שואל ומשיב מהדורא רביעאה ג׳:י״זShoel uMeshiv Mahadura IV 3:17
א׳לחכם אחד.
1
ב׳אשר הקשית על דברת התוס' בשבת דף קכ"א ד"ה ש"מ שכתבו דבקטן שהגיע לחינוך כיון שחייב לחנכו מכ"ש שמצוה להפרישו מאיסור וע"ז הקשית מהא דאמרו בנדה דף מ"ו אי דרבנן דרבנן אי דאורייתא קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצוין להפרישו והא שם הוה מופלא הסמוך לאיש ובודאי חייבת בחינוך ומצווין להפרישה. הנה יפה שאלת. ומה שרצית לומר דדוקא אם מחוייב להפריש דהוא מצווה לחנוך משא"כ הב"ד ושם מיירי ביתומה שאין לה אב. הנה אכתי קשה אם נימא דגם אמו מצווה לחנך ועיין מג"א סי' שמ"ג ומ"ש בגליון שם דגם אמו מחוייבת לחנך דלא כמ"א א"כ יקשה. אך בפשיטות יש לומר דלפמ"ש המ"א שם דאין מחוייב לחנך בתו אם כן ביתומה שם גם אם אין מצוה לחנכה ואינו מצווה להפרישה ובלא"ה יש לומר דכיון דבאמת הבעל מיפר לה רק שאינו מועיל משום דנשואין דרבנן א"כ עכ"פ חינוך לא שייך דאדרבא הוא רוצה להפר ואינה מצוה שתדור וגם כל היכא דגדול אינו מחוייב לא שייך בקטן חינוך כדאמרו בחגיגה דף ו' וכאן אם היתה גדולה היה מועיל הפרתו א"כ גם בקטנתה מועיל הפרתו מצד דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצוין להפרישו דלא שייך חינוך בכאן כנלפענ"ד ובגוף דברי התוס' הנ"ל כן נראה ג"כ מדברי התוס' בר"ה דף ל"ג ד"ה תנ"ה ע"ש שכתבו דבקטן שהגיע לחינוך דאין מחוייב להפרישו דאי לא שבת הי' מצוה בשופר ות"ל דקטן אוכל נבילות הוא וע"כ דכל שהגיע לחינוך מצווין להפרישו ורק משום דיש מצוה א"כ אדרבא מצד החינוך היה ראוי לחנכו לכך אין מצווין להפרישו וז"ב ויש להאריך שם בזה ואכ"מ. שוב ראיתי בחידושי רשב"א ביבמות דף קי"ד שהסכים ג"כ לשיטת התוס' הנ"ל והקשה ג"כ מהך דנדה הנ"ל ע"ש שנדחק והנראה לפענ"ד כתבתי. והנה בהא דאמרו בעלה מיפר לה ממנ"פ אי דרבנן דרבנן הוא אי דאורייתא קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצוין להפרישו הדבר צריך ביאור דמה זה הלשון אומרת דמיפר לה ממנ"פ דל"ל הך ממנ"פ לימא דקטן אוכל נבילות הוא דזה הוה כספי ליה בידים דאומר לה טלי ואכלי וכתבתי במק"א ובחידושי למס' נדה הארכתי דאם נימא דמדאורייתא ואין מועיל בהפרתו כלום לא הוה כספי לי' בידים דהא לא עביד מידי שלא הועיל כלל ועיין מלמ"ל פי"ז ממ"א. ולפ"ז אני אומר דבר נחמד בביאור הסוגיא דבאמת צריך ביאור אמאי לא משני תיכף כל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת כדמסיק לבסוף וצ"ל דלא מסתבר לי' להש"ס דאם נשואין דרבנן והנדר דאורייתא שיהיה מועיל להפר דכל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת דהא מדאורייתא לאו אשתו היא ואיך שייך דנדרה ע"ד ולפי זה אני אומר אם נימא דהדבר ספק אם היא מדאורייתא דמופלא סמוך לאיש דאורייתא או דאינו רק דרבנן ואם כן עכ"פ היא לא נדרה ע"ד דדלמא הוה נדרה דאורייתא ולא יוכל להפר ועיין תוס' ד"ה כדרב פנחס שהקשו באמת כיון דאינו רק נשואין דרבנן ולא אמרה תורה שיפר ומ"ש דהיא סבורה שבידו להפר כמו שאר נשים ונודרת ע"ד בעלה באמת לפענ"ד הדבר תלוי במה שנסתפק המהרי"ט בראשונות סימן ד' אם הא דנודרת ע"ד בעלה נודרת אם היא גזירת הכתוב דיכול להפר או דהטעם היא באמת מה שיכול להפר משום שעל דעתו נודרת ע"ש שוב ראיתי במהרי"ט שהביא דברי התוס' הנ"ל ע"ש ולפי זה עכ"פ אם הדבר ספק אם היא דאורייתא ולהס"ד דבדאורייתא א"י להפר אם כן גם באם היא ספק עכ"פ לא נדרה על דעתו שוב יקשה גם אם הוא דרבנן אמאי יכול להפר הא לא נדרה על דעתו וצ"ל כיון דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצוין להפרישו שוב מה אכפת לן בהפרתו.
2
ג׳ומעתה זה דקאמר הש"ס דמיפר לה ממנ"פ דאם דרבנן הוא פשיטא דיכול להפר ואף אם דאורייתא ולא נדרה על דעתו עכ"פ קטן אוכל נבילות הוא ואין ב"ד מצוין להפרישו ואם כן ממנ"פ יוכל להפר. אך לפי זה עדיין יקשה דאיך מיפר לה דהא לספות בידים אסור וניהו דאם דאורייתא היא לא אכפת לן בהפרתו מכל מקום דלמא באמת דרבנן היא ויכול באמת להפר ורק דאולי לא נדרה ע"ד דסברה דהיא דאורייתא אבל עכ"פ הוא ספי לה בידים שהוא ס"ל דיכול להפר וספי לה בידים וצ"ל דמכאן ראיה ברורה דבאיסור דרבנן מותר לספות בידים וא"כ ממנ"פ מותר להפר דאם דאורייתא לא אכפת לן ואם דרבנן היא שוב הוה קטן אוכל נבלות ומותר לספות בידים דאף דלא נדרה ע"ד מ"מ מה איכפת לן בהפרתו וז"ב
3
ד׳ובזה מיושבין היטב דברי הר"ן באלפסי ריש יומא שכתב להוכיח מסוגיא הלז דבדרבנן מותר לספות בידים מהא דאמרו אי דרבנן דרבנן ותמהו האחרונים דמה ראיה הוא מזה דאם נימא דהוא דרבנן שוב יכול להפר כדאמר אי דרבנן דרבנן ולפמ"ש אתי שפיר דעדן יקשה דהא לא נדרה על דעתו עכ"פ והוא ספי לה בידים וע"כ דבדרבנן לא אכפת לן. ובזה מיושב היטב מה דקאמר הש"ס כדר"פ דאמר כל הנודרת והקשו בתוס' דאמאי לא קאמר אלא. ולפמ"ש אתי שפיר דגם בהס"ד הוה ידעינן מהא דכל הנודרת רק דהוה ס"ד דבדאורייתא לא מועיל כקושית התוס' דהתורה לא אמרה שיפר דהוה ס"ד דמש"ה נודרת על דעתו משום דהתורה אמרה שיוכל להפר וע"ז משני דאדרבא מש"ה אמרה תורה שיפר הואיל ונדרה ע"ד בעלה וא"כ גם זו נודרת ע"ד בעלה ויוכל להפר וכמ"ש התוס' ודו"ק היטב.
4
ה׳ובחידושי אמרתי בזה דבר נפלא דהנה לכאורה קשה מ"פ הש"ס אי דרבנן דרבנן והא אכתי קשה היאך יפר לה דדלמא תמאן אח"כ ולא יהיה אישה ושוב למפרע אכלה באיסור דל"מ הפרתו וכבר נתקשה בזה בשו"ת נטע שעשועים ע"ש שהאריך בזה ואני הוספתי בזה דברים לפמ"ש אא"ז הב"ח ז"ל ביו"ד סי' רל"ז והובא בש"ך שם ס"ק ד' כל דהיא בעמוד והוצא לא מהני הפרתו אף דאינו רק איסור דרבנן א"כ מה התם שהיא מחוסר מעשה אפ"ה אמרינן דכל שהוא בעמוד והוצא לא יוכל להפר מכ"ש היכא דבידה למאן ואינה מחוסרת מעשה למה לא ניחוש לזה ואף דשם היא אסורה עליו מדרבנן מכל מקום עכ"פ למה לא ניחוש שתמאן ועיין בכתובות דף י"א דף מ"ה. אך נראה בזה דל"ח שתקלקל עצמה וכבר כתב הר"ן בנדרים דף פ"ה דלכך אם קדשה ע"מ שאין עליה נדרים ונמצא עליה נדרים אינה מקודשת אף דתוכל לשאול על נדרה מכל מקום לא חיישינן שתשאל ע"ז דלא תקלקל עצמה א"כ ה"ה כאן כל שהיפר לה לא תקלקל עצמה וז"ב ודו"ק. אך עדיין קשה דאכתי ניחוש שמא תמאן וא"ל דלא תקלקל עצמה דזה אינו כיון דהיא קטנה ואינה עושית איסור א"כ מה איכפת לה ואכתי ניחוש שמא תמאן אך זה אינו דא"כ כיון דאין לה איסור מה אכפת לן במה שיפר ואם תמאן ג"כ לא תעשה איסור וא"כ שוב אין הב"ד מצווין להפריש דכעת באמת מיפר בטוב ואם תמאן ג"כ לא תעשה איסור. אך לפ"ז עדיין יקשה דלמא תמאן וא"ל דלא אכפת לן דאכתי הוא עושה איסור במה שמיפר בידים ודלמא תמאן אח"כ והיא לא תעשה איסור ושפיר חיישינן דלמא תקלקל אותו. ומזה הוכיח הר"ן דבאיסור דרבנן מותר לספות לה בידים וא"כ מה אכפת לן במה שמיפר ולזה אמר דמיפר לה ממנ"פ היינו אם לא תמאן ודאי מועיל ואם תמאן הא אף בדאורייתא קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו ומכ"ש בדרבנן. ובזה מיושב היטב קושית התוס' לר"ה דאמר שהיא עצמה לוקה מה מועיל מה שאין ב"ד מצווין להפרישו. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת צריך ביאור דאף בדאורייתא למה לא יוכל להפר והא כל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת וצ"ל דאם דאורייתא היא שוב חיישינן שמא תמאן אח"כ ולא מועיל הפרתו ול"ש דנדרה ע"ד בעלה דתורה לא אמרה שיפר וכמ"ש התוס' וא"ל דל"ח שתקלקל עצמה דהא על זה אין איסור דקטנה היא וכמ"ש והוא אסור לספות בידים באיסור תורה ולפ"ז אם היא בעצמה לוקה דלענין נדר מצוה מופלא סמוך לאיש לר"ה א"כ שוב לא חיישינן שמא תמאן דמסתמא לא תקלקל עצמה דלא תעשה איסור ודו"ק. ובזה מיושב גם קושייתם השניה דהא ר"י אמר דקטן אוכל נבילות ב"ד מצוין עליו להפרישו ולפמ"ש א"ש דע"כ לא ס"ל לר"י רק היכא שהיא נבלה גמורה אבל כאן כעת בידו להפר דיוכל להפר דכל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת רק דכיון דיכולה למאן חיישינן שמא יהי' איסור למפרע ובכה"ג פשיטא דאין הב"ד מצווין להפרישו כל דליכא כעת איסור ברור לפנינו ודו"ק היטב כי חריף הוא ונחמד ונעים
5
ו׳והנה לכאורה קשה לי לפמ"ש בחידושי לרמב"ם פכ"ד משבת הי"א וז"ל עיין הה"מ וכ"מ ובב"י סי' שי"ג ובט"ז שם ולפענ"ד נראה דע"כ לא אמרינן דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצוין להפרישו רק בנבלות וכדומה דעיקר האיסור עושה הקטן ואינו נהנה מאיסור רק הקטן והו"ל זה נהנה ואביו מה לו בזה אבל בקטן העושה מלאכה בשבת דיכול להגיע הנאה לאביו בזה ועכ"פ חפציו נעשין לו בשבת ואסור ובזה דוקא באיסורי דרבנן אין ב"ד מצווין להפרישו אבל באיסורי דאורייתא כיון דמלאכת אביו נעשה בשבת אסור וכעין דאמרו בשבת דף קכ"א בקטן העושה ע"ד אביו ועיין ברש"י שם וביבמות דף קי"ד ובב"י סי' של"ד ע"ש שהאריך והרי הקטן אית לית מחשבה כל שמחשבתו ניכר מתוך מעשיו כמ"ש רש"י ותוס' בחולין דף י"ב ואף לשיטת רש"י דאין לו מחשבה מכל מקום עכ"פ כיון דעושה ע"ד אביו הו"ל כא"ל בהדיא וכמ"ש רש"י בשבת דף קכ"א שם ובכה"ג ודאי אסור ע"ש שהארכתי בזה ולפ"ז כאן דאמרינן שמיפר לה וא"כ ל"מ אם הוה מנדרים שבינו לבינה דודאי מגיע לו לבעל הנאה בהפרתו וא"כ פשיטא דבכה"ג ב"ד מצווין להפרישו ואף בנדרי עינוי נפש ניחא ליה לבעל בזה שלא תתענה עינוי נפש דמה"ט יכול להפר והיאך שייך בזה דקטן אוכל נבילות הוא והיא קושיא נפלאה וצ"ל דמה"ט דקדק הש"ס דמיפר לה ממנ"פ והיינו דכיון דמסופקין אם אולי אינו רק מדרבנן עכ"פ לא הוה כעושה ע"ד דדלמא אינו רק דרבנן ויכול להפר לה דדרבנן יכול להפר בשביל נשואין דרבנן וא"כ שפיר קאמרו דמיפר לה ממנ"פ ודו"ק. ומדי דברי בסוגיא שם זכור אזכור מה דקשה לי טובא בסוף הסוגיא שם דאשכחו לרבנן דבי רב דיתבי וקאמרו אפילו למ"ד תרומה בזמן הזה דרבנן חלה דאורייתא שהרי שבע שכבשו ושבע שחלקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו במעשר וכן הוא בכתובות דף כ"ה ולכאורה זה ראיה דחלה יש לה מעלה טפי ממעשר שהרי קדמה בחיובא ולכאורה מה ראיה דהא באמת התוס' הקשו בר"ה דף י"ג בהא דאמרו קצירך ולא קציר נכרי והקשו הא ירושה להם מאבותיהם וכתבו דמכל מקום יש להם במה שזרע ע"ש ולפ"ז בשלמא במעשר דבעינן תבואת זרעך א"כ כיון דיש לו להגוי במה שזרע שוב לא מקרי תבואת זרעך והוה כמו לקוח דפטור מתרומה ומעשר אבל בחלה דקי"ל בפ"א דחלה דגוי שנתן מתנה לישראל עד שלא גלגל חייבת בחלה וכיון דירושה להם מאבותיהם שוב מהראוי שיתחייבו בחלה דהא שלהם הי' ושוב ראיתי שכן הוא בהדיא בירושלמי פ"ב דחלה על המשנה דפירות ח"ל שנכנסו לארץ דר"ע מחייב ואמרו דהשיב ר"ע את ר"א דאי אתה מודה לי בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו בציקות וקמחין שהן חייבין בחלה ולאו גידולי פטור נינהו ואר"י תמהני איך ר"ע מותיב את ר"א תמן עד שלא נכנסו לה למפרע ירשו דאמר ר"ה בשם רשב"ן לזרעך אתן אין כתיב אלא לזרעך נתתי כבר נתתי הרי מבואר בהדיא כמ"ש וא"ה צ"ע על הש"ס ועיין בפרשת דרכים בדרך הקדש דרוש תשיעי שהביא הירושלמי הלז וביאר דל"ש בחלה דיש לגוי במה שזרע וכמ"ש וצ"ע. ובלא"ה קשה לפי מה דאמרו בחולין דף י"ז דבשלל דידן אסור בשבע שכבשו ורק שלל דידהו מותר אף קדלי דחזירי ולפ"ז בשלמא חלה הוה שלל דידן דהתורה זכתה להם ארץ בירושה משא"כ במעשר דיש לגוי במה שזרע א"כ הוה שלל דידהו ומותר וצע"ג. שוב ראיתי דקושיא הראשונת יש ליישב דגם במעשר ותרומה כל שלקח מהעכו"ם קודם שנתמרח חייב במעשר ותרומה ועיין ב"מ דף פ"ח דלשיטת ריב"ם ולשיטת ר"ת בלוקח מן העכו"ם קודם שנתמרח פשיטא דחייב ודגנך קרינן ביה ומכ"ש בזה שזכו ישראל בירושה ניהו דיש להעכו"ם במה שזרע מכל מקום כיון דמרחו הישראל חייב ועיין רמב"ם פ"א מתרומות ובכ"מ באורך ובאמת שיטת הרמב"ם בפ"ב ממעשר דגם בלוקח מיד ישראל קודם שמרחו דחייב הישראל הלוקח וכשיטת ר"ת אבל הראב"ד חולק בזה ע"ש אבל מיד העכו"ם כ"ע מודו דחייב הישראל וכמ"ש הריב"ם שם ועיין שו"ת הרשב"א ח"א סי' שס"א ועכ"פ הי' לו להתחייב גם במעשר ואפ"ה פטרה התורה וע"כ דחלה יש להקדימה מיהו הקושיא השניה קשה דעכ"פ שלל דידהן מקרי כיון דיש לו במה שזרע ולכך פטור ממעשר משא"כ בחלה דעיקר תלוי בעת הגלגול ושלל דידן נינהו מיהו צ"ע לענין הפרשת תרומה ומעשרות אם שייך בזה להתיר משום שלל דידהו כיון דיש לו תקנה בתרומה בחטה אחת ובמעשר עכ"פ תקנה יש לו וצ"ע בזה
6
ז׳והנה מה ששאל מעלתו במ"ש בחידושי הרשב"א ביבמות דף קי"ז שם בסופו במ"ש לחלק דמ"ע מחויב לחנך אבל לא בל"ת ועל זה שאל דאכתי יקשה קושית הרשב"א במה דמשני בנדה כאן דהו"ל קטן אוכל נבילות והא כיון דנדרה הקטנה והו"ל מ"ע ול"ת ובמ"ע מחויב לחנך ואמאי תאכל נבילות לק"מ לפענ"ד דע"כ לא מחויב בחינוך רק במ"ע שהתורה הטילה עליו לעשות מחויבין לחנכו להקטן אבל נדר אטו מצוה לדור ואדרבא מצוה לאתשולי ורק שאם נדר יש מ"ע לקיים מוצא שפתיו בכה"ג אינו מצוה לחנך כעין דאמרו בחגיגה דף וא"ו דכל היכא דהגדול מחויב מצוה לחנך את הקטן ע"ש ועיין בשו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל סי' קי"ח. והנה מעלתו רצה לחדש דבנדר קטן לא שייך מ"ע רק הל"ת בלבד וכדאמרו גבי מופלא סמוך לאיש דכל שישנו בהפלאה ישנו בבל יחל ובזה הקשה מהא דאמרו בנזיר דף נ"ז ע"ב דשמואל מוקי להא דקתני נזיר שהי' טמא בספק ומוחלט בספק באשה וקטן והקשה כיון דהיה קטן ואין כאן רק ל"ת בלבד אם כן אמאי לא אתי תגלחת דמצורע ודחי הל"ת דנזיר וגם אמאי ידחה בודאי דהא ביבמות אמרו בדף ד' הטעם משום דקיל דישנו בשאלה והרי הקטן כל שאביו הזירו ליתא בשאלה כמו שנסתפק המלמ"ל בפ"ב מנזיר והנה גוף דבריו לא נהירא גם מה שהרכיב דעשה דמצורע ידחה דאינו רק ל"ת לבד ל"ק דממ"נ אם מיירי בקטן גם העשה דמצורע אינו רק דרבנן ול"מ למדחי כ"כ ואף דאלמוהו חז"ל ועשהו כשל תורה מכל מקום כל שאינו דוחה בגדול פשיטא דגם בקטן אינו דוחה ויש לי עיון שם בנזיר דהא ר"ה ס"ל דהמקיף את הקטן חייב ואם כן מה מועיל שהי' קטן ולא נפניתי כעת ועיין תוס' ב"מ דף י' ושבועות דף ג' ואכ"מ. והנה לכאורה קשה לי בהא דאמרו אי דרבנן וכן הא דאמרו דאתי נישואין דרבנן ומבטלי נדרא דרבנן והא יש חשש בקטנה שמא תמצא איילונית ונתבטלו הקידושין למפרע בלא קבלה עליה לשיטת ר"ת או בודאי איילונית לשאר התירוצים שכתבו התוס' ריש יבמות ד"ה או שנמצאת איילונית ובכמה מקומות וא"כ לא תהיה אשתו למפרע ולא מועיל הפרתו וא"ל דהא אזלינן בתר רוב דאינם איילונית ור"מ היא דחייש למיעוטא ואנן לא קי"ל כן דז"א דהרי הר"ן בפרק אין צדין נסתפק בלוקח ביצים מן העכו"ם ביו"ט דלא אזלינן בתר רוב כיון דהוה דבר שיש לו מתירין וא"כ בנדרים דהו"ל דבר שיל"מ ה"ה דלא אזלינן בתר רובא וניחוש שמא איילונית היא ובשלמא באב מפר לבתו א"ל דדלמא לאו אביה הוא דהו"ל רוב שכבר הוחזק לכמה דברים וגם לפמ"ש הדרישה בסימן רל"ד דגם באב שייך כל הנודדת ע"ד אביה היא נודרת ואם כן ניהו דבנדרים לא אזלינן בתר רובא אבל כיון דעכ"פ הוא באמת אבי' לכל הדברים עפ"י הרוב ונדרה על דעתו אבל כאן להס"ד דלא ידעינן עדן מהא דכל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת וגם אם תמצא איילונית שוב לא יהי' בעלה ובזה ל"ש דאזלינן בתר רוב דבשלמא רוב דאביה הוא לעולם דנין עפ"י הרוב דלא יתברר הספק וכאן יש לחוש דיתברר הספק שמא לא יהי' בעלה דיתבטלו הקידושין ובנדרים לא אזלינן בתר רוב ואף לפמ"ש הר"ן שם דדוקא היכא דאתחזיק איסור הוא דלא אזלינן בתר רוב וכן החזיק אחריו המלמ"ל פ"ז ממעילה בה"ו ע"ש באורך מכל מקום כאן ג"כ אתחזיק איסור דהרי באמת נדרה וא"כ כל דהוה דבר שיש לו מתירין שתוכל לשאול לחכם הו"ל דבר שיש לו מתירין ולא מועיל הפרת הבעל והיא קושיא גדולה ונפלאת. אמנם נראה דבאמת היא קטנה וקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצוין להפרישו רק דהוא עושה איסור במה שמפר לה ואם היא נשואין דרבנן ספי לה בידים וא"כ לגבי דידיה לא הוה דבר שיש לו מתירין דהוא א"י לשאול על נדרה בלי רצונה ולא נחלקו רק אי בעל נעשה שליח לחרטת אשתו אבל כל שאנן מסופקים אם בעל הוא וא"י להפר פשיטא דאין בידו להתיר נדרי אשתו וא"כ שוב לא מקרי לגביה דבר שיל"מ כעין מ"ש הלח"מ פ"ה מנדרים הלכה ט"ז דלגבי הנאסר לא הוה דבר שיש לו מתירין ולגבי דידה שוב לא שייך דבר שיל"מ דלא אתחזיק איסורא דלא שייך חיובא לדרדקי וא"כ מיפר שפיר ממ"נ דאי דרבנן דרבנן דלא הוה דשיל"מ דלגבה ליכא איסור ולגבי דידיה לא שייך דשיל"מ כמ"ש הלח"מ וכמ"ש אף גם דאיסור דרבנן שרי למספי בידים וכמ"ש הרשב"א וא"כ שפיר מיפר ממ"נ ובזה אתי שפיר דברי הר"ן שהוכיח דבדרבנן שרי למספי בידים וכ"כ לעיל שהדבר תמוה ולפמ"ש אתי שפיר ודוק. והנה בסוגיא ק"ל דלמה לא הקשה על רב הונא דס"ל מופלא סמוך לאיש לוקין על נדרו למה לא פריך מהך ברייתא דיתומה שנדרה וכמו דהקשה על הך מ"ד דס"ל מופלא סמוך לאיש דאורייתא וביותר יגדל התימה דלר"ה ל"ש התירוץ דמפר לה בעל וכמ"ש התוס' וא"כ למה לא מקשה על ר"ה וצ"ע. שבתי וראיתי דיש ליישב דבאמת יש לומר דהש"ס ידע דהיא קטנה אוכל נבלות ולא אכפת לן רק דעיקר הקושיא דהו"ל ספי בידים וס"ל דאף שאם נימא דאינו מועיל הפרתו לא יעשה הוא איסור מכל מקום מקרי ספי בידים דהיא חושבת שע"י הפרתו סגי ולפ"ז נראה לי ברור דזה תלוי באם הקדיש הוא ואכלו אחרים לוקה דאם נימא דאלים כ"כ הקדשה שאחרים ילקו על נדרה א"כ מקרי הוא ספי לה בידים אבל אם נימא דלא אלים כ"כ ורק היא לבדה נאסרת ותלקה אבל לא אחרים א"כ היא שהיא קטנה אוכלת נבלות ולא אכפת לן וא"כ ר"ה דלא ס"ל רק שהוא לוקה כל שיודע להפלות ושוב לא אכפת לן דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצוין להפרישו אבל למ"ד דהקדיש הוא ואכלו אחרים לוקין שפיר מקשה דאחרים לוקין על ידה ואיך מצי להפר והא עושה איסור והוה כספי בידים וז"ב. איברא דצ"ב דמה משני הש"ס קטן אוכל נבילות הוא וצ"ל דלכך משני ממ"נ והיינו דבאמת מסופק הברייתא אי הוה דאורייתא ולא הוה כספי בידים וזה דקאמר דמיפר ממנ"פ. איברא דצריך ביאור דניהו דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו היינו באיסור דלא נהיג בקטן אבל נדרים דהתורה רבתה מופלא סמוך לאיש א"כ אפשר דמוזהרין עליו וצ"ל דמוזהרין שיקיים נדרו אבל אם מיפר הוה כאוכל נבילות ואין ב"ד מוזהרין עליו ודוק אמנם בגוף הסברא שכתבתי דנחלקו ר"ה ור"י ור"ל אם לוקין אחרים או רק הוא לבד נראה לפענ"ד דהסברא בזה דבאמת ניהו דהוא מופלא סמוך לאיש ועפ"י רוב יביא שערות בהגיע לשנים ומה"ט לא חשיב התראת ספק אבל כיון דצריך להביא שערות מחוסר מעשה וסמכינן על חזקה דרבא א"כ נודע מ"ש הרמב"ן דחזקת פנוי' שלה לא מהני לזה וה"ה כאן כיון דהיא חזקה גריעא דבאמת אין החזקה על השתא רק על להבא ואנן לא מצינו חזקה על להבא ועיין שו"ת נוב"י מהד"ק חלק יו"ד סי' ג' בטעם של הר"מ מיוני בשמא יקדש וא"כ עכ"פ לא שייך החזקה רק להאיש הנודר לבדו אבל לא שאחרים ילקו על ידו וז"ב ודוק. שבתי וראיתי דמ"ש למעלה להקשות דכיון דמופלא סמוך לאיש דאורייתא א"כ לא שייך דב"ד אין מצוין להפרישו דהא עושה הקטן איסור תורה וגם הקטן שוה בזה לגדול באמת יש לומר דאה"נ רק דהש"ס מקשה למ"ד מופלא סמוך לאיש מדאורייתא ואם הקדיש הוא ואכלו אחרים לוקין אבל הוא אינו לוקה וא"כ הוא באמת אינו מוזהר והב"ד אין מוזהרין עליו אבל לר"ה באמת דס"ל דהוא לוקה דכל שיודע להפלות חל הנדר עליו ולוקה שוב מוזהרין עליו הב"ד להפרישו ואולי לזה כוונו התוס' שכתבו שלר"ה דס"ל הוא עצמו לוקה מה מועיל הפרתו והיינו דלדידי' גם הב"ד מוזהרין עליו ולכך ציינו על אין ב"ד מוזהרין עליו ודוק. והן נסתר מחמתו כל מ"ש למעלה ליישב לר"ה ועיין מלמ"ל פי"ג ממ"א הלכה כ"ג שביאר כן בהדיא דאף למ"ד מופלא הסמוך לאיש מן התורה היינו שילקו אחרים על ידו אבל הקטן אינו מוזהר ע"ז ובאמת שלפענ"ד הדבר צריך ביאור דממ"נ דאם מופלא סמוך לאיש היא מה"ת והיינו שלענין נדרים מועיל כאלו הי' גדול למה לא יהי' הוא בבל יחל ולא עוד שאחרים דלקו על ידו אף דספק הוא שמא לא יביא ב' שערות ואמרינן חזקה דרבא ומועיל חזקתו לגבי אחרים ולא מועיל לגבי עצמו אך נראה דהסברא היא דבאמת חל נדרו ואסור הדבר עליו רק דכיון דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו שוב לא עדיף האי חתיכה של נדר מאילו הי' חתיכת נבילה בעצמותו דאין ב"ד מוזהרין להפרישו ולא שייך לחייב הקטן ומכ"ש הך חתיכה שאינו אסור בעצמותו רק מחמת נדרו אבל אחרים שפיר לוקין על ידו דבאמת הנדר חל ועיין תוס' ד"ה אי. ולכאורה רציתי לומר בזה דבר חדש דהנה במה שאחרים לוקין על ידו ע"כ דחזקה דרבא שודאי יביא סימנים ומועיל חזקתו לאחרים. והנה כבר כתבתי למעלה בשם הרמב"ן דחזקת קרובות ל"מ לדידה איברא דלכאורה דבריו תמוהין דבכמה מקומות מצינו שחזקתו של זה מועיל לזה והרי מניחו בחזקת שהוא קיים ומקריבין על ידו והיא אוכלת בתרומה וכדומה הרי דחזקת חיים של זה מועיל לאשה ולכהן וכדומה וכבר הקשה כן השואל בשו"ת נוב"י מהד"ק חלק יו"ד סי' ו' ונדחק בזה מאוד דחזקת פנויה לאו חזקה גמורה היא ע"ש אבל לפענ"ד הרמב"ן ז"ל כוונה אחרת אתו ותקנו במתק שפתיו שכתב דאין חזקת קרובות שאינן באות לפנינו לדון לזה והיינו דכל היכא דאין אנו דנין כעת על הקרובות ואולי הקרובות א"צ לחזקה זו ועכ"פ אין אנו דנין עליהן לא שייך לקחת חזקתן על אחרות אבל כל דאנו דנין על חזקתו של זה פשיטא דממילא נמשך חזקתו של זה לזה וז"ב ופשוט לפענ"ד. ובזה נראה לפענ"ד לפרש הא דאמרו בכתובות דף ע"ו רישא מנה לאבא בידך סיפא מנה לי בידך ופירשו התוס' דלא מהני חזקתה לגבי אביה והיינו שכעת אין אנו דנין עליה כלל שהיא ברשות אביה ועיקר אנו דנין אם מגיע הכתובה לאב וא"כ מה מועיל חזקתה לאביה דאפשר שא"צ כלל לחזקה זו ואינה חפצה בחזקה זו כלל וזה לדעתי מ"ש רש"י בקידושין דף ס"ו גבי אמו של ינאי דלא מועיל חזקת אמו לינאי וכתב הטעם דה"מ אם היתה היא לפנינו והיתה באה לב"ד להתירה שפיר מועיל חזקת כשרות של האם להכשיר בנה זה הנדון לפנינו אבל זה אין לו חזקה דכשרות שהרי מעידים על תחלת לידתו בפסול והקשו בתוס' דמכל מקום תהני לי' חזקה דאמי' שלדברי המכשיר בה מכשיר בבתה ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דכל שאין אנו דנין על אמה ואמה כבר מתה ואולי לא היתה חפצה כלל בחזקה זו והיתה אומרת שנבעלה לפסול לה אם כן לא מועיל חזקת האם לולד משא"כ שם שאנו דנין על האם ממילא נמשך חזקת האם לולד וז"ב לפענ"ד ולדעתי הוא ענין חדש. עכ"פ דברי הרמב"ן ודאי הוא כן דכל שאין אנו דנין על החזקת קרובות שאינן באות לפנינו לדון ל"מ חזקתם לזאת ומעתה נראה לפענ"ד דאם נימא דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצוין להפרישו אם כן אין לנו לדון על הקטן אם יביא ב' שערות או לא אפשר שלא יועיל גם לאחרים אבל מכל מקום מופלא סמוך לאיש מה"ת ולוקין היינו משום דס"ל קטן אוכל נבילות ב"ד מצוין עליו להפרישו וא"כ אנו צריכין לדון גם על הקטן אם נפרשהו מאיסור וא"כ שוב שפיר לוקין אחרים על ידו ובאמת הוא אינו לוקה רק שעכ"פ ב"ד מוזהרין עליו להפרישו ובזה נלפענ"ד הא דקאמר הש"ס לעיל אי מופלא סמוך לאיש דאורייתא מלקי נמי ללקי ואי מופלא סמוך לאיש דרבנן איסורא נמי ליכא ומשני לאותן המוזהרין עליו וע"ז קאמר ש"מ קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו ופירש"י לאותן המוזהרין עליו וצ"ב דא"כ האיך מוטל על הב"ד להפרישו דהא באיסור דרבנן לכ"ע אין ב"ד מצווין להפרישו וכבר הקשה כן הרשב"א והמלמ"ל פי"ז ממ"א שם האריך בזה ולפמ"ש י"ל דכל הטעם דמופלא סמוך לאיש מדרבנן משום דמדאורייתא לא מועיל חזקתו של זה לזה ולכך אין אחרים לוקין על ידו וכמ"ש ולפ"ז ע"כ דס"ל כעת דאף בדרבנן קטן אוכל נבילות מצווין להפרישו דאל"כ איך שייך שהב"ד מוזהרים עליו דכל שהוא קטן איך שייך חזקתו של זה להב"ד דהא יש ספק שמא לא יבא להבאת שערות וע"כ שאף בדרבנן מצווין עליו להפרישו וא"כ שוב הב"ד מוזהרים עליו להפרישו דיש לנו לדון על הקטן דלא מועיל חזקתו של זה לזה דהא עליו בעצמותו אם יאכל אין אנו מוזהרין עליו כלל אבל אם נימא דב"ד מוזהרין עליו בעצמו אף באיסור דרבנן שפיר מוזהרים עליו דאנו דנין על גוף הקטן וע"ז תמה ש"מ קטן אוכל נבלות ב"ד מצווין עליו להפרישו בדרבנן ובאמת זה אינו וע"ז משני לענין אחרים וע"ז אמר דהניחא למ"ד דלוקין על ידו והיינו דהוא דבר תורה אבל אם אינו דבר תורה שוב אינו שייך לגבי אחרים וע"ז משני דקרא אסמכתא בעלמא ומדרבנן חיישינן שמא יביא שתי שערות והמלמ"ל נתקשה בזה דלמה לא פירש"י לאותן המוזהרין עליו והיינו דבאמת מופלא הסמוך לאיש דאורייתא ורק דמה דנקט איסור בל יחל משום אותן שמוזהרין עליו אבל אין זה קושיא דאיך שייך שישבוק המלקות שלו ואחרים דלוקין על ידו וינקוט איסור בל יחל שמוזהרין אחרים עליו וע"כ דאינו רק מדרבנן וז"ב. ובזה נראה לפענ"ד ליישב דברי הר"ן הנ"ל דבאמת צ"ב גם למ"ד מופלא סמוך לאיש דרבנן ואתי נשואין דרבנן ודחיי לי' צ"ב דכל הטעם דאינו רק דרבנן משום דכל דאין נ"מ לענין דידיה דקטן אוכל נבילות אין מצווין עליו להפרישו ואם כן אין אנו דנים רק לגבי אחרים ולכך לא הוה רק מדרבנן אבל אכתי קשה בהך דיתומה דבעלה מפר לה והרי הך דמפר לה הוה כספי בידים וכמ"ש הרשב"א והובא במלמ"ל שם וצריך אני לדון על זה אם יפר לה בעלה או לא ואם כן שוב כשאנו צריכין לדון עליו ממילא האחר לוקה על ידה דיש חשש שמא תביא שתי שערות וצריך לומר דכיון דבדרבנן מותר לספות בידים שפיר לא הוה רק דרבנן ואם כן הן הן דברי הר"ן ודוק היטב כי נחמד הוא.
7
ח׳והנה לכאורה צריך להבין הא דמקשה הש"ס כל כך בפשיטות למ"ד דאורייתא האיך אתי נשואין דרבנן ומפקעי לנדרא דאורייתא ומאי קושיא הא כבר כללא כייל המלמ"ל בהרבה מקומות ומהם בפ"ב מנערה הלכה ה' דכל היכא דהתורה כתבה סתם כגון גבי אונס דכתיב ולו תהיה לאשה סתם ודרשינן הראויה לקיימה ומ"ה ממילא כל שאינה ראויה לקיימה אף אם אינו רק מדרבנן על כל פנים אינה ראויה לקיימה וכ"כ בפ"ז מתרומות דאף אם נטמא בטומאת דרבנן מקרי נתחלל ע"ש שהאריך ולפי זה קשה גם כאן כיון דמדרבנן מקרי בעל ואישה יפירנו כתיב כל דהוה אישה וצ"ל דזה דוקא בכל מקום דמדרבנן על כל פנים הוא איסור דרבנן שאי אפשר לשנותו אבל כאן הנשואין דרבנן אפשר שתמאן ולא יהיה מקרי בעלה אף מדרבנן בכהאי גוונא אינו בכלל דאורייתא דאישה יפירנו וז"ב הן אמת דעדיין קשה לפמ"ש הרמב"ם דאב והבעל א"צ הפרה כלל רק כל שאמר טלי אכלי טלי שתי הו"ל כהפרה שהם ברשות הבעל והאב ואם כן בזה נראה לפע"ד ברור דכל שהם נשואין דרבנן אם כן הן ברשות הבעל לכל דבר וממילא לא איכפת לן דכל שאומר טלי אכלי מותרת לאכול דבשלמא כשאומר לשון הפרה א"כ בזה כתיב אישה יפירנו אבל כשאומר טלי אכלי זה אינו רק מתורת רשות אבל זה אינו דגם זה הוא בכלל הפרה דקרא וא"כ לא עדיף מינה ואולי הרשב"א דהקשה דהו"ל ספי בידים והמלמ"ל תמה דזה לא מקרי ספי בידים וכמו שנראה מלשון התוס' ע"ש ולפמ"ש משמע ליה להרשב"א דמיפר לה בכל לשון ואם אומר לה טלי אכלי הו"ל כספי בידים בודאי דבשלמא בהפרה אינו אומר שתאכל רק שמיפר לבד משא"כ באומר טלי אכלי והיא צריכה לאכול על פיו וז"ב לפענ"ד. והנה עוד פש גבן לבאר דברי הרמב"ם בפ"א מנדרים שדעתו דבהגיע לשנת י"ג ויום אחד ובבת לשנת י"ב ויום אחד אף שלא הביאו שתי שערות נדריהן נדר והמלמ"ל תמה עליו דבנדה דף מ"ה אמרו אי דלא אייתי שתי שערות קטן הוא.
8
ט׳ולפענ"ד סברת הרמב"ם נכונה מאד דכיון דחזינן דהתורה רבתה מופלא הסמוך לאיש מה שיגיע לכלל שנים שוב הוה מן התורה לענין הקדש אחרים א"כ חזינן דאף בהגיע לכלל שנים אף שהוא אינו לוקה משום שקטן אוכל נבילות הוא אבל עכ"פ נדרו נדר א"כ בהגיע לשנת י"ג ויום אחד ממילא עדיף חד דרגא דא"צ שתי שערות וילקה הוא עצמו וא"ל דמופלא הסמוך לאיש היינו בהביא שתי שערות וא"כ כיון שהשערות כבר הביא וזמן ממילא קאתי ואינו מחוסר מעשה לכך לוקין אחרים דזה אינו דהרי אנן קיי"ל תוך זמן כלפני זמן וא"כ אין השערות האלו כלום בתוך הזמן וע"כ משום דלא קפדה התורה על השערות ורק כל שהגיע לשנים וסמוך לכלל שנים סגי אף שמחוסר שערות ואולי לא יביא וא"כ מכ"ש כשהגיע לשנים דא"צ שערות כלל ולפ"ז במופלא הסמוך לאיש שפיר לוקין אחרים ולא הוה התראת ספק שמא לא יביא שערות וכקושית התוס' משום דבאמת א"צ שערות כלל כל שהגיע לשנים ממש וכ"כ השב שמעתא שמעתא ה' פט"ו ליישב קושית התוס' אבל לא ביאר כן סברת הרמב"ם ולפ"ז שם להס"ד דתוך זמן כלאחר זמן א"כ אינו מוכח דיש לומר דמופלא הסמוך לאיש הוא בהביא שתי שערות ולכך כל דלא אייתי שתי שערות קטן הוא ושפיר מקשה וע"כ בדאייתי ותוך זמן כלפני זמן וא"כ ממילא כל שהגיע לשנים א"צ שיביא שתי שערות ודוק היטב ועיין ש"ש שם שלא ירד לזה ולפענ"ד הדברים פשוטים ונכונים ודוק. והנה לכאורה קשה לי מה פריך הש"ס מיתומה שנדרה בעלה מיפר לה דאי אמרת נשואין דרבנן אתו נשואין דרבנן ומבטל לנדר דאורייתא והא משכחת לה כגון שקידשה אביה אותה ומת קודם מסירה לחופה שנחלקו הפוסקים והובא בטור וש"ע אהע"ז סימן ל"ג סי"ג אם הוה נשואין של תורה וא"כ בכה"ג שוב יכול לבטל הנדר לבדו דאף דרק הקידושין היה תורה והי' הארוס ואביה מפירין אבל אחר כך כל שנשאה דמת אביה ונכנס ברשות הבעל אם כן יכול להפר ואף להפוסקים דס"ל דאין נישואין רק דרבנן כיון שלא מסרה לחופה הא באמת הקדושין הי' של תורה רק דלא הי' יכול להפר רק ברשות האב וכל שנשאת ורבנן תקנו לה נשואין ובפרט לאחר יב"ח עכ"פ לענין זה חלו הנישואין שאין לאביה רשות בה ובפרט שכבר מת וא"כ פשיטא דהבעל יכול להפר מן התורה והיא קושיא גדולה והי' מקום בזה ליישב מה דלא מקשה הש"ס על רב הונא להמעיין בקידושין דף מ"ה תלוי במחלוקת רב הונא ואמוראי שם ואכ"מ להאריך ודוק ועיין תוס' בנזיר דף כ"ח ע"ב ד"ה בנו שהקשו דהכא אמרינן בתו לא והתם אמרינן אחד תינוקות מחנכין אותן וקשה כיון דבתחלת דבריהם כתבו דבבנו שייך במצות כשיגדל מוטל על אב לחנכו אבל בתו לא והיינו ע"כ במ"ע שהז"ג דיש ראיה לדבריהם בחגיגה דף ו' דאמרו כל היכא דגדול מחויב מן התורה קטן מחנכין אותו מדרבנן כל היכא דגדול פטור מן התורה קטן אף מדרבנן פטור וא"כ בתו דפטורה ממ"ע שהז"ג בגדולה לא שייך חינוך בקטנה ולפ"ז ביוה"כ דהשוה הכתוב אשה לאיש וחייבת מן התורה להתענות בגדולה שוב שייך חינוך בקטנה ומה הקשו התוס' מחינוך דתענית יוה"כ ומצאתי בשטמ"ק בנזיר שתירץ כן קושית התוס' בקצרה ושמחתי שמחה גדולה. אמנם בכוונת קושית התוס' יש לומר כיון דאמרו בסוכה דף כ"ט דבתוספת ערב יוה"כ לא שייך השוה הכתוב אשה לאיש ונפקא מקרא דהאזרח והרי אמרו בביצה דף ל' דהני נשי דאכלו ושתו עד שחשיכה לא מחינן בהו דאינו מפורש בתורה א"כ שוב לא שייך חינוך בקטנה כל דלא מצוה להפרישו. ובזה מדוקדק דברי התוס' שם דלא הקשו זאת לתירוץ הראשון ועיין בא"מ שם שהרגיש בזה ולפמ"ש אתי שפיר דלתירוץ הראשון בקיום מצוה ועניתם שייך חינוך קשה משם אבל לתירוץ השני דאף במצוה לא שייך חינוך כל שאין ב"ד מצוין להפרישו וא"כ בתוספת עינוי דלא מחינן בהו שוב לא שייך חינוך ובזה מיושב מה ששאלני חכם אחד ומצאתי בא"מ שהרגיש בזה מהא דכתב רש"י בפסחים דף פ"ח דבתו חייב בחינוך ולפמ"ש אתי שפיר כיון דבפסח נשים חובה אף בקטנים שייך חינוך ודוק היטב
9
י׳והנה בהא דאמרו ביבמות דף קי"ד לדבר טליא וטליתא ולטיילו התם דאי משכחו להו מייתי להו אלמא קסבר קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצוין להפרישו וע"ז שאל הרב הגדול מוהר"ר אשר ני' מתושבי ירושלים תוב"ב נכד הגאון בעל שאגת ארי' ז"ל שהקשה דלפמ"ש התוס' בחולין דף י"ב דקטן אין לו מחשבה כלל וא"כ הא בשבת מלאכת מחשבת בעינן וא"כ כל שהקטן אין לו מחשבה לא חשב כלל למלאכה ולא שייך קטן אוכל נבילות כלל בזה. והשבתי דז"א דא"כ לפי דבריו קטן לא שייך כלל באיסור שבת דא"כ קטן הבא לכבות אמאי אומרים לו אל תכבה ואף בשעושה ע"ד אביו הא אין לו מחשבה כלל אבל זה אינו דאין לו מחשבה בדבר שצריך להתכוין לאיזה ענין אבל כאן אטו לא ידע הקטן שזה רה"ר וזה רה"י וניהו דלא ידע הדין דאסור להוציא מרה"י לרה"ר וכן להיפך אבל עכ"פ לא גרע משוגג באיסור שבת ואטו בזה לא יהיה נקרא מלאכת מחשבת אף שלא ידע האיסור וגם קטן אינו יודע גדר רה"ר ורה"י לענין דיני רה"ר אבל מ"מ נתכוין להביא המפתחות מהשוק להבית ושייך מלאכת מחשבת וז"ב ופשוט הארכתי בזה לפי שהרב הנ"ל החמיר בקושייתו ולפענ"ד לק"מ ודוק היטב. והנה לכאורה קשה לי טובא בהא דאמרו נכרי שבא לכבות אין אומרים לו לכבות וקשה אמאי לא יהיה מותר לומר לו דהרי רש"י פירש בע"ז דף ט"ו דאיסור אמירה לעכו"ם הוא משום ממצוא תפצך דיבור אסור וקשה לפ"ז הא הרמב"ם כתב בפכ"ד משבת ה"ח מותר לאדם לשמור פירותיו בשבת וכו' ואם בא אדם או בהמה וחי' לאכול מהם גוער בהם והלא דבר זה מחפציו הוא ולמה הוא מותר מפני שלא נאמר אלא לקנות לעצמו חפצים שאין עתה מצוי או להשתכר ולהרוויח ולהטפל בהנאה שתבא לידו אבל לשמור ממונו שכבר בא בידו עד שיעמוד כמות שהוא מותר הא למה זה דומה לנועל ביתו מפני הגנבים ע"ש ולפ"ז בשלמא כל המלאכות שנתחדש ענין הנאה לו ע"י פעולת העכו"ם שייך לאסור אבל כאן הוא אינו מוצא חפץ חדש רק שלא תדלק חפציו הוה כנועל לשמור ביתו מפני הגנבים ודוחק לומר דכאן אם לא יכבה היה כבר דלוק ועומד ונמצא מרוויח דא"כ גם לשמור פירות במקום שבהמה וחיה מצויים לאכול או במקום דשכיחי גנבי יהי' אסור לשמור ולנעול והיא קושיא נפלאה. והנראה בזה כיון דכבר גזרו רבנן על כל המלאכות שאסור לישראל לעשות שגם לעכו"ם לא יאמר לעשות וזה אסור משום ממצוא חפציך אם כן ה"ה כיבוי דאסור לישראל לעשות בעצמו שוב אסור גם לומר לעכו"ם לעשות וניהו דבכיבוי אינו מוצא חפץ חדש אבל עכ"פ להישראל אסור לכבות בשבת והרי כל מה שאסור לישראל לעשות אסרו לומר לעכו"ם בשבת וא"כ גם כיבוי בכלל מה שגזרו על אמירה לעכו"ם כיון דלישראל אסור וז"ב. ומה יקר בזה לשון רש"י שכתב בשבת דף קכ"א אין אומרים לו כבה רבנן גזור על אמירה לעכו"ם משום שבות והוא תימה מה רצה בזה ועד כאן לא ידענו דאמירה לעכו"ם אסור משום שבות ולפמ"ש אתי שפיר דרש"י בא ליישב לשיטתו דהוא משום ממצוא חפציך ואם כן לא שייך זאת בכיבוי וע"כ אמר דמ"מ אסור דהוא בכלל אמירה לעכו"ם שבות דאסור בכל המלאכות שאסור הישראל לעשות ודו"ק. ובלא"ה יש לומר דאין התחלה לקושיא דדוקא בשמירת פירות שאינו מלאכה בעצם רק מציאת חפץ בלבד איכא משום ממצוא חפציך וכל שאינו מוצא חפץ חדש והנאה מחודשת לא שייך ממצוא חפציך אבל אמירה לעכו"ם שבות היא במלאכה שאסור לישראל ואם אומר לעכו"ם הרי מוצא חפץ עי"ז בזה אף שאינו מוצא חפץ חדש מ"מ אסור מצד עצם המלאכה ומעתה דברי רש"י נכונים מאד ויהל כנוגה כוונת רש"י ז"ל ודוק. והנה הסמ"ג כתב סי' רכ"ד הטמאים שלא יכלו לעשות הפסח הי' חל ע"פ בשבת ולא הי' יכולים להזות דהזאה הי' גזירה קדמוניות גם בימי משה ובתשובה הארכתי בביאור דבריו וכעת אני תמה הא הי' יכולים לעשות ע"י קטן דהזאה כשרה בקטן כמ"ש הרמב"ם פ"י ה"ו מפרה ואיסור דרבנן שרי למספי בידים ע"י קטן ואף דהרמב"ם כתב שם בה"ז דהמזה צריך לכוין להזות לטהר וע"כ דקטן שיש בו דעת יש לו מחשבה ולפענ"ד הטעם דצריך כוונה משום שהמזה שלא לצורך הזאה נטמא כמ"ש ריש פט"ו מפרה ולכך צריך לכוין להזות לשם טהרה ועכ"פ קשה יעשה בקטן ולכאורה יש לומר דאם נימא דהזאה גזירה שמא יעבירנו א"כ יש לחוש שוב לאיסור תורה ולא שרי בקטן אבל זה אינו דלפ"ז לא היה בימי משה לולב ושופר וזה לא מצינו וע"כ דהטעם משום מתקן ותיקון לעשות ק"פ הוה תיקון חשוב ועכ"פ אינו רק שבות ולמה לא שרי בקטן וצ"ל דכל שאינו רביתא דתינוק לא התירו ועיין מגן אברהם סימן שי"ג. ובזה מיושב קושית דו"ז בישועת יעקב סימן שמ"ג ע"ש ודו"ק. ובזה נראה לפענ"ד דבר נחמד במה שכתבו התוס' פסחים צ' ע"ב ד"ה שחל שא"ל משה אם לא יטבלו היום ידחו לפסח שני ותמה המהרש"א ריש פרק מי שהי' טמא הי' לו להורות שמוכרחין להטביל כדי שלא יהי' חייבים כרת כל שיכולים לטבול ע"ש והנני יוסיף דגם בקרא כששאלו הטמאים השיב להם הקב"ה דידחו לפסח שני ויותר הי' לו להשיב שיעשו פסח ראשון. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת יש לומר כהסמ"ג דלא יכלו להזות בשבת דהעמידו דבריהם במקום כרת. אך נראה לפענ"ד דסברת התוס' דכל הטעם דאסור הזאה משום מתקן ובימי משה ג"כ היה שייך הגזירה דזה תיקון חשוב שיוכלו להקריב הפסח וא"כ זה טרם שידעו שיכולים לעשות פסח שני אבל כל שיכולים לעשות פסק שני שוב אינו תיקון גמור שאם נימא דאסור להם להזות ולטבול שוב אין כאן תיקון דיוכלו לעשות פסח שני. ומעתה ז"ש התוס' דמשה השיב להם אם לא יטבלו ידחו לפסח שני וא"כ שוב יוכלו להזות ולטבול דל"ח תיקון ולמדו מתשובת הקב"ה דידחו לפסח שני ומזה נלמוד דלא חשוב תיקון כ"כ ודו"ק היטב. והנה בהא דאמרו ביבמות דף קי"ד טעמא דדמאי הא ודאי בעי לעשורי והאר"י בעושה על דעת אביו ושאל אותי הרב הה"ג מוה' מאיר צ"ה ני' אבד"ק סאמביר דמה קושיא הא התוס' בנזיר דף כ"ט ד"ה בנו הקשו דלמה משום חינוך לא יתחייב להפרישו וכתבו דדוקא במ"ע שייך חינוך ולא בל"ת או דבאב דוקא שייך חינוך ולא בב"ד ולפ"ז שם יקשה דמיירי באב ודלמא משום חינוך וגם זה הוה מ"ע להפריש תרומה. והשבתי בפשיטות דבאמת יכול להפריש ממקום אחר רק דכל שלא הפריש אוכל טבל וזהו הוה מל"ת ובאמת שעדיין קשה דעכ"פ הא מצווה לחנכו והראיתיו שהרשב"א בחידושיו ליבמות שם הרגיש בזה דמהסוגיא מוכח דגם באב לא שייך חינוך ע"ש. אמנם הרב הנ"ל כתב כיון דקטן שתרם אין תרומתו תרומה א"כ לא שייך חינוך ולא ידעתי אטו בשביל שהוא א"י לתרום לא שייך חינוך במה שהאב תורם בעדו ומחנכו שיתרום וגם לפמ"ש התוס' בחולין דף י"ג כל שאחר עומד ע"ג יש לו מחשבה וא"כ שפיר יכול לחנכו והאב יעמוד ע"ג ויחנכו וגם קשה הא מופלא הסמוך לאיש יכול לתרום וע"ז השיב הרב הנ"ל שהרגיש בזה וזה תלוי אי מופלא הסמוך לאיש מה"ת ובזה יישב קושית התוס' ד"ה אלא דבנדה שם קאי אי מופלא הסמוך לאיש מן התורה ע"ש ודו"ק אבל גוף הדברים אינם נכונים וכמ"ש. והנה בהא דאמרו יבם קטן שבא על יבמה תגדלנו הקשה בישועת יעקב או"ח סי' ע"א דהא באיסור תורה ב"ד מצווין להפרישן וע"ז הקשה אותי הרב מוה' שאול ק"ז מווילנא הא כל הטעם דמצוון להפרישו הוא בשביל חינוך וכאן לכשיגדל יהיו מצוה ליבם ולא שייך חינוך. והשבתי דהדבר מבואר בב"י או"ח סי' שמ"ג דחינוך אינו רק על האב אבל הב"ד מצווין להפרישו כדי שלא יעשה איסור ושפיר הקשה:
10