שואל ומשיב מהדורא רביעאה ג׳:י״חShoel uMeshiv Mahadura IV 3:18

א׳לחכם אחד בענין ח"כ שוגגין לרנבה"ק.

ב׳במה שאמר לי הדרוש שדרש המאוה"ג מוה' אלי' אבד"ק היבניב בשבת שובה העבר ובתוך הדרוש הקשה בהא דקאמר הש"ס בכתובות דף ל"ה ע"ב דלריש לקיש דאמר בפירוש רבתה תורה חייבי מלקות כח"מ למפטרה מתשלומין מאן תנא דפליג עליה דרנבה"ק וכתב רש"י דבשלמא לר"י מוקי לה בלא התרו בו וע"ז הקשה דבלא התרו בו אף לרנבה"ק חייב דח"כ שוגגין חייבין בתשלומין כמ"ש רש"י בפסחים דף כ"ט וע"ז רצה לחלק בין שוגג גמור למזיד ולא התרו בו ור"י מוקי במזיד ולא התרו בו ואז פטור לרנבה"ק וע"ז תמה על הפ"י בחידושיו לכתובות דף למ"ד בתוס' ד"ה והבא על הנדה שהקשו דלמא ר"ש ב"מ כרנבה"ק ס"ל וע"ז כתב דלר"י מיירי בלא התרו בי' וא"כ לשיטת רש"י גם רנבה"ק מודה בזה ע"ש וא"כ משמע דאף בלא התרו בו ס"ל לרש"י דחייב לרנבה"ק וא"כ הוא היפך הש"ס הנ"ל.

ג׳והנה בראשית ההשקפה רציתי לומר דש"ה דשם עיקר הקושיא דאף למאן דלא ס"ל כרנבה"ק ולא פטור משום ח"כ מכל מקום לפטור משום ח"מ שוגגין ואם כן שפיר כתב דלר"י איכא נ"מ בשוגג דאז חייב וא"ל דאכתי גם ח"כ חייב בשוגג הא עכ"פ יש נ"מ במקום דלא התרו בו על המלקות דמצד המלקות פטור משא"כ בשביל חיוב כרת לרנבה"ק לא שייך ההתראה וא"ל דלרנבה"ק חייב דהו"ל ח"כ שוגגין דזה אינו דאכתי יש נ"מ במקום דהוה לאו שאין בו מעשה או במקום שנתחייב החיוב כרת טרם המלקות וכדומה אך כ"ז דחוק ובאמת שגוף דברי הפ"י בלא"ה תמוהים דא"כ היכא קאמר הש"ס ולאפוקי מדרנבה"ק הא לר"י מתניתין מיירי בלא התרו בו כדמוקי ר"י וא"כ גם רנבה"ק מודה וראיתי להפ"י בחידושיו לדף ל"ה בהא דאמר הש"ס לרנבה"ק קשיא אחותו והקשה דלמא מיירי בשוגג וגם רנבה"ק מודה וכתב דלר"ל ליכא לחלק בין שוגג למזיד ע"ש וא"כ לר"י שפיר יש לומר דבשוגג רנבה"ק מודה והוא תימה גדולה להמעיין בעומק הענין. גם מה שרצה הרב מהיבניב לחלק בין שוגג ללא התרו בו הוא תמוה דהא כל הטעם דרש"י הוא משום דמה שפטור במזיד הוא חידוש ואין לך בו אלא חידושו רק במזיד ואם כן גם בלא התרו בו מהראוי שיתחייב ומה שנראה לי בזה דהנה הא דרנבה"ק פוטר בח"כ מתשלומין אף דלא שייך אשר ירשיעון אלקים משום רשעה אחת דהא הב"ד לא מחייבין ליה רק רשעה אחת משום תשלומין דכרת רחמנא חייבו ועיין צל"ח דף כ"ט בפסחים וצ"ל דרנבה"ק אזיל בתר טעמא דטעמא מאי לא רצתה התורה לחייבו משום שתי רשעיות משום דסגי ברשעה אחת שממילא ישמעו ויראו בשביל העונש של רשעה אחת וא"כ גם בח"כ כיון שרחמנא מחייבו משום רשעה אחת תו לא צריך ולפי זה בשוגג דיפטר בידי שמים א"כ מהראוי שיתחייב ואדרבא בח"מ שוגגין הוה החידוש דלמה יפטור ולפ"ז בלא התרו בו מהראוי שיפטור בח"כ כיון דלכרת ל"צ התראה וא"כ יתחייב ולפי זה קשה היאך כל שוגג בח"כ חייב בתשלומין לרש"י הא יוכל לומר מזיד הייתי רק בלי התראה ואז פטור וא"ל דאין אדם מע"ר דז"א דעכ"פ מעות לא יוכלו להוציא ממנו וצ"ל דמיירי בשוגג גמור דמודה שהיה שוגג וחייב בתשלומין ולפ"ז בקנס דמודה בקנס פטור גם רש"י מודה דאף ח"כ שוגגין פטור מתשלומין ואתי שפיר הכל ודוק היטב כי היא עצה עמוקה דכאן לגבי קנס כ"ע מודו דפטור אף בשוגג ומיושב כל קושית הפ"י והנה לפענ"ד הי' נראה דמה שמחולקין רש"י ותוס' אי לרנבה"ק חייבי כריתות שוגגין פטורין מן התשלומין או לא תלוי בפלוגתת ר"י ור"ל אי חייבי מלקות שוגגין פטורין מן התשלומין דלר"ל דחייבי מלקות שוגגין פטורין מן התשלומין מכ"ש ח"כ דהרי חזינן דרנבה"ק ס"ל כר"מ דלוקה ומשלם ומ"מ פוטר כרת מתשלומין אלמא דכרת חמור ממלקות וכדאמרו בכתובות דף ל"ה אי רנבה"ק קשיא אחותו ופרש"י דרנבה"ק ס"ל דלוקה ומשלם כר"מ ואפ"ה פוטר כרת מתשלומין אלמא דחמור כרת ממלקות מכ"ש שח"כ שוגגין פטורין מק"ו דחייבי מלקות שוגגין פטורין משא"כ לר"י דס"ל חייבי מלקות שוגגין חייבין בתשלומין ואינו פוטר רק מיתה לבד מתשלומין וא"כ יש לומר דגם חייבי כריתות שוגגין חייבין ג"כ בתשלומין וז"ב. שוב ראיתי בשיטה מקובצת בכתובות דף ל"ה גבי אי רנבה"ק קשיא אחותו שכתב ג"כ דלר"ל דמקיש מלקות למיתה וה"ה בח"כ שוגגין דפטור דהוקש ג"כ למיתה ע"ש והוא כעין מ"ש ונהניתי

ד׳ובזה ישבתי לנכון מה ששאל אותי הרב המאוה"ג מוה' דוב בעריש ני' מק"ק נאהרייב בהא דהקשו התוס' על רש"י בכתובות דף ל' במה שפירש"י לאפוקי דרנבה"ק דקאי על המשנה דאלו נערות דמחייב חייבי כריתות ולאפוקי מדרנבה"ק והקשו התוס' דאימא דאתי כרנבה"ק ושאני קנס דגלי קרא חד לח"ל וחד לח"כ וט"ז תמה הרב המאוה"ג הנ"ל דמ"פ התוספת על רש"י והא הן הן דברי הש"ס בדף ל"ה דאמר אי רנבה"ק קשיא אחותו ומה מקשה הש"ס דלמא גלי קרא וע"כ כתירוצם של התוס' וא"כ מה הקשו על רש"י ובאמת שהיא תימה גדולה על רש"י ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת צריך ביאור גוף קושית התוס' דלמא גלי קרא דחד לח"כ דאכתי יש לומר דלאפוקי מדרנבה"ק דיש לומר דהקרא דאתי לח"כ לא אתי רק לשוגג דמהראוי שיתחייב לשלם ואפ"ה פטור לרנבה"ק מגזירת הכתוב וע"ז אתי קרא דבשוגג עכ"פ חייב קנס אבל במזיד דנתחייב בכרת פטור אף מקנס ושם במשנה דקתני הרי אלו בהכרת דמשמע מזיד ממש כמ"ש הפ"י בחידושיו בתוס' שם וא"כ ע"כ לאפוקי מדרנבה"ק וצ"ל דקושית התוס' היא דאי נימא דלרנבה"ק בשוגג חייב בתשלומין וכשיטת רש"י ואם כן ל"צ קרא על השוגג דאף בממון חייב מכ"ש בקנס וא"כ ע"כ הקרא על המזיד ושפיר הקשו לרש"י דמנ"ל דלאפוקי מדרנבה"ק דלמא גם רנבה"ק מודה בקנס דגלי קרא אבל בדף ל"ה שם דקו' הש"ס היא לר"ל וכמו דמקשה על ר' יצחק הניחא לר"י אבל לר"ל קשיא ואם כן לר"ל דפשיטא דלרנבה"ק פוטר אף בשוגג דכ"ש ממלקות וא"כ שפיר מקשה אי לרנבה"ק קשיא אחותו דלדידיה לא שייך גלי קרא דיש לומר דלא גלי קרא רק על השוגג דבממון פטור משא"כ בקנס וא"כ אכתי במזיד יש לומר דפטור לדידיה ושפיר קשה מאחותו וז"ב ודוק היטב. והנה בירושלמי דכתובות פ"ג ה"א אמרו מתניתא דרנבה"ק דרנבה"ק אומר יום הכיפורים כשבת לתשלומין ר"ש בן מנסיא אומר מחייבי כריתות כמחייבי מיתות ב"ד מה ביניהן ר"א בשם רבינא נערה נדה ביניהן וכו' על דעתי' דרנבה"ק מה שבת אין לו היתר אחר איסורו אף יוה"כ אין לו היתר לאחר איסורו ואלו הואיל ויש להן היתר לאחר איסורן משלם על דעתי' דרשב"מ מה שבת יש בה כרת אף יוה"כ יש בו כרת ואלו הואיל ויש בהן כרת אינו משלם.

ה׳וראיתי קושיא בשם ספר קדושת ישראל על כתובות בשם הרב מוה' הירץ עמדן ז"ל שהקשה דבש"ס דילן אמרו הכל מודים בבא על הנדה שמשלם קנס והיינו רשב"מ ור"ש התימני הרי דגם ר"ש בן מנסיא ס"ל דנדה משלם קנס ע"ש ותמהני אם זה קושיא כלל דהדבר מבואר דהש"ס דילן פליג על הירושלמי דהרי להירושלמי רנבה"ק אינו פוטר רק יוה"כ דומיא דשבת ובש"ס דילן יליף אסון אסון או כרבא דכרת שלי כמיתה שלכם וא"כ בכל מילי פטור ורשב"מ ס"ל דלא כרנבה"ק דמשמע ליה לר"ח דאין שום תנא סובר כרנבה"ק כמ"ש התוס' ד"ה הכל מודים ועוד דהש"ס בפסחים דף כ"ט מוקי לה דמ"ד לא מעל כרנבה"ק והרי בחמץ יש לו היתר לאחר איסורו דהרי שם אליבא דר"ש קאי וכמ"ש רש"י דאל"כ מ"ט דת"ק דאמר מעל וא"כ מ"ט דרנבה"ק דפוטר ושם לא שייך לומר דהפסח אין לו היתר דבשלמא שבת ויוה"כ דיומא דקגרים ואינו תלוי באיסור חפצא משא"כ בפסח דרק חמץ נאסר וא"כ החמץ יש לו היתר אחר הפסח וע"כ דהש"ס דילן ס"ל דרנבה"ק בכל מילי פטר ואם כן אין מקום להקושיא. וע"ד הפלפול נראה בישוב קושיא זו דהנה בהא דאמרו באלו נערות דבחייבי מיתות ב"ד פטור מקנס הקשה הגאון מוה' דוב בעריש האבד"ק גלוגא בהקדמת הפ"י למס' נשים דהא מיתה נתחייב על העראה וקנס אינו מחוייב רק בגמר ביאה וכתב דבאמת אכתי נתחייב מיתה גם אח"כ ושפיר מקרי קלב"מ והביא הירושלמי במצית גדישו של חבירו דעל כל שבולת ושבולת חייב מיתה ע"ש ולכאורה עדיין יש להבין דניהו דנתחייב גם אח"כ מיתה הא עכ"פ הו"ל כחייבי מיתות שוגגין דהא א"א למקטלה תרי זימני אך באמת גם חייבי מיתות שוגגין חייב. שוב מצאתי ברשב"א הובא בשיטה מקובצת בכתובות על המשנה דכל המתחייב בנפשו אינו משלם ממון שכתב אע"ג דמכי הערה בה נתחייב מיתה ומתחייב בממון לא הוה עד גמר ביאה מכל מקום כיון דבתר הכי נמי כל שעתא ושעתא חייב מיתה עד גמר ביאה פטור מתשלומין ע"ש שהביא ראיה מדברי הירושלמי הנ"ל דעל כל שבולת ושבולת ע"ש והגאון מוהר"ד ז"ל לא זכר דברי הרשב"א אלו ולפ"ז לשיטת רש"י דחייבי כריתות שוגגין אינו פוטר מתשלומין א"כ בנדה שפיר חייב קנס דאף דהוא מח"כ ופוטר מתשלומין ה"מ כשבאים בב"א אבל כאן משעת העראה נתחייב מיתה וממון לא משלם עד גמר ביאה דקנס אינו משלם רק בגמר ביאה כקושית הרשב"א הנ"ל וכאן ל"ש תירוצו דמכל מקום חייב כרת כל שעה ושעה עד גמר ביאה דזה אינו דלא עדיף מה שנתחייב אח"כ כרת מאילו הי' ח"כ שוגגין כיון דכבר נתחייב כרת שוב על אותו שיעשה אח"כ וחיוב הכרת נמשך לא מקרי ח"כ מזידין רק שוגגין דכל דלא עבדינן הכרת הוה כשוגג ופטור וז"ב ומעתה מיושב היטב דברי הירושלמי הנ"ל דהנה התוס' בסנהדרין דף ע"ג ע"ב ד"ה ממונא כתבו דבירושלמי משמע דגם על העראה משלם קנס דאמר הערו בה עשרה בני אדם ועדיין היא בתולה כלן משלמין קנס ולפ"ז כיון דלהירושלמי בהעראה משלם קנס אם כן שפיר קאמר דבנדה פטור לרשב"מ דהא בהעראה כבר נתחייב הקנס א"כ הכרת כבר פטרו דקלב"מ וז"ב ודוק. איברא דלפי זה יקשה מאי פריך הש"ס בכתובות דף ל"ב ורמינהו אלו הן הלוקין והא קי"ל דאינו לוקה ומשלם והא חייבי מלקות שוגגין וד"א חייב לר"י ואם כן מה קושיא הא מלקות נתחייב משעת העראה וחיוב ממון אינו רק בגמר ביאה ואינן באין כאחד וכאן לא שייך לומר דעכ"פ חיוב מלקות נמשך אחר כך דלא עדיף מאלו הי' חייבי מלקות שוגגין דעכ"פ לא אתרו ביה על מלקות דגמר ביאה ובכה"ג אינו פוטר ובשלמא לר"י יש לומר דמשום הכי אצטריך לאוקמא כאן בהתרו בו כאן בלא התרו בו דבאמת אם נימא כר"ל דגם בלא אתרו בו פטור משום דקלב"מ א"כ גם כאן הוה כלא התרו בו ולכך חידש דבלא התרו בו פוטר ומוקי בדלא התרו בו וה"ה דהו"מ לאוקמא בהתרו בו רק דעל גמר ביאה לא מקרי התרו בו. ובזה מדוקדק מה דמשני כאן בהתרו בו ולא קאמר כאן במזיד כאן בשוגג משום דגם במזיד על גמר ביאה לא שייך התרו בו אבל על עולא קשה דלדידיה הא הוא סבר דכל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מלקי לא לקי א"כ למה לי' לאוקמא בבוגרת ושוטה או ביתומה ומפותה ות"ל דכאן נתחייב מלקות מהעראה וממון לא מחייב רק על גמר ביאה וכאן לא שייך לומר דמכל מקום חייב מלקות על הגמר ג"כ דעכ"פ לענין שיהיה הממון פוטר מהמלקות זה א"א לפטור דמה שנתחייב כבר מלקות א"א להממון לפוטרו ממה שכבר נתחייב דבשלמא למ"ד מלקי לקי ממונא לא משלם ואם כן המלקות פוטר מהתשלומין דהמלקות נמשך גם אחר כך אבל לא שהממון שבסוף הביאה יפטר מה שכבר נתחייב מלקות והיא קושיא גדולה. ולכאורה דקושית הש"ס לא היה מקנס רק מבושת ופגם דזה ודאי דבהעראה אפגמה וכדאמרו בסנהדרין דף ע"ג דמשעת העראה אפגמא ואם כן בזה שפיר המלקות פוטרו

ו׳ובזה היה מקום ליישב הא דמשני ביתומה ומפותה והקשו התוס' ר"פ אלו נערות לשיטת הירושלמי דקנס אינו מועיל מחילה מה משני ביתומה ומפותה דמחלה והא לא מועיל מחילה לענין הקנס ולפמ"ש יש ליישב דעל הקנס בלא"ה ל"ק דהא קנס לא מתחייב רק על גמר ביאה וכנ"ל.

ז׳אמנם אחר העיון זה אינו דמלבד דזה תלוי בפלוגתא אי העראה זה נשיקה או הכנסת עטרה וכדאמרו בסנהדרין שם אף גם דא"כ מה משני בבוגרת והרי בוגרת אין לה רק קנס אבל בושת ופגם משלם כדמקשה אח"כ והרי עיקר הקושיא לא הי' מקנס. והנראה לפענ"ד בזה עפמ"ש הרב מוהר"י אשקפה הובא בס' שעה"מ פ"ג מגניבה בהא דאמרו בב"ק דף מ"א הי' עבד כפות לו וגדיש סמוך לו דפטור משום דקלב"מ והקשה מהר"י אשקאפה דאם נשרף הגדיש מקודם נתחייב בממון קודם שיבא לידי חיוב מיתה וכעין דאמרו בגונב כיס בשבת וכתב דכל שהוא מעשה אחת כגון במצית הגדיש בא לו החיוב מחמת דבר אחר אף שזה בא ראשון וזה בא אחרון הכל מעשה אחת קחשיב ומקרי קלב"מ ע"ש והרב בשעה"מ כתב שבתלמודי רשב"א בב"ק דף כ"ב משמע כזה ע"ש ולפ"ז גם כאן כל שבמעשה אחת בא לו מלקות ותשלומין פוטר התשלומין המלקות שנתחייב כבר כל שהוא במעשה אחת ושפיר הוצרך לאוקמא בבוגרת ומפותה וז"ב. ובזה מיושב היטב קושית התוס' ד"ה אלמא שהקשו דמנ"ל להש"ס דעולא ס"ל בכ"מ דממונא משלם דלא שאני הכא דגלי קרא נערה נערה ובעלמא מלקי לקי ממונא לא משלם והא דלא מוקי בהתרו בו ובלא התרו בו דדלמא ס"ל כר"ל דגם בלא התרו פוטר ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דא"כ יקשה למה לי' לאוקמא בבוגרת ות"ל דמלקות נתחייב מכבר ואיך יפטרנו הממון אח"כ וכאן לא שייך לומר דהממון שאח"כ פוטרו כיון שהוא במעשה אחת דזה אינו דבשלמא אי ס"ל לעולא דממונא משלם מלקי לא לקי בכ"מ שפיר יש לומר דכל שהוא במעשה אחת אף שזה ראשון וזה אחרון מכל מקום פיטרו משום רשעה אחת אבל אם נימא דבכ"מ מלקי לקי ורק הכא דגלי קרא דממונא משלם אבל בזה לא גלי קרא דיפטור המלקות שנתחייב כבר דבאמת מהראוי שילקה ולא ישלם רק דגזירת הכתוב הוא ואין לך בו אלא חידושו היכא דבאין בבת אחת ולא שיפטרו המלקות של כבר וז"ב מאד מאד ודו"ק היטב כי נחמד ונעים הוא.

ח׳אחר כמה שנים נדפס ספר תרומת הכרי על חו"מ מאחי הקצה"ח ז"ל ומצאתי בסי' שצ"ב קצת ממ"ש ואין הזמן מסכים כעת לעיין בכל דבריו והשעה"מ קדמו ג"כ בענין הלז

ט׳ובזה מיושב היטב מה דק"ל טובא למה אצטריך לאוקמא במפותה והרי באמת כבר אמרו בכתובות דף מ"א דבכל אונס חיישינן שמא תחלתו באונס וסופו ברצון רק דיצרא אלבשה ולפ"ז צריך להבין למה יתחייב קנס הא עכ"פ מחלה לו בסוף וצ"ל כמ"ש הרב בעל הפלאה בחידושיו בכתובות דף ל"ט דהו"ל כא"י אם מחלת לי דחייב ע"ש וצ"ל דאף דא"י אם נתחייבתי פטור א"י אם מחלת היינו כמו א"י אם פרעתיך דאף דקנס לא מחייב רק בגמר ביאה כיון דמכח מחילה קאתי הו"ל כא"י אם פרעתיך כיון דעכ"פ בתחלת הביאה התחיל החיוב עליו מתחלתו ועד גמרו דלא על גמר בלבד נתחייב רק מתחלתו ועד סופו וז"ב ולפ"ז כאן דבאמת בתחלת ביאה פטור משום המלקות דמעשה אחת חשוב וא"כ רק משום סוף ביאה נתחייב ממון והרי בסוף ביאה נתרצית לו ומחלה והיאך אפשר שיפטור עי"ז ממלקות שכבר נתחייב בעת שלא הי' עדיין חיוב הקנס ולמה לי לאוקמא במפותה והיא קושיא גדולה וצ"ל דלפי סברת עולא דבמעשה אחת נפטר משום קלב"מ א"כ באנוסה שפיר נתחייב ממון בתחילת ביאה ופוטרו ממלקות כנלפענ"ד. והנה בגוף דברי הרב מוהר"י אשקאפה נראה לפענ"ד דסברתו דשם הוה מעשה אחת דעל הצתת אש אין מחייבין אותו והאש שרף הפרטים האלו העבד והגדיש וכדומה אבל אנן מחייבין אותו על הצתת אש ומקרי מעשה אחת משא"כ בגונב כיס בשבת דהגניבה שהי' ברשות בעלים לא נתחייב מיתה רק על הוצאה מרשות לרשות א"כ זה לא נקרא מעשה אחת שזה ענין מבחוץ וז"ב בסברתו והשעה"מ שם הקשה מהא דזורק חץ בשבת וקרע שיראין והא שם הוה מעשה אחת ע"י הזריקה וגם מהא דב"ק מזרוק גניבתך ותקני לי חצירי דשם מקרי ג"כ מעשה אחת. ולפענ"ד ל"ד דשם ענין הגניבה וענין החיוב מיתה לא בא ע"י מעשה אחת שהיה מקרה מבחוץ שהי' שם שיראין בהליכתו או שנפל לארץ ולענין הגניבה ל"צ לזה משא"כ כאן דהוה מעשה אחת הצתת האש בגדיש וכל מה שבגדיש אחת היא וז"ב ובלא"ה שאני איסור שבת דמלאכת מחשבת בעינן והוא לא חשב ע"ז ועיין בשיטה מקובצת בב"ק דף ע' שם ודו"ק היטב בכ"ז. אמנם בגוף קושית הרשב"א הנ"ל דמשעת העראה אתחייב מיתה וקנס לא מחייב עד גמר ביאה נראה לפענ"ד ע"פ מה דאמרתי ליישב קושית התוס' ביבמות דף צ"ט בהא דאמרו בסנהדרין הניחא למ"ד העראה זו נשיקה אלא למ"ד העראה זו הכנסת עטרה מא"ל והקשו דהא מכל מקום קנס אינו מחייב עד גמר ביאה ולא באו כאחת. ואמרתי בזה דהנה במכות דף וא"ו אמרו דשואלין אותם כמכחול בשפופרת ראיתם ורבנן כדשמואל דאמרו משיראו כדרך המנאפים ולפ"ז כל עיקר דמחויב מיתה הוא כיון שראו כדרך המנאפין בודאי בעל אותה וכמ"ש רבינו יהונתן בשיטה מקובצת בב"מ דף צ"א וברמב"ם פ"א מא"ב שחזקת צורה זו שהערה בה ולפ"ז בכה"ג לא שייך לומר דכבר נתחייב מיתה משעת העראה ואטו אנן ידענו אימתי הי' העראה ואימתי גמר ביאה שנדרוש ביניהם דבעת ההיא נתחייב מיתה ועל גמר ביאה נתחייב וא"כ לא ידענו אימתי הי' הכנסת עטרה ואימתי גמר ביאה שאין ביניהם רק דבר מועט וא"כ לא שייך לומר דלא ניתן להציל בנפשו בעת גמר ביאה דעדן ניתן להציל בנפשו דזה אינו בב"ד רק דכל איש יכול להציל והוא יכול להציל מספק ודלמא עוד לא נגמר ביאתו ולא נפגמה עדן ובשלמא אם זו נשיקת אבר זה נודע תיכף בעת שרואה כדרך המנאפים ואסור להרגו משא"כ מהכנסת עטרה עד גמר ביאה מקרי עדן ניתן להצילו בנפשו ועכ"פ הו"ל ח"מ שוגגין דדלמא עדן לא נגמר ביאתו וז"ב מאד. ובזה מיושב הא דמשני הש"ס כגון שבא עליה שלא כדרכה וחזר ובא עליה ופירש"י הוא או אחר והקשה השעה"מ הא עכ"פ נתחייב מיתה מהפעם הראשון ונמשך עד הנה ע"ש שהאריך ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת עכ"פ על גמר ביאה חייב קנס וניהו דבביאה אחת מקרי בא בב"א אבל לענין פעם שנית פשיטא דלא מקרי קלב"מ דהקנס על הגמר ביאה וכבר נתחייב מיתה ומ"ל בזה דהמיתה נמשך כל דלא בא בב"א חייב שתים וז"ב. ומעתה מיושב קושית הרשב"א הנ"ל דלענין הקנס שפיר מקרי קלב"מ דא"א להבדיל ועיקר החיוב בא כשנגמר ביאתו ואז נתחייב שתים דאשר ירשיעון אלקים בעינן והב"ד א"א להרשיע אלא בכללות ודו"ק. עוד יש לומר בישוב קושית התוס' הלז דהרי באמת התוס' הקשו דהיאך משכחת להקנס בגמר ביאה למ"ד העראה זו הכנסת עטרה והא בהכנסת עטרה כבר השיר הבתולים ואינה בתולה עוד וקנס לא חייב רק בבתולה וכתבו דבהכי חייב רחמנא וביאור הדברים דהוא חייב על שעשה אותה בעולה וקודם שבעלה היתה בתולה וע"ז קנסו התורה ובאמת גוף החיוב אינו בא רק על גמר ביאה ומתחייב למפרע על שנהנה ובעל בתולה וכן מצאתי סברא זו בספר חמרא וחיי להכנה"ג על סנהדרין שם ולפ"ז שפיר פריך למ"ד דהעראה זו הכנסת עטרה א"כ עד שם לא נתחייב קנס ורק על גמר ביאה והרי בגמר ביאה שוב אינה בתולה ונפטר מקנס. ומעתה מיושב הקושיא הנ"ל דניהו דלא באו בבת אחת מכל מקום הרי בהכנסת עטרה כבר נעשה בעולה ושוב לא שייך לחייבו קנס על גמר ביאה ממש ודוק. אחר שכתבתי כ"ז ראיתי בתוספתא דכתובות פ"ג שכ' בהדיא דהבא על הנדה פוטר רנבה"ק מן הקנס וכן היה רנבה"ק עושה יוה"כ כשבת לתשלומין הרי בהדיא שלא כהירושלמי דאמר לרנבה"ק נדה חייב בקנס וכן אזלא שיטת הש"ס שלנו דאמר דלא כרנבה"ק ע"ש בתוס' ובפ"י והנה לכאורה קשה לי דאם נימא דרנבה"ק דפוטר בח"כ הוא דוקא במזיד ולא בשוגג א"כ הוה מצי לאוקמא בירושלמי הנ"מ בין רשב"מ לרנבה"ק לשוגג דלרשב"מ דאמר חייבי כריתות כחייבי מיתות ב"ד משמע דשווים לגמרי כמו שזה פטור בשוגג כמו כן בח"כ משא"כ לרנבה"ק דאינו אומר רק דיוה"כ כשבת לתשלומין יש לומר דדוקא במזיד ולא בשוגג ובזה הנה מקום אתי ליישב בהא דאמרו בפסחים דף ל"ב א"ה אימא סיפא פטור מתשלומין וכו' ומשמע דאם נימא דלפי מדה משלם אתי שפיר כמ"ש רש"י דדוקא בשוגג משלם לפי מדה ולא במזיד וע"ז שאלני הרב המאוה"ג אבד"ק נאהרייב הנ"ל דלשיטת הרמב"ם פ"ו מתרומות דגם במזיד משלם פירות חולין מתוקנים ואין נ"מ רק אי יכול למחול א"כ קשה מה נ"מ בין שוגג למזיד אף דלפי מדה משלם ובתשובה הארכתי בזה ליישב ולפמ"ש אתי שפיר דהוה מצי לאוקמא כר"ש בן מנסיא שבירושלמי דמדמה ח"כ לחייבי מיתות ב"ד לגמרי וא"ל דא"כ אף בשוגג לפטר אבל זה אינו דבשוגג דהתשלומין כפרה ובכפרה לא שייך קלב"מ כמ"ש התוס' בכתובות דף ל' משא"כ במזיד דאף לשיטת הרמב"ם אינו לכפרה כמ"ש המלמ"ל באורך וא"כ לפי מדה משלם אתי שפיר רק למ"ד לפי דמים משלם אז אף בשוגג אינו כפרה יקשה וע"ז איצטריך לאוקמא כרנבה"ק ודוק ועכ"פ קשה על הירושלמי דאמר דביש היתר לאיסורו לא אמר רנבה"ק והרי מוקי כריה"ג ובודאי יש היתר לאיסורו וצ"ע.

י׳ואגב אומר דמה דאמרו בירושלמי שם המצית גדישו של חבירו בשבת על שבולת הראשון חייב מלקות מכאן ואילך חייב בתשלומין ולית אמר כן על כל שבולת ושבולת יש בה התראת מיתה והקשה אותי הרב החריף מ' יצחק שמעלקיש ני' דלפמ"ש הנימוק"י לא שייך לומר כן דהוא כתב גבי אשו משום חציו דכל מה שמצית האש והדליק כל השבת הכל נחשב כאלו נדלק בפ"א דאל"כ היאך מותר להדליק הנר ע"ש בה"ש וא"כ גם כאן כל שהצית האש לא חייב אח"כ על מה שנדלק מכאן ואילך והשבתי דכוונת הירושלמי דהוא מצית אש בשבת בכל פעם ופעם כגון שמתכבה והולך וא"כ מתחייב על כל הצתה והצתה רק שלא שייך שתי מיתות והו"ל התראת מיתה. ובזה יש לי ליישב קושית השעה"מ פ"ז מגניבה ה"ב בסופו שהקשה לשיטת תלמידי הרשב"א דכל שבא ע"י מעשה אחת מקרי קלב"מ א"כ למה להירושלמי לחלק דאיכא התראת מיתת ת"ל דהוה מעשה אחת ולפמ"ש אתי שפיר דע"כ לא כתבו תלמידי הרשב"א דשייך קלב"מ היינו כשהוא לא עשה רק מעשה אחת כגון שהצית פעם אחת והיא הולכת ושורפת דבזה הוה מעשה אחת אבל שם ע"כ מיירי כשמצית בכל שבולת ושבולת וכמ"ש וא"כ מה נ"מ דהוא מעשה אחת הא מה שמצית בכל פעם חשוב כמעשה חדשה וז"ב מאד ודוק. ודרך אגב אזכור מה דראיתי דבר תימה באחד מספרי ספרד שמו פרי עץ חיים שכתב בהלכות שביתת עשור פ"א דממ"ש רבינו פ"א משביתת עשור הא דאין בין שבת ליוה"כ אלא ששבת בסקילה ויוה"כ בכרת משמע דלענין תשלומין שוה ופוסק כר' נחוניא בן הקנה וכדדייק הש"ס מגילה דף ח'.

י״אונבהלתי איך עלה על דעתו כן ורבינו אין דרכו לסתום בכיוצא בזה ובלשון המשנה הוא דדייקינן כן אבל דברי רבינו מפורשים בכמה מקומות דלא כרנבה"ק וכמ"ש פ"י מתרומות ה"ז בהדיא גם מ"ש שם דהכי משמע מדברי רבינו בפ"א מנערה הי"א מה אשיב ומה אענה שם מבואר בהדיא דפסק דלא כר' נחוניא בן הקנה כמו שיראה המעיין שם וכן בפ"ג מגניבה דין ב' לא כתב רק בשבת ולא ביוה"כ וא"כ ל"ק על דברי רבינו כלל ודוק היטב ואין לסמוך על ספרי קיצורים האלה. והנה ראיתי בטורי אבן במגילה דף ח' שם שדייק דאמאי אמר רנבה"ק היה עושה יוה"כ כשבת ולא אמר שכל חייבי כריתות כחייבי מיתות ב"ד ע"ש ובמחכ"ת אשתמיטתי' דברי הירושלמי פרק אלו נערות ה"א וגם במגלה פ"ק הלכה ח' שאמר דרנבה"ק היה עושה יוה"כ כשבת לתשלומין ר"ש ב"מ אומר מחוייבי כריתות כמחוייבי מיתות ב"ד מה ביניהן וכו' ע"ש וא"כ רנבה"ק באמת לא עשה כל מחוייבי כריתות כמיתת ב"ד

י״בוהנה התוס' במנחות דף ל"ב ד"ה תפילין הקשו דאמאי לא חשיב ליה בהדי אין בין ספרים לתפילין דתפילין על הקלף וכתבו דלא איירי בדבר שכתובין בו כדאשכחן גבי אין בין שבת ליוה"כ דלא חשיב אכילה וגבי אין בין שבת ליו"ט דל"ח סקילה ובראותי כן תמהתי דמה זו קושיא דלחשיב אכילה שנאסר ביוה"כ ואטו התנא בא לאשמוענין דיני יוה"כ התנא בא לאשמעונין שבאיסורי מלאכות ששוה יוה"כ לשבת מה הבדל שביניהם בחומר העונש ואמר דזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בידי שמים אבל מה דנאסר ביוה"כ באכילה בזה חלוק מכל ימות השנה ולאו דוקא מימי השבת והוא תימה רבה לפענ"ד וימים רבים נצטערתי בזה לפרש בפשטות דבריהם ולא עלה בידי ואח"כ נתיישבתי דמשמע להתוס' דהתנא לא בא לאשמוענין ההבדל שבין יוה"כ לשבת בחומר העונש רק מה שמובדל זה מזה בעצם דאל"כ היה לו למנקט שבשבת סקילה וביוה"כ כרת ומדנקט זדונו בידי אדם משמע דלא נחית לאשמועינן חומר העונש רק עצם ההבדל שזה מענישין בידי שמים וזה בידי אדם ואף אם כרת חמור מכל מקום יש הבדל בין שבת ליוה"כ שזה בידי אדם וזה בידי שמים וא"כ שפיר הקשו התוס' דהיה לו למנקט עוד הבדלים שיוה"כ אסור באכילה וזה ברור בכוונתם לפי חומר הנושא. ומה מאוד שמחתי שבזה זכיתי להבין דברי זקני המהרש"א ז"ל שכתב שם במנחות על דברת התוס' שהקשו דהיה לו למנקט באין בין שבת ליוה"כ אכילה וזה לא ידעתי מה האי דלא חשיב גבי בין שבת ליה"כ דליכא למימר דקאי נמי אסקילה שכתבו גבי אין בין שבת ליו"ט הא חשיב ליה שם דקתני אין בין שבת ליוה"כ שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בכרת והיינו זדונו בידי אדם היינו סקילה ודוק עכ"ל. ודבריו משולל ביאור דהרי התוס' כתבו דהיה לו לחשוב אכילה והמהרש"א ציין על זה ואמר דלא ידע מה האי דלא חשיב וכל הבא בתוכו יתמה דקארי ליה מה קארי לה וגם מ"ש דליכא למימר דקאי אסקילה אתמהה דבא לפרש דברי התוס' והתוס' כתבו דלחשוב אכילה וביותר אני תמה במ"ש דזדונו בידי אדם הוא סקילה כאילו ח"ו התוס' לא הרגישו בפירוש המלות ולפמ"ש א"ש דגם המהרש"א הבין דהתוס' הקשו על אכילה רק דק"ל מה זו שאילה והבין דהתוספות הבינו מהמשנה דלא נחית לשנות הבדל בין חומר העונש רק מה דנקט זדונו בידי אדם היינו שעיקר הוא הבדל שזה זדונו בידי אדם דאל"כ היה לו למנקט סקילה וע"ז אמר דאין זה דיוק דהיינו זדונו בידי אדם היינו סקילה וא"כ באמת חשיב התנא הבדל שבין חומר העונש והתוס' צ"ל דלא משמע להו דניהו דהוה סקילה מכל מקום משמע להו דמדנקט זדונו בידי אדם היינו הבדל בעצם הענין או משום קל וחומר ודוק היטב כי דברי התוס' והמהרש"א מדוקדקין. ברוך ד' שזכיתי להבין דבריהם הקדושים עפ"י פשוטו אף כי מצער הוא ובמה נחשב נגד החריפים יקר בעיני הבנת הפשט מכל המון פשטים בחריפות של הבל אח"כ מצאתי ברשב"א בחידושיו על מגילה גבי אין בין שבת ליו"ט שכתב גם כן להקשות דהי' לו לחשוב אין בין שבת ליוה"כ אלא שזה אסור באכילה ובשתיה ורחיצה וכו' וכתב שיש לדחות דזה עיקר יוה"כ הנה הרגיש כעין קושייתי דזה עיקר מה שהוא יוה"כ אבל מה שהקשיתי קשה יותר על התוס' ולפמ"ש בכוונת התוס' גם קושית הרשב"א על התוס' מיושב ודוק. והנה לרנבה"ק אליבא דאביי דגם מיתה בידי שמים פוטר מתשלומין צ"ל דס"ל דכופרא כפרה ולא שייך קלב"מ כמ"ש התוס' בכתובות דף למ"ד וראיה ברורה דהרי גבי שור שהמית האדם השור יסקל וגם בעליו יומת אם כופר יושת עליו והנה הבעלים חייבים מיתה בידי שמים ואפ"ה מחוייבים בכופר ע"כ דכופרא כפרה. והנה בהא דאמרו בכתובות דף ל' מודה רנבה"ק בגונב חלבו של חבירו ואכלו שהוא חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי חיוב מיתה והקשו הקדמונים בשיטה דלמה נקט מודה רנבה"ק הא גם לדידן במיתה בידי אדם לא שייך קלב"מ כל שלא בא בב"א מכ"ש לרנבה"ק במיתה בידי שמים ולפענ"ד הי' נראה דיש לומר דלרנבה"ק גרע דהרי ענין קלב"מ הוא משום דהב"ד אין יכולין לחייבו משום שתי רשעיות ולכך לצאת ידי שמים חייב דהב"ד אינן מחוייבין כלל ולפ"ז לרנבה"ק דכרת פוטר דהוא בידי שמים ע"כ דהתורה פטרו משתי רשעיות ועיין צל"ח בפסחים דף כ"ט שהאריך בזה ולפי זה יש לומר בשלמא לדידן דעיקר הפטור דקלב"מ הוא לפי שאי אפשר לב"ד לחייב משום שתי רשעיות ולצאת ידי שמים חייב ולפי זה כיון דלא בא בב"א א"כ גם הב"ד אינן מחייבין על רשעה אחת ואטו לא יוכל לחייב לאדם אחד אם ירשע שתי פעמים אבל לרנבה"ק דהתורה פטרה מלעשות בו שתי רשעיות א"כ הו"א דאף שלא באו בב"א התורה הקלה עליו כל שיתחייב עבור זה מיתה בידי שמים לא יצטרך להרשיעו עוד בממון וא"כ אין נ"מ בין באו כאחת או לא באו בב"א ולכך אמר דאף רנבה"ק מודה וגם יש לומר דבשלמא הב"ד שפיר מחייבים כל שלא באו בב"א דאטו הי' נודע לנו בעת שנתחייב בתשלומין אם יגמור הדבר להתחייב מיתה אבל קמי שמיא גליא בודאי סד"א דלא חייבו כלל ממון קמ"ל ודוק. והנה הצל"ח בפסחים דף כ"ט חידש דבדבר דשייך התשלומין לשמים לא שייך קלב"מ דהא כל הטעם דפטור כתב רש"י דאין כח ביד ב"ד לחייב משום שתי רשעיות וא"כ כל שהוא לשמים כמו חטאת ואשם לא שייך זאת ע"ש ולפ"ז מבואר הטעם דלכך בח"כ לא פטור משום קלב"מ לדידן דקי"ל דלא כרנבה"ק הוא משום דכרת ב"ד לא מחייבין לי' וא"כ שוב אין הב"ד מחייבין רק רשעה אחת וז"פ. ולפי זה תמוה לי דבמכות ריש פרק אלו הן הלוקין מפרש הש"ס דלכך בכרת כל שלקו נפטרו מידי כריתתם משום דלא שייך קלב"מ דאם עביד תשובה נפטרו מידי כריתתן משא"כ במיתת ב"ד הו"ל קלב"מ ולדברי הצל"ח קשה הא בכרת לא שייך קלב"מ ואף בלי טעם דעביד תשובה ל"ש קלב"מ וצע"ג

י״גוהנה בספרי פרשת נשא אמר על פסוק ואשמה הנפש ההיא למה מנין אתה אומר המדליק גדישו של חבירו ביוה"כ שאע"פ שאין ב"ד נפרעין ממנו שיהא נדון בנפשו ת"ל ואשמה הנפש ההיא ואין לו ביאור וראיתי בילקוט מביא ג"כ המאמר הלז ובספר זית רענן כתב דט"ס הוא וגרסינן איפכא אע"פ שנדון בנפשו ב"ד נפרעין ממנו ת"ל ואשמה הנפש ההיא והיינו כרבנן דרנבה"ק וכתב עוד דיש לקיים הגרסא כאשר היא לפנינו שאע"פ שאין ב"ד נפרעין ממנו שהוא נדון בנפשו דהיינו שהוא חייב כרת מכל מקום חייב לשלם כשמתודה קרן וחומש לצאת ידי שמים ודבריו תמוהין דכפי שנראה היינו כרנבה"ק ולא גרס כמ"ש לפנינו רק שאין ב"ד נפרעין שהוא נדון בנפשו והיינו שזה נתינת טעם שלכך אין נפרעין לפי שהוא נדון בנפשו וא"כ חסר הגזירה שיהי' חייב לצאת ידי שמים וגם לפמ"ש הצל"ח לרנבה"ק לא שייך חיוב לצאת ידי שמים וכמ"ש למעלה בשמו אך לפענ"ד נראה דהך שאע"פ הוא ט"ס והכל נכון דהנה בירושלמי פא"נ אמרו המצית גדישו של חבירו בשבת נימא על שבולת הראשון חייב מיתה מכאן ואילך חייב בתשלומין ומשני על כל שבולת ושבולת יש התריית מיתה ולפ"ז גם לרנבה"ק דח"כ פטורין מתשלומין א"כ ממילא ג"כ ע"כ מוכרח לומר דחייב על כל שבולת ושבולת ומעתה הדבר נכון דזה שאמר מנין שב"ד אין נפרעין ממנו שהוא נדון בנפשו והיינו שלכך אין ב"ד נפרעין לפי שהוא נדון בנפשו ויש כרת על כל שבולת ת"ל ואשמה הנפש ההיא והיינו שאע"פ שאין במציאות שתי כריתות מכל מקום חייב כרת ולכך הנפש נאשם שתי פעמים ולכך אין ב"ד נפרעין ממנו תשלומין כנלפע"ד ודברי הצל"ח הנ"ל דחידש דכל דשייך לשמים לא שייך קלב"מ ובזה מיישב בטעם המלך הלכות גניבה דלכך המועל לוקה ומשלם משום דהמעילה משלם לשמים ולפע"ד הדבר מפורש בירושלמי ר"פ אלו נערות וז"ל לא כן אמר ר"א בשם ר' יוחנן הזיד בחלב שוגג בקרבן מתרין בו לוקה ומביא קרבן וכא לוקה ומשלם ומשני כדי רשעתו שני דברים מסורים לב"ד את תופס אחד מכן יצא דבר שמסור לשמים ופירש הפני משה דוקא בשני דברים המסורים לב"ד הוא דשייך כדי רשעתו דלא נוכל לחייבו בשני דברים אבל בקרבן המסור לשמים חייב אף דלוקה והנה זה מבואר כדברי הצל"ח הנ"ל בסברתו וכ"כ במק"א שזה דברי הריטב"א ר"פ שבועת הפקדון ג"כ דכל שהוא לשמים לא שייך קלב"מ וזכה לכוין לדברי הריטב"א והירושלמי. והנה בדברי הירושלמי דמדליק גדיש בשבת דפטור דיש בו התריית מיתה והרג דעכ"פ יש חיוב מיתה אף שאי אפשר לחייבו שתי מיתות מכל מקום חייב מיתה והוה כח"מ שוגגין וקשה לי טובא דא"כ לרנבה"ק דאמר דיוה"כ כשבת ופירש"י במדליק גדישו וקשה הא על כל שבולת חייב וא"ל דהוה חייבי מיתות שוגגין דהא לשיטת רש"י ח"כ שוגגין פטור לרנבה"ק ואמאי לא יפטור כאן וצ"ל דח"כ כיון שלקו נפטרו מידי כריתתן ומשכחת לה שני מלקיות אינו לוקה ומשלם מיהו חייבי מלקות שוגגין ודאי פטורין וצ"ל דלפמ"ש לעיל באמת למ"ד אשו משום חציו באמת כל הדלקה חשוב אחת ולא משכחת לה רק כשמכבה וכמ"ש למעלה ולפ"ז בלא מכבה באמת פטור לרנבה"ק וצ"ע בזה.

י״דוהנה במחנה לוי הקשה בהא דאמר בשבועות דף י"ג אפילו תימא רבי מי לא מודה רבי בכרת דיומא דאיירי בעשה סמוך לחשיכה דא"כ איך מוקי בשבועות דף ל"ג בשהדליק את גדישו ביוה"כ דלאפוקי מדרנבה"ק דלדידיה יוה"כ פוטר מתשלומין והא כל שלא היה סמוך לחשיכה שוב יוה"כ מכפר וא"כ אינו חייב כרת ושפיר חייב בתשלומין ע"ש שהניח בקושיא וצ"ל דקושייתו דעכ"פ מנ"ל לאוקמי דמיירי סמוך לחשיכה דלמא ביום מיירי דהיה שהות עוד לכפר וחייב בתשלומין. ולפע"ד נראה עפמ"ש בירושלמי דחייב המצית על כל שבולת ושבולת יש בו התריית מיתה. ולפ"ז בשעה שהתחיל לשרוף היה יכול להיות דתצית עד הערב באופן דלא יהיה שהות ביום לכפר ושפיר פטור לרנבה"ק. אמנם לפמ"ש באמת למ"ד אשו משום חציו הוה כאלו נדלק כבר ושוב אינו חייב רק על הצתה וא"כ שוב היה לו שהות ביום לכפר אבל באמת זה אינו דניהו דהוה כאלו נדלק בבת אחת אבל מ"מ מכח גרמא דיליה הוא וא"כ כל שבולת ושבולת שנדלק עד גמירא הכל בא מכח גרמא דיליה ואין יוה"כ מכפר רק דכל מה שדלק הוה כאילו דלקו בעת ההוא אבל מכל מקום החיוב על כל שבולת ושבולת ודוק היטב כי נכון הוא לפענ"ד. ובהך עניינא דקלב"מ שהארכתי למעלה בנתחייב מיתה מכבר אם חייב בתשלומין ארשום פה מה שראיתי דבר תימה בירושלמי פרק הניזקין נסך וערבה בתחלה הוא חייב מיתה ולבסוף חייב בתשלומין התיב ר' אבא הגע עצמך הרי שהרג את הנפש ושבר הצלוחית בתחלה הוא חייב מיתה ולבסוף בתשלומין ובפני משה שם במראה הפנים ד"ה בתחלה מבואר שם דאף שנתחייב בתחלה במיתה חייב בתשלומין והוא תימה דמכל הפוסקים לא משמע כן וגם במ"ש בירושלמי הגע עצמך הדליק את הגדיש בתחלה הוא חייב מיתה ולבסוף בתשלומין הוא תימה דבירושלמי באלו נערות אמר דעל כל שבולת ושבולת יש בו התריית מיתה וצע"ג. ודרך אגב ארשום בהא דאמרו בכתובות ל"ג ממאי דמיתה חמורה דלמא מלקות חמור דאמר רב אלמלי נגדוהו לחמ"ו הוו פלחו לצלמא והוא תימה דבסנהדרין דף יו"ד נחלקו ורבא ס"ל דמלקות במקום מיתה עומדת וע"ש ברש"י ותוס' וכאן אמרינן דמלקות חמור ממיתה וזה לא נשמע וגם קשה לי מהיכן משמע ליה דמלקות חמור דלמא הא דהוו פלחו לצלמא הוא משום דכבר נודע בזהר על פסוק וישמע ראובן ויצילהו מידם דמבעל בחירה קשה להנצל ובזה פירשתי מ"ש חמ"ו הן איתא אלהנא דפלחין דיכיל לשבוזתנא מן אתון נורא ומן ידך מלכא ישזיב ועיין במג"ש בכתובות דף ל"ג בתוס' ד"ה אלמלי מה שהאריך בזה ולפענ"ד כיון דנודע דפלגי מים לב מלכים ביד ד' א"כ המלך אין לו בחירה ולכך אמרו לו ומן ידך מלכא ישזיב דכיון דאת מלכא יכול להציל מאתך דאינך בעל בחירה שוב מצאתי באלשיך בדניאל שם שכ"כ ונהניתי ומעתה עכ"פ אינו מוכח דמלקות חמור רק דמשריפה כיון שאינו בעל בחירה הי' יכולין להנצל כדאמרו דיכול לשזבותנא מן אתון נורא אבל אם הי' מלקין אותן מבעל בחירה קשה להנצל וא"ל דמחוייבין למסור עצמם אף ביסורים קשים דא"כ בלא"ה קשה היכא אמר רב דהוו פלחו לצלמא וע"כ כמ"ש התוס' דלא הוה צלם גמור וא"כ קשה טובא וצ"ע כעת. והנה בהא דאמרו בכתובות דף ל"ה ומי איכא למ"ד דח"מ שוגגין וד"א חייב והא תנא דבי חזקי' וק"ל טובא למה פריך מתנא דבי חזקי' די"ל דר"י פליג עלי' ומצינו שחולקין עליו וכבר האריכו התוס' בזה וטפי היה לו להש"ס להקשות מסתם משנה דהי' בא במחתרת ושבר את הכלים אם יש לו דמים חייב ואם אין לו דמים פטור ומטעם דהו"ל ח"מ שוגגין והרי שם בודאי גרע משאר ח"מ שוגגין דהרי לא נתחייב מיתה בב"ד רק שהנרדף יש לו רשות להרגו ואין לו דמים ואפ"ה פטור מכ"ש בשאר ח"מ שוגגין וקשה על ר"י דהוא נגד סתם משנה וצע"ג ומפני גודל הצער שיש לי כהיום ד' אמור שנת תרי"ג ד' יושיעני ברחמיו וישיבני על מי מנוחות למען תורתו ע"כ לא יכולתי לעיין בספרים אם הרגישו בזה ובשיטה מקובצת שם עיינתי ולא הרגיש דבר וצע"ג

ט״ווהנה הרב החריף מוה' יצחק שמעלקיש ני' אמר לי בי"ב אב תרי"ג דלכאורה ח"מ ומלקות דפטור משום קלב"מ לכאורה בלא"ה לא שייך לחייבו דהא כיון דנגמר דינו למיתה תו אי אפשר לחייבו מלקות לר"ש התימני דאמר דבעי עדה ועדים לאומד וכדאמרו בב"ק דף צ"א אף לממון לא שייך לחייבו ולהשהות דינו לאחר שנגמר דינו וצ"ל דמתחלה נגמר דין למלקות ואח"כ נגמר דינו למיתה ולפ"ז זהו כשיש שני ענינים מיתה מצד אחד ומלקות מחמת דבר אחר אבל כשיש מיתה ומלקות על ד"א אי אפשר לחייבו שתים. ובזה יישב הא דאמרו במכות דף ט"ז אי דקטלה קלב"מ והקשו התוס' לוקמא בשוגג וכתבו דהוה כמתה מאיליה וע"ש במהרש"א שכתב דאינו בא כאחת והדבר תמוה דא"כ גם במזיד הרי אינו בא כאחת דהמלקות בשביל שבטל העשה והמיתה באה בשביל הריגה וע"ז אמר כיון דצריך לגמור דינו על המיתה ומלקות כאחת שוב א"א להשהותו ולהלקותו דהו"ל מענין את דינו משא"כ בשוגג דבלא"ה אין מלקין רק דהוה ח"מ שוגגין.

ט״זובאמת אף שדפח"ח מ"מ מלבד דזה אינו בשביל קלב"מ רק דאי אפשר להלקותו ועיין חולין פ"א ראשון לשלחנו ושני לע"ז דאמר ג"כ קלב"מ ועיין רש"י שם שפירש דדיינין ליה תחלה על המלקות ואף דרש"י קאי שם על ראשון לע"ז ושני לשלחנו מ"מ גם להיפך ע"כ צ"ל כן וא"כ לא שייך קלב"מ ומה גם דלא שייך לפטרו בשביל זה דהא יכול לגמר דינו על מלקות תחלה כיון שהרגה אי אפשר לקיים העשה ואח"כ צריך לדיינו אם חייב מיתה על הקטלא אם הי' בו כדי להמית וכדומה ולא שייך אתה מענה את דינו כל שלא גמרו דינו כמ"ש התוס' בסנהדרין דף פ"ט והוכיחו כן מסנהדרין דף ל"ו ע"ש ובאמת שגם בב"ק אמרו וכיון דכי גמרו ליה לדינא יכול אתה מענה את דינו משמע דאם לא גמר דינו לא שייך עינוי הדין ועיין תוס' ערכין דף ז' ד"ה ישבה ובלא"ה אנן לא קיי"ל כר"ש התימני רק כר"ע וע"כ אין לדבריו מקום

י״זוהנה לכאורה רציתי לומר דבר חדש דכמו דיליף רבא לרנבה"ק דח"כ פטור דכרת שלי כמיתה שלכם א"כ הרי רבא אמר בסנהדרין דף יו"ד דמלקות במקום מיתה עומד ופירש"י דמלקות היינו ג"כ ענין מיתה וא"כ יהי' ח"מ שוגגין פטורין כמו ח"מ והרי בזה פליגי ר"י ור"ל וצ"ל דבאמת גם בח"כ לא קיי"ל כרנבה"ק ומכ"ש במלקות דבעינן שיהיה חי גם לאחר שילקה כדאמרו ונקלה אחיך ע"ש ודו"ק. והנה בשושן פורים תרי"ד ד' תשא למדתי במס' מכות דף י"ג והנה ר"ע פוטר ח"מ ב"ד ממלקות משום כדי רשעתו וח"כ לא פוטר שמא יעשה תשובה ואח"כ מסיק ר' אבהו דשמא עשה תשובה לא מסתבר דאכתי כעת לא עביד תשובה ורבינא ס"ל דכיון דל"פ לי' לכך חייב בכרת ע"ש ולפ"ז נראה לפענ"ד דגם לענין ממון דרנבה"ק פוטר י"ל כיון דבאמת הוה כדי רשעתו ומה דיוכל לעשות תשובה לא אכפת לן כסברת ר' אבהו דאכתי לא עשה תשובה ובזה יש לומר דמה דנחלקו רש"י ותוס' אי חייבי כריתות שוגגין פטורין תלוי ג"כ בזה דהרי חזינן דל"פ וכל שיכול לעשות תשובה אינו פוטר א"כ מכ"ש בשוגג דודאי ל"ח כרת ודאי חייב משא"כ לר' אבהו דס"ל דכל דלא עשה תשובה אף שיכול לעשות תשובה אינו חייב והוה כדי רשעתו וה"ה בשוגגין כל דבמזיד הי' יכול לעשות תשובה מכל מקום כל שלא עשה תשובה חייב וה"ה בזה ויש להאריך בזה ולא נפניתי כעת. והנה במ"ש התוס' בגיטין דף נ"ג דרב ושמואל פליגי ורב ס"ל משעת הגבהה מתחייב בתשלומין ומיתה אינו חייב עד שעת ניסוך והתוס' הקשו דהרי ר"ע ס"ל כן כדאמרו בגונב חלבו של חבירו וכתבו בתירוצם השלישי דשמואל ס"ל כיון דהי' יכול לומר הש"ל א"כ אשעת ניסוך לא מחייב דקלב"מ ורב ס"ל דמתחייב בשעת הגבהה אכל מה שיתחייב אח"כ ולא נתבאר סברת כל אחד ואחד. והנה בש"ק תשא תרט"ז פירשתי כוונתם בפשיטות דרב ס"ל כיון דעכ"פ החיוב בא בעת הגבהה ניהו דאם הי' מחזיר ואמר הש"ל הרי מפטר אבל מכל מקום כל שלא החזיר הרי החיוב נמשך משעת הגבהה ולא בא כאחת. אלא דלפ"ז סברת שמואל צ"ב דמה בכך דהי' יכול למפטר באומר הש"ל מכל מקום כל שלא אמר הרי החיוב נמשך והולך. ולפענ"ד יש לפרש דנחלקו במ"ש הטור חו"מ סי' תנ"א בשם רבינו ישעי' וכמ"ש לעיל אמנם בלא"ה יש לומר כיון דכל הטעם דקלב"מ הוא משום כדי רשעתו משום רשעה אחת וכ"כ לעיל הטעם דעיקר כוונת התורה שישמעו ויראו ולא יעשו עוד וכל שמענישים אותו ברשעה אחת החמורה בודאי לא יעשה עוד ולפ"ז כל שאינו בא כאחת א"כ אם לא יענישו אותו על הגזילה עד"מ כאן בהגבהה אם לא יענישו אותו יוכל לגזול ולא ינסך וע"כ חייב ממון בשביל הגזילה ולפ"ז נראה לי ברור דתלוי אם כוון בהגבהה לגזול או שרצה לנסך דרב ס"ל דכוון לגזול וכמ"ש רש"י דאגבהה ע"מ לגזלו א"כ לכך מחייב על ההגבהה אבל שמואל ס"ל עיקר הגבהתו כוון ע"מ לנסך והרי המנסך חייב מיתה ושוב לא יבואו להגביהה ע"מ לנסך ודוק. מיהו בפשיטות יש לומר דלרב דס"ל בסנהדרין אף כשהחפץ בעין שייך קלב"מ כדאמרו בדף ע"ב בא במחתרת דאף כשהכלים בעין א"צ להחזיר אם כן מה בכך דיכול למפטר בהש"ל מכל מקום על הגבהה מתחייב ולא שייך קלב"מ דהרי אח"כ א"צ להחזיר הכלים כלל וא"כ עיקר החיוב בא בעת שהגביהה אבל שמואל ס"ל דאם היה בעין הי' מחויב להחזיר ואם כן עיקר הפטור בא בשביל דקלב"מ ולכך לא שייך לומר מדאגבהה קניא ועיין בטיב גיטין שם ודוק. והנה בהא דאמר עולא כל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מלקי לא לקי נראה לפענ"ד דזה דוקא ממון אבל קנס ודאי מהראוי שילקה ולא ישלם והטעם דבאמת אי נימא ממונא לקולא קשה קו' התוס' וכי אתגורי אתגר ותירצו התם חס רחמנא על ממונא של נחבל ולפ"ז זה בממון דעכ"פ הפסיד זה ממון אבל קנס דאינו הפסד ממון בזה פשיטא דמלקי לקי ממונא לא משלם וז"ב. ובזה מיושב קושית התוס' דף כ"ט דלהירושלמי דקנס א"י למחול קשה מה מועיל ביתומה ומפותה והא קנס א"י למחול ולפמ"ש א"ש דכיון דבושת ופגם מחלה ולא נשאר רק קנס בלבד ועל קנס שפיר מלקי לקי דבשלמא באחותו נערה דיש בושת ופגם דהם ממון אף שהקנס מהראוי שילקה מכל מקום בשביל הבושת ופגם מהראוי שיפטור ממלקות בשביל שלא יפסדוהו הממון אבל בקנס גרידא פשיטא דמלקות עדיף ובזה מיושב היטב קושית התוס' בהא דדייק הש"ס דקסבר עולא כל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם והקשו דלמא שאני כאן דגלי קרא נערה הנערה וכו' ולפמ"ש אתי שפיר דזה לא כתיב רק בקנס ואם בממונא לוקה ואינו משלם פשיטא דבקנס ודאי לוקה ואינו משלם וע"כ דבממון ממונא משלם ומחמת הממון גורם הקנס גם כן דמשלם ואינו לוקה ודוק היטב כי נעים ונחמד הוא.

י״חוהנה בהא דאמרו מה לחובל בחבירו שכן חייב בה' דברים ואי ממונא לקולא שכן הותר מכללו בב"ד ונתקשיתי בזה דמה מעלה היא זו ומצאתי בשיטה שם שעמד בזה. ולפענ"ד נראה דהנה בהא דאמר שכן חייב בה' דברים הקשו הקדמונים בשיטה מקובצת דאם ממונא לחומרא שוב איך שייך שילקו והא שייך לומר וכי אתגורי מתגר אמנם נראה דבאמת לא מסתבר כלל דממונא חמור והיינו דלא קאמר אי ממונא חמור רק דס"ד ששוה למלקות ולזה אמר דיש לומר דלעולם בעלמא מלקי לקי ושאני חובל דחייב בחמשה דברים ולכך הוה עדיף ממונא ממלקות וע"ז אמר אי ממונא לקולא שכן הותר מכללו והיינו כיון דבהכאה שאינה שו"פ לקי ע"כ דמה שחייבה תורה בשו"פ ממון הוא משום דחס רחמנא דאל"כ מה טעם בדבר דלפעמים יהיה לוקה ולפעמים ממון וע"כ כיון דחייב בחמשה דברים שייך לומר דחס רחמנא על ממונו של נחבל ודוק: