שואל ומשיב מהדורא רביעאה ג׳:קכ״הShoel uMeshiv Mahadura IV 3:125
א׳לחכם אחד.
1
ב׳ע"ד מה ששאל אם יש להוסיף בר"ה מחול על הקדש כמו בשאר יו"ט הנה לכאורה לא הבינותי מקום ספק שלו דמ"ש ר"ה משאר יו"ט.
2
ג׳וכאשר עיינתי בזה מצאתי בשו"ת מהרי"ל סי' ל"ג הובא באחרונים וז"ל וכן ראיתי למהר"ש שמתיר לאכול בערב ר"ה מבעוד יום ומהר"א מווינא כתב בנימוקו ויש שאין אוכלין ביום כדי שלא יוסיפו מחול על הקדש בהאי יו"ט משום דיומא דדינא הוא וכמדומה שכן הורה מהר"ם ממגענצא ועל טעם זה תמהתי דהא כבר קדשהו בתפלה ושמא על הכוס עיקר דהוה דאורייתא עכ"ל מהרי"ל ומשמע דמודה עכ"פ דאין להוסיף מחול על הקדש משום דיומא דדינא הוא רק דקושייתו דהא כבר התפלל וכבר עשאו קודש בתפלה והנה שו"ת מהרי"ל אינו ת"י רק כפי מה שהובא באחרונים ולא ידעתי על מה קאי אם אכילת רשות או לענין סעודת מצוה דהיינו כיון שמתענין בער"ה אם נזדמן לו סעודת מצוה מתפלל ערבית מבע"י ואוכל כיון שיו"ט הוא או כיון שאסור להשלים התענית בערב יו"ט דעת המהר"ש שיאכל מבע"י שלא להשלים ועיין מג"א סי' תקפ"א ס"ק י' מ"ש בשם הלבוש ובאמת בגוף הדין שכתבו הקדמונים דאין אוכלין ביום משום דיומא דדינא הוא באמת שטעם חלוש הוא והרי אנו מכבסין ומסתפרין בר"ה מפני שאנו בטוחים שיוציא לאור דינינו ויצדקנו במשפט כמ"ש הטוש"ע סי' תקפ"א ועיין ט"ז שם ס"ק ח'. אמנם לפענ"ד נראה דבר חדש דהנה הרר"י בפרק תפלת השחר כתב שי"א דיו"ט של ר"ה כיון דתלוי בר"ח אם טעה ולא הזכיר של ר"ה בערבית אין מחזירין אותו דכר"ח דיינינן ליה ונוכל לומר שאעפ"י שתלוי בר"ח כיון שהוא יו"ט ומצות יו"ט אלימא טפי שיש בה איסור מלאכה מה שאין כן בר"ח וכו' יותר יש לנו לדון אותו כמו יו"ט מלדון אותו כמו ר"ח ע"ש ולפ"ז ל"מ להי"א דאין מחזירין אותו דכר"ח דיינינן לי' דתלוי בר"ח א"כ הא לא מצינו בר"ח דצריך להוסיף על ר"ח אלא אף לפי מה שחולק עליהם הרר"י וכתב דיו"ט הוא עכ"פ משמע שא"צ להוסיף דאל"כ מה ענינו לר"ח דבר"ח ודאי א"צ להוסיף וביו"ט צריך להוסיף וא"כ ודאי צריך לחזור דע"כ משום קדושת יו"ט קאתינן עלה וע"כ דגם הרר"י ס"ל דא"צ להוסיף בר"ה מחול על הקודש ומכאן יצא להראשונים שכתבו שאין לאכול ביום כדי להוסיף דאין מוסיפין בר"ה. ובזה נ"ל ליישב דברי המהרי"ל התמוהין שהקשה דהא כבר קדשהו בתפלה ושמא על הכוס עיקר דהוה דאורייתא והדבר תמוה דאף דנימא דהמהרי"ל ס"ל דקדוש יו"ט ג"כ הוה דאורייתא וכמ"ש בשטה מקובצת פ"ק דביצה מ"מ על הכוס ודאי דהוה מדרבנן ועיין מג"א סי' ער"א ס"ק א' וכבר תמהו עליו האחרונים בזה ולפמ"ש י"ל דבר חדש דאף דבכ"מ ואף בשבת התפלה הוא עיקר והכוס אינו רק דרבנן מ"מ בר"ה שאני דמתפלה אין ראיה די"ל דמשום ר"ח אתינן עלה והרי מטעם זה היה דעת הי"א בהרר"י דאם לא הזכיר של יו"ט אין מחזירין וא"כ אינו ניכר שהוא יו"ט ולכך העיקר הוא בכוס דבזה ניכר שיו"ט הוא דבר"ח א"צ כוס.
3
ד׳אמנם לפי זה צ"ע בהא דאמרו בנזיר דף ד' מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות ועיין רש"י ותוס' שהקשו דעל הכוס ודאי אינו רק דרבנן ולפמ"ש המהרי"ל היה מקום לאוקמא בר"ה דעל הכוס הוה דאורייתא וצ"ע עכ"פ יהיה איך שיהיה דברי הקדמונים במהרי"ל יש להם יסוד חזק בדברי הרר"י. ובאמת שלפענ"ד יצא להם להי"א דעיקר הר"ה תלוי בר"ח מהא דאמרו בר"ה דף י"ט ות"ל דהו"ל יום שלאחר ר"ח ומשני ר"ח דאורייתא וכו' וקשה למה אמר דהו"ל יום שלאחר ר"ח ולא אמר יום שלאחר יו"ט ולהס"ד גם בדאורייתא צריך חיזוק וע"כ דמשום יו"ט לא אכפת לן ועיקר תלוי בר"ח ולדעתי זה דעת הגאונים שאמר יש מצוה להתענות בר"ה ובאמת שדבריהם תמוהים דאנה מצינו שיהיו מתענים וכמ"ש הרא"ש סוף ר"ה. ולפמ"ש י"ל דסברי שעיקר היו"ט תלוי בר"ח וכיון שכן קיל להו האי יו"ט דאינו רק משום ר"ח וסברי כיון דיום הדין הוא מותר להתענות בר"ה. שוב ראיתי בשו"ת שאגת אריה סי' ק"א שהעיר בזה וע"ש בסי' ק"ב אבל לא זכר שם דברי הרר"י דרק מחמת ר"ח הוא ומיושב קושייתו שפיר וכמ"ש עכ"פ דברי הקדמונים נכונים ועיין בר"ה דף ח' ע"ב וקדשתם את שנת החמשים יכול כשם שמתקדשת והולכת מתחלתה כך מתקדשת בסופה ואל תתמה שהרי מוסיפין מחול על הקדש וכו' ואי נימא דבר"ה אין מוסיפין על הקדש בתחלתו א"כ ממילא מכ"ש דאין להוסיף לאח"כ וע"כ דמוסיפין גם בר"ה והיא לכאורה ראיה נפלאה דמוסיפין ויש לדחות ודוק. והנה דרך אגב אבאר בהא דאמרו בר"ה דף ט' דלר"י נפקא ליה מוסיפין מחול על הקדש מועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש יכול בתשעה ת"ל בערב אי בערב יכול משתחשך ת"ל בתשעה הא כיצד מתחיל ומתענה מבע"י וכו' וקשה לפמ"ש התוס' בזבחים דף ס"ו בהא דאמרו לא יבדיל א"צ להבדיל וכתבו התוס' דדוקא במקום שהי' מסתבר לולא הקרא שלא יהיה כן י"ל דקרא קמ"ל שהרשות בידו ולפי זה מנ"ל דועניתם מורה שמחויב להוסיף מחול על הקדש דלמא הכוונה דרשאי להוסיף על הקדש דה"א דאין רשאי להוסיף דבאמת עיוה"כ מצוה לאכול וע"ז קמ"ל דרשאי. אך ז"א דמהיכן יצא לנו דמצוה לאכול בעיוה"כ הוא משום דדריש חייא בר רב דכתיב ועניתם וכו' בתשיעי מתענים וכו' ואם כן זהו לר"ע דועניתם את נפשותיכם לא דריש להוסיף מחול על הקדש אבל לר"י שוב אין מצוה להתענות וא"כ שוב ועניתם את נפשותיכם מורה על חיוב ועיין ט"ז א"ח סי' תר"ד ס"ק א' שפירש דמה דאמרו וכי בתשיעי מתענים היינו כיון דכתיב מערב עד בקר ממילא משמע ולא יותר והוא תימה דאם כן מנ"ל להוכיח דלמא באמת דרשינן ועניתם שמוסיפין מחול על הקדש ומערב עד ערב מורה באמת שצריך להוסיף גם ביציאתו כדדריש ר"י אך נראה דעיקר קושית הש"ס דכל מה שמוסיפין ע"כ דחשבון זה נוסף על יום העשירי אבל בתשיעי אין מתענים. ובזה מיושב היטב מה שתמהו על הפוסקים דקיימא לן כחייא בר רב וקיי"ל דמוסיפין מחול על הקדש וכבר תמה הב"י בסימן תרי"א ע"ז ועפ"י בר"ה שם ולפמ"ש י"ל דבאמת מועניתם בתשעה למדנו דמוסיפין כר"י רק דמ"מ קשיא ליה שפיר לחייא דאכתי לא א"ש הך דועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש דבתשיעי אין מתענים והך ההספה נחשב לעשירי ומזה דריש להך דנחשב כאלו התענה תשיעי ועשירי והש"ס לא קאמר רק דר"ע דלית ליה תוספת דריש ועניתם את נפשותיכם רק על חייא בר רב והוא פריך וכי בתשיעי מתענים דבאמת לא ס"ל ההוספה אבל מ"מ אנן בדידן מצינן למפסק כר"י וכחייא בר רב וכמ"ש. ובגוף המאמר מה דנחשב כאלו התענה תשיעי נראה לפענ"ד לפמ"ש הריב"ש בתשובה סימן תר"י והביא דברי הכוזר שהאכילה ביום שמצוה לאכול נחשב כ"כ מצוה כמו אם מתענה ביום שצריך להתענות וא"כ זה שאמרו וכי בתשיעי מתענים אלא כל האוכל ושותה בתשיעי אם אוכל ושותה בשביל קיום מצות ד' נחשב כאלו התענה תשיעי ועשירי וגם כשם שמצוה להתענות בעשירי כך מצוה לאכול בתשיעי ואם כן מקיים מצוה בשניהם ודוק היטב. נחזור לענינינו בדברי המהרי"ל הנ"ל והנה למעלה נסתפקתי בכוונתו וכעת ראיתי שכוונתו פשוטה עפמ"ש בס"ח סי' רס"ט שבליל שבת צריך שיהיה גמר הסעודה בלילה ורש"ל נהג שלא אכל בליל שבת עד שחשיכה והט"ז בסי' רצ"א ס"ק ז' כתב כיון דתוספת מחול על הקדש דאורייתא ע"כ יצא שפיר אפילו גמר קודם הלילה ואני כתבתי על הגליון בזה"ל עיין לקמן סי' תע"ב בט"ז ס"ק א' וצ"ע ועיין תוס' פסחים דף צ"ט ע"ב ד"ה עד שתחשך ודוק ועמ"א סי' רס"ז ס"ק א' ועיין בר"ן פרק ע"פ גבי שבת אינו קובע ודוק. ולפי זה נ"ל דהמהרי"ל סבירא ליה דיכול לקדש ולאכול בכל יו"ט מבע"י דתוספת יו"ט הוא גם כן דאורייתא ועל זה כתב המהרי"ל דמ"מ בר"ה דהוה יומא דדינא אין להוסיף מחול על הקדש ואין לקדש ולאכול מבע"י זה פשטת דברי מהרי"ל. איברא דגוף הט"ז דתוספת מחול על הקדש דאורייתא היא תמוה ועיין בב"י סי' רס"א ומיהו למאן דיליף עצם עצם דעת הלבוש דיליף תוספת שבת מק"ו דיוה"כ ותוספת שבת דאורייתא. ובחידושי אמרתי בזה ראיה נפלאה דבר"ה ל"ש תוספת מחול על הקדש דהנה בהא דאמרו בפסחים דף מ"ז יש חורש תלם אחד וחייב משום שמונה לאוין וחשיב שביעית ויו"ט והקשה בשו"ת שאגת אריה ובשעה"מ פ"ח ממ"א הקשה דאיך חל איסור יו"ט על שביעית הא שביעית חל מקודם וכתבו דמיירי בי"ט של ר"ה ובעשר נטיעות מיירי דמותר לחרוש בשבילו בערב שביעית עד שביעית ואם כן בר"ה בא איסור יו"ט ושביעית בבת אחת ע"ש ולפי זה לכאורה יקשה דאם נימא דתוספת יו"ט דמי לתוספת שבת ומדאורייתא חל אם כן שוב איסור יו"ט קדים והיאך חל איסור שביעית על איסור יו"ט ויו"ט עשה ול"ת ושביעית לא מצי לחול וע"כ דבר"ה לא שייך תוספת מחול על הקדש והיא ראיה נפלאה. הן אמת דהאליהו רבא סי' ס"א ביאר דדוקא בשבת הוה דאורייתא דאיסור מיתה היא ולא יו"ט דהוה איסור לאו ואם כן שפיר מצי חל שביעית על ר"ה דל"ש תוספת יו"ט כלל. מיהו אכתי קשה כיון דעל כל פנים מדרבנן חל קדושת יו"ט בתוספת יו"ט ואם כן היאך מצי חל אחר כך איסור שביעית בר"ה עצמה ואף דמודינא דאיסור תורה יכול לחול על איסור דרבנן היינו כשחל בב"א ורק למ"ד דאף בב"א בעינן מוסיף או כולל שפיר דאורייתא על דרבנן מקרי מוסף דחמיר איסורא אבל בשכבר חל האיסור דרבנן ואסמכיה אקרא דלא תסור ולשיטת הרמב"ן הוא לאו מפורש איך מצי לחול האיסור תורה שבא אחר כך וגם איסור דרבנן יש בו עשה ול"ת של דבריהם כמ"ש הר"ן בפ"ד מר"ה גבי שופר חוץ לתחום וכדומה מהשבותים ע"ש ובמ"א סי' תמ"ו ואם כן פשיטא דלא מצי לחול ול"ד להא דאמרו בתמורה דף כ"ה דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין היינו כשכבר חל דברי הרב אבל כאן דברי התלמיד קודם והתורה צותה לעשות סייג ולא תסור וע"כ דבר"ה בודאי לא מצי לחול דל"ש תוספת והיא ראיה נפלאה לפענ"ד. ובזה נראה לפענ"ד הא דמקשה הש"ס בפסחים דף מ"ז שם אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכיסוי דם צפור והיא תימה דהכי בשביל דאמרינן הואיל לא לתחייב על חרישה בשביל דאם לא הי' לו עפר אחר ונזדמן לו עוף וחיה היה העשה דוחה ל"ת אבל כעת אין כאן עשה וכבר נתקשה בזה בטורי אבן בחגיגה דף י"ח באבני מלואים שם וגם הקשו התוס' דהו"ל עשה ול"ת ולפמ"ש א"ש דהכי מקשה דבאמת קשה היאך מצי איסור יו"ט לחול על שביעית וע"כ דמיירי בר"ה של שביעית דחל בב"א וא"כ כיון דאם הי' מזדמן לו דם צפור הי' חזי לכסוי ניהו דאין עשה דוחה ל"ת עכ"פ קיל האיסור ולשיטת הריב"א עכ"פ כשעבר ודחה אינו לוקה וא"כ עכ"פ קיל איסורי' משביעית ושוב לא מצי לחול דהו"ל קל על חמור. ובזה מיושב היטב הא דפריך וכתישה ביו"ט מי שרי ותמהו בתוס' דאטו חרישה מי שרי רק דדחי א"כ גם הכתישה דחי וכבר הארכתי בזה בהרבה תשובות. ולפמ"ש א"ש דשוב באמת גוף החרישה אסור ומצי חל דל"ש לומר דקיל איסורא דהא באמת החרישה בעצמותה עדן לא מועיל לכיסוי וצריך לכתשה וא"כ עכ"פ החרישה מצי חל על איסור שביעית וז"ב
4
ה׳ובזה נראה לפענ"ד דבר נחמד מה שהקשה רש"י דאמאי לא תני שבת ולפמ"ש א"ש דכיון דע"כ מיירי בר"ה דאל"כ לא מצי חל על שביעית דקדים וא"כ ע"כ דהקושיא היא דלתני שבת דהיינו כשחל יו"ט של ר"ה בשבת וכ"כ בשעה"מ. ולפ"ז נראה לפענ"ד דאם היה חל בשבת וא"כ למ"ד דיליף מעצם עצם ותוספת שבת דאורייתא בזה נראה לפענ"ד דגם קדושת יו"ט היה מצי לחול דאף אם נימא דתוספת יו"ט לאו דאורייתא היינו כשאינו רק יום טוב אבל כאן כיון דנוסף עליו קדושת שבת אם כן אטו קדושת שבת לעצמה אהני וליו"ט לא אהני וכדאמרו בזבחים דף צ"א וא"כ שוב חל יו"ט מקודם ולא מצי איסור שביעית לחול וגם עכ"פ מצד שבת קדים וגם אם נימא דבר"ה ל"ש זאת היינו משום דדינא קשיא הוא אבל בשבת שחל ביו"ט של ר"ה דהדינים נמתקים בשביל קדושת שבת פשיטא דצריכין להוסיף מחול על הקדש ולא בשביל ר"ה יהיה מותר התוספת שבת דהיא דאורייתא ואף אם הי' רק מדרבנן פשיטא דגם בר"ה חל שהדינים רפויים וכבר כתב האר"י ז"ל דבשבת השטן הוא בנוקבא דתהומא ואין כאן דין כ"כ ולכך לא מצי למנקט בשבת וז"ב. ובלא"ה נראה בפשיטות דשביעית לא מצי לחול על שבת דהו"ל קל על חמור דשבת היא במיתה ועיין שעה"מ פ"א משמטה ויובל ובטעם המלך שם שבמח"כ לא הרגישו בזה דשביעית על יו"ט לא מצי לחול אלא שגוף הדין דיו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת שנוהג תוספת ר"ה ג"כ נ"ל נכון וכמ"ש. וכבר שמעתי מהגאון החסיד מוה' לוי יצחק זצ"ל בעהמ"ח קדושת לוי שהי' אמר דיו"ט של ר"ה שחל בשבת דאף שאין תוקעין ובמה מרצים השם והרי דוקא בשופר מרצים וכמ"ש בפייט בשופר אפתנו ורק דהשבת בעצמותו ממתיק הדינים וז"ש יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת דהיינו שהוא יו"ט כשחל בשבת וטוב לנפש ולגוף ודפח"ח. ולכאורה קשה הא דפריך הש"ס בזבחים דף צ"א מהא דמוספי ר"ח קדמו למוספי ר"ה וקשה הא בדין הוא שיקדמו דהא קדושת ר"ח דאקרי מועד הוא אף קודם הלילה מעת המועד והרי ער"ח לאחר חצות אין אומרים תחנה ור"ה ל"ש תוספת מחול על הקדש דהא הם דינים וא"ל דאהני גם לר"ה דזה אינו דהרי בכל ר"ה הוא ר"ח ואפ"ה ל"ש תוספת מחול על הקדש בר"ה.
5
ו׳אך נראה דלענין הקרבנות של ר"ח ור"ה שפיר ר"ה קדים דלולא ר"ה לא הי' ניכר כ"כ מה היום זה מיומים ומכל ר"ח וגם הא החדש מכוסה כדכתיב בכסא ליום חגינו ועיקר הוא ר"ה וגם עיקר הדבר לומר דגם בר"ח שייך תוספת מחול על הקדש זה לא שמענו דמה שאין אומרים תחנה הוא משום שהוא המולד וגם הוא ער"ח אחר חצות ודו"ק היטב. ובמ"ש יש ליישב הא דהשמיט הרמב"ם מה דמוקי הש"ס הך דיש חורש תלם אחד במתנותא ותמהו ע"ד השמטה. ולפמ"ש א"ש דכבר כתבתי דעיקר הקושיא הוא דאיך מצי לחול יו"ט על שביעית דהא יו"ט קיל ולפ"ז דוקא לר"ח פריך דהוא ס"ל הואיל לגמרי בין לקולא בין לחומרא מדאורייתא ועיין תוס' פסחים דף ס"ב ד"ה כי אבל לדידן יש לומר דרק לענין מלקות ס"ל הואיל אבל לא לגמרי ס"ל הואיל ועיין בב"י סי' תקי"ב דלכתחלה לא שרינן משום הואיל וא"כ שפיר מצי לחול יו"ט על שביעית כנלפענ"ד ודו"ק היטב
6
ז׳והנה בהא דפריך בזבחים שם ממוספי שבת ור"ח דלמה שבת קדים והא ר"ח אקרי מועד וקשה לימא דשבת קדים לפי שתוספת שבת דאורייתא או דרבנן עכ"פ ור"ח ל"ש תוספת וכמ"ש. וצ"ל כמ"ש למעלה דהקרבן בא בשביל עצומו של יום ולא בשביל התוספת וז"ב ופשוט. ודרך אגב אומר מה ששמעתי אומרים בשם הגאון בעל נועם מגדים על התורה שכתב דלכך תוספת יוה"כ דאורייתא ותוספת שבת דרבנן משום שיוה"כ קיל וצריך סייג כדי שלא יבא לעבור על גוף יוה"כ משא"כ שבת דקדושתו חמורה וא"צ סייג ולכך חידש בשבת ויוה"כ כשחלו ביום אחד דאז שוב ל"צ לסייג ול"צ תוספת. ולפענ"ד דבר תימה אמר דא"כ יו"ט דקיל משבת ומיוה"כ וכדאמרו בריש ביצה בודאי היה צריך שיהי' תוספת מדאורייתא וההיפוך מבואר דאף אם תוספת שבת דאורייתא תוספת יו"ט מדרבנן.
7
ח׳וגם גוף הדבר בטעם תוספת יוה"כ משום סייג לא נהירא. ולפענ"ד הטעם להיפך דכל דקדושתו חמורה חל הקדושה על יום העבר ולהבא וא"כ יוה"כ דנקרא שבת שבתון לכך תוספת יוה"כ חל הקדושה ותוספת שבת אינו כ"כ חל הקדושה ותוספת יו"ט דקיל מינייהו לכך א"צ תוספת מה"ת ולכך דעת המהרי"ל דבר"ה לא שייך תוספת דאין רצון הקב"ה שיתחיל הדין עוד טרם ר"ה וזה ברור ופשוט לפענ"ד. אך גוף דברי מהרי"ל דיומא קשיא הוא לכאורה ראיה מפורשת דלא שייך בזה יומא קשיא דהרי אנו מברכין שהחיינו עליו והרי מבואר דשהחיינו אין מברכין רק על דבר שמחה ולכך בספירת העומר אין מברכין שהחיינו מטעם דאינו דבר שיש בו הנאה רק עגמת נפש לחורבן בית מאוויינו וכמ"ש הרז"ה והרשב"א בתשובה סי' קכ"ז ועיו"ד סי' כ"ח ובפר"ח שם וא"כ אם נימא דעיגום נפש הוא ודינא קשיא פשיטא דל"ש שהחיינו ועיין ערובין דף מ' ע"ב דהש"ס לא נסתפק כלל בר"ה אם אינו אומר זמן בשביל שהוא יומא קשיא ורק דאינו רגל ור"ה ויוה"כ בחדא מחתא חותינהו והרי יוה"כ הוה יום ריצוי ויום סליחה וכפרה וא"כ גם ר"ה דומה ליוה"כ וחלילה לומר דהוא דינא דקשיא וע"ש דאמרו מה הוה עלה שלחו רבנן לרב ייבא סבא קמי' דר"ח במעלי יומא דריש שתא א"ל וכו' אייתי לי' כסא דחמרא וקדש (ועי' בשאלתות פ' ברכה שינוי גירסא) והרי בכ"מ שאומר מעלי יומא הוא בעוד שהיום הבא לא בא ועיין ב"מ דף פ"ו מעלי יומא דכיפורי והיינו בעיוה"כ וכן הוא בכ"מ ומשמע דקדיש אז במעלי יומא דריש שתא והיינו שעשה תוספת מחול על הקדש וא"כ מבואר דאין לחוש למ"ש המהרי"ל דהוה דינא דקשיא.
8
ט׳ולענ"ד נראה עוד ראיה לזה מהא דאמרו בביצה דף ה' התקינו שלא יהיו מקבלין עדות החדש אלא עד המנחה ואם באו מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש והיינו אף דלמחרת הוא ר"ה בכ"ז נוהגין בו קדש שלא לזלזל בקדושת יו"ט ואם איתא היאך התקין תקנה זו להוסיף על הדין ולעשות עוד יום דינא קשיא חלילה וע"כ דאין נקרא דינא קשיא והיא רחום יכפר עון והיום קדוש וכבר נפקדו האמהות באותו יום וכל הטובות ושפעת קדושה נשפעו ביום ההוא והרי עד היום עושין בר"ה שני ימים אף בא"י ועיין באו"ח סי' ת"ר ותר"א ובב"י שם וע"כ דלא מקרי דינא קשיא. עוד נראה לפענ"ד דאדרבא בר"ה ודאי יש להוסיף מחול על הקדש דהרי באמת מן הדין הי' ראוי שכל חדשי של לבנה יהי' כ"ט יום ומחצה תשצ"ג חלקים אך לפי שא"א לומר שיהי' חדש במקצת יום עד שיהי' מקצת יום מחדש שעבר ומקצתו מחדש הבא לכך עושין חדשי הלבנה אחד מלא ואחד חסר כדי שלא לחשב חדש משעות אלא מימים וכמ"ש רבינו בפ"ח מקידוש החדש הלכה א' ב' ע"ש. ואני מוסיף שלא מצינו יום שמקצתו יהי' אסור במלאכה והרי ר"ח אסור במלאכה לנשים וכמבואר בפרקי דר"א ובש"ע סי' תי"ז ועיין בפסחים דף ב' ע"ב. ולפ"ז נ"ל דזה דוקא בשאר חדשים שהם בשנה אחת אבל ר"ה שהיא התחלת שנה אחרת שוב אין לחשוב משנה העברה לשנה זו ומהראוי שיהי' תוספת מחול על הקדש בשביל שמתחיל השנה וזה דבר חדש שלא נשמע עדן וע"כ עדן צע"ג בזה ועיין תוס' מ"ק דף ד' ד"ה מה ואם נימא דלא שייך תוספת מחול על הקדש בר"ה א"ש קושית התוס' טפי ע"ש ודו"ק. ומ"ש דשהחיינו אין מברכין רק במקום שיש שמחה ומה"ט אין מברכין שהחיינו על ספירת העומר הנה כן כתב גם הר"ן סוף פסחים אבל בסוכה פרק לולב וערבה כתב טעם אחר על ספירת העומר ובאמת שדבריו בלא"ה תמוהין שם ועמד עליהם המהרלב"ח ובתשובה לענין ספירת העומר ביארתי דבריו. והנה הראוני בספר חיי אדם שכתב בשם הגאון מוהר"א פאסוולער זצ"ל ראב"ד ד"ק ווילנא שאמר שאם שכח לומר המלך הקדוש בלילה שאין מחזירין אותו כמו שאם לא אמר יעלה ויבא בלילה דקי"ל דאין מחזירין שאין מקדשין החדש בלילה וה"ה בזה.
9
י׳ולפענ"ד הוא טעות דניהו דלא קדשו עדיין החדש אבל מ"מ הדין מתחיל מבלילה שהרי המהרי"ל רצה לומר דלכך אין להוסיף שלא להוסיף על דין וא"כ הרי המלך הקדוש נתקן בשביל שהוא יושב על כסא הדין והרי הוא יושב על כסא הדין וגם בלא"ה זה טעות דניהו דאם לא אמר יעלה ויבא אין מחזירין אבל בשכח לומר המלך הקדוש ודאי מחזירין שהרי עכ"פ אמר האל הקדוש וכבר אמרו בירושלמי לא דמי מאן דמצלי ומיקל למאן דלא מצלי ולא מיקל ועיין באו"ח סי' קי"ד וה"ה כאן אם לא אמר יעלה ויבא לא מצלי ולא מיקל אבל כשאמר האל הקדוש ולא אמר המלך הקדוש שהוא שבח יותר שבימים האלו מראה כבוד מלכותו כמ"ש רש"י בברכות י"ב וא"כ הוה מציל ומיקל וע"כ הדבר ברור דצריך לחזור לראש וז"ב לפענ"ד. והנה במרדכי פ"ב ממס' מגלה סי' תשצ"ח באמצע דבריו הביא בשם ר"ת דתוספת שבת לאחריו מה"ת ולפניו אינו רק דרבנן. ולפענ"ד טעם הדבר עפמ"ש בבראשית רבה פ' בראשית פ' יו"ד על פסוק ויכל אלקים ביום השביעי ארשב"י בשר ודם שא"י עתיו ורגעיו ושעותיו חייב הוא להוסיף מחול על הקדש אבל הקב"ה שיודע עתיו ורגעיו ושעותיו נכנס במלאכתו בו כחוט השערה. הנה מבואר דמה דחייב תוספת שבת אינו רק מספק ולפ"ז לשיטת הרמב"ם דספק אינו רק מדרבנן אסור ולכך תוספת שבת לא אמרינן רק מדרבנן וא"כ הוה רק דרבנן אבל לאחריו דאתחזיק שבת גם הרמב"ם מודה דהוה מה"ת וא"ל דהרי לפ"ז בעיולי שבת אתחזיק היתירא וא"כ לכ"ע מותר ואינו אסור דז"א די"ל דל"ש אתחזיק דהו"ל קצת כאקבע איסורא ועיין לח"מ פ"ח משגגות ה"א וא"כ נגד התחזקות היתר הו"ל איקבע איסורא ואסור מדרבנן עכ"פ. ובזה מיושב מה שהרי"ף והרא"ש ס"ל תוספת שבת מה"ת ועיין ב"י סי' רס"א משום דהם ס"ל דספיקות אסור מה"ת וכל כה"ג דהוקבע איסור אף שנתחזק היתר מקרי ספק כמאן דאינו לא חזקת היתר ולא איסור והו"ל ספק ואסור מה"ת. איברא דהר"ן כתב בפ"ד דביצה דתוספת שבת הוא יתר על הספק שנסתפקנו אם הוא שבת וא"כ ל"ש זאת וכ"כ התוס' והרא"ש והרמב"ן הובא בב"י סי' רס"א אמנם אפשר דגם התוספת משהו הוא בכלל שאדם א"י עתיו ורגעיו ועכ"פ הדבר ברור שתוספת שבת הוא רק בשביל ספק כדבר האמור במדרש בשם רשב"י ודו"ק
10
י״אוהנה שנת כתר ד' ברכה למדתי מס' יומא בדף פ"א וראיתי מה דקאמר הש"ס שם ימים טובים מניין ת"ל תשבתו שבתות מנין ת"ל שבתכם וק"ל טובא דהשתא יו"ט מרבה מכ"ש שבת ומצאתי להרמב"ח בתוספת יוה"כ שהעיר בזה והביא דבר"ה ט' הגירסא להיפך. אך לפענ"ד הי' נראה לחלק דבשלמא דישראל הוא דמקדשו ליו"ט א"כ יכולין להוסיף מחול על הקדש אבל שבת דקביעא וקיימא הוא דא"י להוסיף שהרי הקב"ה יודע עתיו וצמצם כרגע כמ"ש בב"ר לכך אמרו שבת מנין וז"ש ת"ל שבתכם והיינו מה שאתם מוסיפין על השבת האמיתי מפי הקב"ה. ולפ"ז נ"ל מ"ש הלבוש בא"ח סי' רס"א דמאן דיליף עצם עצם אם כן ממילא תוספת שבת דאורייתא דהוה ק"ו מיוה"כ השתא יוה"כ דאינו רק איסור כרת נתחייב בתוספת שבת לא כ"ש. ולפמ"ש י"ל דשאני שבת דקביעא וקיימא ועד רגע האחרונה לא שבת משא"כ יוה"כ דנקבע בשביל דאותו יום הוא יום כפרה נוכל להוסיף עליו שהרי הר"ן כתב דאפשר דמר"ה עד יוה"כ התחיל הקב"ה להתרצות וביוה"כ נתרצה ע"ש בפ"ק דר"ה גבי הא דאמרו בר"ה כל באי עולם עוברים וכו' וא"כ רשאי להוסיף ומצוה להוסיף אבל לא בשבת ומכ"ש דלא נהירא מ"ש הא"ר שם דדוקא שבת דהוא חמור ולא יו"ט ולפמ"ש אפכא מסתברא דיו"ט עדיף דתלוי בקדושת ב"ד
11
י״בוהנה בשנת תרכ"ט ער"ח אב למדתי מס' מ"ק ובהגיעי לדף ג' ע"ב בתוס' ד"ה יכול שהקשו דמלקות מנ"ל דבחריש ובקציר תשבות אינו רק עשה וכתבו כיון דצריך תוספת כלומר שהשביעית מתחלת משנה הששית וכל דין שביעית יהיו לששית ואם כן הוה כשביעית יעו"ש ולפ"ז מה נכבד בזה דברי המהרי"ל דלכן בר"ה ל"ש תוספת דהא ע"כ אתה צריך לומר דר"ה מתחיל משעת התוספת וא"כ הוה דינא קשיא מער"ה וזה לא אמרינן. ובזה נראה לפענ"ד מה דלא אמרינן תוספת שבת ותוס' יו"ט דאורייתא אף דביוה"כ יש תוס' לשיטת הרא"ש ודעימי' ועיין ב"י סי' רס"א וסי' תר"ח באו"ח. ולפמ"ש י"ל כיון דהתוספת ע"כ צ"ל שיהיה מתחיל שבת ויו"ט מקודם וזה לא אפשר וע"כ לא אמרינן דתוספת מתחיל מקודם רק בשביעית דהשביעית כל השנה היא שביעית וא"כ גם התוספת היא שביעית אבל בשבת ויו"ט דבשבת גופא יש חילוק ומצות כבוד היום חמור מכבוד לילה וכדאמרו בפסחים דף ק"ז וא"כ מכ"ש דהתוספת אינו כיום השבת ועי"ל דהוה כהלילה דהא התוספת מתחיל מקודם וגם הא במוצאי שבת הי' התוספת נחשב ככבוד היום וע"ש לא יהי' נחשב רק ככבוד לילה וזה לא אמרינן אבל ביוה"כ הלילה והיום שוים א"כ גם התוספת אפשר להיות כמו העצם היום וזה דבר חדש עכ"פ טעמו של המהרי"ל נכון עפ"י דברי התוס' הנ"ל:
12