שלו דמתחלה נתבטל החלב במי החלב שלו דהי' ששים נגדו. הנה מלבד דיש לומר דהיתר בהיתר לא בטל מיהו אף אם נימא דסוף כל סוף א"צ ששים רק נגד החלב שהי' בה דלא נעשה נבלה דהי' עדן היתר מכל מקום לפי שיטת המרדכי דהיכא דבא לעולם בתערובות לא שייך ביטול וכאן הי' מתחלתו בתערובות החלב ולא שייך ביטול וכ"כ הכו"פ סי' פ"א שם לענין אבמה"ח וע"כ מ"ש הוא הנכון ת"ל:
2
ג׳אמנם עדיין קשה בהא דאמרו בבכורות שם וחלב בהמה טהורה מנ"ל דשרי אילימא מדאסרה רחמנא בב"ח ודלמא חלב אסור באכילה ומותר בהנאה ובבב"ח אף בהנאה אסור ואמאי לא הוכיח מהא דשריא התורה מי חלב ולא נאסר משום בב"ח אף בהנאה דא"ל דלא נרגש הטעם דהא באכילה בלא"ה אסור משום אבמה"ח ואוסר הבשר ורק בהנאה ואיך שייך לענין איסור הנאה טעם דהא הנאה הוה כמשהו וכמ"ש הה"מ פ"ח ממ"א הט"ז שהנאה הרי היא כחצי שיעור ואולי שבאמת הי' גם מי חלב אסור וחלב אמו אתי להוציא חלב שחוטה וכדומה דאינו מיותר כלל ודו"ק. מיהו בשו"ת נוב"י מהד"ת חלק יו"ד סי' ל"ו מצאתי דמה שרצו בש"ס לאסור חלב משום אבמה"ח אינו לא אבמה"ח ממש ולא בשר מן החי שהחלב אינו לא אבר ולא בשר רק כאבר מן החי והיינו דהתורה אסרה מלאכול כל דבר הבא מן החי בלי זביחה והוה החלב כאינו זבוח שהוא כאמה"ח ע"ש והי' מקום לפלפל קצת במ"ש ע"ש ואין רצוני להאריך רק לבאר בזה מה שמצאתי במהרי"ט אלגזי על בכורות שנדפס מחדש שהביא בשם תוס' חצונית שהקשה דאמאי לא הוכיח מאברהם דכתיב ויקח חמאה וחלב וכו' ובודאי לא האכילם דבר שהוא אסור וכתב כיון דהי' סבור שב"נ הם ולא נצטוו ע"ז וע"ז תמה המהריט"א שם דהא אם נימא דהחלב אסור משום אבמה"ח ב"נ נצטוו על אבמה"ח ובשלמא לטעם דדם נעכר לא נצטוו ב"נ על הדם משא"כ למ"ד משום אמה"ח ולפמ"ש אתי שפיר דב"נ אינו מצווה רק על אבמה"ח או בשר דיש להם שם אבר או בשר משא"כ חלב דאין עליו שם אבר ולא בשר לא נצטווה הב"נ דלא נצטווה על זביחה רק על אבמה"ח ובשר ותדע שהרי דם מן החי לא נצטווה ב"נ דלא קי"ל כרחב"ג בסנהדרין דף נ"ט והכרו"פ סי' פ"א ס"ק ז' האריך בזה דמהראוי לאסור גם לב"נ הנסיובי כיון דאסור להרא"ם משום אבמה"ח א"כ גם עכו"ם אסור ע"ש ובאמת שדבריו תמוהין דמלבד דיקשה לפי דבריו דא"כ מה דחי לסחורה והא אף לעכו"ם אסור משום סחורה וכמו שהקשה בעצמו אף גם דלפ"ז יהי' כל החלב אסור לב"נ משום שקיבל טעם מהמי חלב ולא שייך בב"נ ביטול ברוב דאחרי רבים להטות בישראל נאמר וכמ"ש הפרמ"ג סי' ס"ב להסתפק בזה והארכתי בזה בתשובה אחת דמ"ש הכו"פ שם דגם לישראל ל"ש ביטול משום דנאסר מתחלת ברייתו ותחלת ביאתו לעולם בתערובות כמ"ש המרדכי באמת סותר בזה למ"ש בעצמו בסי' ק"ב לחלק בין היכא דהיתר הי' בפ"ע דבזה מודה המרדכי וא"כ גם כאן הא החלב מותר רק מה שקבלה טעם מהנסיובי שהי' בו בתערובות ובכה"ג מודה המרדכי דמותר וגם מ"ש לעיל נסתר בזה אבל בעכו"ם דלא שייך ביטול בודאי יהי' אסור ורציתי לדחות דא"א לאסור החלב לב"נ דא"כ יקשה מי איכא מידי דהא לישראל החלב עצמו מותר. אבל כ"ז לפלפולא והעיקר כדברי הנוב"י דלב"נ לא נאסר כלל החלב משום אבמה"ח.
3
ד׳ולכאורה רציתי להביא ראיה דגם לב"נ אסור משום אבמה"ח דהרי בחידושי הקשיתי הא דאמרו שם ראי' מעשרת חריצי חלב והא שם הי' למלחמה ובמלחמה מותר כל האיסורים כמ"ש הרמב"ם בהלכות מלכים דבעת שירעבו ויצמאו הותר כל איסורים ובחידושי תורה פרשת ואתחנן הארכתי בזה.
4
ה׳ולפמ"ש יש לומר דכיון דגם לב"נ אסור אבמה"ח פשיטא דלא הותר להם דבר שאסור לב"נ ומי איכא מידי. אבל כ"ז דחוק דא"כ יקשה מה סחורה שייך בזה וכמ"ש הכו"פ וע"כ העיקר כהנוב"י. שוב מצאתי בבשמים ראש בכסא דהרסנא סי' פ"ה שהאריך גם כן דלב"נ לא שייך משום אבמה"ח וגם מצאתי בו הקושיא והתירוץ הנ"ל בהא דיליף מעשרת חריצי החלב ונהניתי ודוק. איברא דלשון הש"ך סימן פ"א ס"ק י"ב דבהס"ד ה"א דהוא כמו אבמה"ח כמו בשר מהחי אבל לבתר דגלי לן קרא דחלב מותר אם כן ש"מ דדוקא בשר מן החי שהוא גופו של חי אסור אם כן מי חלב מותר.
5
ו׳הנה מראש דבריו ניכר דבהש"ס הוה מחשבו לחלב כבשר מהחי ממש וזה שלא כהנוב"י אבל לפענ"ד יש לומר דגם הש"ך כיון דבהס"ד ה"א דאסור כמו בשר מן החי משום דיוצא מהחי והוה אינו זבוח וזה אסור משום אבמה"ח כל שלא נזבח אבל להמסקנא מסיק דדוקא גופו של בשר דיש לו תקנה בשחיטה הוא דשייך בו איסור אבמה"ח אבל חלב דלית לי' תקנתא בשחיטה דהחלב שכבר נחלב ממנו מה יועיל שחיטה דידיה ולכך לא שייך בזה איסור אבמה"ח. ובאמת שהי' תמוה לי מאד הס"ד דהש"ס דהחלב יהי' אסור משום אבמה"ח והא יהיה חמור מהבשר דהבשר מועיל שחיטה משא"כ החלב שכבר נחלב ממנו ומה יועיל שחיטה אח"כ וצ"ל דמכל מקום ה"א דאסור שעכ"פ יצא מן החי ואסור ולכך מסקינן דלא הוה כבשר וכמ"ש.
6
ז׳ובזה מיושב מה שתמה הכו"פ על הש"ך דהרי בחולין כאן אמרינן כל חלב דעלמא לאו כאבמה"ח דמי ושרי ה"ה בזה או דלמא האי אית לי' תקנתא בשחיטה האי ליתא בשחיטה הרי דגם לפי המסקנא חלב הוה כאבמה"ח רק חידוש הוא ולפמ"ש יש לומר דבאמת זה סברת האבעיא אי נימא דבאמת חלב הוה כאבמה"ח דעכ"פ לא נזבח או דלמא כיון דליתא לתקנתא בשחיטה גבי חלב לא אמרינן דהוה כבשר ואף דבאמת קי"ל דהוה ספיקא דאיסורא וכמבואר סי' י"ד הרי דבאמת מספקינן דלמא חלב הוה כאבמה"ח היינו דוקא בבן פקועה דגוף הבשר ליתא לתקנתא בשחיטה א"כ גם החלב מהראוי לאסור דלא שייך לומר דא"כ אין תקנה דהא גם לבשר ליכא תקנה דהוה כשחוטה אבל החלב שלא נזבח הוה עכ"פ אינו זבוח דאינו כגוף הבשר ודוק היטב. וידעתי שיש לפקפק קצת אבל להיות כי גוף הדברים נראים כמ"ש הנוב"י והכסא דהרסנא ע"כ נדחקתי להעמיס גם בדברי הש"ך כן ומסוף דבריו ניכר שראש דבריו אמת וכוונתו הי' כמ"ש ודוק. ובאמת לפענ"ד הי' נראה דמה דס"ד בש"ס לאסור החלב הוא משום דכיון דבאמת יש לחוש שמא הבהמה טריפה ורק דאזלינן בתר רוב והיינו חזקה דאתיא מכח רובא כמ"ש הר"ש דאף חזקה שלא נתבררה הוה חזקה דאתיא מכח רובא ולפי זה כיון דמחזיקין מאיסור לאיסור וא"כ כאן דהבהמה עכ"פ אסורה משום שאינה זבוחה שוב חיישינן שמא היא טריפה ולכך אסרינן החלב ג"כ דכל שלא נשחטה הרי יש לחוש שמא היא טריפה ולכך ס"ד לאסור החלב ג"כ משום אבמה"ח אף שחלב אינו בכלל בשר כמ"ש הנוב"י שם מכל מקום מחזיקין מאיסור לאיסור ובזה ממילא ל"ש לב"נ איסור אבמה"ח גבי חלב דבאמת חלב לא בכלל בשר ורק משום דמחזיקין מאיסור לאיסור חיישינן לטריפה וא"כ בב"נ לא שייך זאת ומיושב היטב הא דקאמר לסחורה והקשה הכו"פ הא גם לב"נ נאסר ולפמ"ש אתי שפיר דלב"נ לא נאסר כלל. אך לפי זה יקשה הא דאמרו בחולין דף ס"ט בבן פקועה דחלבו מאי חלב דעלמא לאו כאבמה"ח דמי ושרי ה"נ ל"ש או דלמא התם אית ליה תקנתא בשחיטה הכא לית ליה תקנתא בשחיטה וקשה הא בן פקועה אין טריפות פוסל בו ואף בן ט' חי שהפריס ע"ג קרקע אין טריפות פוסל בו וא"כ שוב לא שייך לחוש לחלב כלל דאין טריפות פוסל בו ואף דטריפות שהן מחמת שחיטה פוסל בו כמבואר סי' י"ג היינו מדרבנן דוקא ומשום דבעי שחיטה כראוי אבל כאן לענין החלב לא שייך להחזיק איסור דהרי הטריפות אינו מבורר אך י"ל דכיון דאותו אבר שיצא כיון דטעון שחיטה א"כ אפשר דגם טריפות פוסל בו דלזה האבר לא הותר בשחיטת אמו ואם כן כשיהיה בו טריפות יהי' אסור דהרי ע"י אותו אבר יוכל כל הבהמה להטריף וא"כ שוב שייך להחזיק מאיסור לאיסור. אך בגוף הדין צ"ע דמה"ת לחוש לטריפות של אותו אבר כיון דאינו רק אבר אחד ורוב הבהמה היא כשר ודמי למה שנסתפק הבעל עיטור וכן קי"ל בש"ע יו"ד סי' ל"ט סעיף כ' דבעינן שיהיה רוב הסרכא בגב אונה דגם בזה אזלינן בתר רוב אף דלא שייך כ"כ רוב בזה כמ"ש הבעל עיטור והובא ברא"ש וטוש"ע שם וצ"ע בזה ודוק. והנה מה שהקשיתי בחידושי והבאתי לעיל שגם הכסא דהרסנא הקשה זאת בהא דיליף מעשרת חריצי החלב והא במלחמה הותר וכתבתי לעיל דאם נימא דלב"נ אסור לא שייך זאת וכוונתי לדעת ש"ב הגאון בכסא שכ"כ. הנה כעת נסתפקתי לפי זה במ"ש הרמב"ן פ' ואתחנן על פסוק ובתים מלאים כל טוב דיי"נ אסור ול"ש שלל עכו"ם בזה דהוא משום תקרובת עכו"ם ואסור וכעת נראה דהרמב"ן אזיל לשיטתי' דס"ל דיי"נ בשביל תקרובת ע"ז א"כ שוב כיון דגם ב"נ אסור בתקרובת ע"ז לא שייך להתיר משום שלל עכו"ם משא"כ להרמב"ם דס"ל דיי"נ הוא לאו בפ"ע מקרא דישתו יין נסיכם ובתשובה אחת הארכתי בביאור השיטות א"כ לדידיה שייך שלל עכו"ם והנה מ"ש האחרונים ליישב הא דלא יליף מאברהם דהאכיל חמאה וחלב וכתבו דיש לומר דב"פ היתה ועיין נוב"י שם וכו"פ וכסא. ולפענ"ד היא תמוה דלפענ"ד דב"פ לא הותר לב"נ דהא בב"נ במיתה תליא והרי זה הב"פ עכ"פ חי ואם כן ניהו דהוה כאלו כבר נשחט אבל עכ"פ אבמה"ח שייך בזה יותר וא"כ כיון דסבר דב"נ היו ובערביים חשד אותם א"כ היאך האכיל להם החלב אם נימא דגם לב"נ אסור החלב משום אבמ"ה. וכאשר השקפתי בזה מצאתי בשפ"ד סקי"ג סק"ג בסופו שנסתפק בזה אי שייך לומר בזה מי איכא מידי או דלמא כיון דהוא חי לגמרי אסור לב"נ וצ"ע כעת.
7
ח׳והנה במ"ש למעלה בביאור כוונת הס"ד דחלב אסור משום אבמה"ח דשייך לומר מחזיקין מאיסור לאיסור ולכאורה צ"ב הא לא קי"ל דמחזיקין מאיסור לאיסור ואף שהמהרי"ט בתשובה סי' פ"ב בראשונות האריך בראיות דמחזיקין מאיסור לאיסור כל האחרונים דחו זאת אבל באמת גם אנכי הארכתי בחידושי לדחות דברי המהרי"ט עפ"י דברי הרשב"א ביבמות דף ל"א דכל שהאיסור מסתלק מאיליו לא שייך מחזיקין מאיסור לאיסור וכתבתי שם דזה דוקא לאחר שחלף הלך לו האיסור הראשון אבל בעוד שאיסורו הראשון עליו פשיטא דלכ"ע מחזיקין מאיסור לאיסור ולפי זה כאן בעוד שלא נשחטה ויש עלי' חזקת איסור של אינו זבוח פשיטא דמחזיקין מאיסור לאיסור וכעת נראה לי עוד לחלק דכל שבידו להסיר החזקה לא שייך לומר דמחזיקין מאיסור לאיסור דכבר כתבו הפוסקים דחזקה שבידו לשנותה לא אלים החזקה כ"כ ולכך כתבו דחזקת טבל לא אלים כ"כ דבידו להסירה ולפי זה אף אם נימא דכ"ז שלא הסירה מקרי חזקה אלימתא מכל מקום להחזיק מאיסור לאיסור ודאי לא שייך בזה דעכ"פ בידו להסיר החזקה מכל וכל ואיך נוסיף עליו חזקת איסור אחרת שלא הי' עליו ודי שתפקיע עצמה לא שתביא אחרת עלה. ובזה נראה לפענ"ד לדחות כל ראיות המהרי"ט דמה שהביא מירד לטהר מטומאת מת דאמרינן חזקת טומאה טמא וכן מזב שנזקק לזיבה שטמא שרגלים לדבר ש"ה שאין בידו להסיר החזקה הראשונה דכ"ז שלא הגיע זמנו לטהר מטומאת מת לא יש בידו לטהר וכן בזיבה אין בידו להסיר חולי הזיבה ולא סמי' בידו מקריא. ובזה נראה לפענ"ד כוונת הראב"ד פ"ג מק"פ שהבין מדברי הרמב"ם דמחלק בין אם נטמא בטומאת התהום ביום ששי לטומאתו ובין אם נטמא בשביעי והדבר צ"ב דמה חילוק יש ולפמ"ש אתי שפיר דבשביעי דכבר כלה טומאתו ושמשא ממילא ערבא אבל הוא הסיר טומאתו ע"י הטבילה וא"כ לא שייך להחזיק מאיסור לאיסור דמקרי בידו משא"כ בששי לטומאתו דעוד מחוסר זמן ומעשה ולא הוה בידן להסיר הטומאה מאתו וז"ב. ומה שהביא ראיה משחיטה דאמרינן בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיוודע לך במה נשחטה וכי מספקא לן אם שהה או החליד וכבר יצאת מחזקת אבמה"ח לב"נ על ידי מיתה ואפ"ה מחתינן להו איסור אבמה"ח עד שישחטה כראוי אף דנבלה אשתרי לב"נ וע"כ דמחזיקין מאיסור לאיסור ל"ק לפענ"ד דשם כיון דעכ"פ לגבי ישראל אין בידו להסיר החזקה עד שישחטנה כראוי א"כ שייך שפיר להחזיק מאיסור לאיסור עד שיוודע לך במה נשחטה שהרי אין בידו להסיר חזקת איסור אבמה"ח עד שיוודע לך שנשחטה כראוי וזה ברור. ובזה מיושב היטב קושית התוס' בביצה דף כ"ה דלמה לי עד שיוודע לך שנשחטה כראוי כיון דחזינן שמתה אם כן נסתלק איסור אבמה"ח וכפי הנראה כוונו לקושית המהרי"ט הנ"ל דאין מחזיקין מאיסור לאיסור ועיין שב שמעתא שמעתא ה' פרק ב' ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דעל כל פנים כל שאין בידו לסתור החזקה עד שישחט כראוי שפיר מחזיקין מאיסור לאיסור ודוק.
8
ט׳ומה שהביא מב"ב דף קל"ה דאמרו אם הקלו בשבויה ניקל באשת איש אלמא משום דמחזיקין מאיסור לאיסור לכך אסרינן. ולפמ"ש אין ראיה דעכ"פ אין בידה להסיר החזקה דהגירושין אינם בידה ואף דבידו לגרשה מכל מקום היא בחזקת א"א ומכ"ש מיתה דאין בידה ולכך הוה בחזקת א"א. איברא דמכל מקום מהראוי להאמין למה שאמר בשעת מיתה דאין לו אחים דהי' בידו להסיר החזקה ואם נימא דהאי חדא ועוד מצרך צריכי הוה אתי שפיר דעכ"פ טעם הראשון נדחה אבל אם נימא דהאי חדא ועוד הוא שני טעמים ועיין כתובות דף י"ד גבי ארוס וארוסתו ודף פ"ה שם גבי ר' מיאשא שנחלקו בזה א"כ הי' בידו להסיר החזקה וצ"ל דלא מקרי בידו כ"כ שלא רצה לאסרה לכהן ושפיר מחזיקין מאיסור לאיסור. וגם נראה לפענ"ד דשם לא שייך דאין מחזיקין מאיסור לאיסור דזה דוקא בשני חזקות מחולפות אבל כאן החזקת אשת איש עוד לא סר ממנה והרי היא בחזקתה עד שיוודע שנפקע חזקת אישות שלה וז"ב. ובזה הן נסתר מחמתו מה שהאריך בש"ש הנ"ל פ"ד להביא ראיה דמחזיקין מאיסור לאיסור מדברי התוס' בכתובות דף ע"ה גבי ר"י קיהה וטהר שכתבו דטעמא דרבנן דמטמא דמיירי שנזקק לטומאה וקודם שנטהר נולד בו ספק אחר ושפיר טמא הרי דמחזיקין מאיסור לאיסור ולפמ"ש אתי שפיר דאטו בידו להסיר החזקת טומאה הראשון ושפיר מחזיקין מאיסור לאיסור וזה ברור. ובזה נראה לפענ"ד ליישב דברי הפוסקים הרר"י והרשב"א דבכל ספק השקול טריפה ולא מוקמינן אחזקת שחיטה דלא נודע אי נשחטה כראוי ותמה המהר"ם לובלין בתשובה סי' ס"ו דא"כ אמאי מותר בחלב וגבינות בבהמה שנמצאת טריפה ולא נודע מתי נטרפה ומוקמי בחזקת היתר ואמרינן דהשתא היא דנטרפה והא בספק השקול לא מוקמינן בחזקת היתר. ולפמ"ש י"ל דכל הטעם של הרר"י והרשב"א הוא דס"ל דמחזיקין מאיסור לאיסור והיינו חזקת אבמה"ח הקדום ואף דבידו להסיר החזקה ע"י שחיטה ס"ל דכל שאין בידו להסיר החזקה מכל וכל דעכ"פ אם נמצא טריפה ניהו דאהני השחיטה להוציאה מידי נבלה אבל לא אהני השחיטה לגמרי דעכ"פ אסור באכילה משום טריפות בכה"ג שפיר מחזקינן מאיסור לאיסור דלא הוסר האיסור הראשון מכל וכל דגם אבמה"ח הוא בכלל טריפה ואף דמכל מקום הוסר החיות ועכ"פ אבמה"ח לא שייך מכל מקום ס"ל לאלו הפוסקים דגם בכה"ג כל שאין בידו להסיר החזקה מכל וכל מחזיקין מאיסור לאיסור דע"י שנחזיק בחזקת טריפה נתחזק האיסור הראשון.
9
י׳ומעתה בחלב דלא שייך ביה אבמה"ח וכמ"ש הש"ך דלפי המסקנא דוקא בשר אסור באבמה"ח משא"כ חלב ואם כן לא שייך בזה מחזיקין מאיסור לאיסור וזה ברור ועיין בש"ש שם פ"ט שכתב כיוצא בזה. ובזה יש לומר פרפרת נאה בהא דאמר הש"ס כל חלב דעלמא חידוש הוא ושרי ה"נ ל"ש א"ד התם אית לי' תקנתא לאיסורא בשחיטה הכא לית ליה תקנתא לאיסורא בשחיטה והדבר תמוה לפענ"ד דמה מועיל להחלב הך תקנתא דבשחיטה דהא החלב שכבר נחלב בעודה בחיותה לא יצאת מידי אבמה"ח ואף דאיסור אבמה"ח קיל דיש תקנה לה בשחיטה אבל לאותו החלב דמי שפיר לאיסור יוצא דכשם דביוצא ל"מ שחיטה לאותו אבר כמו כן בחלב ל"מ השחיטה להוציאה כל שכבר נחלב. ולפמ"ש אתי שפיר דלפמ"ש עיקר הטעם משום דמחזיקין מאיסור לאיסור ולפי זה לפמ"ש דכל שבידו להסיר החזקה לא שייך מחזיקין מאיסור לאיסור א"כ שפיר אמר דבשלמא כל חלב דעלמא נפקע האיסור ע"י שחיטה משא"כ בזה דלית ליה תקנתא בשחיטה ושפיר מחזיקין מאיסור לאיסור וז"ב ודו"ק היטב וגם בנדון דמהרי"ט י"ל דמחזיקין מאיסור לאיסור וז"ב ודו"ק היטב ועפ"י הטעמים שכתבתי לעיל דלא היה בידו להסיר החזקה לגמרי דלא רצה לאסרה על כהן ושפיר מחזיקין מאיסור לאיסור וצדקו דברי המהרי"ט ולא מטעמו ועיין תוס' חולין דף ס"ד ד"ה שאם ריקמה שכתבו בשם בה"ג דסד"א דביצה יהי' אסור משום דיצא מן החי וכמו בחלב ולפמ"ש צ"ל דמחזיקין מאיסור לאיסור ושמא טריפה היא ואף דולד טריפה כשר דלענין זה יש לו חיותא בפ"ע ועובר לאו ירך אמו כמבואר ביו"ד סי' ע"ט מכל מקום ביצה דגדילה באיסור אסור וכדאמרו בחולין דף נ"ח ועיין ש"ך שם וביצת טריפה אסורה מן התורה ועיין תוס' שם ומצאתי בטורי אבן באבני מלואים בחגיגה דף ד' שכתב ליישב קושית התוס' דלכך בהמה בחייה בחזקת אבמה"ח עומדת משום דמחזיקין מאיסור לאיסור ולפמ"ש למעלה אתי שפיר סברת התוס' דלא שייך מחזיקין מאיסור לאיסור כיון דיכול להסיר החזקה רק דזה באמת כוונת הש"ס עד שיוודע לך שנשחטה כראוי ודו"ק. והנה בגוף דברי הש"ס דיליף מעשרת חריצי חלב ק"ל כעת דהרי בתרגום יונתן וברש"י ורד"ק כתבו דחריצי חלב היינו גיבני דחלבא קשה א"כ לשיטת הרא"ם דנסיובי דחלבא אסור משום אבמה"ח דחלב חידוש הוא ולפי שיטת הרבה פוסקים וגם הטור לפי הבנת הב"י היינו גם מה שעושין הגבינה ממנה זה ג"כ מקרי נסיובא דחלבא ואסור א"כ קשה גם אם נימא דחלב מותר הא חריצי חלב אסור משום אבמה"ח וצע"ג וכמדומה שבכסא הרגיש בזה ואינו ת"י ועיין ב"מ סי' תל"ז ומ"א ס"ק ד' ולפענ"ד ביאור כוונת המ"א דבאמת בחזקת טריפות לא אתחזיק כלל מעולם רק בחזקת אבמה"ח רק דמחזיקין מאיסור לאיסור וכל שכבר נשחטה ואזל חזקת אבמה"ח שוב לא שייך כלל חזקת טריפות דלזה לא אתחזיק כלל מעולם כנלפענ"ד ברור ונכון. ודרך אגב אזכיר בהא דמבואר המעושן והמבושל בחמי טבריא דפטור אבל אסור והיא מהירושלמי בנדרים וכתב הה"מ שספק אם חמי טבריא חשוב בישול וכשלמדתי זאת עם תלמודיי בחורף שנת תרט"ז הקשה אותי ש"ב החריף מוה' אברהם לבוב ני' דלמה יפטור דבשלמא בשבת יש לומר דשאני חמי טבריא דאינו תולדת אש אבל בב"ח מה נ"מ כל שהוא דרך בישול אסור. והשבתי דהא התורה הוציאה אכילה בלשון בישול וכל שאינו דרך בישול מותר והיינו כל שאינו חייב אבישול לא חייב על אכילה ג"כ וכעין דאמרו במבשל חלב בחלב כיון דעל אכילה לא לקי גם על הבישול לא לקי וה"ה להיפך וא"כ שוב כיון דחמי טבריא לא מקרי בישול ואינו לוקה משום לא תבשל דעל הבישול הוא דומה לבישול דשבת ולכך גם על אכילה לא לקי. ובזה נראה דמ"ש בטור וש"ע והוציא הכתוב האכילה בלשון בישול לומר לך דאינו חייב רק דרך בישול אין הכוונה בנ"ט כדרך שאמרו בחולין דף ק"ח דרך בישול אסרה תורה רק על ענין הבישול שחייב בבישול שבת וכדומה. ובזה ניחא מ"ש הב"י מקורו מהת"ה ולכאורה הוא ש"ס מפורש ולפמ"ש אתי שפיר. אבל עיינתי ברשב"א בת"ה ולא משמע כן וצ"ע
10
י״אוהנה בהך דהמבשל חלב בחלב דאמרו שם דנחלקו באחע"א ואח"כ מסיק דעל אכילה בודאי לא לקי לכאורה קשה דלמה לא נוקי דפליגי במבשל חלב בחלב ח"ש דמצד תרבא הי' שרי דאינו רק ח"ש ושפיר חל איסור בב"ח דעל ח"ש אחע"א כמ"ש התוס' בשבועות כ"ד ובב"ח חייב בחצי זית בשר וחצי זית חלב כדאמר לוי בחולין דף ק"ח וכעין זה הקשה בכו"פ ריש סי' פ"ז. ואמרתי בזה דכל הטעם דחל על ח"ש לחד תירוצא בתוס' בשבועות הוא משום דאינו מפורש בתורה וזה בשאר איסורים אבל בתרבא דמפורש כל אוכל חלב אף בחצי שיעור לא חל דמה"ט חידש הר"ש פ"ב דטבול יום דדיקולא בתרבא חצי שיעור ע"י תערובות אסור וכמ"ש בתשובה ואכ"מ ובלא"ה יש לומר דבב"ח כל שכבר נאסר אינו בגדר בב"ח דשניהם היתר והתורה אסרה החיבור ביחד וכעין שכתב הכו"פ בביאור דברי הנקודה הנפלאה של הרמב"ם ודו"ק היטב. והנה במ"ש למעלה דאינו דרך בישול כיון שגם מי חלב יש לו אותו טעם ואפ"ה כשר וא"כ אינו מרגיש החלב האסורה בשנת תרט"ז ה' בשלח מצאתי בתוס' בחולין ק"ט ע"ב ד"ה ההוא לקדירה במ"ש דהחלב של הכחל עם בשר אחר נשתנה הטעם ואסור אבל בכחל עצמו מותר אף שחזר ונבלע ולא נודע הטעם ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת אותו חלב שכבר הי' מתחלה חלב מותר ל"ש דרך בישול אבל בבשר אחר אסור דהא ניכר הטעם של החלב. ובזה נראה לפענ"ד ליישב מ"ש הרמ"א סי' צ' סוף ס"ג דכחל קודם צלייתו אף שהניחו יום שלם בחלבו שרי ולא שייך כבוש כמבושל ושאר בשר בחלב שחוטה שייך כבוש כמבושל. והטעם נראה לפענ"ד דהא בעי דרך בישול בנ"ט והרי אותה כחל בחלבה ל"ש נו"ט דטרם שפירש הי' ג"כ אותו טעם ואפ"ה שריא א"כ לא שייך דרך בישול וא"כ מכ"ש דלא שייך כבוש כמבושל בזה משא"כ בשאר בשר דשייך כבוש כמבושל ומה שהקשה הט"ז דגם בשאר בשר בחלב שחוטה הו"ל גזירה לגזירה והקשה בדג"מ מהך דבר גוזלא דנפל לכמכא דלא שרי' רק משום שנאכל מחמת מלחו אף דהוה גזירה לגזירה. לפענ"ד יש ליישב דשם מיירי אם בא לאכלה אח"כ ע"י בישול ואז יאסר הגוזל משום דבלע כומכא ונתבשל בתוכו אבל בשר שחוטה שנכבש בחלב דרצה הט"ז להתיר הוא כשכבר נתבשל ולא יבא לידי בישול עוד. והנה הקשה ע"ז ש"ב החריף מוה' אברהם לבוב ני' דאכתי יקשה מהא דאמרו שם וה"מ חי אבל צלי בעי קליפה והא בצלי שוב הו"ל גזירה לגזירה. אבל לפענ"ד נראה דלענין קליפה שוב הו"ל כבוש כמבושל מה"ת דדוקא לענין שיתבשל כלו ע"י הכבוש לא נחשב כבוש כמבושל אבל כ"ק מבשל הכבוש ונאסר כנלפענ"ד. אך בגוף הקושיא עיין נקה"כ מ"ש ועיין בט"ז סי' צ"ח ס"ק ה' ולפענ"ד יש לומר בפשיטות דשני גזירות שנגזרו כל אחת בפ"ע רק שנזדמנו יחד בענין אחד לא שייך גזירה לגזירה עד"מ כאן דכבוש כמבושל בשאר איסורים הוא מה"ת לא שייך בזה גזירה לגזירה ודוקא דכל דהשני גזירות הם רק גזירות באותו ענין שייך גזירה לגזירה וזה כלל חדש וצריך ביקור בספרים
11
י״בוהנה בשנת תרכ"ד א' ויקרא למדתי מסכתא בכורות ובדף ל"ד ע"ב אמרו אבעיא להו יטהר תנן או ויטהר תנן למאי לחתן וכו' וצ"ל אם נימא דמחזיקין מאיסור לאיסור וכמ"ש התוס' בכתובות דף ע"ה לענין נגע א"כ נ"מ כגון שנולד לו ספק נגע אם נימא דיטהר תנן א"כ תיכף בשעה שנולד לו ספק נגע טהור מן הראשונה א"כ שוב הו"ל רק ספק נגע ולא מחזיקין מאיסור לאיסור וא"כ אין לו דין נגע רק ספק נגע אבל אם ויטהר תנן שוב מחזיקין מנגע לנגע והו"ל חזקת טומאה בודאי. מיהו יש לומר דאם נימא דיטהר תנן והו"ל רק ספק נגע שוב נעמיד אותו בחזקת טהרה שוב לא נטהר מן הראשונה דהא יטהר תנן וצריך שיולד לו נגע אחרת וכל שספק נגע לא נולד לו נגע דהא מעמידין בחזקת טהרה ודו"ק. והנה בשנת תרכ"ז ג' לך למדתי טור אהע"ז סי' וא"ו ושם מבואר דספק חלוצה מותרת לכהן ולכאורה אם נימא כהמהרי"ט דמחזיקין מאיסור לאיסור א"כ ניהו דחליצה אינו רק דרבנן והו"ל ספק דרבנן הא ספק דרבנן באתחזיק איסור הוא אסור כמבואר ביו"ד סי' ק"י בשם הרשב"א וא"כ כאן ג"כ סד"ר באתחזיק איסור אסור ועיינתי במקור הדין והב"י ציין בפ' כיצד והוא שם דף כ"ד קדמו וכנסו אין מוציאין מידם ואמרו הטעם דחליצה דרבנן ושם הדבר נכון דשם הספק אי שפיר קמייבם וא"כ לצד הספק דשמא מייבם כהוגן ודאי הו"ל ספק דרבנן לקולא כיון דממנ"פ עומדת או לחלוץ או לייבם אבל החזקת א"א הלך לו. ובזה מיושב קושית התוס' שם לענין מת בתוך שלשים יום דאם אשת כהן הוא לא תחלוץ והא הו"ל ספק חליצה. ולפמ"ש אתי שפיר דשם ספק חלוצה היא ואתחזיק איסור לכך לא תחלוץ ואסורה לכהן דעדיין יש חזקת א"א עליה ודו"ק והש"ע שסתם הדברים צ"ע. שוב עיינתי ושם כבר נתקדשה לכהן ואפ"ה אמרו דלא תחלוץ ומיהו כל שספק הוא אם נפל הי' שוב היתה אסורה משום חזקת א"א והיאך מותרת לכהן ע"כ אמרינן דלא תחלוץ ואנן מחזיקין אותו שהוא ב"ק ואז נתבטל חזקת א"א שמקודם אבל אם נצריך אותה חליצה שוב תהי' חזקת א"א ומחזיקין מאיסור לאיסור ודו"ק היטב. שוב ראיתי דיש לדייק בהא דאמר הש"ס שם ספק חליצה לא גזרו בה רבנן וקשה למה לא נקטו סד"ר הוא ולקולא כדאמרו בכמה מקומות והעיר בזה בספר ישרש יעקב ולפמ"ש י"ל דסד"ר לחוד לא סגי דהא איתחזיק איסור ומחזיקין מאיסור לאיסור ולכך אמר דחליצה דרבנן ובספק לא גזרו שיהי' מחזיקין מאיסור לאיסור וזה לא גזרו נמצא כבר חלף הלך לו חזקת איסור הקודם ושוב לא נשאר רק סד"ר ולקולא ודו"ק. עוד נראה לי להעמיק בדבר מה שאמר לא גזרו בהו רבנן ולא אמר סד"ר ולקולא דהנה ספק איסור דרבנן לקולא שייך בשיש ספק איסור דרבנן אבל כאן הוא להיפך שיש כאן ספק מצוה דאורייתא אם צריך ליבם ומקיימין מצות יבום דאורייתא רק שיש ספק שמא יש איסור חליצה ובכה"ג לא גזרו רבנן בשביל איסור ספק דרבנן לבטל ספק מצות יבום בכה"ג לא גזרו בהו רבנן. ובזה ממילא מיושב קושית התוס' דאשת כהן לא תחלוץ דשם ספיקא דרבנן ולקולא וא"צ חליצה מן התורה ולמה תחלוץ ולעשות ספק דרבנן בידים וז"ב. ובזה מיושב מה שהקשה שם בישרש יעקב דלמה לא חלקו בין באו בב"א דיאסר כמו כל באו בב"א אף בטומאה דרבנן ולפמ"ש י"ל דכאן כל שיש ספק תורה לא משהינן ספק מצות תורה בשביל ספק איסור דרבנן ודו"ק. והנה לפמ"ש רש"י דלא גזור רבנן להוציא מספק ומשמע דוקא להוציא אבל לכתחלה אסורה וכ"כ הח"מ ס"ז ס"ק א' א"כ ל"ק קושיתי דבאמת סד"ר ל"ש כאן דהא אתחזיק איסור א"א ומחזיקין מאיסור לאיסור רק בעבר ונשא בודאי פקע איסור א"א להחזיק מאיסור לאיסור דכל שכבר נשאת לשני שוב אסורה לראשון ג"כ. ובזה מיושב קושית התוס' דבאמת לכתחלה אסורה להנשא והתוס' שהקשו משמע להו דגם לכתחלה תנשא וע"כ דברי הח"מ צ"ע דמדברי התוס' לא משמע כן והב"ש העתיק דברי התוס' על הש"ע וז"א דלפמ"ש הש"ע אין מקום לקושית התוס' וכמ"ש ודו"ק כי הוא ענין נכון:
12