שואל ומשיב מהדורא רביעאה ג׳:קכ״זShoel uMeshiv Mahadura IV 3:127
א׳נשאלתי באחד שספק לו אם סיפר תמול ספירת העומר אם רשאי לספור היום בברכה. והשבתי בפשיטות שמותר לספור בברכה וחכם אחד שאל אותי דבעוד שאינו עוד שלשים יום מהראוי לומר שבודאי לא ספר כמו דקי"ל בכ"מ דעד שלשים יום בחזקת שלא אמר כמבואר בסי' קי"ד לענין משיב הרוח וכדומה. והשבתי דהדין דין אמת שכן הוא בש"ע סי' תפ"ט ס"ה דבספק מברך אח"כ ובבואי לראות מקור הדבר ראיתי בתה"ד סי' ל"ז שכתב דטעם הדבר דבאמת גם בודאי לא סיפר שדעת הבה"ג לספור אח"כ בלא ברכה חולקין התוס' והרא"ש עליו עכ"פ בספק יש לסמוך על שיטת הראב"י דס"ל ספירת העומר בזה"ז דאורייתא וא"כ מצוה לספור מן הספק ע"ש וא"כ בזה שפיר מיושב דניהו דמחזיקין בחזקת שלא אמר מ"מ כיון דספק דאורייתא מחמירין אף כנגד החזקה וגם כיון דאיכא חזקת חיוב שנתחייב לספור בכל לילה א"כ אוקי חזקה נגד חזקה ומחויב לספור מספק. אבל מ"מ קשה ניהו דלענין גוף הספירה הו"ל ספק תורה וכמ"ש התה"ד מ"מ הא הברכה אינו אלא דרבנן ולמה יברך מספק יספור בלא ברכה.
1
ב׳והנ"ל בזה דמכאן ראיה ברורה למ"ש הרשב"א דלכך בספק קרא ק"ש קורא עם ברכותיה אף דהברכות אינו רק מדרבנן משום דכך היתה התקנה שכל שקורא קורא אותה עם ברכותיה וה"ה בזה ואף אם נימא דרק בק"ש היתה התקנה כן ועיין במ"א סי' ס"ז ובפר"ח מ"מ לפמ"ש הכנה"ג דכל דהחיוב על הגברא הוא בודאי רק שהספק אם נפטר חייב לברך דאתחזיק חיובא ועיין בפר"ח שם שהסכים בזה וה"ה כאן כיון דהוה ספיקא דאורייתא חייב לברך. ובחידושי אמרתי ראיה לזה מהא דאמרו בשבת דף ס"ח וההוא יומא במאי מנכר לו בקידושא ואבדלתא וקשה הא אינו רק ספק וקידוש והבדלה על הכוס אינו רק דרבנן כמ"ש ר"ת בפסחים ובנזיר דף ד' ואיך יעשה מספק קידושא ואבדלתא ולפמ"ש א"ש דכל שנתחייב מספק עושה קידוש והבדלה גם על הכוס וז"ב לדעתי ואף דיש לדחות דקידושא היינו בתפלה שזה ודאי מדאורייתא אכתי קשה לדעת הפוסקים דהבדלה בדברים גם כן אינו רק דרבנן למה יעשה הבדלה וע"כ דכל שחייב בשבת מספק מחויב לברך ג"כ מספק ודוק. וא"ל דגם הבדלה מיירי רק בתפלה דז"א דאכתי יקשה דהא הוה הפסק שלא מענין התפלה אם אינו שבת ועיין בסימן ק"ח סי"ב וע"כ דצריך להבדיל וגם פשטת הלשון משמע דמקדש ומבדיל על הכוס וכמ"ש. ומדי דברי זכור אזכור מה דק"ל למה יתחייב לשמור שבת בכל יום ולא אזלינן בתר רוב דרוב ימים הם חול וכל יום ויום נימא דהוא מהרוב שהוא חול ואפשר דכיון דיום אחד הוא שבת והימים קבועים מקרי קבוע אף דבעת שיום זה אין כאן הקביעות האחר הא גם הרוב הם בימים מחולפים ובכה"ג הוה קבוע כנ"ל דבר חדש (וכן הרגיש בזה המ"א במקומו ע"ש) ובזה יש ליישב מה דק"ל טובא דהיאך אשה נאמנת ביום נדותה לומר טהורה אני והא הוא נגד הרוב דרוב ימים טמאים באשה כמבואר בנדה דף נ"ט וע"א אינו נאמן נגד הרוב ובאמת לפמ"ש במק"א דהיכא דמברר המיעוט מן הרוב נאמן וכעין מ"ש הר"ן בפ"ג דקדושין ועפ"י שם דף ס"ג א"ש אך לפמ"ש כעת מיושב בפשיטות דמקרי קבוע דהימים הם קבועים ודוק כי הוא דבר חדש. והנה ראיתי בשו"ת הרלב"ח סימן ס"ב שנשאל על דברת הר"ן בסוף סוכה שכתב דלכך אין אומרים שהחיינו על ספירת העומר משום דאם לא סיפר בלילה אינו סופר ביום ולכך אינו מברך שהחיינו ודבריו תמוהים דמה ענין זה לזה אדרבא בשביל זה היה לו לברך בכל לילה וגם נטילת לולב יוכיח שהוא רק ביום ואינו בלילה ואפ"ה מברך שהחיינו וכתב ליישב דשאני לולב שכל הימים הם מצוה אחת שצונו ליטול לולב שבעת ימים ובתחלת הזמן מברך משא"כ כאן דכל לילה בפ"ע אינו מצוה רק בהתחבר כל הלילות ביחד וכל שמפסקו ימים מלילות ל"ש לברך זמן על חלק מהזמן יעו"ש באורך והנה גם כל המטעמים שהטעים שם בכ"ז לא נודע שורש לסברא הלז ויותר הי' לו לומר כיון דבאמת מצוה לממני יומי ושבועי וא"כ בלילה הראשונה עוד לא הגיע המצוה דשבוע וכיון דמפסקי לילות מימים דביום אין המצוה א"כ ל"ש לומר לברך שהחיינו על התחלת הזמן דעל השבועי לא התחיל עדיין דבשלמא אם לא מפסקי לילות מימים שייך לומר דזה התחלת הזמן מהמצוה וממילא יגיע השבוע משא"כ אם נפסק החיוב ביום א"כ אינו מברך רק על הלילות בלחוד ולא על השבוע וא"ל דא"כ לברך בהגיע השבוע שז"א דאז כבר הוא באמצע זמן הלילות ושהחיינו לא נתקן רק בהתחלת הזמן והבן. אך לפענ"ד נראה בכוונת הר"ן דהנה בשבת מצינו דכבוד היום עדיף מהלילה בכמה דברים ולפ"ז בשלמא בקדושא דהוא ביום ובלילה שייך לברך שהחיינו בהתחלת הקדושה בלילה ואינו מזלזל בקדושת היום אבל אם המצוה היא רק בלילה א"כ כשמברך שהחיינו עדיף כבוד הלילה מהיום ויהיה זלזול לקדושת היו"ט השני דרבנן וכל שאינו מברך בהתחלה אין מברך שהחיינו. ובזה נתיישב לי מה דהקשו הקדמונים אמאי לא מברכין שהחיינו על הגדה ולפמ"ש א"ש דכיון דמצות הגדה הוא רק בלילה של הפסח ל"ש שהחיינו וכמ"ש ודוק. והנה במ"ש למעלה ליישב דהימים מקרי קבוע מצאתי לאחר כמה שנים שהמ"א הרגיש בזה בסי' שד"מ ס"ק א' ושמחתי שכוונתי לדעתו. אך לפענ"ד קשה מהא דאמרו בשקלים והובא בפסחים דף ז' ובב"מ דמעות שנמצאו בהר הבית חולין ופירש"י אף בשעת הרגל אף שרוב מעות שבעיר מעשר מ"מ לא שבקינן רובא דשתא ואזלינן בתר רגל ואמרינן דמקודם הרגל נפל ע"ש וכ"כ הרע"ב שם והרי גם שם הספק באיזה יום נאבד ואמאי לא נימא דהיום מקרי קבוע ומיהו יש לחלק דשאני התם דהספק הוא על המעות אם נאבד ממעות של כל השנה או ממעות הרגל וזה לא מקרי קבוע משא"כ שם דהספק על היום עצמו ודוק.
2
ג׳והנה נשאלתי בשנת תר"ז בשבת ר"ח אייר ששמע אחד מהש"ץ שאמר היום ששה עשר יום שהם שני שבועות ושני ימים לעומר והוא חשב שאמר שבעה עשר יום ואמר בבירור היום שבעה עשר יום רק שהסיום שהם שני שבועות ושני ימים לא נזכר אם אמר ואולי אמר ושלשה ימים ואח"כ במ"ש כששמע שהש"ץ אמר שבעה עשר יום נזכר שהוא סיפר אתמול שבעה עשר אבל אינו זוכר אם סיים שהם שני שבועות ושני ימים לעומר או סיים ושלשה ימים. ועתה שואל כדת מה לעשות אח"כ. הנה חפשתי ולא מצאתי מי שיאיר עיני בזה. ולכאורה הדבר ברור דאין לספור בשאר ימים בברכה דהוה כמו ששכח ולא סיפר יום אחד דסופר בשאר ימים בלא ברכה. אמנם נראה דל"ד דשם לא סיפר כלל אבל כאן הוא סבר ורצה לספור כדינו רק שטעה בדברי הש"ץ שחשב שאמר שבעה עשר ואלו נודע לו מהטעות אז דהוה כמו טעה ופתח אדעתא דלימא ארבעה וסיים בה' דאינו חוזר ומברך ואף דהב"ח חולק שם עמ"א ובח"י ס"ק י"ט שכתבו כיון שפתח אדעתא דד' רק שטעה בחשבון דאינו חוזר ומברך ובפרט אם סיים לבסוף שני שבועות ושני ימים דאז מסוף דיבורו ניכר שראש דברו טעות הי' וא"כ כל שלא הי' צריך לחזור ולברך שוב סופר שאר ימים בברכה אך אחר העיון ז"א דשם עכ"פ חוזר ומתקן מה שסיפר בטעות ואומר ארבעה רק שא"צ לברך שנית דהברכה הי' בדעתו כדין אף שטעה אבל כאן הרי אמר שלא כדין שאמר שבעה עשר ואז לא היה רק ששה עשר ואף אם נימא דסיים כדין עכ"פ פתח ואמר שלא כדין ואפשר דמגרע גרע בזה שהרי ראש דבריו הי' שלא כדין ול"מ מה שאמר בסוף כדין ועסי' ר"ט במ"א.
3
ד׳אך נראה דבאמת גוף הדין דשכח ולא ספר לילה ויום דאין לברך אח"כ מקורו מהבה"ג באמת שהתוספות כתבו במנחות דף ס"ו בסופו דלא יתכן וכ"כ הרא"ש פ' ע"פ בסופו בשם ר"י דאינו נראה דהא כל לילה מצוה בפ"ע וצ"ל דסברת הבה"ג והכי קי"ל הוא דכיון שאין אנו עושין רק לזכר כמו שהיו עושין בבהמ"ק א"כ כל שבטל יום אחד עכ"פ אין כאן זכר למקדש דבמקדש ודאי הי' בעי שיספור תמימות ואף דאם שכח בלילה יברך ביום כמ"ש הבה"ג היינו משום דכיון דעכ"פ סופר עכ"פ קיים הזכר למקדש דגם במקדש כל שהספירה לכל אחד ואחד לא ספרו כלם בשעה אחת וא"כ כל היום זמנו משא"כ כשלא סיפר הרי לא עשה כמו שהי' במקדש וא"כ סופר אח"כ בלא ברכה דעכ"פ נתבטל התמימות ולפ"ז כל שבאמת סיפר וקיים הזכר למקדש אף שטעה בלשונו עכ"פ עשה זכר למקדש ניהו דאותו ספירה אין עולה לו מכל מקום מה ענינו לשאר הלילות ושפיר י"ל דסופר השאר הלילות בברכה
4
ה׳עוד היה נ"ל דבר חדש דבאמת הא דאמרו במנחות דף ס"ה שתהא ספירה לכל אחד לא נתבאר אם צריך לספור כל אחד ולא סגי במה שמוציא הש"ץ או לא אמרו רק שמצוה שיספור כל אחד אבל בדיעבד יוצא בשמנה הש"ץ ומוציא ועיין מ"א סי' תפ"ט שהעלה בשם הרשב"א דבדיעבד יוצא ע"י ספירת הש"ץ ואף דהח"י חולק ע"ז אבל אינו מוכרח כמו שיראה המעיין ולפ"ז נראה לי דאף אם נימא דמצוה לספור לכל אחד אבל זהו דוקא כשסופר כדין אבל בשסיפר שלא כדין דאז בוודאי הי' ניחא לי' שלא יספור ויסמוך על הש"ץ א"כ הוה כמו בני חבורה שאמרו לאחד צא ובקש ושחוט עלינו שמבואר בפסחים דף פ"ח דאם שלו נשחט ראשון דהן אוכלים עמו משלו ושלהם יצא לבית השריפה הרי אף שעשו מעשה ושחטו מ"מ הן נמנין על שלו וה"ה בזה באמת כל שאילו הי' ידע בטעות בלי ספק היה ניחא לי' לסמוך על הש"ץ א"כ נלפע"ד דבזה בודאי עכ"פ לספור בשאר ימים בודאי יכול לספור בברכה וסומך על הש"ץ ואף דשכח ולא בירך לא יברך היינו דשם בודאי לא שמע מהש"ץ דאל"כ לא ספר ואף בשמע מהש"ץ ולא רצה לספור אז שהי' נראה לו עדן שלא הגיע זמן עכ"פ לא רצה לסמוך על הש"ץ בספירתו אבל כאן בודאי ניחא ליה בספירת הש"ץ רק שמה שסופר בעצמו הוא בשביל שמצוה לספור לכל אחד בפ"ע אבל פשיטא דקלקל בספירתו שבודאי ניחא לו בספירת הש"ץ כדי שלא יבטל מהברכה בשאר ימים ובפרט שדעת הר"י והרא"ש דיברך בשאר ימים בברכה אף שאנן קי"ל כה"ג. עוד נ"ל דבר חדש דכל מה שכתב הבה"ג דאם לא סיפר לילה ויום דאינו סופר עוד הוא דוקא לפי מה דקי"ל דאינו רק דרבנן זכר למקדש בעלמא וא"כ כל שבטל התמימות אינו כמו שהי' במקדש ופשיטא דלא יברך שלא תשא הוא דאורייתא לשיטת הרמב"ם ולשיטת התוס' בר"ה עכ"פ במקום שאינו עושה המצוה בודאי איכא איסור תורה כל שאינו בתורת ברכה אבל לשיטת הרמב"ם דספירה בזה"ז גם כן מן התורה כמ"ש בפ"ז מתמידין הכ"ד וכמ"ש הר"ן סוף ע"פ בשמו וכ"כ בכ"מ וגם הראבי' ס"ל דגם בזה"ז הוא מה"ת וכ"כ בתה"ד סי' ל"ד בשם הראבי' אבל לא הזכיר מדברי הרמב"ם ע"ש וא"כ לדידהו פשיטא דכל לילה מצוה בפ"ע היא דמצות התורה אף שתלוי בימים רבים פשיטא דכל יום מצוה בפ"ע והרי נחלקו אי תשלומין דראשון הוא או תשלומין זה לזה ועיין חגיגה דף ס"ו והיינו שם דגלה קרא דעיקר קרבן ביום ראשון אבל כל דבעי מנין ימים הרבה פשיטא דכל חדא וחדא בפ"ע היא וא"כ פשיטא דיש לצרף שיטת הפוסקים דהוה דאורייתא ואין ענין זה לזה ויכול לברך בשאר לילות בברכה. עוד נ"ל דיש לומר דאם נימא דעיקר הספירה בלילה ולא ביום כמו שצדדו התוס' במנחות ובמגילה דף כ' א"כ מפסקי לילות מימים א"כ הוה כל חדא מצוה בפ"ע וכעין דאמרו בסוכה דף מ"ה ע"ב דלולב דמפסקי לילות מימים כל יומא מצוה בפ"ע סוכה דלא מפסקי לילות מימים כל שבעה כחד יומא אריכתא דמי ולפ"ז ה"ה בזה דאם מפסקי לילות מימים ואין למנות רק בלילה פשיטא דכל חדא מצוה בפ"ע. ומעתה הבה"ג לשיטתו דכתב דאם שכח לברך בלילה יכול לברך ביום וא"כ סבר דלא מפסקי ימים מלילות לכך פסק דאם שכח לברך כל היום ג"כ שוב לא יברך אבל אנן בדידן י"ל דלא כבה"ג אלא כר"ת דקצירת העומר אינו רק בלילה וא"כ שוב כל לילה מצוה בפ"ע. ובזה נראה ביאור דברי התוס' דבמנחות הביאו דברי הבה"ג דאם לא בירך ביום אינו מברך עוד וכתבו ולא יתכן ואילו במגילה דף כ' ד"ה כל כתבו דברי הבה"ג וקבלו אותו באהבה. ולפמ"ש א"ש דהמעיין בתוס' מנחות יראה דכ"ז מדברי ר"ת שדחה דברי הבה"ג שאין ראוי לספור ביום וע"ז כתבו דעוד פסק בבה"ג שאם שכח ולא סיפר ביום שאין לספור עוד וע"ז כתבו דתימה גדולה היא דלא יתכן והיינו שכ"ז מדברי ר"ת שהבה"ג לשיטתו ור"ח לשיטתו תמה עליו אבל במגלה כתבו מתחלה דברי ר"ת ואח"כ כתבו דברי הבה"ג והבה"ג לשיטתו שפיר כתבו כמ"ש. ולפ"ז נ"ל ברור דלדידן דלא ברור דברי הבה"ג ואין לספור ביום אף שבדיעבד סמכינן על הבה"ג וכל שלא סיפר כלל ג"כ סמכינן אבה"ג כיון דאם היה נזכר הי' סופר ביום אם כן אין לברך אח"כ אבל בנ"ד דאם היה זוכר אז לא הי' צריך לדברי הבה"ג ובלא"ה יכול לספור ביום כל דספר בלילה אלא שטעות נזדקר לפניו בכה"ג בודאי מצי לתקן ביום וכמו אם קצר בלילה ונמצא פסול דיכול לקצור ביום וא"כ אינו תרתי דסתרי ושפיר יכול לברך אח"כ בשאר לילות כנלפענ"ד וגם ברא"ש בפסחים נראה דתלי זה בזה דאם אינו סופר ביום יכול לברך אח"כ בשאר לילות ע"ש. עוד נ"ל דיש להעמיק בדבר דהנה כלל זה למדתי מדברי התה"ד דבכ"מ שנזכר לא יספור הוא דוקא בברכה דבלא ברכה מה אכפת לן ופירש כך דברי הבה"ג דבשכח ולא ספר יום אחד אינו סופר היינו בברכה דבלא ברכה מה אכפת לן ע"ש ולפ"ז מה שהביאו התוס' בשם בה"ג דאם שכח ולא ספר בלילה דיספור ביום היינו בודאי בברכה וכן מצאתי בבה"ג בהלכות עצרת לפנינו מבואר כן בהדיא דהיכא ששכח לברך העומר מאורתא דמברך למחר וא"כ כיון שמברך בברכה ע"כ דקצירת העומר כשר כל היום ג"כ וא"כ שפיר כתב הבה"ג לשיטתו דאינו מברך בלילות שאחריו בשכח לספור גם ביום וע"ז שפיר השיגו ר"ת דלא יתכן דבאמת אינו מצוה ביום וכ"כ ברא"ש בע"פ בשם בה"ג שסופר ביום והיינו ע"כ בברכה ולכך הביא דברי ר"י שהשיג על הבה"ג דכל לילה מצוה בפ"ע ולכך אף שהרא"ש פסק דיספור בלא ברכה מ"מ הסכים לר"י דמברך כל לילה דמה שסופר בלא ברכה אינו ענין כלל ונקרא מפסקי לילות מימים. ובזה מיושב היטב דברי התוס' דהרי במגילה כתבו התוס' בשם בה"ג בעצמו דאם שכח לברך בלילה יספור ביום בלא ברכה וא"כ ס"ל לבה"ג עצמו דמפסקי לילות מימים ואפ"ה דעתו דכל ששכח ולא ספר יום אחד דאינו סופר אח"כ בברכה וא"כ לכך לא השיגו עליו וז"ב. ובאמת שלא זכיתי למצוא בבה"ג שלפנינו מה דמייתי התוס' בשם בה"ג לא בהלכות עצרת ולא בהלכות מנחות דגם בהלכות מנחות יש להסתפק אם כוונתו דמונה ביום בברכה או בלא ברכה ע"ש מ"ש בשם מר יהודאי גאון וגם מ"ש התוס' בשמו במגלה דבלא ברכה הוא לפנינו בהלכות עצרת מבואר להיפך וע"כ נראה לפענ"ד דאף דאנן קי"ל דסופר ביום בלא ברכה ואפ"ה הכריעו בש"ע בשכח ולא סיפר כל היום דאינו סופר עוד בברכה היינו משום דעכ"פ לא סיפר כלל ואינן תמימות ואנן בעינן שיהי' זכר למקדש וכל שאינו כמו שהיה במקדש אינו מברך וכעין דאמרו בשבת דף ס"ד בעינן כמעשה שהי' אבל בנ"ד דבירך ורק שבירך בטעות יש לסמוך על כל הני פוסקים דס"ל ספירה בזה"ז דאורייתא וכל חדא מצוה בפ"ע וגם על הפוסקים דאינו רק בלילה ולא ביום וא"כ מפסקי ימים מלילות ויש לברך בכל הלילות ואין כאן משום חשש ברכה לבטלה כל שעושה כן משום ספק ברכה כמ"ש התוס' ויש כאן ס"ס בפלוגתא דרבוותא כנלפענ"ד ובדידי הוה עובדא כזו ונצטערתי מאד שאפסיד הברכות וד' עזרני והאיר עיני בכ"ז ידעת לסמוך כן להלכה ועיין במאירי על מגלה ספ"ב שכתב דאם שכח ולא סיפר בלילה יספור ביום בברכה וכל שמונה ליל ראשון מבערב לא יצא מכלל תמימות וכפי הנראה פסק כבה"ג בשם מר יהודאי גאון דעיקר תמימות הוא על לילה הראשונה ואח"כ לא אכפת לן בתמימות ועיין בפסקי תוס' במנחות אות קצ"ג דאם התחיל על דעת שהוא עשרה ימים ואח"כ שמע מחבירו שהוא י"א דלא יצא ומברך שנית והמעיין בש"ע סי' תפ"ט ס"ה ובח"י יראה דלא קי"ל כן. ולפענ"ד נראה דטוב תמיד להרהר שאם יטעה הוא מתכוין אדעת הש"ץ כפי שיאמר או כפי שישמע מאחר ואז יוצא בדיעבד בזה ודו"ק.
5
ו׳אח"כ ראיתי כי יש למצוא תקנה כיון שעכ"פ השבוע מנה שלא בטעות רק בימים טעה ועט"ז סי' יו"ד בסופו אבל צ"ע אם כוונת הט"ז לספור בברכה
6
ז׳והנה בחורף שנת רי"ב ט"ו כסלו למדתי עם תלמודי או"ח סי' ר"ח ובהגיע שם לדברי הש"ס נתן ר"ג רשות לר"ע לברך קפץ ר"ע ובירך ברכה אחת מעין שלש א"ל ר"ג עד מתי אתה מכניס עצמך למחלוקת והוא תימה דמכ"ש אם היה מברך שלש ברכות שהיה מכניס עצמו למחלוקת ולספק ברכה לבטלה ונשאלתי בזה מתלמידי החריף מו"ה אברהם נ"י נד"ז הגאון בעל ים התלמוד ז"ל ואמרתי בזה דברים חדשים לענין ספק ברכה ועוד לא נבחנו בכור הבחינה ואעתיק כאן האחד דהנה לר"ג ודאי דהוא מה"ת שלש ברכות דלמדו מקרא לקמן דף מ"ד ולרבנן ברכת מעין ג' לרוב הפוסקים אינו רק מדרבנן ועיין חידושי הרשב"א שם ובב"י סי' כ"ט ולפ"ז יש כאן ספק בה"מ וספק ברכה דרבנן וא"כ מהראוי יותר לברך בה"מ שהוה ספק תורה משא"כ מעין ג' דהוה ספק דרבנן וגם אם נימא דברכת מעין ג' הוה מה"ת מ"מ הוה ג"כ ספק אם מברך מה"ת שלשה דוקא או מעין שלש וכשמברך שלשה ודאי יוצא גם מה שהוא מעין שלש דאף דמבואר בסי' ר"ח סי"ז דברכת שלשה אינה פוטרת מעין שלש היינו דוקא אם אכל דבר שחייב שלשה ודבר שחייב עליו מעין ג' אין אחת פוטרת חבירתה וגם בזה נחלקו ע"ש בט"ז ובמג"א אבל דבר אחד שיש ספק אם מברך שלשה או מעין שלש פשיטא דיותר מהראוי לברך שלשה שבכלל שלשה מעין ג' ולא להיפך ושפיר אמר ליה למה אתה מכניס עצמך למחלוקת וע"ז השיב דהלכה כרבים ואין כאן ספק כלל. עוד יש לי מקום ספק דהנה תמרי מיזן זיין ומבואר בסי' ר"ב סי"ז דאם בירך בדיעבד על התמרים בהמ"ז יצא. ולפ"ז נראה לי אם ספק על התמרים מה יברך אי שלשה או מעין שלשה יותר יש לברך שלשה והטעם דהרי אם יברך שלשה אף שהדין מעין שלשה יצא וא"כ אף לכתחלה יכול לברך כן והדבר דומה למה דאמרו גבי בע"ח שקדם וגבה דמה שגבה גבה וכתב הר"ן דמה"ט יש להקרים בע"ח לכתובה דממנ"פ אם הדין שהוא קודם שפיר עבדי ואם אין הדין כן עכ"פ בדיעבד מה שגבה גבה וה"ה כאן דאם הדין כר"ג ודאי יפה בירך ואף אם אין הדין כן עכ"פ בדיעבד בודאי יצא ושפיר הקשה לו למה הכניס עצמו במחלוקת וע"ז השיב דהלכה כן. עוד נ"ל דהנה מריש הוה קשיא לי על ר"ע דסותר עצמו דבדף מ"ד אמר אכל שלק והוא מזונו מברך שלשה וראיתי בתוס' שכתבו דל"ד דשם אקבע מזונו עליו ולפ"ז שם בכותבת דהוה תמרי דמיזן זיין וגם אתכא דבי ר"ג סמך ובפרט אם ר"ג סבר לברך שלשה מסתמא היה כדי שביעה דהא בעי ואכלת ושבעת וא"כ שוב לר"ע בודאי הי' לו לברך שלשה ומדוקדק דברי ר"ג עקיבא עד מתי אתה מכניס ראשך בין המחלוקת והיינו דלדידך מהראוי בודאי לברך שלשה ומה"ט נתן ר"ג רשות לר"ע לברך וע"ז אמר דהלכה כרבים ולא קי"ל לא כר"ג ולא כר"ע ודוק היטב. עוד הי' נ"ל דכיון דמעין ג' צריך לכלול כל השלשה ברכות בקצרה ומה"ט נקרא ברכת מעין ג' אם כן אם חסר אחת מהמעין שלש היה צריך לחזור ולברך ואם כן לא שייך ברכה לבטלה דלא רצה לכלול ביחד ואף אם נימא דז"א דעכ"פ היה יכול לכלול בברכה אחת מ"מ נראה לפענ"ד כיון דשיטת הב"י סי' קצ"א דבבהמ"ז מה"ת די כשכלל כל השלשה בברכת הזן והשאר אינו רק דרבנן ואם כן כיון שכל השאר אינו רק דרבנן אם כן פשיטא דברכת הזן אם בירך במקום מעין שלש דוואי יצא ואף שאומר השאר הא כל שאומר מחמת ספק כל שבירך ברכה אחה דזהו מה"ת מחויב לברך השאר דאל"כ שייך זלזול לדרבנן כל שהדאורייתא ודרבנן ביחד כמ"ש המ"א סי' קפ"ד לענין ברכת הטוב והמטיב דשייך זלזול וה"ה בזה ודוק. והנה בדרך אגב אכתוב מה דנתחדש לי שנשאלתי מאחד מתלמידי שיושב על השלש סעודות בבית אחד שיושב ודורש ואח"כ מתפללין ערבית ומבדילין וזה התלמוד מתעכב שם אח"כ ומסופק שאם יבא לביתו אולי לא ימצא כוס לברך ורצונו לצאת מן הספק בהבדלתו של זה דאם ימצא כוס אח"כ יבדיל בביתו שנית ואם לא ימצא אז יצא כבר בהבדלתו של זה ושאל אם טוב ונכון הדבר או לא ובתחלה רציתי לתלות בברירה וברכה לבטלה אינו רק דרבנן כל שהוא דרך ברכה כמבואר במ"א סימן רט"ו ואם כן אמרינן ברירה כיון שתלה בדעתו ועיין ערובין דף מ"ם דלר"י אומר החליצנו היום או למחר. אך אכתי לא דמי דכאן כל שיכול לצאת הוא ברכה לבטלה ואח"כ השבתי דזהו הדין המבואר באו"ח סי' תפ"ט ס"ג דמונה עם הצבור בלא ברכה ואם לא ישכח מונה אח"כ בביתו בברכה הרי שמותר ע"י תנאי ואף שהט"ז חולק שם וגם המ"א מפקפק על דין זה מ"מ לבסוף הסכים המג"א דהדין עם הש"ע כל שמתנה תנאי וה"ה כאן ודו"ק. אמנם גוף דברי האבודרהם ליישב מה שהקשו הט"ז והמג"א דממנ"פ אם יצא בספירת הציבור א"כ מה שיברך אח"כ יהיה ברכה לבטלה ואם נתכוין שלא לצאת שוב מה תועלת לו בספירתו נלענ"ד הדבר נכון דהנה הרר"י ס"ל דאף דמצות א"צ כוונה היינו במעשה אבל באמירה שצריך כוונת הלב אם אינו מכוין באמירה ואינו עושה מעשה נמצא כמי שלא עשה מעשה ע"ש ולפ"ז נראה לפענ"ד דבאמירה כגון ספירה לא יצא אף למ"ד א"צ כוונה. אך לכאורה היה נראה לפענ"ד דזה דוקא באמירת ק"ש ותפלה וכדומה שצריך כוונת הלב לצאת ידי אותה מצוה אבל ספירה שהעיקר הוא שידע איזה יום הוא וכל שיודע ואומר בפיו שהיום כך מה שייך כאן כוונת הלב אטו ע"י כוונת הלב ישתנה יותר ממה שיאמר בפיו בלי כוונה וא"כ למ"ד א"צ כוונה ודאי יצא. ולפ"ז זהו שדחה אבודרהם כיון דהרמב"ם כתב דמנה ולא בירך יצא והיינו אף שלא נתכוין לשם מצות ספירה כל שכבר מנה הרי עשה כל מה שהיה המצוה אף שלא כוון לשם מצוה הא מ"מ יודע הדבר באיזה יום בספירה הוא עומד ועיקר הספירה היא רק לזכר שבבהמ"ק היו סופרים כך וכך לעומר ונמצא שיהיה אח"כ ברכה לבטלה.
7
ח׳ולפ"ז זהו למ"ד מצות א"צ כוונה אבל למ"ד צריכות כוונה אף שמנה כבר לא יצא ידי מצות ספירה דצריך לספור לשם מצות הספירה. ומעתה שפיר כתב המ"א דהמחבר אזיל לשיטתי' דמצות צריכות כוונה א"כ שפיר מועיל התנאי דכל שאינו רוצה לצאת רק מספק לא הוה ברכה לבטלה דהא הוא מתכוין לשם ברכה. ובזה מיושב מ"ש המ"א למ"ד צריכות כוונה דוקא והקשו הא אף למ"ד אצ"כ כל שנתכוין שלא לצאת יצא. ולפמ"ש א"ש דדוקא למ"ד מצות צריכות כוונה אבל אם א"צ כוונה רק שמתכוין שלא לצאת א"כ לאיזה צורך מונה עמהם ואדרבא הוא נתכוין לצאת אם ישכח בלילה לספור ורק למ"ד מצות צריכות כוונה כל שלא סיפר בודאי רק מספק לא מקרי כוונה כל שלא נתכוין בהחלט וז"ב כשמש. ולפענ"ד להסביר הדבר דע"י ספק ל"ש ברכה לבטלה דהרי אף למ"ד דלא תשא דאורייתא והיא שיטת הרמב"ם היינו כשנשבע לשוא בודאי אבל כל שהוא מסתפק שמא ישכח א"כ עכ"פ לשוא לא הוה וא"ל דעכ"פ הברכה השניה הוא לבטלה דז"א דהרי התנה בפירוש דאם לא ישכח יברך ואינו רוצה לצאת בזה ואין בכאן משום אפושי ברכות דהרי אינו רוצה לצאת בזה וצריך לברך בפ"ע.
8
ט׳וע"ד הפלפול יש לומר דבאמת לפמ"ש הראב"ד והרמב"ן במלחמות דע"כ ל"ש כפילת התנאים רק במה שכבר עושה המעשה אבל מה שאומר ע"ד תנאי ויעשה המעשה אח"כ ל"ש משפטי התנאים ע"ש בפ"ב דביצה גבי הבי ד' מאה זוזי ולנסיב ברתי ולפ"ז באמת לכאורה יקשה מה מועיל תנאי הא כבר מנה והו"ל מעשה קודם לתנאי. אך אם נימא דמצות צריכות כוונה והוא לא נתכוין לצאת א"כ התנאי קודם למעשה וגם בלי דברי הראב"ד כל שמצות צריכות כוונה הוה תנאי קודם למעשה ואם א"צ כוונה רק שמתכוין שלא לצאת עכ"פ המעשה של הספירה קודם לתנאי שהרי אם ישכח נתכוין שיצא ולא מועיל התנאי ודו"ק היטב ועיין סי' ער"ג באו"ח ובמ"א סי' רס"ט סוף ס"ק א'
9
י׳והנה עש"ק אחרי כ"ב למב"י שנת רי"ז הגיעני מכתב מהרב מוה' אפרים זלמן טאביר דיין דק' זאבלטוב במה שאחד שכח לספור ספירה בליל אחרון של פסח ונזכר בה"ש של יום אחריו וסיפר בלא ברכה אם מותר לספור אח"כ בברכה והאריך בזה להיות ס"ס שמא הוה יום ואת"ל לילה שמא הלכה כר"י דכל יום מצוה בפ"ע. ולפענ"ד נראה דבר חדש דאף דבה"ש היא ספק לילה מ"מ כיון דבספירה כתיב תמימות בעי שיהיה לילה ודאית ניכרת וכעין שכתבו התוס' בעירובין דף למ"ד ע"ב ד"ה ולפרוש דלענין טבל בעי לילה ניכרת ובה"ש לא הוה לילה מכ"ש הכא דכתיב תמימות ובעי ודאי לילה והרי האחרונים תפסי דכל שכתוב בתורה ההיתר ודאי ל"מ ספק דבעי שיהיה ודאי וה"ה כאן כיון דכתיב תמימות בה"ש שייך עוד ליום והרי מה"ט דעת התוס' במנחות דף ס"ו דביום הראשון יש לספור מקודם כדי שיהי' תמימות ועיין סי' תפ"ט וה"ה להיפך בלילות אחרות יש לספור בודאי לילה ובה"ש עודנו יום לענין זה כנלפענ"ד דבר חדש וא"כ שוב יש לספור בברכה:
10