שואל ומשיב מהדורא רביעאה ג׳:כ״גShoel uMeshiv Mahadura IV 3:23
א׳להרב החריף מוה' צבי תאומים אבד"ק יוזפיף בפולין.
1
ב׳אשר הראה לי דבר פלא בהא דאמרו בגיטין דף מ"א ע"ב בהא דאמר רבה מחלוקת בשטר והקשה הפ"י היאך אפשר לשחרר חצי עבדו בשטר מי מקבל השחרור דע"י קבלת עצמו של העבד א"א כיון דחצי גופו קני לרבי' הא אגיד גביה ולא שייך לומר גיטו קני ליה דאין כאן גיטו וידו באין כאחד וע"י קבלת אחרים שלא מדעתו א"א דהו"ל חוב דאינו משוחרר רק חציו והו"ל חצי ב"ח ואסור בשפחה ובבת חורין ואם על דעתו של עבד תפשוט מינה הא דבעי רבה בקידושין דף כ"ג עבד מה שיעשה שליח לקבל גיטו ע"ש שהאריך וע"ז תמה מעלתו דהיאך אפשר לומר דלא מיירי רק במזכה לו ע"י אחר דא"כ היאך מוקי בגיטין דף כ"ג ע"ב דאם היתה עוברה דזכתה לו דהא מני רבי היא דאמר המשחרר חצי עבדו קנה דהא רבי ע"כ מיירי ע"י אחר דאל"כ לא שייך גיטו וידו באין כאחת והתוס' שם באמת הקשו דהיאך יועיל הא לא שחרר השפחה וכשמשחרר כלה יש להועיל דגיטו וידו באין כאחד ע"ש וביותר הגדיל התימה דבתמורה דף כ"ה מבואר בהדיא דהמשחרר חצי עבדו יצא לחירות משום דגיטו וידו באין כאחת ופירש"י דחציו קנה משום דאף שלא שחררו כלו יש לו יד לקבל גיטו דגיטו וידו באין כאחת ע"ש ובאמת שיפה העיר בכ"ז אבל אני תמה דלפי דבריו גם התוס' נראה שלא הרגישו בהש"ס דתמורה הלז שהרי אמרו בהדיא דמש"ה זכתה לו לעוברה דהו"ל כמשחרר חצי עבד וגיטו וידו באין כאחת. וליישב דברי התוס' שלא יהיו תמוהין כ"כ אמרתי דבאמת צריך ביאור דהיאך שייך גיטו וידו באין כאחת הא חציו עדיין לרבו ועדיין ידו של עבד אגיד גבי' כמ"ש הפ"י וצ"ל דשם באמת אינו מבואר דאינו משוחרר רק חציו דזה דוקא לרבי וצ"ל ר"מ והגאון מוהרי"ר הגיה רבי ואינו מוכרח ואולי ס"ל לר"מ דהמשחרר חצי עבדו יצא לחירות כלו והיינו כיון דנעשה עם קדוש כדאמר בגיטין דף ל"ח ע"ב דלהוי עם קדוש קאמר אף דשם הקדיש עבדו אמרינן דכוון להוציאו לחירות כ"ש בשהוציא חציו לחירות דע"כ פשטה קדושתו שיהיה בכלל עם קדוש ככלו וכדאמרו בקדושין דף ז' ונפשטו לה קידושי בכלה מי לא תניא וכו' ויש להמתיק יותר דאם נימא דלא כוון רק לחציו א"כ לא יהי' משוחרר כלל דלא שייך גיטו וידו באין כאחת וע"כ אמרינן דכוון לכלה דאל"כ לר"מ לשיטתו דס"ל אין אדם מוציא דבריו לבטלה ועיין בערכין דף ה' ובגיטין דף ל"ח שם וא"כ יהי' דבריו לבטלה וע"כ שחררו כלו וא"כ אין סתירה מש"ס תמורה להפ"י וגם התוס' שפיר מקשו לרבי דס"ל דאינו משוחרר רק חציו הא לא שייך גיטו וידו באין כאחת כן נראה ליישב שלא יהיו דברי התוס' תמוהין דאשתמיטתי' ש"ס ערוך אבל בגוף הדבר נראה לפענ"ד דלא שייך כאן גיטו וידו באין כאחת דכיון דחציו עבד וחציו ב"ח הוא תמיד חציו עבד וחציו ב"ח ואם קידש אשה ביום של עצמו אין חוששין לקידושיו כדאמרו בגיטין באיסורא לא קמיירי והיינו דלענין איסור לא נתחלק רק למלאכה ושבח נתחלק וא"כ הו"ל כחצר שאין בו דין חלוקה דבעת שכל אחד עושה מלאכה הוא כלו שלו ונשתעבד חלקו זה לזה וכמ"ש הקצה"ח באורך בסימן רמ"ט ואם כן שפיר שייך גיטו וידו באין כאחת דבעת שמשחררו נעשה ידו שלו דגם מה ששייך לרבו נשתעבד לו שישתמש זה בשל זה וז"ב מאד.
2
ג׳ובזה נראה מה שאמר מעלתו בשם שארי הגאון מוה' דוב בעריש ני' אבד"ק לובלין שהראה דדברי הפני יהושע מבואר בירושלמי קדושין פ"א ה"ג דרבי ע"כ מיירי במזכה ע"י אחר משום דל"ש גיטו וידו באין כאחת. ובאמת שדבר גדול דיבר שכן מבואר בירושלמי אבל לפמ"ש בירושלמי לשיטתי' דס"ל דנתחלק גם לאיסור וביום של רבו הוא כלו לרבו וכמ"ש הקצה"ח שם באורך ואם כן עדיין ידו גבי' רבו ול"ש גיטו וידו באין כאחת משא"כ בש"ס דילן ל"ק כלל והתוס' לא הקשו רק גבי עובר דידה שלה כלה לרבה ואיך תזכה להעובר דאף שעובר ירך אמו מ"מ לא נימא דבשביל זה הוה ידה שלה בשביל העובר וז"ב. ובזה מיושב מה שתמה בקרבן עדה על הירושלמי שם דאמאי לא הקשו התוס' על רבי גם כן דאיך מועיל השחרור ולפמ"ש אתי שפיר.
3
ד׳אמנם אי קשיא הא קשיא דהיאך מועיל לשחרר חציו בשטר הא בעינן גט כריתות שיהי' כרות גיטא וכאן הא שייר בגט דחציו שלו דהא לא נתחלק לאיסור והוא תמיד חציו ב"ח וחציו עבד ואיך מועיל הגט וגם לשיטת הירושלמי ביום של רבו הוא כלו לרבו ואיך מועיל הגט וצע"ג שוב ראיתי בגיטין שם ומשמע דבאמת טעמי' דרבנן דמקשו לגט אשה דל"מ חציו משום דלא הוה כרות גיטא ורבי סבירא ליה דמקשינן לגט דמועיל בעבד בחציו וז"ב ועיין בר"ן באלפסי שם שוב מצאתי בשו"ת רמ"ע שכתב דש"ס ערוך הוא בהשולח דהשותפין יכול לשחרר כל אחד חלקו ומקרי כריתות ע"ש בסי' פ"ח.
4
ה׳והנה הרמב"ם פ"ז מעבדים הלכה ה' וכן הוא בטוש"ע יו"ד סי' רס"ז סעיף ס"א הכותב לשפחתו מעוברת הרי את בת חורין וולדך עבד דבריו קיימין את שפחה וולדך בן חורין לא אמר כלום וברמב"ם וטור הוסיפו שזה כמו שמשתחרר חציו והראב"ד כתב ע"ז דקשיא רישא לסיפא דבסיפא משמע דעובר ירך אמו וא"כ אמאי ברישא דבריו קיימין ועיין לח"מ שם ובפרישה שכוונו לזה ועש"ך וט"ז שם ולפמ"ש יש לומר דברישא ששחרר השפחה אם כן ידה שלה לגמרי ואף שעובר ירך אמו אבל על כל פנים פשיטא דיש לה יד לקבל הגט דבין לשיטת הש"ס דילן ובין לשיטת הירושלמי פשיטא דכה"ג שהיא באמת כלה משוחררת והרב יש לו חלק בוולדה שלא נודע עדיין כעצמים בבטן המלאה ופשיטא דעכ"פ הוא כחצר שאין בו דין חלוקה דעכ"פ בעת שמקבלת הגט גם החלק של רב משועבד לה והוה כלה שלה ושייך לומר גיטה וידה באין כאחד דאף לשיטת הירושלמי דביום של רבו כלו לרב כאן אין כאן יום של רבו דהיא כלה משוחררת והולד אף שהוא משועבד לרב אבל אין כאן ענין של רב שיהי' מבורר יום של רבו דהחלק של רב אין כאן עוד בעולם ואם כן פשיטא דשייך גיטה וידה באין כאחת אבל במשחרר הולד שפיר שייך לומר דהוה כמשחרר חציו דלא הוה ידה שלה דהא היא כלה משועבדת לרב וידה כיד רבה דמי ובמה תקבל הגט וכמו שהקשו התוס' באמת דהא לא שייך גיטה וידה באין כאחד בכה"ג וז"ב. ומן האמור יש ליישב דברי המהרי"ק סי' צ"ד דלשון מחילה לא שייך בדבר שהיא בעין והביא ראי' מהא דאמרו בקדושין גבי עבד עברי דפריך הש"ס למה לי שטרא לימא לי' באפי בי תרי זיל וע"כ דגופו קני וקשה אכתי למה לא יועיל לשון מחילה וע"כ דבדבר שהוא בעין לא שייך לשון מחילה ע"ש ודבריו תמוהין דאכתי אמאי לא מועיל לשון מתנה הרי את לעצמך ומתנה בודאי מועיל וע"כ דכל שגופו קנוי אינו יוצא מרשותו אלא בשטר ומטעם דגיטו וידו באין כאחת וכבר התפלא בזה הקצה"ח סי' רמ"א ובחידושי הארכתי ליישב דברי המהרי"ק ולפמ"ש אתי שפיר דזה ודאי דלשון מתנה ל"מ בעבד עברי דבמה יזכה הא אין לו יד לקבל המתנה והיאך יזכה בעצמו כל שאין לו יד לקבל ואף על ידי אחר לא מועיל דזכייה מטעם שליחות וכל שאין לו יד לעשות בעצמו גם שליחו ל"מ ועיין קדושין דף כ"ג ורק לשון מחילה שפיר יקשה דעכ"פ הוא יכול למחול ולסלק נפשו ומה בכך שאין לו יד לקבל הא אף בדבר שלהוצאה נתנה מועיל מחילה שזה מסלק נפשו ונפקע שעבודו וע"ז הביא המהרי"ק ראי' דכיון שהוא בעין לא שייך לשון מחילה והרי גופו קנוי לו וזהו בעיין וא"כ שוב לא שייך לשון מחילה ולשון מתנה לא מועיל בעבד וכמ"ש ודוק. ומיהו בלא"ה לא דק הקצה"ח דדוקא בעבד כנעני שייך לומר דהוה כגופו של רבו ובזה הצריכו לומר דגיטו וידו באין כאחת אבל בעבד עברי דמציאתו שלו ומעשה ידיו שלו ומה שאמרו דגופו קנוי היינו משום קנין איסור שבו דהיינו לאסרו בשפחה אבל מעשה ידיו נפקע בדבריו וכמ"ש הריטב"א בקדושין שם באורך א"כ פשיטא דמועיל לשון מתנה ולא שייך לומר דנקנה לרבו ואין לו יד כלל אך לפמ"ש יש לומר דעכ"פ להפקיע קנין איסור שבו אין לו יד לקבל הגט ולכך לא שייך לשון מתנה רק לשון מחילה שזה מגרע השעבוד וקנין איסור שבו וכמ"ש ודוק. והנה לכאורה קשה על הראב"ד דכתב דל"מ לפי שהעובר לא בא לעולם והיא לכאורה תמוה דהא סילוק מועיל אף בדבר שלא בא לעולם ועיין סמ"ע סי' ר"ט דלא כט"ז שם וכאן מה שמשחרר העובר לא גרע מסילוק מיהו יש לומר דבדבר דלא זכה בו כלל דהעובר לא בא לעולם הו"ל כמסלק קודם אירוסין דל"מ דלא הי' בו זכייה עדן ואנן קיימינן שם אם נימא דעובר לאו ירך אמו ובלא"ה א"ש בפשיטות דניהו דהוה כסילק אבל מי יקבל הגט שחרור דהוא כתב גט שחרור ונותן ביד שפחתו וכיון דהשפחה לא נשתחררה א"כ ידה כיד בעה"ב ולא נתן גט שחרור והוא לא סילק עצמו רק ע"י גט זה
5
ו׳ובזה מיושב מה דהקשה אותי הרב מוה' מאיר מווילקאטש ני' בגיטין דף כ"ג ע"ב להס"ד דלא ידענו מעובר לאו ירך אמו מה יענו לקושית הראב"ד דלא שייך לומר דהוה לא בא לעולם דהא עכ"פ תפס מועיל בדבר שלבל"ע ומה שמשחרר הוה כמקדיש אותה כמ"ש הר"ן פ"ק דגיטין גבי מצוה לקיים דברי המת דלכך גבי שחרור קנה דהוה כמקדיש אותה ע"ש וה"ה בזה כיון דהקדש מועיל בדבר שלבל"ע מטעם אמירה לגבוה וכמ"ש במק"א ולפמ"ש אתי שפיר דמי קיבל הגט שחרור והוה כנותן מתנה ומניח השטר בחצירו דפשיטא דלא מועיל ועיין קצה"ח סי' ר' ודוק. אחר כמה שנים נדפס ובא ספר טיב גיטין על מס' גיטין מהרב הגאון העמקן מוה' צבי ז"ל אבד"ק באנהייט ומצאתי בדף כ"ג שם הוא העיר ממה שכתבתי לעיל דנפשטה קדושה בכולה ונהניתי מאד אמנם מה שהקשה לשיטת הראב"ד דמטעם דבר שלבל"ע לא קנה והוה כמו מזכה לעובר וע"ז הקשה דהרי בתמורה משמע דוקא משום דאם שיירו אינו משוייר אבל אם שחררו בפירוש היה מועיל ואמאי דהא הוה מזכה לעובר ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דבזה שוב הוה מועיל מתורת סילוק וכאן השפחה נשתחררה ומקבלת את הגט. ובזה מיושב גם קושייתו הראשונה שם דבאמת מה דאמר בש"ס משום דיד עבד כיד רבו הוא ג"כ מטעם זה דבאמת הי' מועיל מתורת סילוק ורק דמי מקבל הגט וא"כ היינו משום דיד עבד כיד רבו ודברי הראב"ד עם דברי הש"ס אחת הם ודוק היטב. וראיתי בקצה"ח סי' קע"א שנסתפק למשנה ראשונה דעובד עצמו יום אחד ורבו יום אחד אם הך עבדות שעובד את רבו אם הוא קנין הגוף ממש כמו בעבד כנעני או אינו אלא שיעבוד וכמו בשותפין בבית שאין בו דין חלוקה דביאר הר"ן ר"פ השותפין דכל חד וחד בשעה שמשתמש יש לו קנין הגוף לראב"י דקי"ל כוותיה ואמרינן ברירה ואם כן ה"נ ביום של רבו אית ליה קנין הגוף ממש ואחריו לעצמו וכן לעולם וכתב דאי אפשר לומר דהוה קנין הגוף ממש דהרי אמרו בגיטין דף מ"ב אלא מעתה ביום של רבו ישא שפחה וביום עצמו בת חורין ומשני באיסורא לא קמיירי ופירש"י שאין האיסור נחלק לחצאין אלא בממון וכיון דלעולם הוא חציו עבד וחציו ב"ח אף ביום רבו הרי הוא חצי ב"ח ואסור בשפחה שוב אי אפשר לומר דיש בו קנין הגוף דהא כל שאינו עבד עברי ממש ואינו נמכר בתורת עבד עברי לא שייך קנין הגוף ואינו אלא שעבוד למעשה ידיו וא"ל דא"כ הוא גופא קשיא דאמאי לא נימא ברירה דהו"ל כאומר נכסי לך ואחריך לעצמי וכמו בשותפין שנדרו הנאה דאמרינן ברירה אף באיסורין דזה אינו דבעבד לא מצינו משוחרר וחוזר ומשתעבד דהוה כמו קדושת הגוף דכל דחל שעה אחת תו לא פקע וע"כ דגם ביום של רבו ג"כ אינו כלו של רבו והוה חציו ב"ח וחצי עבד בכל יום ע"ש שהאריך בפלפול נחמד ובאמת עם כל אריכות דבריו והבנינים מפוארים שבנה לפענ"ד אי אפשר לומר כן דלדבריו זה דוקא כשהי' עבד עברי ממש וא"כ כל שנשתחרר חציו אי אפשר להיות עבד קנוי קנין הגוף דלא שייך קנין הגוף בישראל כ"ז שאינו נמכר בע"ע וכל שאינו עבד בכלו לא שייך קנין הגוף בחציו וא"א להיות קה"ג בחצי ישראל דבישראל לא שייך קנין הגוף כל שאינו נמכר בתורת עבד עברי ובזמן שנוהג מכירת עבד עברי אבל בכנעני שנשתחרר חציו ניהו דנעשה ישראל בחציו אבל מכל מקום במה נפקע קנין הגוף שהיה לו מכבר בחציו ואטו בשביל שעבר זה ושחררו או שעשה בשביל איזה ענין במה נפקע קנין הגוף שהיה לו מכבר ועכ"פ מ"ש לפרש בזה דברי הרשב"א בחידושיו לשבת במ"ש דהא דכופין את רבו בשביל מצות פ"ו של זה ואיך אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך וכתב הרשב"א דשאני התם דכיון דחציו ב"ח לית ביה משום לעולם בהם תעבודו משום צד חירות שבו ולכאורה צריך ביאור דמכל מקום ביום של רבו הרי מתקיים בהם תעבודו וכתב הוא כיון דיש בו צד חירות אסור לעבוד בו עבודת עבד דהיינו בפרך דבישראל אסור לעבוד בו בפרך ולפמ"ש קשה דאמאי נפקע חלק עבדות שבו מאז ובעבד עברי ממש לא שייך עבודת פרך אף בשעה שהוא עבד כדכתיב לא תרדה בו בפרך. אך לפענ"ד באמת יש לו קנין הגוף בחצי עבדות שיש לו בו והא דאמרו באיסורא לא קא מיירי ופירש"י שאין האיסור נחלק לחצאין הנה לכאורה רציתי לומר דאין משם ראיה כלל דהרי הא דמותר עבד עברי לישא שפחה הוא כדי שיוליד בנים שיהיו לו לעבדים כמ"ש הרמב"ם פ"ג מעבדים הלכה ג' דכופהו ע"ז כדי שיוליד ממנה עבדים ועיין משנה למלך מה שהאריך בזה במ"ש מהרשד"ם ומ"ש בגליון שם וא"כ כיון דהבנים שיוליד לא יהיו לאדון דהיאך יתחלקו הבנים דביום של עצמו הם לו וביום של רבו לרבו וא"כ איך יתחלקו הולדות ובפרט שבאמת אסור לישא ביום של עצמו שפחה א"כ בכל יום יגרש ויקדש וזה א"א ולכך באיסורא לא קמיירי ובזה מיושב מה דאמרו בירושלמי נשא ביום של רבו אין חוששין לקידושיו ביום של עצמו חוששין לקידושיו וזה דלא כש"ס דילן והקצה"ח סי' רמ"ט כתב דבאמת ס"ל להירושלמי דגם באיסורין נתחלק דביום של רבו הוא של רבו וס"ל דגם קנין הגוף נפקע ע"ש וכבר הבאתיו למעלה ולפמ"ש אתי שפיר דלענין קדושין דהיינו ב"ח יש לומר דגם ש"ס דילן מודה דדוקא לענין שפחה הוא דא"א להתחלק דהרי עבד עברי באמת אסור בשפחה רק בעבדותו התורה התירה משום הולדות ובזה לא שייך חילוק. אך לפ"ז יצמח מזה דבכנעני אם נשתחרר חציו יהי' מותר לישא שפחה דב"כ וב"כ מותר בשפחה בעת עבדותו ואף אם נאמר דגם זה בעת שנעשה ב"ח ביום של עצמו שוב אסור בשפחה אבל עכ"פ יהיו חוששין לקידושיו וזה לא מוזכר בש"ס דילן וע"כ נראה לפענ"ד ברור דבזה לא שייך ענין ברירה דאטו קצוב שזה היום הוא של רבו וזה היום של עצמו ולא הי' מצי להיות בהיפך ובמה יוסר האיסור במה שהמה בררו לעצמם דבשלמא איסור שבא מחמת ממון כגון בשותפין שנדרו הנאה זה מזה שאי אפשר להם לאסור כ"א חלקם לא חלק אחר שייך ענין ברירה אבל כאן ענין עבדות ושחרור שמותר בשפחה ובב"ח זה ענין איסור שאסרה התורה ואיך שייך בזה ענין חילוק שביום זה יהיה מותר וביום זה יהיה אסור ואטו לא היה יכול להיות שזה היום יהי' של רבו וא"כ נתת דבריך לשיעורין שאם יתנו אח"כ שמוחל לו עבדותו עוד יום אחד והי' מותר והקידושין יחולו יותר וזה אי אפשר שהאיסור יהיה כפי הזמן לא בזמן שקצבה התורה וז"ב מאד מאד ועיין גיטין דף ס"ד דאמרו שאני ממון דאתיהיב למחילה ע"ש הרי דבאיסור מוכרח להיות באיסורו כ"ז שלא יוסר האיסור במעשה המתיר וז"ב מאד ודוק
6
ז׳והנה בירושלמי פסחים פ"ח ר"ח בשם ר"י מי שחציו עבד וחציו ב"ח קידש אשה אין חוששין לקדושין גירש אין חוששין לגירושין ובמלמ"ל ספ"ב מק"פ הביא הירושלמי הזה וכתב דדבריו תמוהים דאם אין חוששין לקידושין היאך שייך חוששין לגירושין וכתב דיכול לקדש בת מיני' דאפשר דהתם תפסי קידושין כיון דבת מיניה היא דהיינו שגם היא חציה שפחה וחציה בת חורין. והנה בראשית ההשקפה תמהתי דלכאורה לא זכר שר דברי התוספת גיטין דף מ"א ד"ה לישא שהקשו דישא חציה שפחה וחציה בת חורין כדאמרו גבי פרידה דמרביעין עלה מינה וכתבו דשאני התם דהוה שניהם חד מינא אבל הכא אתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות יעו"ש הרי דגם חצי ב"ח א"א לקחת. אך יש לומר דהמ"ל שפיר קאמר דהתוס' לא כתבו רק דא"א לקחת אותה לקיים פ"ו דאינה ראוי' לביאה דאתי צד עבדות ומשתמש בב"ח אבל קידושין שפיר תופסין בה דצריך גט ואף דהוו קידושין שאין מסורין לביאה הוה קידושין דקי"ל כאביי בזה. מיהו לפמ"ש הרשב"א בחידושיו לקידושין דע"כ לא אמרינן דקידושין שאין מסורין לביאה הוה קידושין דוקא במקדש אחת משתי אחיות דבאמת לא קידש רק אחת ואנן לא ידענו איזהו אבל במקדש שתים דא"א להיות ביאה באחת מהם דהוה אחות אשה בכה"ג כ"ע מודים דלא הוה קידושין ולפ"ז כיון דכאן העבד והשפחה דמורכבים חציים עבדות וחציים חורין א"כ אי אפשר בשום אופן לחול הקידושין דהוו קידושין שאין מסורין לביאה דאתי צד עבדות ומשתמש בחלק חירות דאי אפשר להפריד חלק החירות מעבדות ואיך אפשר לקידושין לחול ובכה"ג לא הוה קידושין כלל א"כ הוה הקידושין שאין מסורין לביאה לכ"ע וא"כ אכתי דברי המלמ"ל תמוהים. אך נראה לפמ"ש למעלה דביום של רבו הוא של רבו ויום של עצמו הוא של עצמו רק לאסור לא שייך לחלק דלא נתברר איזה יום של רבו ואיזה יום של עצמו א"כ שוב הוה קידושין שאין מסורין לביאה לא מחמת ודאי רק מחמת ספק ובכה"ג הוה קידושין לדידן דקי"ל כאביי ואתי שפיר דברי המלמ"ל. ואף אם נימא דש"ס דילן ס"ל דלעולם הוא מורכב ואף ביום של עצמו הוא חציו עבד מכל מקום עכ"פ לירושלמי לשיטתו דס"ל דקידש ביום של עצמו חוששין לקידושיו א"כ הוה ודאי קידושי ספק ובכה"ג קידושין שאין מסורין לביאה הוה קידושין לדידן. ובזה מיושב היטב מה שתמה הקצה"ח סי' רמ"ט דא"כ מה פריך הש"ס בגיטין דף מ"ג וכיון דקידושין אין לו יורשין מנ"ל והקשה דלפמ"ש המלמ"ל משכחת לה קידושין בבת מינו ועוד הקשה דהרי התוס' הקשו דמאי פריך יורשין מנ"ל והרי אף בנו ממזר דלא תפסי קידושין כלל הוה בנו ליורשו וכתבו דגבי עריות דשייך קידושין לעלמא א"כ אף במקום דלא תפסי קידושין הוה יורש אבל כאן דלא תפסי קידושין כלל לא מתייחס אחריו וא"כ גם כשקידש בת חורין כיון דעכ"פ בת מינו הוה קידושין שוב הוה עכ"פ בנו ליורשו ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דהרי התוס' כתבו בקידושין דף נ"א דאף דבח"ל קידושין תופשין אף דאינה ראויה לביאה משום דשם לא בשביל קידושין יאסרו לביאה ע"ש ולפ"ז כאן דבחציו עבד בשביל דקידש אתי צד עבדות משתמש בבת חורין וכבר אמרו ביבמות דף מ"ה דלכך לא תפסי קידושין דאתי צד עבדות משתמש בא"א א"כ ע"י הקידושין יותר אינו ראוי לביאה וא"כ לפי ש"ס דילן דלא מחמת ספק הוא רק בודאי לא הוה קידושין שוב הוה קידושין שאין מסורין לביאה ובכה"ג אף לאביי לא חלו הקידושין. ובזה יש לומר הא דאמר רבא ראוי לטול ואין לו ופירש"י דראוי ליטול כשהי' לו יורשין ואין לו יורשין והוא תימה דא"כ איך שייך ראוי שיטול ובס"פ המניח דאמר ראוי ליטול ואין לו פירשו התוס' דנ"מ לענין תפס ומה שייך כאן וכבר העיר בזה באבני מלואים ח"ב סי' ח' ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת משכחת לה יורשים בחציה שפחה וחציה ב"ח רק דהוה קידושין שאין מסורין לביאה וא"כ רבא לשיטתו דהוא ס"ל דגם מחמת ספק הוה קידושין שאין מסורין לביאה וא"כ רבא ס"ל באמת דגם לאיסור נתחלק רק דמחמת ספק אינו ראוי לביאה וא"כ שפיר שייך ראוי ליטול דאפשר הי' לחול הקידושין רק דאין מסורין לביאה מחמת ספק וכמ"ש ודוק. ואגב אומר הא דהביא הפר"ח במים חיים סימן ב' ראיה דזכר טריפה ג"כ אינו מוליד מהא דאמרו שעשאו טריפה ומאי יורשי' נפשי' ואמאי לא נימא דהוליד אח"כ וכבר כתבתי בזה בחידושי ליו"ד סי' נ"ז ובתשובה מיוחדת בענין זה.
7
ח׳וכעת נראה לי דהנה באמת צריך להבין כיון דאין הולכין בממון אחר הרוב איך משכחת לה דמשלם כופר ליורשיו ודלמא לאו אביו הוא וצ"ל דכיון דאביו הוא לכל דבר גם לענין ממון הוה אביו דהוה רוב שכבר הוחזק לכל מילי וכעין זה כתבו האחרונים בישוב כמה קושיות כאלה ועיין הפלאה סוף פ"ק דכתובות ולפ"ז כאן דהספק לענין ממון נולד תיכף בעת שהוליד דהרי צ"ל דעשאו טריפה מקודם שהוליד וא"כ אז לא הי' רוב שכבר הוחזק ונפטר ואיך יתחייב אח"כ דבשלמא כל קנס דמשלם לאב כבר נתחזק הרוב דהוא אביה לכמה דברים אבל כאן נולד הספק טרם הוליד וכבר נפטר וז"ב דלענין הבנים שהוליד כבר אינם מתיחסים אחריו רק מה שיוליד אח"כ ובזה כבר נפטר. אך לפ"ז עדיין יקשה בהא דאמר ראב"א ומאי יורשיו נפשי' ואמר רבא ב' תשובות בדבר חדא דיורשיו קתני ועוד הא כופר אינו משתלם רק לאחר מיתה ומאי קושיא דהא באמת יכול להוליד ורק דלא שייך כופר דדלמא לאו אביו הוא וכבר נפטר א"כ אדרבא זה דוקא כשנתחייב כופר מקודם א"כ יש לומר דכבר נפטר אבל כיון דכופר אינו משתלם רק לאחר מיתה א"כ בעת שבא החיוב אז כבר נעשה אב לשאר דבר ושוב משכחת לה יורשים וגם קושיא ראשונה דיורשיו קתני ג"כ ל"ק דבאמת יש לומר דמאי יורשיו יורשיו ממש ורק כיון דכל הטעם דאין הולכין בממון אחר הרוב הוא משום דא"י להוציא מיד המוחזק ממון מספק ולפ"ז הא כבר נודע מ"ש הש"ך בסי' צ"א דכל דהוא צריך ליתן הממון רק שלא נודע למי לא שייך חזקת ממון דהוא עכ"פ מוציא מתחת ידו ולפי זה כיון דעכ"פ לנפשיה צריך ליתן א"כ גם ליורשים צריך ליתן ולא שייך לומר דאין הולכין בממון אחר הרוב דטעמא מאי משום חזקת ממון וכאן לא שייך חזקת ממון כלל וא"כ שפיר קאמר ראב"א מאי יורשיו נפשיה ושפיר קתני יורשיו והיא קושיא נפלאה וע"כ צ"ל דמכאן ראיה ברורה דא"י להוליד כל שנטרף ושפיר פריך רבא. ובזה יש לומר הא דמשני ראוי ליטול ואין לו וכתבתי לעיל דהלשון ראוי ליטול ואין לו אינו מובן. ולפמ"ש אתי שפיר דכבר נודע מ"ש המהרש"ל דאף דטריפה אינה חיה יב"ח מכל מקום זה אינו רק על הרוב אבל המיעוט חי וא"כ יכול להיות דיוליד גם כן ולפי זה שפיר אמר דראוי ליטול כשיהיה מהמיעוט דמולידין ואין לו דעפ"י רוב אינו מוליד ודו"ק היטב כי הוא חריף ונחמד הדרן לדוכתא דעכ"פ יש לפרש הירושלמי דמה שמשכחת גירושין הוא בשקידש בת מינו ומהטעם שכתבתי דהירושלמי לשיטתו דס"ל דקידש ביום של עצמו הוה קידושין וכן נראה מהמשנה למלך עצמו שפירש כן הירושלמי שהרי כתב והייתי סבר שאין הכוונה אם גרש את אשתו אלא כי האי דאמרינן בשלהי המביא תניין וכו' אבל מן הירושלמי דפרק השולח אינו נראה כן אלא דס"ל לירושלמי כסברא דדחי גמרא דידן וכו' דביום שלו הרי קידושין תופסין והיינו כמ"ש דלכך בקידש ביום של עצמו הוא לעצמו והוא כמ"ש והקצה"ח סי' רמ"ט שם תמה על המלמ"ל דאם כן מאי קאמר בירושלמי פ' השואל ולא כן אמר ר"י קידש אין חוששין לקידושיו ודכוותא גירש אין חוששין לגירושיו והרי לפי המלמ"ל אדרבא אין קושיא דר"י מיירי בשגירש ביום של רבו ובזה לא חלו הקידושין וע"כ סרס והגיה בדברי המלמ"ל ע"ש ובאמת שלא זהו הכוונה רק דהמלמ"ל הבין דמה דאמר ולא כן אמר ר"י היינו דזהו שאמר ר"י דאל"כ היאך משכחת לה גירש כיון דלא חלו הקידושין וע"כ דמיירי שקידש ביום של עצמו וכן פירש הפני משה אלא שאין לו מובן דלמה לא יכול לגרש כשם שיכול לקדש ביום של עצמו אבל לפירוש המלמ"ל אתי שפיר דקידש בת מינו ולכך חלו הקידושין ומכל מקום הגירושין א"י לחול וז"ב ונכון והיה מקום להאריך במה דמדמה הא דשמואל להא דר"י וע"ד שכתב הקצה"ח שם לפי דרכו והמשכיל יבין ודוק היטב כי ת"ל ענין נחמד ונכון הוא. והנה התוס' הקשו בד"ה לישא דימכור עצמו בעבד עברי והיא תמוה לכאורה דהרי בש"ס ב"ב דף י"ג הקשה הש"ס אמאי כופין את רבו נימא גוד או אגוד ומשני דכאן גוד ליכא כמ"ש רש"י דהעבד יכול לקנות אבל אינו אומר קנה חלקי שאין דמים לב"ח שאין עבד עברי נמכר אלא לשש א"כ חזינן דא"י למכור עצמו בעבד עברי אבל באמת הדבר נכון דע"כ לא כתב רש"י רק דגוד לא שייך דבעינן שימכור לגמרי ולא לשש אבל שם לענין שיהיה מותר בשפחה ודאי שייך למכור בעבד עברי שיהיה מותר בשפחה והנה ראיתי בשו"ת מ"ב שנדפס מחדש שם קושיא בשם בעל הקצה"ח דלמה לא יוכל למכור עצמו בעבד עברי יותר משש ואף יותר מיובל כמ"ש הלח"מ והמלמ"ל פ"ב מעבדים בשם הרא"ם דיכול להתנות ביותר משש ע"ש ולפענ"ד דכוונת רש"י דגוד עכ"פ לא שייך דהרי מבואר ברמב"ם דמוכר עצמו א"י למכור עצמו להצניע הדמים או לקנות איזה דבר רק כשצריך למאכל ובכה"ג שהוא עני כ"כ שאין לו לאכול רק שימכור עצמו ובכה"ג לא שייך גוד או אגיד כמבואר בחו"מ סי' קע"א ס"ו בהג"ה ועיין סמ"ע וש"ך שם וגם לפמ"ש התוס' שם ע"ב ד"ה שמע מינה דאף כשיש לו דמים תיכף ליתן אין יכול לומר גוד או אגוד א"כ בכה"ג א"י למכור עצמו כלל בעבד דמוכר עצמו אסור לו למכור עצמו כל שיש לו דמים ובזה ממילא מיושב קושית התוס' דימכור עצמו בעבד עברי דהא אין בידו למכור עצמו כל שיש לו דמים וע"כ מיירי ביש לו דמים דאל"כ יוכל לומר גוד או אגוד וכמ"ש ודוק. וצריך לומר דקושית התוס' היא לפי הגירסא דגריס אפכא דגוד איכא אגוד ליכא והיינו משום דאין לו דמים דהרי כותב לו שטר על דמיו וכקושיית התוס' וכמ"ש המלמ"ל פ"ב מק"פ דרש"י בא לשלול גירסא זו ע"ש ולכך שפיר הקשו התוס' כיון דמיירי באין לו דמים שוב מותר למכור עצמו בעבד עברי ואף ליותר משש וכמ"ש הלח"מ והמלמ"ל. ובזה מיושב היטב מה שהקשה הגאון בטורי אבן בחגיגה דף ב' בהא דהקשו ביבמות דף ק' שחררו אין אבל כופין לא ואמאי לישא שפחה א"י והרי כאן יקשה קושית התוס' דימכרו עצמם בעבד עברי ול"ש תירוצם דמשוחרר אסור למכור עצמו בעבד עברי דשם ממנ"פ אותו שהוא עבד בודאי יכול למכור עצמו ומי שהוא ב"ח מתחלתו יכול גם כן למכור עצמו ולפמ"ש אתי שפיר דשם דלא קתני וכותב שטר על דמיו וא"כ כל שיש לו מה לאכול דבאמת הם כהנים וחולקין בתרומה שוב אסור למכור עצמם בעבד עברי כמ"ש הרמב"ם בפ"א מעבדים ה"ב ודו"ק. ובגוף הענין דגוד או אגוד מה ששייך לכאן הארכתי בחידושי לחו"מ סימן קע"א ואכ"מ.
8
ט׳איברא דמ"ש התוס' בגיטין שם דמבואר בב"מ דף ע"א דגר ומשוחרר אינם נמכרים בעבד דבעינן ושב אל משפחתו צ"ע דאינו מבואר שם רק בגר ולא בעבד משוחרר וצ"ע כי לא ראיתי בהחפזי מי שיתעורר בזה
9
י׳וראיתי בספר המקנה בק"א להלכות קידושין סימן מ"ד שהקשה דאם נימא דחצי' שפחה וחצי' ב"ח חלו הקידושין כמ"ש הרא"ש א"כ משכחת לה יורשין דנשאת לישראל וחלו הקידושין והולידה בן והבן הוא חצי עבד וחצי ב"ח ואביו יורשו והחמיר בקושיא זו גם בספר טיב גיטין מהגאון מהר"ץ ז"ל שנדפס מחדש החמיר בקושיא זו ואני לא זכיתי להבין דלכאורה הוה קידושין דאין מסורים לביאה דהא הוא ישראל גמור ואיך ישא וישתמש בצד עבדות ולשיטת הרשב"א בכה"ג לכ"ע לא הוה קידושין וצ"ל דכאן לאו מחמת הקידושין נאסר דבלא"ה היא חציה שפחה וחציה ב"ח ואסורה ועכ"פ קשה לפ"ז דאף אם הוה קידושין הא הוה קידושין ויש עבירה והולד הולך אחר הפגום והוא פסול לבא בקהל כמבואר בקידושין דף ס"ג ובש"ע אהע"ז סימן ח' וא"כ שוב לא מקרי יורשין דידיה שאין אותו העבד מתייחס אחרי אביו כלל וכמ"ש התוס' בגיטין שם לענין הבנים ה"ה לענין אביו. ומה שהקשה הגאון מוהר"ץ שם דאיך משכחת לה שפחה חרופה קטנה דמי יקדש אותה והיא אינה בת דעת ולפום רהיטא יוכל לזכות מההפקר לפמ"ש הר"ן דאשה אינה רק מפקרת עצמה לבעל והבעל זוכה מן ההפקר. אלא דלפ"ז יהי' כל הקטנות דעלמא מקודשת מתורת הפקר וע"כ דהקטן וקטנה א"י להפקיר ג"כ וכ"כ בחידושי הגאון בעל אבן העוזר ריש פסחים בהדיא דקטן א"י להפקיר ע"ש שהוכיח כן מירושלמי ולפמ"ש הדבר מוכרח וא"כ הדרא קושיא לדוכתא. אמנם נראה דבאמת רבה יכול לקדש חצי שפחה שלו ואף דצד חירות שבה א"י לקבל קידושין שלה דאינו שלו אך הרי כבר אמרו בקידושין דף ז' ותפשיט קידושין בכלה ומשני התם דעת אחרת ולפ"ז כיון דצד עבדות יקבל הרב וקידושין הוה קדושת הגוף וכל שנתרצית לקדש בכלו תתפשטה קדושין בכלה דהרי אין דעת אחרת מעכב וז"ב מאד. ובזה אמרתי דבר נחמד ליישב קושית ההפלאה הנ"ל דבאמת צריך ביאור דאיך יכול לקדש חצי' שפחה וחצי' ב"ח כיון דהיא נתחלקת לממון ביום של רבה לרבה וביום של עצמה לעצמה א"כ ממ"נ מי יקבל כסף קדושין שלה אם הרב והיאך תתקדש חלק ב"ח שבה דלענין איסורא לש"ס דילן אינו מתחלק כדאמרו באיסורא לא קא מיירי וא"כ ממ"נ היא ואביה או רבה אין להם חלק בה ואיך משכחת כלל שיקדשה ישראל דבשלמא לע"ע הא הרב יוכל לקדשה ביום של הרב ואז היא כלה של הרב לענין ממון ולענין איסור הרי ע"ע מותר ממ"נ אבל ישראל היאך יכול לקדשה וע"כ צ"ל דתפשוט קדושה בכולה מכח צד עבדות והיא אינה מעכבת ועכ"פ לא הוה הולד חציו ב"ח דעיקר היא העבדות דע"י כן תוכל להתפשט חלק הקדושין שמצד ב"ח כיון דהרב יוכל לעכב על ידו ואיכא דעת אחרת ובכה"ג ודאי אינו מתייחס אחר האב. איברא דבלא"ה צריך להבין דאיך אפשר להתקדש דהא הוה קידושין שאין מסורין לביאה דכאן רק ע"י הקדושין נתהווה האיסור דאל"כ לא פשטה קדושה בכלה רק ע"י קדושין דהוה קדושת הגוף ובכה"ג אפשר דמקרי קדושין שאין מסורין לביאה ויש לדחות דמכל מקום איכא איסור גם בלא קדושין רק שאינו חמור כ"כ ובכה"ג לא הוה קדושין שאין מסורין לביאה וצ"ע בזה. ובזה יש לומר גם מה שהאריך המלמ"ל בפ"ב מק"פ אם יכול לקדש חצי עבד וחצי ב"ח אשה שחציה שפחה וחצי' ב"ח ולפמ"ש י"ל דא"א לקדש דמי יתן כסף קידושין ומי יקבל לא הרב ולא העבד ולא שפחה ולא רבה וכמ"ש והירושלמי לשיטתו דס"ל דגם לענין איסור נתחלק וביום של רבו כלו לרבו וביום של עצמו לעצמו א"כ ממ"נ תו הרב או העבד וכן שפחה או רבה מקבלים הקידושין ובזה יתיישב קושית האבני מלואים דאם כן משכחת לה יורשים ולפמ"ש אתי שפיר דלש"ס דילן לא משכחת יורשים כלל ודוק ובאמת לפמ"ש הריב"א בקידושין דף נ"ג דהנותן לעבד מתנה ע"מ שאין לרבו רשות דל"מ דע"כ פשטה בכלה ושייך לרב וא"כ אף דנתחלק לממון מ"מ עכ"פ פשטה בכלה וא"כ צריך הרב לקבל וכן להיפך דהרי לענין איסור לא נתחלק
10
י״אובזה יש לומר הא דנחלקו הירושלמי וש"ס דילן אם מצא מציאה ביום של עצמו אם למחר בעי ליתן לרב דהירושלמי ס"ל דצריך ליתן לרב ובש"ס דילן מבואר בהדיא בגיטין דף מ"ב דהוא לעצמו ולפמ"ש כיון דלריב"א ל"מ במתנה ע"מ שאין לרבו רשות בו כיון דהמתנה פשטה בכולה א"כ ה"ה בזה ניהו דהיום הוא לעצמו מכל מקום פשטה על כלו וא"כ ביום של רבו לרבו דלהירושלמי נתחלק האיסור ג"כ אבל לש"ס דילן לעולם הוא חציו עבד וחציו בן חורין א"כ לא שייך דפשטה בכלה ודו"ק וצ"ע. והנה לכאורה הי' נראה לפענ"ד דבר חדש דאם נימא דפשטה קדושה בכולה א"כ בחציה שפחה וחציה בת חורין באמת לפי מה דאמרו בקידושין דף ז' דתפשוט קדושה בכלה א"כ ה"נ כיון דאמרו בגיטין דף ל"ח דלהוי עם קדוש קאמר א"כ שייך קדושת הגוף בחירות וא"כ ע"כ צ"ל דכיון דדעת אחרת מעכב לא שייך דתפשוט קדושה בכלה וכדאמרו בקידושין דף ז' שם התם בהמה הכא דעת אחרת מקנה ולפ"ז היה נראה לי דעכ"פ כשאומר שיצא לחירות ואינו מעכב סגי דאף דאמרו בקידושין דף ט"ו ולימא באפי תרי זיל ומשני דעבד עברי גופו קנוי היינו שם דבעי שישחררו אבל הכא דחציה משוחררת וא"כ יוכל לפשוט קידושין בכלה רק דהוא מעכב אבל כל שאינו מעכב שוב ממילא פשטה קידושין בכלו וז"ב לפענ"ד. ובזה נראה לפענ"ד לבאר כוונת הרשב"א בחידושיו לשבת דף ג' בהא דמפלפל שם אי אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך וכתב הרשב"א דהא דכופין את הרב לשחרר ואומרים לו חטא אף דעובר בעשה דלעולם בהם תעבודו משום דבחציו עבד לא שייך לעולם בהם תעבודו ולא נודע הטעם דלמה לא שייך העשה דעכ"פ בחצי עבדות שייך העשה דלעולם בהם תעבודו ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת שייך לומר דנפשוט קידושי בכולה ורק דדעת אחרת מעכב וא"כ עכ"פ כל שאינו מעכב סגי ולפ"ז הא כבר נודע מ"ש הרשב"א הובא במלמ"ל פ"א מנערה דעשה דקום ועשה דוחה הל"ת דהוא בשב וא"ת ע"ש וא"כ כאן באמת יש עשה דפ"ו ורק דאין עשה דוחה עשה ולפ"ז כאן דבאמת העשה דפ"ו אלים בקום ועשה והעשה דלעולם בהם תעבודו אינו רק בשב וא"ת דהא כל שאינו מעכב ורק אומר או מגלה דעתו דלא מעכב אף בלי קנין ושטר שחרור ממילא נתפשט קידושי בכלה וא"כ שוב כל שכופין אותו לשחרר שוב לא שייך דעובר דאינו רק בשב וא"ת שאינו מעכב דעתו וממילא פשטו קידושין בכלה ובכה"ג אינו עובר בעשה וז"ב ושוב מותר לו לכתוב שטר שחרור דהא ממילא פשטו קידושי בכלה וכמ"ש וז"ב כשמש. ובזה מיושב היטב מה שהקשו כל האחרונים דדברי הרשב"א הם נגד ש"ס ערוך בהא דפריך על אביי בגיטין דף ל"ח דאמר אי לאו דאמר שמואל כל המשחרר עבדו עובר בעשה הוה כפיינא למרה וכותב גיטא דחירותא ופריך עלה מהך דחציה שפחה דכפו את רבה משום דנהגו בה מנהג הפקר ותמהו כלם דמאי קושיא דהא שם הוה חציה שפחה ולא שייך העשה דלעולם בהם תעבודו ולפמ"ש אתי שפיר דבשפחה דלא שייך בה קיום עשה דפ"ו שוב לא שייך לומר דעשה דפ"ו דוחה וא"כ שוב אין לכפותו דלא יעכב וממילא פשטה הקדושה בכלה ושוב איכא עשה דלעולם בהם תעבודו ודו"ק היטב. ובזה יש לפרש מ"ש בתורה בקרת תהי' לא יומתו כי לא חופשה והיינו כיון דבאמת היא עבדה איסורא ורק הא דאין ממיתין משום דלא חופשה לגמרי והיינו דהיא חצי' שפחה וחצי' בן חורין מאורסת לעבד עברי כדאמרו בכריתות דף י"א וא"כ כיון דבאמת כופין את רבה בפרט היכא דעבדה איסורא א"כ שוב היא עומדת להשתחרר והו"א דפשטה קידושין בכלה ויומתו וע"ז קמ"ל דמכל מקום כיון שלא חופשה עדן לא יומתו וזהו דמלקין אותה ולא אותו ובכל התורה כלה לא מצינו שהיא לוקה והוא אינו לוקה ולפמ"ש אתי שפיר דהוא כל זמן שלא בא עליה לא עבד איסורא דלא תפסי קידושי עבד עברי לגמרי אבל היא דהיתה עומדת להשתחרר דכופין את רבה וא"כ שוב היא עשתה איסור טפי ולכך היא לוקה והוא אינו לוקה וז"ב ודו"ק. ואגב אומר בהא דאמרו בקידושין דף וא"ו האומר חרופתי מקודשת שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה ויהודה היא רובא דעלמא ה"ק האומר חרופתי מקודשת שנאמר והיא שפחה נחרפת לאיש ועוד ביהודא קורין לארוסה חרופה וכבר תמהו בזה הר"ן והריטב"א על רבינו דפסק בפ"ג מאישות ה"ז דהאומר הרי את חרופתי מקודשת והא בברייתא לא אמר רק דביהודא מקודשת ואף דדחי לי' אבל מכל מקום לא נתברר שהלכה כן בפשיטות ועיין כ"מ שם ולפענ"ד נראה דהנה ענין חרופתי אם הוא לשון קידושין היינו אבעיא אף דכתיב והיא שפחה נחרפת לאיש ורש"י נדחק בזה דההיא יחוד בעלמא ולפענ"ד נראה ע"פ מה דכתב רש"י בחומש על פסוק והיא נחרפת לאיש מיועדת לאיש ואיני יודע לו דמיון במקרא ע"ש וא"כ היינו אבעיא אם היא לשון קידושין דהרי מיועדת גופא הוה אבעיא ומכ"ש חרופה דאף דכתיב בקרא מכל מקום כיון שלא נמצא לו דמיון במקרא לא הוה לשון קידושין והנה בש"ס בכריתות דף י"א שם אמרו דלעולם אינו חייב אלא על שפחה בעולה בלבד מאי משמע דהא נחרפת לישנא דשנוי הוא דכתיב והשטח עליו הריפות וכו' וא"כ שוב לענין זה מצינו לו דמיון במקרא וא"כ שוב הוה לשון קידושין ועיין מזרחי שם ולפי זה ביהודא דכבר אמרו בכתובות דף ט' ודף י"א דביהודה לא היה יכול לטעון טענת בתולים דהיו מיחדים ולכך ביהודה ודאי חרופה לשון קידושין הוא שכן במקומם הי' קורין לארוסה חרופה והיינו שנשתנה ויצא להם מלישנא דקרא דנחרפת לאיש היינו שנבעלה ומעתה ז"ש האומר חרופתי מקודשת שכן כתיב והיא שפחה נחרפת לאיש והיינו כפשטא דקרא דחרופתי היינו מיועדת וא"כ עדיף ממיועדת דהא מיועדת לא כתיב בקרא אצל קידושי אשה וזה כתיב אצל חציה ב"ח ועוד ביהודה קורין לארוסה חרופה ועל זה פריך הש"ס יהודא ועוד לקרא. ולכאורה אינו מובן הקושיא דמה ק"ל דמביא סיוע וכמה פעמים מצינו שלמדו חז"ל פירוש המלות מטייעא ערבי דלא ידעי רבנן מאי מטאטא וכו' ועיין ר"ה דף כ"ג ומכ"ש בזה שכן קורין העולם אבל לפמ"ש הדבר נכון דבאמת יש שינוי בין יהודא לפירוש המקרא דבמקרא הוה נחרפת מיועדת והיינו כמ"ד דחציה שפחה וחציה ב"ח המאורסת לעבד עברי שייך בה קידושין וביהודה הכוונה שנשתנית ע"י הבעילה וע"ז משני דהברייתא באמת כפשטה דהאומר חרופה ביהודה מקודשת שכן ביהודא קורין לארוסה חרופה והיינו דשם מקודשת אליבא דכ"ע אף למ"ד דמיירי בשפחה כנענית הכתוב מדבר שאין קידושין תופסין בה וא"כ אינו לשון קידושין דהיינו מיעדת רק דביהודא היתה נבעלה אבל לדידן דמיירי בעבד עברי וחציו ב"ח שפיר מקודשת משום הקרא דכתיב והוא נחרפת לאיש והיינו שמייעדת לי' וקרי לי' חרופה וז"ב ודו"ק היטב כי חריף הוא ונעים ונחמד ת"ל
11
י״בוהנה הרשב"א חידש דבחציו עבד לא שייך העשה דלעולם בהם תעבודו ולפ"ז נ"ל דאם מכר חצי עבדו וזה השני שחררו שוב ל"ש עשה דלעולם בהם תעבודו ובחידושי אמרתי בזה דבר נחמד בהא דאמרו בגיטין דף מ"א דעולא אמר מי שחררו רבו שני שורת הדין דאין העבד חייב במצות אלא מפני תיקון העולם שהרי יצא עליו שם ב"ח כופין את רבו ראשון ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על דמיו ושאל אותי אחד מתלמידיי דאיך שייך מפני תיקון העולם יבטלו עשה דאורייתא דלעולם בהם תעבודו וכמו דפריך כה"ג בדף ל"ו ומי איכא מידי דמדאורייתא משמטא שביעית והתקין הלל דלא משמטא ואף דשם איכא בודאי תיקון העולם גמור דהרי עוברים על לאו דפן יהיה עם לבבך בליעל ואפ"ה לא מצי לעקור ד"ת מכ"ש כאן דאין תיקון העולם כ"כ דמה בכך שיצא עליו שם ב"ח ואף דלפי המסקנא שם משני רבא דהפקר ב"ד הפקר ושיטת רש"י דקאי גם ע"ז הא התוס' בד"ה מי השיגו על רש"י דבכה"ג לא שייך הפקר ב"ד הפקר וגם דכאן ע"כ לא שייך הפקר ב"ד הפקר דהרי התוס' הקשו גבי חציו עבד דליתי עשה דפ"ו ולדחי לאו דלא יהיה קדש וכתבו דאפשר לקיים שניהם ע"י כפייה והקשה המהרש"א דליתי עשה דלעולם בהם תעבודו ולדחי ל"ת דלא יהיה קדש וכתב הפ"י דל"ק דהפקר ב"ד הפקר ע"ש ומכלל דהתוס' לא ס"ל דהפקר ב"ד הפקר בזה וא"כ שוב יקשה דהיאך כופין מפני תיקון העולם לעקור מ"ע דאורייתא והיא קושיא גדולה. ולפענ"ד נראה דהנה כיון שעשה אפותיקי לרבו שני ומיירי דעשה אפותיקי מפורש וכמ"ש התוס' בד"ה במזיק לאימתא דרב א"כ אינו גובה משאר נכסים ואף באפותיקי סתם דוקא בשטפה נהר יכול לגבות משאר נכסים אבל כשהיא בעין א"י לגבות משאר נכסים מכ"ש כאן דהוא בעין רק דרבו השני שחררו וא"כ אף למ"ד היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק מכל מקום החוב א"י לגבות וא"כ אם הי' רוצה רבו הראשון הי' פוטר עצמו מחובו ולומר לו לרבו השני טול העבד בחובך א"כ הוה כמכרו לו לרבו שני חציו ותו לא שייך עשה דלעולם בהם תעבודו בחציו עבד והוה כעבד של שני שותפין דלד"ה קני כדאמרו בגיטין דף מ"ב וא"כ כל שרוצה א"צ לשלם לרבו השני והוה כמכרו לו ולא שייך העשה דלעולם בהם תעבודו וא"כ בכה"ג שוב כופין את רבו הראשון וכותב לו שטר על דמיו שהם יתר מהחוב וז"ב לפענ"ד ודו"ק היטב.
12
י״גוהנה הרב החריף מוה' יצחק שמעלקיש ני' אמר שיש לפקפק ע"ז דאכתי כיון דהשחרור של רבו השני לא הועיל אז כיון דרבו הראשון הי' יכול לסלקו במעות ובע"ח מכאן ולהבא הוא גובה א"כ לאח"כ כשרבו הראשון רוצה להפקיע חובו נעשה עבדו של השני והיותר מהחוב הוא של רבו הראשון והוה עבד של שני שותפין ולא חציו ב"ח ובכה"ג שייך העשה דלעולם בהם תעבודו. והשבתי כיון שזה שחררו אף שאז לא הי' מועיל מ"מ אח"כ כשזה נותן לו העבד בשביל מעותיו מועיל וכעין מ"ש בתוס' הרא"ש והובא בשיטה מקובצת ב"ק דף ל"ג לענין הקדש דבר שלבל"ע דאם בא אח"כ לרשותו מועיל וה"ה כאן ולדבר הזה עוררני הרב הנ"ל וצ"ע בזה. והנה בשנת תרי"ב בהגיע ספרי יד שאול לק' נייטרא הגיעני מכתב מהרב המופלג מוה' עקיבא קליין ני' ביום ב' ויקהל פקודי כ"ד אדר שחידש עפ"י ספרי יד שאול ושאל חוות דעתי והנה השבתי מאד שמחתי לראות אשר מצא בספרי י"ש עניינים לחדש אם כי יש לבנות ולסתור כך דרכה של תורה והנה במ"ש בספרי סי' רס"ז סקל"ט ליישב קושית התוס' דלכך יכול לשחרר משום דכיון דהב"ד אינם מכוונים לחובת העבד רק בשביל המצוה דפ"ו וא"כ אף הרב אינו עובר ועוד כתבתי דהא הפקר ב"ד הפקר וכל שיש להם טעם להפקיר שוב הוה הפקר ב"ד וע"ז כתב מעלתו דלדידן דקי"ל המפקיר עבדו צריך גט שחרור א"כ עוד לא יצא מרשותו לגמרי ושוב לא שייך הפקר ב"ד כעין מ"ש התוס' ביבמות דף פ"ט דכל שעדין ברשותו לשום דבר לא הוה הפקר ב"ד וכמ"ש בספר א"מ לענין מכירת שטרות והאריך בזה הנה באמת לא דמי לשם דשם נשאר לו כח באותו דבר עצמו אף לאחר ההפקר אבל כאן כבר נודע מ"ש הריטב"א בקדושין דף ט"ז גבי ע"ע גופו קנוי דלכך המפקיר עבדו יוצא לחירות וצריך גט שחרור משום ששתי קנינים יש בעבד קנין ממון וקנין איסור הקנין ממון של מעשה ידיו נפקע אף בדברים רק הקנין איסור שאסור בבת ישראל וכן בע"ע מה שבעודו עבד מותר בשפחה כנענית מפני קנין איסור צריך גט שחרור דחשיב קנין הגוף ולפי זה כאן אנו דנין על קנין ממון וכל שהפקר ב"ד הפקר הרי אין לו בו קנין ממון וא"י לשעבד בו וכל שא"י להשתעבד בו ל"ש העשה דלעולם בהם תעבודו כמ"ש התוס' בגיטין דף ל"ח וא"כ דברי ביד שאול נכונים וברורים מאד.
13
י״דומ"ש מעלתו דלכך לא שייך העשה בשחרר חצי' כיון דנעשה הפקר ב"ד והרב עכ"פ אין לו חלק ניהו דלא שייך הפקר ב"ד דהרי עדיין ברשותו לענין שחרור דצריך גט שחרור מכל מקום הרי באמת הקשיתי בספרי יד שאול דאמאי לא נימא במשחרר חציו דתפשוט קדושה בכלה ורק דהא יש ד"א המעכבו והיינו שהרב בעצמו יש לו עדן רשותו על חציו השנית ואם כן כל דנעשה הפקר ואין כאן עכ"פ ד"א המעכב שוב נשתחרר כלו ע"י דפשטה קדושה בכולה והאריך בזה אם אמנם יש להדברים תוך וענין אבל אינם נראים וכמה תשובות בדבר חדא דמה יענה מעלתו בעבד של שני שותפין שם יקשה דלמה כופין את רבו השני והא הוא לא שחרר והוא ודאי נעשה ד"א המעכב ואף דכופין את רבו השני מכל מקום כל שלא שחררו עדיין יש לו לרבו הרשות עליו ועכ"פ לא פשטה קדושה בכלו וגם כיון דכ' מעלתו דיש לו הכח דצריך גט שחרור ולא יצא מרשותו עד שמה"ט ל"ש הפקר ב"ד וגם לפמ"ש כעת עכ"פ להקנין האיסור ל"מ ההפקר ואם כן לא שייך פשטה קדושה בכלה דהטעם של הקדושה היא דליהוי לעם קדוש וכל דלענין קנין איסור אינו בכלל עם קדוש והרי הוא אסור בבת ישראל ומותר בשפחה כנענית לא שייך בזה פשטה קדושה בכלה וא"כ אף בכלה של אדון אחד לא שייך בזה פשטה קדושה בכלה וביתר הדברים אין לי זמן להאריך והנה במה שחילק הלח"מ והש"ך סי' רט"ז דלכך במשחרר האם ולדה ב"ח משום דהולד נטפל להאם ולא להיפך שאלני החריף מוה' מרדכי מיזיש ני' בהא דאמרו בתמורה דף כ"ה אלא אי אמרת שיירו משוייר עובר לאו ירך אמו אמאי זכתה בעצמה וע"ז הקשה לדברי הלח"מ והש"ך אינו מוכרח דגם אי שיירו משוייר מ"מ עובר ירך אמו ולק"מ דשם אין הכוונה שיירו משוייר לענין שחרור כמ"ש רש"י אבל להרמב"ם קאי אלעלמא דאם נימא דשייר אינו משויר ועובר לאו ירך אמו כדאמרו שם לענין ולד חטאת קשה אמאי זכתה בעצמה ורש"י דפירש דקאי אשחרור באמת לא ס"ל כסברת הרמב"ם והלח"מ שם ודו"ק. ומה שרצה החריף הנ"ל לחדש דלפמ"ש הקצה"ח דש"ס דילן ס"ל דלא נתחלק לענין איסור והרי הוא תמיד חציו ב"ח וחציו עבד ואמר דלפ"ז אם ימכור עצמו גם החציו השני לרבו בתורת עבד עברי אז יהיה גופו קנוי לגמרי ושוב יהיה מותר בשפחה דהא לא שייך דבאיסור לא נתחלק דהא זה שהוא חלק ב"ח ג"כ מכר לרבו אבל זה אינו דהא באמת ניהו דעבד עברי גופו קנוי לגמרי לרבו אבל למצות אין גופו קנוי לרב וא"כ אינו שלו ועיין תוספות יבמות ריש פרק הערל
14
ט״ווהנה בשנת תרט"ו יום ג' חיי למדתי הסוגיא דגיטין מ"ג הנ"ל וראיתי בטיב גיטין שהקשה דלמה לי קרא בכריתות דף י"א דבזמן שאין האשה לוקה אין האיש מביא קרבן ואם היא קטנה מבואר שם דאין הבעל חייב קרבן והא שפחה חרופה היינו חציה שפחה וחציה ב"ח המאורסת לעבד עברי וא"כ מי קיבל קידושין דהא היא קטנה ואין להאב לקבל קידושיה ע"ש שהאריך לצייר ובאמת של"ק דהנה באמת הכתוב אצטריך על שוגגת ג"כ כמ"ש התוס' ואף דהרמב"ם והתוס' שם העתיקו הדין גם בקטנה הנה להתוס' בודאי ל"ק דהתוס' מפרשו דמאי מאורסת מיועדת ואף דהרמב"ם העתיק הדין במאורסת לעבד עברי היינו משום דלא שייר בקנינו ותפסי קידושין אבל באמת כל דאין מקום שיחולו הקידושין שוב גם במיועדת לבד הוה קידושין וגם לפמ"ש המלמ"ל דבקידש קטנה לכשתגדיל דחלין הקידושין וא"כ הצד ב"ח הי' יכול לקדש לכשתגדיל וחלו הקידושין והנה בש"ס אמרו שם דמה דכתיב בעזרא ואשמים איל צאן על אשמתם דר"ח אמר מלמד שכלן שפחות חרופות בעלו והנה רש"י בעזרא כתב דהוראת שעה היתה ולכאורה זה נגד הש"ס וכמדומה שהגאון מהרי"פ שאל זאת להגאון מוהר"ץ ז"ל מהמבורג ונזכר בספרו תפארת צבי ואינו ת"י כעת ולפענ"ד נראה דהנה התוס' בגיטין דף ל"ו ד"ה בזמן הקשו על רש"י דפירש דאין היובל נוהג אלא בבית ראשון וא"כ היאך אמר רב חסדא דשפחות חרופות בעלו והא שפחה דקרא היינו מאורסת לעבד עברי ועבד עברי אינו נוהג בזמן שאין היובל נוהג ונדחקו בזה ועיין ברמב"ן ורשב"א ור"ן בחידושיהם שם ואני אומר דלפענ"ד ל"ק דבאמת אחרים פירשו בכריתות שם דמיירי בשפחה כנענית ומאורסת לעבד כנעני וצ"ל דמאורסת היינו מיוחדת כדאמרו בגיטין דף מ"ג לר' ישמעאל ולפ"ז לרב חסדא דס"ל דלא שייר בקנינו ומאורסת היינו מאורסת ממש שפיר הקשו התוס' דלדידיה ע"כ מוכח דהיתה מאורסת לעבד עברי וע"כ דהיובל נוהג בבית שני ולפ"ז לכך כתב רש"י דהוראת שעה היתה וא"כ באמת לא נהג היובל אז ובאמת לא הי' אז שפחה חרופה שוב ראיתי ברמב"ן בגיטין דף ל"ו שכתב בהדיא דאם נימא דאין היובל נוהג ע"כ שהביאו משום ד"א ולא ראה דברי רש"י בעזרא שכתב דהוראת שעה היתה וכמ"ש ועיין בחידושי רשב"א שם שכתב לר"ח דס"ל בת קדושין היא יש לומר דה"ה ישראל יכול לקדשה וא"צ דוקא ע"ע ולפ"ז זהו לר"ח לשיטתו אבל אם נימא דאינה בת קדושין ע"כ צ"ל דהוראת שעה היא ולכך כתב רש"י לפרש אליבא דכ"ע דהוראת שעה היתה וכבר כתב המהרי"ק דדרכו של רש"י בחומש לפרש אף שלא אליבא דהלכתא מכ"ש כאן דלא אפשר להעתיק כמ"ש בש"ס דמאורסת לעבד עברי רק לישראל לכך פירש יותר בפשיטות דהוראת שעה היתה וז"ב ודוק. ודרך אגב אזכור מה דתמי' לי בלמדי בשנת תרט"ז י"ג תמוז ד' פנחס פה טריסקאוויטץ דברי הש"ס יבמות דף נ"ה העראה דח"ל מנלן מדגלי רחמנא שכבת זרע בשפחה חרופה מכלל דח"ל בהעראה והיא תימה לפענ"ד דלשיטת הרמב"ם דשפחה אינה אסורה מן התורה מדהותרה לעבד עברי א"כ מהיכן יליף ח"ל דשפחה חרופה אינה ח"ל דמצד חלק עבדות אינה אסורה רק מצד חירות וא"כ הוה יותר בכלל אשת איש ומכ"ש אם שפחה חרופה היינו מאורסת לעבד עברי והיא כנענית דפשיטא דאינה בכלל ח"ל ורש"י פירש דשפחה אסורה משום לאו דלא יהי' קדש והיינו כהתרגום אונקלס אבל להרמב"ם קשה
15
ט״זוהנה בשנת כת"ר ד' ימי תשובה הי' אצלי נ"ד הרב הגדול החריף מ' פנחס בורשטין ני ואמר לי דהא דאמרו תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם דהענין הוא דכבר נודע מ"ש התוס' בגיטין דף מ"ם דכל דא"י להשתעבד בעבד שוב לא שייך עשה דלעולם בהם תעבודו ולפ"ז אם לא עשו ב"ה תקנה דיעבוד עצמו יום אחד ורבו יום אחד לא היה רשאי לעבוד בו דכל אבר ואבר שבו חציו משוחרר וחציו עבד ולפ"ז הרי התוס' נתקשו איך כופין והא אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך וע"כ אמרו ב"ש אדרבא ע"י תקנתם שעובד עצמו יום אחד ורבו יום אחד שוב שייך העשה ולא יוכל רב השני לשחרר וא"כ ע"י תקנת רבו אתם עושים רעה לעבד דלישא שפחה וכו' ולישא ב"ח א"י וכו' אלא כופין את רבו והיינו דלא נחלק הימים ושוב העבד חציו ב"ח וחציו עבד ושוב יכול לכפותו דלא שייך העשה דלעולם בהם תעבודו ומיושב קושית התוס'. והנה לכאורה דבר גדול דיבר בזה והשבתי לו כמו רגע אמת שצדקו דבריך לכאורה אבל לפענ"ד אם נימא כדבריך שוב לא יוכל לחול שחרור של רבו ראשון דכיון שהיו שותפין בעבד ולשניהם נקנה כדברי הר"ן ר"פ השותפין ואיך מצינו שאחד מהשותפין יוכל לקלקל חלקו של השני שע"י שחרורו שוב לא יוכל השני להשתעבד בכה"ג לא מצינו שיחול מכירתו או מתנתו של הראשון לקלקל להשני וע"כ דעובד עצמו יום אחד ולרבו יום אחד ואם כן שוב אין מקום לטענת ב"ש אלא שהדבר חדש וצריך סעד לתמכו. וכאשר הגדתי זאת להרב החריף מוה' מאיר בראם ני' כה הראני סיוע לדבריי ממ"ש הר"ן בנדרים דף מ"ו ע"ב ד"ה אבל בשיטת הרמב"ם שם דא"י לאסור עליו נכסי דידי' אחר חלוקה דאינו בדין ע"ש ויפה אמר ורואה אני שהדברים ק"ו דשם קודם חלוקה עדיין שלו ואפ"ה אינו יכול לאסור באופן שלא אסור אחר חלוקה מכ"ש כאן דע"י שחרורו תיכף א"י לשעבד בו ודוק היטב ואם כנים הדברים נלפענ"ד להבין בזה דברי הרשב"א בחידושיו לשבת דף ד' שכתב ליישב קו' התוס' דהיאך אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך וכתב הוא דלעולם בהם תעבודו לא שייך בחציו עבד ומלבד שלא נודע סברתו עוד תמהו עליו כל הספרים דא"כ היאך אמרו בגיטין דף ל"ח בחציה שפחה וחציה ב"ח דמשום דנהגו בה מנהג הפקר התירו והלא בלא"ה אין איסור דכל המשחרר נוהג בחצי שפחה ועיין בחבורי יד שאול סי' רס"ז מ"ש בזה ולפמ"ש אתי שפיר דסברת הרשב"א היא כך דבאמת לא חל השחרור כלל דיהי' נפקע כל קנינו של השותף וע"כ דעובד את רבו יום אחד ואם כן כיון דכל השחרור הוא רק ע"י שנתחלק העבדות ועכ"פ לא שייך לעולם בהם תעבודו שהרי אינו עובד לעולם והשנים נתחלקו לימים וא"כ שוב העשה קלושה ובכה"ג הוה מצוה ותקנה לעבד כדי לקיים מצות פ"ו אבל לא שייך העשה דלעולם בהם תעבודו ולפ"ז בשפחה דלא שייך מצות פ"ו שוב אי לאו דמלתא דאיסורא לא היה מותר לשחררה ודוק
16
י״זודרך אגב אומר במ"ש התוס' בערכין דף ב' ד"ה לאתויי שהקשו ההורגו יתחייב הואיל ואתרבי בנפשות אלמא אקרי נפש דמה"ט מרבינן להורג יום אחד בפרק יוצא דופן ואע"ג דשמא נפל הוא ותמה תמה אקרא דהא ש"ס מפורש הוא בסנהדרין דף ע"ח דהכל מודים בהורג הטריפה דפטור ובגוסס בידי שמים חייב וא"כ חזינן דטריפה שאני דגברא קטילא הוא אף דאקרי נפש והרי תינוק בן יום אחד לא גרע מגוסס בידי שמים דרוב גוססין למיתה ואלו בלא שהה חדש רוב אינם נפלים וא"כ לכך חשש נפל חייב משא"כ בטריפה וצע"ג ותירוצם יותר תמוה דכתבו דמיירי בשהה ובאמת א"צ להיות שהה דלא גרע מגוסס בידי שמים ובאמת על ההורגו חייב אמרו סתם בגמרא שם דכתיב כל נפש מכל מקום ולא פריך כמאן דלא כרשב"ג אבל על מתאבלין עליו פריך כמאן דלא כרשב"ג ומשום דבאבילות הקלו וכמ"ש התוס' שם בהדיא. הן אמת דהרמב"ם פ"ב מרוצח כתב גם לענין מיתה דבעינן כלו חדשיו או שיהוי שלשים יום אבל באמת הוא תמוה ועכ"מ שם דממרוצת דבריו נראה שהבין דקאי הש"ס גם על הריגה ובאמת המעיין שם ימצא דלא כן הוא ועיין מ"ש הה"מ פ"א מיבום להליץ בעד רבינו דמכל מקום ספק נפשות להקל אבל הוא תמוה דמנ"ל זאת לרמב"ם וגם הא לא גרע מגוסס בידי שמים וא"ל דגוסס בידי שמים שאני דהי' לו חזקת חי משא"כ בלא שהה דז"א דלענין פ"נ אין הולכין ב"ר ומכל שכן בתר חזקה ולמה חייב גוסס ביד"ש:
17