שואל ומשיב מהדורא רביעאה ג׳:כ״בShoel uMeshiv Mahadura IV 3:22
א׳להתורני המופלג מוה' אביגדור מגריידונג ני'.
1
ב׳מה שרצה לחדש דעדים שהעידו עדות וכפי מה שהעידו הם נוגעין בעדות אף שהי' להם מגו ולא היו צריכין לשלם כל שכעת שהעידו הם נוגעין בעדות לא מקרי עדות והם בע"ד והביא מדברי הריטב"א שכתב בחידושיו לכתובות דף פ"ה גבי מעשה דאבימי שטען המלוה סטראי שהקשה הריטב"א קושית התוס' כיון דאיכא ע"א שנתן המעות שוב הו"ל מחויב שבועה וא"י לשבע משלם שהרי אינם כופרים ומכחישים העד רק שטוענין סטראי וע"ז כתב הריטב"א ובשלמא אם מחייב השליח לשלומי ניחא דנוגע בעדות הוא ואינו עד ובע"ד הוא וע"ז הקשה מעלתו דאכתי אמאי לא יהי' מקרי עד הא הי' להעד מיגו דאי בעי טעין להד"מ שלא קיבל המעות מהלוה וע"כ דסוף סוף כעת שמעיד שפרע המעות הו"ל נוגע בעדות דחייב לשלם אף שיש לו מיגו מכל מקום עד לא מקרי עכ"ד. הנה מצד הסברא אינו נראה כן דכל שיש לו מיגו שוב לאו נוגע הוא ומהראוי להאמינו וכבר אמרו בקדושין דכל שיש להם מגו נאמנים לומר אהדרינהו למלוה במגו דאי בעי אמרו אהדרינהו ללוה ואף דשם לגבי עצמם אינם נוגעין דבין כך ובין כך הם פטורים מכל מקום מצד הסברא גם במקום שאינם נאמנים כעת כל שיש להם מגו לא מקרי נוגע. ולכאורה רציתי לומר דס"ל להריטב"א כמ"ש הרמב"ן דעד הצריך מגו לא חשיב עד כלל אבל אין זה במשמע לשונו שכתב דהוה נוגע בעדות והוה בע"ד אבל באמת כוונת הריטב"א בפשיטות דאם נימא דחייב לשלומי דהוה כעין פשיעה ושינוי בשליחות אם כן אף דבאמת נאמין להשליח שפרע לו כל שלא פירש לו שפורע לו בשביל החוב ולא לקח השטר מקודם הו"ל שינוי בשליחות וחייב לשלם וא"כ מה שייך מגו אטו לא מהמנינן לי' אנן מהמנינן לי' ואפ"ה מחייבינן ליה ואם כן כל שהעד חייב לשלם שוב המלוה נאמן במגו דאף דאם העד הי' טוען להד"מ הי' פטור מכל מקום כל שכעת חייב לשלם ול"ש מגו דאנן לא חשדינן למשקר והוה כעין מיגו בדדמי שוב נאמן המלוה במיגו ולא הוה כנגד העד וכמ"ש ודוק כנלפענ"ד ברור בכוונת הריטב"א אח"כ הראה לי המופלא הנ"ל שכ"כ בספר ברוך טעם הנדפס מחדש מהרב הגאון מוה' ברוך אבד"ק לייפניק זלה"ה שדייק כן מהריטב"א ולפענ"ד אינו במשמע כלל וכמ"ש גם מ"ש דמדברי הר"ן בבקרא דכתב דהו"ל כבע"ד כיון שצריך לשלם ליתומים דהו"ל שומר שלהם ולא הוה עד והיינו ג"כ דלא שייך מגו דאנן מהמנינן ליה שאמת שתפס רק דהו"ל כפשיעה בשמירה ואם כן לא שייך מגו וזה ברור מאד
2
ג׳שוב ראיתי בתוס' שכתבו בד"ה מיגו דלא חציפי להכחיש את העד כיון שאינו נוגע בדבר כדמוכח גבי נסכא דר"א דלא מהימן לומר דידי חטפתי במיגו דלא חטפתי וכוונתם למ"ש התוס' שם לחלק דהיכא דצריכין לשבע ולהכחיש את העד זה לא חציפי להכחיש את העד ולשבע נגדו וא"כ גם דברי הריטב"א נכונים דכל דצריך לשבע שוב הו"ל נוגע ויש להמלוה מגו דל"ש לומר דלא חציפי דכיון שהעולם יאמרו שהשליח טען שפרע משום דהוה נוגע אף שהיה לו מיגו ג"כ לטעון להד"מ מכל מקום כל שאמר שפרע שוב הו"ל נוגע ויכול המלוה לחצוף פניו דדוקא כשאין העד נוגע יאמרו העולם דהמלוה טוען שקר שהרי העד אומר שפרע ואין אדם חוטא ולא לו אבל כל שחייב לשלם א"כ יאמרו העולם באמת העד לא היה יכול לחצוף נגד הלוה שיטעון אונס ולכך טוען שפרע והמלוה מכחישו בדין ואולי נגד הלוה יכול לחצוף משא"כ נגד המלוה והרי כבר כתבו דמיגו מגברא לגברא לא אמרינן דאולי יש לו איזה תביעה נגד זה ולא נגד זה. והנה לכאורה קשה בהא דאמרו מיגו דיכלו לומר להד"מ יכלו למימר סטראי נינהו דמה מיגו הוא זה דלמא נגד העדים יש להמלוה תביעה וא"כ כשטוען סטראי והוא צריך לשלם כדמסיק הש"ס לכך טוען סטראי אבל כשיטעון להד"מ והעד מכחישו יפטר העד ויצטרך הלוה לשלם לו ונגד הלוה אין לו תביעה וצ"ל כיון דר"א בס"ד לא ידע דמחוייב העד לשלם כמ"ש הריטב"א בהדיא וא"כ שפיר אמר דיש לו מיגו להמלוה אלא דלפ"ז יקשה לפי מה דמסקינן דשליח מחוייב לשלם ב"כ וב"כ א"כ שוב אין לו מגו להמלוה. אך יש לומר דכיון דהא דהשליח מחוייב לשלם הוא בשביל דאית לי' מיגו להמלוה ואם נימא דאינו נאמן שוב לא יצטרך לשלם ושוב שייך מיגו דהעד א"צ לשלם ולכך שפיר אמרינן דאית לי' מיגו והעד צריך לשלם. והנה במ"ש יש ליישב דברי הש"ע סי' נ"ח ס"ה בהג"ה דמבואר שם בשם הרמב"ן דבפרע לו לפני ע"א לא אתרע השטר ותמה הש"ך הא התוס' והר"ן והרמב"ן גופא כתבו בהך דאבימי דלא הוה מיגו דלא חציף לשתבע ולהעיז נגד העד וע"ש בש"ך ס"ק כ"ג שהאריך בזה ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת יש שני תירוצים בתוס' שם דבשם הר"י כתבו דלא חציף להכחיש העד ולשבע נגדו והריב"א כתב דכל מקום שהאמינה תורה לע"א הוה כשנים כ"ז שאין נשבע נגדו ולפ"ז כאן דהוה שבועה דרבנן ולא אמרינן מחושואיל"מ בדרבנן א"כ שפיר יש לו מיגו להמלוה ולא שייך כאן דכל שא"י לשבע ישלם דבדרבנן לא אמרינן כן ושפיר הו"ל מיגו. והנה הרמב"ן כתב בחזקת הבתים במסקנתו כדברי הריב"ם ועיין בש"ך סי' ע"ה ס"ק ס"ו וא"כ שפיר כתב דלא אתרע שטרא דהא יש לו מיגו וע"כ לא כתב הרמב"ן רק לפי תירוצו של הר"י דלא שייך מיגו היכא דצריך להעיז ולשבע נגדו וא"כ לפי מה דקי"ל כריב"ם כמ"ש הש"ך סי' ע"ב ס"ק ס"ו וא"כ בכה"ג דלא שייך מחוייב שבועה ואל"מ שפיר לא אתרע השטר ודו"ק היטב כי הוא נפלא. הן אמת דהדבר תמוה דהרי בנשבע ונוטל אף בשבועה דרבנן אמריני דכל שא"י לשבע אינו נוטל וכמ"ש המלמ"ל פ"ב מטוען ה"ז וא"כ כאן לענין ליטול לא שייך שבועה דרבנן ובאמת כי כבר הארכתי בתשובה אחת לדחות דברי המלמ"ל מדברי התוס' בשבועות דף מ"ז אבל לפענ"ד נראה דמכאן אין סתירה דכאן הוא בא ליטול מכח השטר ורק דאמרינן כיון שהעד מעיד לו שפרע א"כ כ"ז שאינו נשבע נגדו הו"ל כשנים וכמ"ש הריב"ם וע"ז כתב הרמב"ן שפיר דזה דוקא היכא שחייבו מן התורה שבועה א"כ כ"ז שלא נשבע נגדו הו"ל כשנים משא"כ היכא דאין העד מחייבו שבועה רק מדרבנן לא שייך בזה לומר דהעד הוה כשנים דמה"ת אין העד נאמן כלל וז"ב מאד מאד והש"ך נתקשה בזה בס"ק כ"ג דבדרבנן לא שייך מחויב שבועה ואיל"מ ולפמ"ש אתי שפיר ודו"ק היטב כי ענין נכבד הוא ות"ל אנהירנהו לעיינין משמיא. ובגוף הדין הנ"ל אי כשעכשיו הוה נוגע אם יש לו מיגו אי לא חשיב נוגע האיר ד' עיני ומצאתי דבר נפלא בסנהדרין דף ל"ד בהא דנחלקו רבנן ור"י בר"י אם עד עונה לזכות או לא ואמרו דטעמייהו דרבנן משום דהוה נוגע בעדותו והנה שם שפיר הוה נוגע דלא שייך מיגו דלא העיד כלל דהוה מיגו למפרע דכבר העיד ועכשיו רוצה לחפש זכות והר"ן בחידושיו שם כתב בשם הרמב"ן דמטעם זה אין עד נעשה דיין דאם אין עונה לזכות מכ"ש שאינו נעשה דיין בין בד"נ בין בד"מ ותמה בטורי אבן בר"ה באבני השהם שם גבי עד נעשה דיין דא"כ אמאי נעשה דיין בראה הב"ד ואמרינן דלא תהא שמיעה גדולה מראיה הא בשמיעה ל"ש דהם נוגעים משא"כ בראיה ולפמ"ש אתי שפיר דבראי' שרוצין לדון על ראייתם א"כ יש להם מיגו דאי בעי לא היו מעידים כלל שראו ושפיר יכולין לדון אבל כשרוצים לדון על מה שהעידו כבר ככל עד נעשה דיין לא שייך מיגו דהו"ל מיגו למפרע ודו"ק היטב כי היא ראיה נפלאה. אחר זמן רב הגיע לידי שו"ת מהרי"ט צהלין וחפשתי שם ומצאתי בסי' מ"ח שהעיר במה שהערתי לעיל דהוה מיגו מגברא לגברא ושמחתי מאד שכוונתי לדעתו הרמה. שוב ראיתי לאחר זמן רב בקצה"ח סי' קכ"א ס"ק ד' שהקשה על דברי הר"ן בבקרא הנ"ל וגבי סטראי על הדין בש"ע ולפמ"ש לעיל יש ליישב ודו"ק ועיין באהע"ז סי' ל"ה בח"מ וב"ש שם. ובגוף דברי הקצה"ח שהקשה שם דהשליח הוה נוגע דלא לקח השטר וחייב לשלם אני תמה דהרי הש"ך כתב בס"ק מ"ה דאינו חייב לשלם דאינו מחוייב ליתן למלוה בעדים ודוקא אם הזכיר לו השטר מחוייב ליתן בעדים אבל כשלא הזכיר לו השטר לא וא"כ לא הוה נוגע ובאמת לפמ"ש הש"ך בשם הראב"ן בשני שלוחים לא חייבין השלוחים דיכולים לומר את מטעית לנו דמי שולח ביד שנים ע"כ כדי שנהיה עדים ע"ש ובתשובה כתבתי סמוכין לדבריו מירושלמי דהביאו התוס' דבכסף הוו נוגעין בעדות והתוס' תמהו ע"ז ומוקי לאחר תקנת ר"נ ולפמ"ש הראב"ן שם דצריך שנים לגוף העדות של הקידושין דצריך ב' עדים שוב הוו נוגעין בעדות והארכתי בזה בתשובה לענין הן הן שלוחיו הן הן עדיו וכעת נראה דיש ליישב בזה דברי הטור שכתב שאם הי' שנים והלך עמהן וראה מרחוק שעשו שליחתן דנאמן הלוה ותמה הב"י בבדק הבית דאיך יהיה נאמן לאפקועי ממונא ובאמת שהוא תימה אבל גם זה תימה דא"כ גם בע"א לענין שבועה נמי ועיין בש"ך סי' קכ"א שם ס"ק כ"ז שהאריך בזה. ולפמ"ש יש לומר דהטור ס"ל דהוו נוגעים כל שלא לקחו השטר ולכך כל שנשבע המלוה שוב לא שייך נגיעה דמה עשה לו רק שהזקיקו לשבע ול"ק קושית הקצה"ח ולכך כתב דבשליח אחד מזקיקו לשבועה ובשנים דלא שייך נגיעה דשנים א"צ ליקח השטר שוב נאמן הלוה דהרי יש לו עדים וא"ל דהו"ל נוגעים דהרי יצטרכו לשלם דזה אינו דלגבי עצמו הרי הודה שראה שקבל המעות המלוה ומה דלא לקח השטר לא נאמן הלוה ולא הו"ל נוגעים דל"צ ליקח כל שהם שנים ודו"ק היטב כי נכון הוא ויש לראב"ן ידים מוכיחות שכדבריו כן הוא ובדברי הרמב"ן ישבתי לנכון מה שאמר ר"י בירושלמי מכיון שהאמינתו תורה נאמנים ודקדק הראבי' מזה דמיירי קודם תקנה דלאחר תקנה שוב הו"ל נוגעין בעדותן וא"כ שוב לא א"ש דברי בר מחלוקתו דאמר דבכסף לא ולהראב"ן אתי שפיר דניהו דצריך שנים לגוף הקידושין מכל מקום עכ"פ יכלו העדים לומר את מטעות אותנו דכיון שעשית אותנו לעדים והתורה האמינתנו שתהיה מקודשת על ידינו שוב חשבנו שא"צ ליתן בשני עדים אחרים דמגו דנאמנים אנחנו על הקידושין נאמנים אנחנו שעשינו שליחותינו אך נראה כיון דשם לא שייך ענין שטר בלא"ה אינם נוגעים דל"ש לומר שהי' צריכין ליקח שטר ואולי היו צריכין להביא מידה כתב שנתקדשה ודו"ק היטב.
3
ד׳והנה דרך אגב אומר אני במה שכתב הרי"ף בכתובות פרק הכותב שם גבי עובדא דאבימי ראיה דאם לא אמר פרעיה באפי סהדי מחייב והביא ראיה מחנווני ופועלים וצ"ע שאף שדבריו נכונים מ"מ הי' לו להביא ראיה מש"ס ב"מ דף ג' דאמרו בהדיא דיכלו לומר לא אמרת לן דלפרעיה בסהדי ועיין בתוס' שם שהקשו מעובדא דאבימי וחלקו כמ"ש הרי"ף דשם עכ"פ הזכיר השטר וגם התוס' היה להם להזכיר דברי הרי"ף הנ"ל וצ"ע וגם במ"ש הרי"ף ראיה משליח נעשה עד ופירש"י במגו דלא נתת לנו בתשובה אחת תמהתי על רש"י וגם יש לתמוה לשיטת רש"י דבימי המשנה הי' שבועת היסת א"כ גם בלא נתת הוה שבועת היסת וגם מה קאמר הש"ס והשתא דתקין רבנן שבועת היסת הא גם בימי המשנה היה היסת וגם קשה דר"נ גופא חידש היסת ונזכרתי שבתשובה אחת ביארתי כ"ז ואין אני יודע מקומו כעת. שוב ראיתי בשיטה מקובצת ב"מ דף ג' ששם הגיהו ע"פ המר"י גאון ואינו מהגמרא ולכך לא הביא הרי"ף מזה.
4
ה׳נחזור לדברי הר"ן גבי בקרא במ"ש דמיירי דליכא עידי ראיה ולכך נאמן לומר לקוח במגו דהחזרתי ותמהתי לכאורה דהא כל שחטפה הוה כגזלן ול"ש לומר לקוח היא בידי וכמ"ש הרשב"ם בב"ב דף ל"ד גבי נסכא דר"א וצריך לומר דבשלמא שם אין לו שום טענה ומענה א"כ בחטפה נעשה גזלן אבל כאן דחוב מגיע לו עכ"פ מאביהם לא מקרי גזלן כ"כ בחטיפתו ונאמן לומר לקוח במיגו דהחזרתי ואף למ"ד הגוזל חבירו בעדים אינו נאמן לומר החזרתי כאן לא הוה גזלן גמור. אחר זמן רב שכתבתי זאת מצאתי בקונטרס הגאון מוהרח"י ז"ל על שיקול הדעת בסופו בחידושיו על עדות פח"י מעדות הקשה על הך דעדים זוממין דחידוש הוא וכתב הטור בסי' ל"ח שכל שמעידין על גופה של עדות אין נאמנים הראשונים על עצמן לומר לאחרונים שקר העדתם דהוה כמעידין עליהם שהרג את הנפש וכתב מוהרח"י דזה אינו רק סניף אבל בשביל זה לא שייך להאמינם לאחרונים דא"ל דהראשונים הוו נוגעין בעדותן שמוכרחין להעיד כן דאטו אם העידו על דבר מן הדברים ואחר שהעידו נעשו נוגעים בעדות עצמם אטו יפסל העדות למפרע והביא ראיה מהא דאמרינן בכתובות דף כ"ב הבא עליה באשם תלוי קאי ומשני בשניסת לאחד מעידיה הרי כעת הוא נוגע ואפ"ה לא מפסל העדות למפרע ע"ש והנה מדברי רש"י דמחזי כנוגע בעדותו ומדברי הר"ן בשם הרמב"ן אין ראיה דשם לא למפסל העדות למפרע באנו רק דאמרינן דכעת הם נוגעים ע"י שהעידו הם רוצים לזכות או לחייב שיוכל להיות שיגיע להם טובה עי"ז. אמנם אחר העיון עדיין קשה דהרי רש"י כתב בהא דמחזי כנוגע בעדותו שמתחרט בו ודואג שמא יבואו עדים להזימן ולכך רוצה להפך בזכותו שלא יגמר הדין לחובה ואם איתא הא בתחלה כשבאו להעיד לא הי' נוגעים וא"כ חזקה על שני עדים שלא יגידו שקר ומסתמא אמת כדבריהם ולמה יפסלו אח"כ להעיד דמה"ת לחוש לנגיעה וע"כ דכל דהוא כעת נוגע נפסל עדותו וחיישינן שמא שקרו מקודם וא"כ מבואר דלא כמהרח"י והנה מדברי הש"ס והר"ן והרמב"ן יש לדון על דברת הע"ש והסמ"ע ריש סי' ל"ז אי נוגע פסול מטעם קרוב או מטעם דמשקר ודו"ק וגם מדברי הריטב"א הנ"ל יש לדון על דבריו וראייתו מהא דניסת לאחד מעדיה אף דעכשיו הוא נוגע לא זכיתי להבין דבאמת מלבד דלגבי עצמו א"י אדם לטעון ברי אף נגד חזקה ורוב כמ"ש הרשב"א בחידושיו ועפ"י בכתובות שם שהאריך בזה אף גם דלפמ"ש התוס' אינו רק חשדא דרבנן בהרגתיו והרגנוהו דלא ישא את אשתו וגם איך שייך אשם תלוי והוא אומר דאין לבו נוקפו וטוען ברי והתורה לא חייבה אשם תלוי רק בלבו נוקפו וא"ל דיתחייב חטאת דזה אינו דכיון דשנים לא חשידי א"כ עכ"פ יצאתה מחזקת אשת איש ולא שייך חיוב חטאת דאתרע חזקתה וז"ב לפענ"ד ועיין בחידושי הרשב"א בקידושין דף מ"ג בסוגיא דשליח נעשה עד במה שמפלפל בהך דאבימי ולא נפניתי כעת. והנה ארשום בקצרה מה שנשאלתי ערב חג הסוכות שנת תרי"ד בהא דהקשו בתוס' בקידושין דף מ"ג דמה שייך נוגעין כיון דב"כ וב"כ משתבעי וכתבו דהעד הצריך שבועה אינו עד וע"ז הקשה הרבני המופלג מוה' ישראל מגריידינג לשיטת הרשב"א דעדים הפסולים מדרבנן מועיל תפיסה וא"כ עד הצריך שבועה דפסול אינו רק מדרבנן וא"כ למה לא יפטור הלוה דהא באמת יש להם מיגו להעדים.
5
ו׳והשבתי בתכ"ד דבאמת מגו בשנים לא אמרינן רק דכל דרוצים לפטור עצמם מממון שייך מיגו בשנים כמ"ש התוס' וא"כ כל שעכ"פ בין בטענתם השתא ובין בטענתם המגו יצטרכו לשבע שוב אין נ"מ להם ואין להם מיגו ושוב הוו נוגעים כל שצריכין לשבע ב"כ וב"כ שוב אין להם מיגו ודו"ק ואף שיש לפקפק לא נפניתי כעת כי היום ערב סוכות תרי"ד:
6