שואל ומשיב מהדורא רביעאה ג׳:כ״אShoel uMeshiv Mahadura IV 3:21
א׳לבאר אם נוהג איסור הוצאה מרשות לרשות והבערה ביוה"כ.
1
ב׳הנה כבר ישב על מדוכה זו הגאון בעל שאגת ארי' סי' ע' והנמשך.
2
ג׳והנה אם אמנם כי במקום אשר עלה אריה מסובכו מי ישדד עמקים אחריו בכ"ז אמרתי אולי גם לעני כמוני השאיר אחריו עוללות והיתה לי לשלל. והנה בכריתות דף י"ד אמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליוה"כ ומסיק דהא דרפרם בדותא היא דשאני שעיר המשתלח דהכשרו בכך וע"כ דחו הפוסקים הך דרפרם. והנה לכאורה צ"ב כיון דאמרו דשאני יוה"כ דהכשרו בכך א"כ אכתי תקשה דלמה לי קרא על שבת דכיון דביוה"כ הכשרו בכך שוב גם בשבת מותר דמ"ל איסור יוה"כ דג"כ מקרי שבת שבתון ומה לי איסור שבת דמה נ"מ בין איסור כרת למיתת ב"ד ותדע שהרי רפרם דדייק דאין עירוב והוצאה ליוה"כ הכי דייק דאם הי' עירוב והוצאה ליוה"כ למה לי קרא על שבת וכמ"ש רש"י וע"כ אין חילוק בין איסור שבת ליוה"כ וא"כ מה מועיל מה דהכשירו בכך והא גם כשחל בשבת הכשרו בכך שצריך לכפרה דיומא. אמנם נראה דהנה רש"י כתב בביצה דף כ"ז בד"ה חלה שנטמאת שגם להאכיל לכלבים אסור ביו"ט דרחמנא אחשביה להבערתו דכתיב באש תשרף ולפ"ז ניהו דהתורה הכשירה בכך מכל מקום אדרבא כיון דהתורה הצריכה ביוה"כ שיוציא השעיר המשתלח א"כ אחשביה למלאכה א"כ לכך צריך עתי אפילו בשבת דאל"כ הו"א דדוקא ביוה"כ מותר דהכשרו בכך אבל בשבת אדרבא בשביל דהכשרו בכך חשוב מלאכה ואדרבא לולב דהכשרו בכך הוה הוצאה מלאכה גרועה וכל דהכשרו בכך שוב נקרא מלאכה חשובה. ובזה אני אומר דבר נחמד ליישב קושית התוס' בכריתות שם וביומא דף ס"ו דאמאי לא דחי ביומא ג"כ דברי רפרם כמו דדחי בכריתות ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת צ"ב דאכתי קשה מה דחי הש"ס דהכשרו בכך והא גם ביוה"כ שחל בחול התורה אחשבה למלאכה ואפ"ה מותר וא"כ גם בשבת כן אך הדבר נכון דבאמת הוצאה מלאכה גרועה היא ומה"ט ס"ד דרפרם דאין עירוב והוצאה ליוה"כ כמ"ש בתו"י ביומא שם ואם כן יש לומר דבאמת לכך בחול שפיר דבאמת הוצאה מלאכה גרועה היא ואי דהתורה אחשבה למלאכה הא אימתי התורה אחשבה למלאכה אם נתיר לשאת השעיר אבל אם נימא דמקרי מלאכה שוב לא שייך אחשביה ולכך מותר בחול אבל בשבת שוב אסור דהתורה אחשביה למלאכה ומעתה זהו בכריתות דרפרם קאי על הברייתא וקאי על סתם הוצאה אבל ביומא דמסיק דעתי אפילו בשבת אתי לאתויי שאם חלה מרכיבו על כתיפו וא"כ ל"ש לדחויי דשאני יוה"כ דהכשרו בכך דאם כן גם בשבת נמי וכאן לא שייך כיון דהתורה אחשביה למלאכה דזה אינו דזה רק מקרה וא"כ לא אחשביה למלאכה ורק משום דמקרי מלאכה בכ"מ וכיון דהותר ביוה"כ ממילא מותר גם בשבת דמ"ש ושפיר מקשה למה לי קרא וע"כ משום דאין עירוב והוצאה ליוה"כ וא"כ אצטריך קרא ביוה"כ דלא שייך דאחשבי' למלאכה דהא אין כלל הוצאה ביוה"כ ודוק. והנה בגוף הדין אם יש עירוב והוצאה ליוה"כ שהאריך הגאון לברר בראיות ברורות דלא קי"ל כרפרם אני תמה דלכאורה ש"ס מפורש דקי"ל כרפרם מהא דאמרו בסוטה דף מ"א מכאן ואילך כל אחד מביא ס"ת מתוך ביתו ופירש רש"י דקיי"ל כרפרם דאין עירוב והוצאה ליוה"כ הרי דקיי"ל כוותיה ואף דרש"י כתב עוד לפרש דירושלים דלתותי' נעולות בלילה והו"ל חצר של רבים ומערבין את כלה תמהני דלאחר שנפרצו בה פרצות לא מקרי חצר של רבים ועיין בעירובין דף ק"א ובה"ה פ"א מעירובין. הן אמת דדברי רש"י צ"ע דניהו דאין עירוב והוצאה ליוה"כ מכל מקום עכ"פ מדרבנן אסור דלא גרע מיו"ט ורפרם לא קאי אלא על הקרא אבל מדרבנן פשיטא דאסור וא"כ אכתי היאך הביאו ובאמת אם נימא דמקדש כולל גם ירושלים א"כ י"ל דבירושלים לא גזרו על כרמלית וכבר נודע דבזה נחלקו רש"י והרמב"ם ריש פ"ד דר"ה אבל זה דבר חדש וראיתו ביומא דף ע"א דפירש רש"י דמעיוה"כ הביאו ודברי רש"י צ"ע שסתרו זא"ז אבל פשטת הסוגיא משמע דאין עירוב והוצאה ליוה"כ וגם בענין הבערה שהאריך הגאון צ"ע שלא הזכיר הך דמחמין לו חמין מעיוה"כ לכה"ג כדאמרו ביומא דף ל"א ודף ל"ז ואי נימא דאין איסור להבעיר ביוה"כ מן התורה ניהו דמדרבנן אסור מ"מ לא גזרו על שבות במקדש ומשום חולשא דכה"ג היו יכולין לחמם ביום הכפורים וע"כ דאסור מן התורה וצע"ג
3
ד׳והנה העירני אחד דיש לומר דמחמין לו חמין אסור משום מבשל מלבד ההבערה שזה אסור אף ביוה"כ והשבתי אף דזה לא ברור לי דנראה דע"כ לא אסור משום בישול רק בצורך לבישול אבל כאן שאין הכוונה רק שיהי' המים חמין לא שייך בישול אך ברמב"ם פ"ט משבת הלכה ג' כתב דהמבשל דבר של"צ בישול כלל דפטור אך מלבד כל אלה הא בפי"ב משבת ה"א מבואר בהדיא דהמחמם את הבדיל כדי לצרפו במים ה"ז תולדת מבעיר והראב"ד הקשה למה לא יתחייב משום מבשל וכתב הה"מ שכל דבר שהוא עצמו נעשה אור ושורף לא שייך בישול וא"כ יקשה עכ"פ לענין מה דאמר ר"י דעששיות של ברזל הי' מחמין לו מעיוה"כ בזה יקשה למה צריך עיוה"כ הא אף ביוה"כ עצמו שרי דהבערה אינו אסור מן התורה ועל שבות לא גזרו במקדש וע"כ דהבערה אסור מן התורה ביוה"כ וזו ראיה נפלאה ת"ל. הן אמת דהלח"מ הקשה שם על ה"ה מהא דכתב רבינו בפ"ט ה"ו דהמחמם את המתכות עד שתעשה גחלת הר"ז תולדת מבשל ונדחק הלח"מ דחייב משום מבשל ומשום הבערה ע"ש שזה דוחק לא ישוער ועיין במרכבת המשנה מ"ש בזה ולפענ"ד נראה דהנה רבינו בפ"ט שם כללא כייל דכל שריפה גוף קשה באש הרי זה תולדת מבשל ולפי זה צריך לומר דשאני מחמם המתכת דמיני מתכת הם נרפים ע"י האש ונקרא בישול אבל בפי"ב דאמר המחמם הברזל באש כדי לצרפו א"כ אינו מרפה דברזל הוא קשה וגם אינו מקשה הרך דהא ברזל הי' קשה וגם עכשיו קשה א"כ לא שייך בזה ענין בישול ואינו חייב רק משום מבעיר וז"ב לפענ"ד באופן דבדבר דשייך בו בישול כגון שמרפה הקשה הוה מבשל אבל בדבר שלא שייך בו בישול אינו חייב רק משום הבערה ובחידושי אמרתי ראיה ברורה לזה מהא דאמרו ביבמות דף ל"ג ע"ב זר ששימש במאי אילימא בהקטרה והאר"י הבערה ללאו יצאת ואי נימא כמ"ש הלח"מ דחייב אף משום מבשל א"כ מה קושיא הא בהקטרה איכא גם משום בישול וע"כ דבכל דבר שאינו מרפה הגוף הקשה לא שייך בישול וז"ב מאד. ומן האמור יש להשיב על הרבה קושיות שהקשה השאג"א אם נימא דהבערה אינו אסור ביוה"כ ובכמה מקומות משמע דאסור מן התורה הבערה ביוה"כ ולפמ"ש אתי שפיר דשם יש לומר דשייך משום מבשל כגון חלבי שבת שקרבים ביוה"כ וכדומה דזה יש לאסור משום בישול דמרפה דבר קשה ודוק היטב בשאגת שם ותמצא שיש ליישב בזה כמעט כל הראיות אבל הראיה שכתבתי נשאר' כחומה דעששיות של ברזל מבואר בהדיא ברמב"ם דהו"ל רק משום מבעיר בלבד לא משום בישול וכמ"ש. וע"ד הפלפול אמרתי בישוב ראיה זו לפמ"ש הכ"מ פ"ח מבית הבחירה דבכ"מ דאפשר לעשות מאתמול לא התירו שבות במקדש א"כ גם בזה כיון דאפשר להטיל עששיות מבע"י לא התירו בשבת. ובזה היה מקום ליישב הא דקאמר הש"ס והלא מצרף והדבר תמוה דקארי לה מה קארי לה הא צירוף אינו רק דרבנן ולא גזרו על שבות במקדש ואף דאביי משני כן לפי פירוש התוס' מ"מ מה הקשה המקשן. ולפמ"ש אתי שפיר דע"כ הוה צירוף דאל"כ חייב משום בישול כל דנתכוין לרכך הקשה ורק כשמצרף א"כ אדרבא רוצה שיתקשה הקשה ולא שייך מבשל ועיין במרכבת המשנה שם ודוק היטב וקצרתי כי יש להאריך הרבה בסוגיא שם ואכ"מ.
4
ה׳ובגוף הדין נראה לפענ"ד מה שרצה הגאון להתיר הבערה וכן מחמר משום דאינו רק בלאו בשבת ויוה"כ קיל משבת לענין קניבת ירק לפענ"ד נראה דבאמת זה אין סברא לחלק בין שבת ליוה"כ דכל מה דחשיב מלאכה בשבת הוה גם ביוה"כ ואין נ"מ במה שהקיל באיסור דמה לי כרת ומה לי מיתת ב"ד. אך לפענ"ד ההבדל שביניהם דשבת מה שנצטוינו לשבות הוא בשביל שהוא יום מנוח' ושביתה א"כ כל דבר ששייך בו שביתה ומנוח לגוף אסור אף שאינו מלאכה כ"כ דעיקר הטעם של הל"ת הוא בשביל העשה דשביתה כדכתיב למען ינוח אבל ביוה"כ שאינו יום מנוח ואדרבא נצטוינו לענות נפש ואדרבא עיקר השביתה בשביל שאסר הכתוב לעשות בו כל מלאכה אם כן דוקא מה שהוא משום מלאכה הוא דאסור ולא מה שהוא משום שבות ולכך מותר לקנב ירק מן המנחה ולמעלה משום עינוי נפש דלא נצטוינו שם בשביל המנוחה רק משום איסור מלאכה וזה ברור מאוד לדעתי.
5
ו׳ובזה יתבאר היטב הא דאמרו בשבת דף קי"ד אר"מ תנא מניין ליוה"כ שחל להיות בשבת שאסור בקניבת ירק ת"ל שבתון שבות למאי אילימא למלאכה והא כתיב כל מלאכה לא תעשו אלא לאו לקניבת ירק והקשה רש"י דהא גבי יוה"כ גם כן כתיב שבתון שבות וכתב דשבתון דהתם היא לעינוי ותמה הלח"מ פ"א משביתת עשור דרבינו ז"ל פסק שם דשבתון אתי למלאכה ואם כן אמאי מותר בקניבת ירק ולפמ"ש המרחק רב דשם נצטווינו לשבות שיהיה מנוח לגוף וא"כ כל שיש טרחא לגוף אף שאינו מלאכה גמורה אסור משא"כ ביוה"כ דהאיסור הוא בשביל מלאכה וז"ב מאד ולכך ביוה"כ שחל להיות בשבת דמצד קדושת שבת אסור אף במה שאינו מלאכה גמורה לכך אסור אף בקניבת ירק. ובזה הנה מקום אתי ליישב ראיית השאגת ארי' שם סימן ע"ב לענין איסור מחמר דחייב אף ביוה"כ מהא דאיתא בחולין דף ק"א דפריך וריה"ג לית ליה איסור כולל והתניא שבת ויוה"כ ושגג ועשה מלאכה מנין שחייב ע"ז בפ"ע וע"ז בפ"ע ת"ל שבת היא יוה"כ היא והשתא קשה ל"ל שבת היא דבשלמא יוה"כ איצטריך דהו"א דאיוה"כ לחוד מחייב משום דהו"ל איסור כולל ולא על שבת משא"כ שבת היא קשה דהא גם שבת הו"ל כולל שנוהג איסור מחמר והבערה וכדומה שאין נוהג ביוה"כ ופשיטא דחל שבת וע"כ דיוה"כ שוה לשבת לכל דבר ע"ש שהאריך ולפמ"ש היה מקום לדחות דשאני כאן דיוה"כ בפ"ע באמת יש לומר דאינו נוהג מחמר והבערה אבל ביוה"כ שחל בשבת פשיטא דאסור אף במחמר דאטו שבת לעצמו אהנאי ליוה"כ לא אהנאי וכעין דאמרו בזבחים דף צ"א והרי אף בקניבת הירק אסור ביוה"כ שחל להיות בשבת וא"כ הו"א דאינו אסור רק משום יוה"כ לבד דהו"ל איסור כולל משום אכילה משא"כ איסור מחמר דכל שהוא שבת אסור ויש לפקפק דסוף סוף עיקר האיסור בא משום שבת והו"ל שבת כולל מיהו בלא"ה קשה על קרא דשבת היא דל"ל קרא הא שבת קדים וכמו שהקשו בתוס' שם ד"ה ואיסור וע"כ אין ראייתו משם ראיה ומ"ש הוא הנכון ת"ל. ומדי דברי בסוגיא דחולין שם אזכור מה דק"ל בהא דאמרו שם דשעת שמדא הוא ושלחו מתם דיוה"כ דהאי שתא שבתא הוא וקשה הא בשעת שמדא מצוה להרג ואל יעבור ואמאי לא מסרו נפשם בפרהסיא ולמה שלחו מתם דשבתא היא. ולכאורה רציתי לומר עפמ"ש הריב"ש והובא בשיטה מקובצת פ"ק דכתובות גבי כל הנשאת בשני תבעל להגמון תחלה והקשה דאמאי לא מסרו נפשם וכתב כיון דעיקר הגזירה היא שתבעל להגמון תחלה וכל שחז"ל עקרו התקנה ועשוהו ליום אחר בזה לא שייך יהרג ואל יעבור וא"כ יש לומר דגם כאן דכל שקבעו יוה"כ בשבת ואתם אפילו מוטעים ואפילו מזידין ואם כן נתקדש יוה"כ בשבת שוב לא נתבטל היוה"כ ובזה לא שייך יהרג ואל יעבור אבל התוס' כתבו שם דלא שייך כאן אתם ואפילו אנוסים ושוגגין משום דלא נקבע ביו"ד לחדש ואם כן קשה למה לא הורו כדין דיהרג ואל יעבור וצ"ע גדול. נחזור לענינינו דכל דבר שהוא משום מלאכה אסור גם ביוה"כ וכן מורה לשון הרמב"ם פ"א משביתת עשור ה"א ב' דאין נ"מ בין יוה"כ לשבת בשום דבר שהוא מלאכה והיינו משום דכל מה שאסור בשביל מלאכה אף שאינו רק ל"ת גרידא כל שאסור בשבת משום מלאכה גם ביוה"כ עובר משום ל"ת כל מלאכה וזהו שכתב הרמב"ם מ"ע לשבות ממלאכה בעשור לחדש השביעי וכו' כללו של דבר אין בין יוה"כ לשבת בענינים האלו אלא שזדון מלאכה בשבת בסקילה וביוה"כ בכרת והיינו כמ"ש דאין שום נ"מ בין שבת ליוה"כ בענין מלאכה. ובזה אמרתי דבר נחמד בהא דאמרו בכריתות דף י"ד דרפרם בדותא היא דשאני יוה"כ דהכשירו בכך ותמהתי לעיל דמ"ש שבת דצריך קרא ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת ענין הכשירו בכך צ"ב ועיין תוס' ישנים ביומא דף ס"ו אמנם לפמ"ש אתי שפיר כיון דעיקר איסור עשיית מלאכה ביוה"כ היא בשביל שאסרה התורה לעשות מלאכה ביוה"כ ונצטווינו לשבות ממלאכה ולא למען שינוח הגוף ואם כן איך אפשר דכל מה שהוא צורך היום שיהיה אסור הא כל איסור המלאכה נצמח בשביל שיוה"כ היא וא"כ כל מה שהוא צורך יוה"כ פשיטא דלא נאסר וזהו דאמרו דשאני יוה"כ דהכשירו בכך היינו שאם לא קיים מצות השעיר לא נעשה יוה"כ כמצותו ולפ"ז זהו בשאר יוה"כ אבל כשחל בשבת דמצד עינוי הגוף שנצטווינו לשבות א"כ מה בכך דהוצאה מלאכה גרועה היא דמה"ט ס"ד דאין עירוב והוצאה ליוה"כ וכמ"ש בתו"י שם הא לא גרע מקניבת ירק בשבת שאסור ומשום דכתיב שבתון שבות וז"ב מאד.
6
ז׳ובזה מיושב קושיית התוס' דלכך ביומא לא דחי דהכשירו בכך דשם קרה מקרה שחלה השעיר והוצרך לנשאו וזה לא שייך לומר דהכשירו בכך דזה מלאכה גמורה וכל דמותר ביוה"כ ממילא מותר גם בשבת וז"ב ודוק. והנה בישוב הסתירות שבסוגיא דיומא וסוגיא דכריתות אמרתי עפ"י מה שראיתי באיזה ספר לאחרון וכן נשאלתי בזה מחכם אחד ליישב הא דאמר הש"ס בחלה השעיר דע"ז אתי עתי להכשיר והא חולה פסול לקרבן. ואמרתי בזה עפ"י מה דמבואר ברמב"ם בפ"ב מאיסורי מזבח הלכה ו' דזקן וחולה ומזוהם אף שאינו כשר לקרבן מ"מ אינו נפדה וירעה ונסתפק המלמ"ל לענין זקן אם עבר והקריבו אם כשר ע"ש ואף שהביא ראיה דפסול כבר הארכתי בזה בחידושי שם דאינו מוכרח וגם ראיית השעה"מ שם ישבתי באורך עכ"פ לפענ"ד נראה דבאמת מכאן ראיה ברורה דאם עבר והקריב כשר ולפי זה לכך כשר לעזאזל ולא שייך לומר דאין הגורל קובע אלא בראוי לשם דבאמת גם להשם אם עבר והקריב כשר וא"כ מכ"ש דכשר לעזאזל וז"ב ולפ"ז לא שייך לומר דהכשירו בכך דבאמת לא שייך הכשרו בכך דבאמת לכתחלה בודאי פסול בחולה רק בדיעבד כשר עכ"פ לא שייך לומר דהתורה מיירי בגוונא דאינו כשר לכתחלה ולכך לא דחה ביומא זאת משא"כ בכריתות דלא מסיק הך דר"ש שייך לומר דהכשירו בכך וז"ב ובלא"ה יש לומר דחלה השעיר לא מיירי שחלה כ"כ עד שיהיה פסול דחלה השעיר מיירי רק באופן שצריך לנשאו וזה דוחק לחלק בין הפרקים ומחוורתא דחולה אינו פסול בדיעבד וכמ"ש ודוק. אחר כמה שנים הגיע לידי ספר תשובה מאהבה ח"א ופשפשתי שם לפי תומי ומצאתי בסי' י"ט עד סי' כ"ד האריך שם בדברי רש"י בסוטה ויומא הנ"ל שסותרין זא"ז ע"ש מ"ש בזה. והנה לכאורה הי' נראה לי ראיה דביוה"כ אסור הוצאה מהא דאמרו בר"ה דף כ"ט דגם ביוה"כ ביובל דכתיב תעבירו שופר בכל ארצכם ועם ב"ד דוקא והיינו בזמן ב"ד דלא חיישינן בזמן ב"ד שמא יעבירו ד"א הרי דביוה"כ אסור הוצאה ומצאתי בשאגת ארי' שם שהרגיש בעצמו בראיה זו אבל באמת יש לדחות דלפמ"ש הח"ץ סי' ל"ה ופנים מאירות ח"א דיש איסור לתקוע מדרבנן אף בלי גזירה דשמא יעבירנו ובתשובה הארכתי בזה בדברים נעימים ת"ל א"כ שוב אין ראיה משם דיש לומר דהא דבעינן בפני ב"ד הוא משום חשש התקיעה בעצמותה דאף דהוא חכמה ואינה מלאכה מכל מקום אסורה. והפ"י רצה לחדש בסוגיא שם דס"ל לרש"י דיש איסור תורה בתקיעה ודבריו אינם מחוורים כאשר יראה המעיין אבל עכ"פ איסור דרבנן יוכל להיות ואף דלפמ"ש במק"א דע"כ לא שייך אין שבות במקדש רק כשהאיסור הוא בשביל דבר אחר משא"כ כשהאיסור הוא בפ"ע מדרבנן הוה מתקן בכה"ג אם כן מה מועיל דהכהנים זריזין הם סוף סוף הם עושין איסור כעת והארכתי בזה בתשובה אחת לענין פייס ביוה"כ ויו"ט על דברת המ"א סי' שכ"ב ס"ק ט' אם כן כשנימא שיש איסור מצד עצמו לא שייך אין שבות במקדש מכל מקום יש לומר דאסור בשביל גזירה שמא יתקן כלי שיר ושוב שייך אין שבות במקדש ואם כן עכ"פ אין ראיה. וראיתי בטורי אבן שנתקשה במ"ש רש"י דאין שבות במקדש דזה לא שייך רק לענין קרבנות אבל לא בשופר שאינו בקרבנות ע"ש שהאריך ואינו לפני כעת. אבל לפענ"ד לפמ"ש הכ"מ בפ"ח מבית הבחירה דהטעם הוא משום דהכהנים זריזין הם ובתשובה לענין יבלת בפסח הראיתי שכן נראה מש"ס שבת דף כ' ואם כן כל שהי' תוקעין במקדש ושם הי' זריזין כדאמרו בפסחים דף ל"ו אם אמרו במקום זריזין אם כן לא גזרו על שבות ובמק"א תמהתי על המהרש"א בשבת דף מ"ב ע"ב ד"ה אפילו שכתב דהא דאין שבות במקדש הוא דוקא באיסורי שבת ולא בשאר איסורים והרי במעילה דף י"א כתב רש"י דבמקדש אין מועלין בו דאין גוזרין גזירות במקדש ע"ש ועכ"פ אתי שפיר קושית הט"א. ובזה ניחא מה דהקשו בתוס' דלמה אחר החרבן הקלו טפי בשופר ואמרו דתיקן ריב"ז שיהי' תוקעין בכל מקום שיש ב"ד ובלולב לא הותר בשום מקום ולפמ"ש אתי שפיר כיון דעכ"פ במקום ב"ד זריזין הם שפיר התירו שיהי' זכר למקדש שהותר אבל בלולב שאסור טלטול מוקצה אף לדבר מצוה ועיין בריטב"א בסוכה דף מ"ג ע"ב בהא דפריך טלטול בעלמא היא ולדחי והקשה הא טלטול מוקצה אסור אף לדבר מצוה וכתבו כיון דמה"ת חזי לא הי' להם לגזור כלל ע"ש. ולפי זה כל שגזרו בשביל שמא יעבירנו אין מקום להתיר בשביל ב"ד זריזין דמה מועיל זריזין כל שהאיסור הוא בשביל עצמו של הטלטול מוקצה ובזה לא שייך אין שבות במקדש מכ"ש במקום ב"ד וכמ"ש למעלה אבל בשופר דכתב הר"ן ריש שבת גבי הא דאמרו תקיעת שופר אינה מלאכה דתקיעה אינו איסור כלל רק עובדין דחול והרי הריטב"א הוכיח שם דכל דאין בו רק משום עובדא דחול מותר לטלטל בשביל מצוה ע"ש א"כ בשופר אין בו איסור משום טלטול רק בשביל שמא יעבירנו ואם כן במקום ב"ד דלא שייך הגזירה שוב התירו וז"ב מאוד ודוק היטב כי היא פרפרת נאה. והנה בענין הבערה לכאורה הי' נראה לי ראי' דאסור הבערה ביוה"כ דהרי בהא דאמר משה רבינו לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת הביא רש"י בשם המכילתא למה נאמר וכו' וקשה הא זה הי' תיכף אחר יוה"כ כמ"ש רש"י ואם כן הוצרך לאמרו שהרי ביוה"כ דהוא נקרא שבת שבתון והי' מותר בהבערה לכך הצריך משה להזהיר בשבת על הבערה וע"כ דגם ביוה"כ אסור וא"ל כיון דכל ענין הבערה דמותר ביוה"כ הוא רק משום דכתיב ביום השבת ודרשו דללאו יצאת אם כן כמו בשבת אינו אסור רק בלאו ממילא ביוה"כ דקיל דאין בו רק כרת לא החמירה בו התורה בהבערה כמ"ש השאגת ארי' וא"כ ממילא קודם שגלתה התורה לא תבערו שוב הי' אסור גם ביוה"כ דזה אינו דא"כ ביוה"כ הראשון הי' אסור בו הבערה ואח"כ הותרה וזה לא מצינו אחר שכתבתי זאת מצאתי ברמב"ן על התורה פרשת בהר על פסוק תעבירו שופר בכל ארצכם כתב בהדיא שביוה"כ אסור הוצאה וכל המלאכות כמו בשבת ע"ש ומשמע שם דאין שום חילוק ביניהם ודוק. והנה לפמ"ש ה"ה דצירוף אינו אסור רק במתכוין אף דהוה פ"ר וכמ"ש הלח"מ פי"ב משבת ה"א בביאור הדבר דמלאכת הצירוף אינו במשכן וכל דאינו במשכן אין שם מלאכה עלה והא דחייב בצירוף למד הרמב"ם ממה שדרך לוטשים לעשות דכשרוצים לעשות כלי מחממין הברזל ואח"כ מצרפין אותו במים וכל שלא כוונו לזה אין שם מלאכה ע"ז אם כן ממילא ביוה"כ יש לומר דלא ילפינן לזה משבת די"ל כעין מ"ש דאם הבערה ללאו יצאתה ואינו ביו"ט משום דאין שם מלאכה עלי' כמו כן ביוה"כ דקיל אך יש לדחות דכל דהוה מלאכה בשביל שלוטשי הברזל עושין כן שוב הוה מלאכה גם ביוה"כ דאין חילוק בין כרת למיתת ב"ד. ובזה נראה מה שנסתפקתי לפמ"ש הר"ן פ"ב דביצה בריבוי שיעור אי אסור ביו"ט וכתב דיש לומר דוקא שבת דבמיתה משא"כ ביו"ט שהוא בלאו ונסתפקתי ביוה"כ מה הדין ולפמ"ש נראה דכל דריבוי שיעור אסור מן התורה גם ביוה"כ אסור דמה שיותר מן השיעור לא הותר בשביל החולה ושם מלאכה עלי'. ובזה נראה לפענ"ד דמלאכה שאצל"ג אף לדעת הרמב"ם ודעימי' דחייב דפסקו כר"י במלאכה שאצל"ג מכל מקום זה דוקא בשבת ולא ביוה"כ מטעם דבאמת כל שאינו עושה מלאכה הצל"ג אם כן זה לא נוכל למילף משבת ויש לומר דגבי שבת החמירה התורה אף במלאכה שאצל"ג דלא מקרי מלאכת מחשבת אפ"ה חייב בשבת דהוה מיתת ב"ד משא"כ ביוה"כ ומטעם דכיון דאין שם מלאכה עלי' בכה"ג לא ילפינן משבת. ובזה יש ליישב הא דאמרו בירושלמי יומא פ"ג הלכה ה' על הא דא"ר יהודה עששית של ברזל הי' מרתיחין ופריך ולא נמצא מכבה אלא מסבר סבר ר"י שאין אבות מלאכות ביוה"כ אלא ר"י ור"ש אמרו דבר אחד והיינו דר"י ס"ל דמשאצל"ג פטור והיא תמוה דהא ר"י אמר בשבת דף קכ"א בשם ריב"ז מעשה בערב ואמר ריב"ז חוששני לו מחטאת ומכאן הוכיח הבה"ג דר"י מחייב במלאכה שאצל"ג וכבר תמה בזה הגאון הצדיק מהר"ם סופר זצלה"ה בקונטרס הנדפס בחידושי שבועות מר"י בן מגש ז"ל ולפמ"ש אתי שפיר דדוקא ביוה"כ ס"ל לר"י כר"ש ולא בשבת ודוק ואף דלפ"ז היה גם ביו"ט משאצל"ג מותר וזה לא שמענו וההיפוך מבואר בביצה פ"ג מכל מקום באמת גם הירושלמי לא מסיק כן ולהס"ד היה מקום לומר כן ובחידושי אמרתי בזה דלפי מה שנחלקו רש"י ותוס' בשבת דף צ"ד במלאכה שאצל"ג הוא דרש"י ס"ל כל שברצונו לא היה ניחא ליה ואינו עושה רק לסלק הנזק מקרי מלאכה שאצל"ג ותוס' ס"ל דעיקר תלוי אם עשה בשביל תכלית המלאכה ומשמע שם דבכה"ג דפירש רש"י יותר מסתבר לפטור דלא הי' ניחא ליה כלל במלאכה זו ולפי זה כאן שמכבה הגחלת במים באמת זה לא ניחא ליה כלל ואדרבא יותר ניחא ליה שלא יתכבה ויהיה חם טפי רק שע"כ מתכבה מפני המים שהמים גובר ואם כן אפשר דבכה"ג בין לרש"י בין לתוס' גם ר"י פוטר במלאכה שאצל"ג כזה שע"כ הוא נעשה ואינו רוצה גם לאחר שנעשה שיעשה רק שמתכבה ממילא ודוק היטב ועיין בשלום ירושלים מ"ש בזה ודבריו לא יועילו לקושית הגאון מוהרמ"ס זלה"ה ולפענ"ד מ"ש נכון. והנה בירושלמי דשבועות פ"ב ה"ד אמר הדא אמרה שאין אבות מלאכות ביוה"כ אלומי שעשה כלם בהעלם אחד כלום חייב אלא אחת על כלן אלומי שעשה כל אחת בפ"ע שמא אינו חייב על כל אחת ואחת. והנה הפני משה כתב דקאי הקושיא דלמה תני אם היתה שבת והוציאו בפיו ולא קתני ביוה"כ וע"כ שאין אבות מלאכות ביוה"כ והיינו שלא כל המלאכות אסורות ביוה"כ והוצאה מותרת וכמו שדייק רפרם בכריתות וע"ז משני דבאמת אם עשאן בהעלם אחד אינו חייב רק אחת אבל בפ"ע חייב על כל אחת ומה דקתני שבת לחייבו משום שבת ויוה"כ ובאמת שהמעיין יראה שדבריו תמוהין דא"כ לא היה לו לומר דאין אבות מלאכות ביוה"כ והי' לו לומר דהוצאה אינו נוהג ביוה"כ וגם התירוץ אינו מובן דמה לן בזה אם יש חילוק מלאכות ביוה"כ או לא העיקר הי' לו לתרץ דמה דתני משום שבת אף משום שבת קאמר ומצאתי בשלום ירושלים שנדפס על הירושלמי סדר מועד מהגאון מוה' נחום ז"ל אבד"ק ניקולשפורג שבמס' שבת פרק שמנה שרצים דף מ"ה שם מביא הירושלמי ופירשו בפנים שונים שהירושלמי נסתפק אם שייך הוצאה ביוה"כ משום דלא כתיב הוצאה ביוה"כ וע"ז קאמר הירושלמי דא"ה גם לא תבערו לא לתחייב ביוה"כ דכתיב בשבת וזה א"א ע"ש ולפי זה הי' מקום לפשוט הספיקות של הגאון בעל שאגת ארי' הנ"ל בהוצאה וכן הבערה ביוה"כ אבל המעיין יראה שדבריו דחוקים מאד. אך לפענ"ד נראה דברי הירושלמי ע"ד פלפול דהנה מקודם סמוך ונראה אמר הירושלמי דלא אתנו מתני אלא דברים שאין להם היתר אחר איסורן שבועות יש להם היתר אחר איסורן והיינו דלכך לא תני שבועות במשנה דכריתות שם משום דיש לו היתר אף שנאסר ולפ"ז נראה לי דזה כוונת הירושלמי דלכך לא תני הוצאה ביוה"כ משום דגם ביוה"כ יש לו היתר דהרי כיון דאין חילוק מלאכות ביוה"כ ואם כן אם הי' עושה לכל מלאכה בפ"ע חייב וכשעושה כלם בבת אחת אינו חייב אלא אחת והרי יש לו היתר לאיסורו ולכך לא תני ביוה"כ דהרי בעשה בהעלם אחת פטור והוה כהיתר לאחר איסורו וזה דאמר הדא אמרה אין אבות מלאכות ביוה"כ והיינו חילוק מלאכות וע"ז ביאר הדברים אלו עשה כולם בהעלם אחת כלום חייב אלא אחת אלו מי שעשה כל אחת בפ"ע שמא אינו חייב על כל אחת ואחת ונמצא שלא שייך למתני הוצאה ביוה"כ דיש לו היתר משא"כ בשבת דיש חילוק מלאכות כדיליף בשבת דף ע' ומזה נסתייע סיוע גמור מ"ש בפני משה שם דהירושלמי ס"ל דאין חילוק מלאכות ביוה"כ דזה עיקר התירוץ וכמ"ש ועכ"פ הוצאה נוהג ביוה"כ ודוק היטב כי לפענ"ד הוא ביאור נפלא בירושלמי שהיא סתום וחתום מאד והמפרשים יצאו דחופים ומבוהלים. ובזה נראה לפענ"ד מה שהקשה בשלום ירושלים שם דלפי הירושלמי נראה דאין חילוק מלאכות ביוה"כ והרי ברמב"ם פ"א משביתת עשור משמע דיש חילוק מלאכות.
7
ח׳ולפמ"ש אתי שפיר דהירושלמי מתרץ המשנה דלכך לא נקטה ביוה"כ הוצאה אבל לפי מה דמסיק בש"ס דילן דאף משום שבת קאמר וחייב גם על יוה"כ שוב ממילא אין הכרע לומר דאין חילוק מלאכות וממילא אמרינן דיש חילוק מלאכות ביוה"כ וז"ב. ובמ"ש למעלה דלא שייך בישול בנעשה בעצמו אור השורף או שאינו מרפה הקשה ישבתי לנכון מה שהקשה אותי חכם אחד מק' בוטשאטש מוהר"ר פייביל נ"י בהא דפריך ביבמות דף ל"ג אי בהקטרה והאמר ר"י הבערה ללאו יצאת והקשה למה לא יתחייב משום מבשל כדאמרו מה לי בישול סממנים מה לי בישול פתילה והשבתי לו דל"צ לבישול כלל רק להעלות על האור ולשרפם שימשול בו האור ויותר ל"צ ומה דאמרו בשבת דף ק"ו מה לי בישול פתילה ופירש"י שמדליק פתילה של אבר ונותנו לתוך פיה וזה קרי בישול באמת מכאן תימה רבה על ה"ה שכתב שכל דבר שהוא עצמו שורף לא נקרא מבשל והרי כאן הפתילה שורף וקרי ליה מבשל וצ"ל דלה"ה בישול סמנים לאו דוקא ובישול פתילה לאו דוקא ותדע דאל"כ כל הבערה דבת כהן יהי' משום בישול והרי הבערה נקרא וא"ל דלר"י באמת הוה משום בישול דהרי ר"י לא נחלק רק דמקרי מתקן וכמבואר בשבת דף ק"ו אבל מכל מקום הבערה מקרי וע"כ דבישול לאו דוקא ועל הבערה אנו דנין והבערה ללאו יצאת ול"ש בישול ודוק היטב. והנה במה שהארכתי אי יש חילוק מלאכות ביוה"כ מצאתי אחר כמה שנים בשעה"מ פ"ח משמיטה ויובל שנסתפק בזה ועיין בטעם המלך שם שהביא דברי הירושלמי שהבאתי ע"ש. אך בגוף הדין שהאריך השאגת ארי' אי שייך איסור הוצאה ביוה"כ הנה מצאתי ראי' נפלאה מהא דאמרו בר"ה דף כ"ה דשלח לו ר"ג לר"י גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותך ביוה"כ שחל להיות בחשבונך וקשה טובא למה בחר דווקא בזה הא איסור מקל אף בשבת אינו רק משום הוצאה כמבואר סי' ש"א וביו"ט אם רבים צריכים לו מותר ואינו רק משום עובדא דחול וגם מעות אינו רק משום איסור מוקצה ועיין בסי' של"ב ובסי' תקכ"ב וקשה למה לא גזר שיעשה מלאכה גמורה או שיאכל דזה איסור דאורייתא וא"ל דזה הוה יותר פרסום ועובדא דחול שהולך במקלו ובמעותיו אכתי קשה למה לא גזר עליו שיעשה כן בר"ה שחל להיות בחשבונו ומה נ"מ לענין מקל ומעות בין ר"ה ליוה"כ ועיין ברכות דף כ"ח דאמרו אשתקד בר"ה צערי' ואם כן לצערי' עוד בר"ה ועיין מהרש"א בח"א בר"ה שם דצערי' בר"ה על יוה"כ שחל להיות בחשבונו וקשה למה לא צעריה בר"ה גופא וע"כ דביוה"כ הוה מלאכה גמורה וחייב כרת במקלו ובמעותיו דהוה הוצאה שלא לצורך כלל ובר"ה לא הי' רק איסור דרבנן וא"כ ממילא מוכח הדין דביוה"כ היא מלאכה דאורייתא שחייב כרת ודוק היטב כי לפענ"ד היא ראיה נכונה מאד. והנה מה דלא גזר על ר' דוסא שיבא אצלו כבר הרגיש המהרש"א שם. ולפענ"ד נראה דהנה באמת ר"י עשה שלא כדין דחכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר וגם אם התיר אין רשאי לאסור כל שחלה הוראתו כמבואר ביו"ד סי' רמ"ב ואף לפמ"ש הט"ז שם דהיינו שצריך לעשות איזה מעשה הא כאן הי' מעשה גמור שהרי כבר עשה ר"ג ר"ה ויוה"כ לפי חשבונו וכן עשו הקהל כלו וא"כ שוב לא הי' בדין שיחלוק עליו והנה כבר אמרו בחולין דף מ"ד דהיכא דישבו שניהם בבהמ"ד לא שייך חלה הוראתו ולכך ר"ד דהי' עם ר"ג ופלפל עמו לא שייך חלה הוראתו אבל ר"י אמר לו לר"ד נראין דבריך והיינו לעבר את החדש לכך גזר עליו ר"ג ולכך אמר לו ר"ד שאין לנו לדון אחר ב"ד של ר"ג שכל שעשה עשה. והנה הרז"ה במאור כתב דר"ג טעה בזה וקיבל עדות שקר ורק שהוא מקודש משום שאתם אפילו מזידין ע"ש. ובזה ניחא מה שר"י לא רצה לקבל בתחלה והכי לא ידע ממה דכתיב לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל ודרשו בספרי אפילו אומר לך על ימין וכו' ולפמ"ש הרמב"ן אף אם טעה באמת שיעשה כן א"כ למה מנע ר"י מתחלה עד שלמדו ר"ע ולפמ"ש הרז"ה אתי שפיר דזה דוקא אם טעה בדין ובסברא בלי ספק שהדין עם הב"ד אבל באם טעה בחוש שעידי שקר הם בחוש ה"א דא"צ לשמוע לו וע"ז למדו ר"ע דבקידוש החדש יש כח ביד ב"ד מקרא דאתם אפילו מזידין ודו"ק היטב.
8
ט׳הנה הארכתי לבאר כל המאמר שם אף שאינו נוגע לענין אגב גררא אבל הראיה נראה לפענ"ד נכונה מאד ודו"ק. עוד נראה לי ראיה גמורה דשייך הוצאה ביוה"כ דהרי טלטול בשביל הוצאה הוא דגזרו כדאמרו בשבת דף קכ"ד וכ"כ הראב"ד פכ"ד משבת לחלוק על הרמב"ם דטלטול מוקצה משום הוצאה הוא דגזרו וא"כ לפ"ז יהיה מותר במוקצה לטלטל ביוה"כ דל"ש גדר הוצאה והרי מבואר ברמב"ם פ"א משביתת עשור דכל דאסור לטלטל בשבת אסור לטלטל ביוה"כ וכן מבואר בטוש"ע או"ח סי' תרי"א ועיין מג"א שם סוף ס"ק ב' וע"כ דהוצאה אסור ביוה"כ ודו"ק היטב. שוב ראיתי בראיה שהבאתי מר"ה דף כ"ה גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך וכו' וקשה הא הוצאה אינו אסור ביוה"כ באמת שראיה גדולה היא אמנם עדיין קשה הא גם מקל בעצמו בשבת לאדם חשוב אף שנשאו בידו הוה תכשיט ומכאן הבאתי ראי' למ"ש המ"א בסימן ש"א ס"ק כ"ג דבידו אסור אף שהוא תכשיט לאדם חשוב והתוס' שבת וא"ר חלקו על המ"א ולפמ"ש מכאן ראיה ברורה להמ"א דר"י בודאי אדם חשוב הי' והוה תכשיט אך עדיין צ"ע דהאחרונים הבינו מהמ"א דבידו אין אסור רק מפני מראית עין ולפ"ז הדרא קושיא לדוכתי' אבל לפענ"ד פשט המג"א מורה דהיא איסור תורה וא"כ ראי' ברורה לדבריו דברי המשנה הנ"ל ודוק
9
י׳והנה אחר זמן רב ושנים רבות בלמדי בר"ה דף ל' אמרתי בראשית ההשקפה דשייך איסור הוצאה ביוה"כ מהא דאמרו ביוה"כ תעבירו שופר בכל ארצכם מלמד שכל יחיד ויחיד חייב לתקוע אמר ר"ה ועם ב"ד והרי כל איסור תקיעה בשבת היא גזירה שמא יעבירנו ואי נימא דביוה"כ ליכא איסור הוצאה מן התורה שוב לא שייך חשש הוצאה ביוה"כ מה"ת רק מדרבנן ולא היו גוזרין שיהיה דוקא בפני ב"ד ומצאתי בשאגת ארי' בעצמו שהרגיש בזה. אך לפענ"ד ל"ק דבאמת מדרבנן עכ"פ אסור ומ"ש דאם כן לב"ש דגזרו באיסור הוצאה ביו"ט א"כ גם בי"ט לגזור שמא יעבירנו באמת שכן הקשו האחרונים וכתבו דכיון שיתבטל המצוה מכל וכל לא גזרו ומיהו עדיין יש לומר דעכ"פ בפני ב"ד הי' מותר לתקוע ולא יתבטל המצוה אמנם בגוף הקושיא לפענ"ד ל"ק דביוה"כ בלא"ה איכא איסור שבות משום התקיעה עצמה וכמ"ש התוס' שם ד"ה וביבנה ובזה לא שייך להתיר בפני ב"ד דמה מועיל זריזות ב"ד הא מכל מקום יש שבות בתקיעה עצמה וכיוצא בזה הארכתי בתשובה בהא דאין שבות במקדש דהוא ג"כ משום דהכהנים זריזין דזה דוקא בשבות שהוא בשביל גזירה משא"כ באיסור מצד עצמו וכמו כן בזה.
10
י״אאמנם אי קשיא על דברי התוס' הא קשיא כיון דהא דלא שמע איניש קל אודניה מקל תקיעתא דיחידאה היא ע"כ שהיו באין לתקוע בפני ב"ד שלא שמעו תקיעת ב"ד דאותן שיצאו כבר אסור לחזור ולתקוע ולפ"ז כל דלא שייך שבות דתקיעה עצמה רק משום שמא יעבירנו וא"כ הרי הר"ן הקשה למה לא גזרו במילה משום שמא יעבירנו וכתב דהני שאני לפי שהכל טרודים בהם ולא מדכר חד אחברי' ולפ"ז כל שכבר תקעו בב"ד ויצאו רבים בתקיעת הש"ץ רק איזה יחידים נשארו שוב האחרים יזכירו אותן דאינם טרודים ולמה צריך ב"ד דוקא. והנה לכאורה קשה לי בהא דגזרו שמא יעבירנו ד"א והא מבואר באו"ח סי' ער"ה ס"ב דשנים מותרין לקרות ולא חיישינן שמא יטה שחבירו יזכירנו ועיין מג"א שם שהקשה דאם כן יהיו שנים מותרין לרכוב ע"ג בהמה ע"ש וא"כ גם על גזירה שמא יעבירנו יהיה מותר ליטול עם אחר עומד ע"ג אך זה אינו דהא גזרינן שמא מתוך טרדא ישכח ויעבירנו וא"כ גם חבירו יטרד וא"כ ל"ש ששנים יהיו מותרין ולפ"ז יקשה בהא דפריך תקיעת ר"ה ויובל דוחה שבת בגבולין איש וביתו מאי איש וביתו אילימא איש ואשתו איתתא מי מחייבא וקשה אדרבא כיון דלא מחייבא אם כן אדרבא היא תזכירו שהיא אינה טרודה דלא מחייבא ואף אם נימא דמשום לא פלוג גזרו של"מ אף אם אשה מזכירו מ"מ זה כשיש איסור אבל כיון שבפני ב"ד או בזמן ב"ד מותר וא"כ שוב לא שייך לאפלוג ואמאי אסור והיא קושיא נפלאה. אמנם נראה דקושית הש"ס היא מיובל דשם שייך שבות משום התקיעה עצמה ובזה ל"מ שום דבר דמה שייך שחבירו יזכירו וא"כ אשה בודאי לא מחייבה ובזה מיושב היטב קושית התוס' שהקשו דא"כ לל"ק דבעי ר"ה בפני ב"ד דיקא יקשה הך איש וביתו דלא שייך לשנויי בזמן ב"ד ולפמ"ש אתי שפיר דלל"ק דקאי על שופר של ר"ה אבל ביובל לא בעי כלל בב"ד אם כן שוב מצי לפרש איש וביתו היינו איש ואשתו ואשתו מזכירתו ואם כן בר"ה מותר וביובל בלא"ה מותר דלא בעי בפני ב"ד וביוה"כ דהיינו ביובל בלא"ה מותר דיכול כל יחיד ויחיד לתקוע ושוב ליכא בשביל איסור תקיעה רק משום הוצאה ומועיל שוב להזכירו ודוק היטב כי נעים ונחמד הוא ועיין בחולין דף פ"ד דאמרו שאין ודאי דוחה את השבת בגבולין וכאן מבואר דדוחה את השבת בגבולין איש וביתו ולפי מה דמוקי בזמן ב"ד אתי שפיר ולפמ"ש התוס' דבגבולין איירי בירושלים אפשר דיש ליישב. ובזה עמדתי על לשון רש"י שכתב ד"ה כי מסיים ש"ץ ואף ביו"ט שחל בשבת ולהכי נקט ביבנה והדברים תמוהין דמה רצה בזה וגם אמאי לא כתב כן בל"ק וכבר תמה בזה המהרמב"ח בחידושיו שם ולפמ"ש אתי שפיר דק"ל מאי פריך דלמא הא דלא שמע קל אוני' הוא לאחר שכבר יצאו ולא שייך החששא דשמא יעבירנו ולכך מותר אף שלא בפני ב"ד משא"כ כל שלא יצאו אסור לתקוע כ"א בפני ב"ד דאין איש שיזכירם לזה כתב רש"י דמיירי אף בשבת ובשבת שוב אסור משום התקיעה עצמה וכמ"ש ודוק היטב. והנה בהא דאמרו אין תוקעין אלא כל זמן שב"ד יושבין פירש רש"י דקאי על יובל בלבד והרי"ף פירש דקאי על ר"ה ג"כ ובעי בפני ב"ד ובזמן ב"ד והרמ"ה השיג עליו ועיין רמב"ן ולפענ"ד נראה דהרי"ף לשיטתו דמתיר אף בב"ד של שלשה ואם כן לכך צריך שיהיה בפני ב"ד ובזמן ב"ד דאז שייך דהב"ד זריזין בדבר ולא יקרה מכשול אבל אם נימא דבעי ב"ד סמוך סגי בזמן ב"ד אף שלא בפני ב"ד דאימתן מוטלת על העולם ויזהרו בדבר וז"ב לפענ"ד וע"ד דרוש אמרתי דלכך בעי בזמן ב"ד לפי שכל שיש דין למטה אין דין למעלה ולכך בזמן ב"ד שמורה על דין למטה אף שביו"ט אסור לדון מ"מ זמן ב"ד איכא ולכך אין דין למעלה ומגין השופר שלא ישטין ולפי שהוא ע"ד דרוש לא הארכתי. שוב ראיתי שאי אפשר לומר דביוה"כ של יובל יהיה אסור משום תקיעה דהא הוא מותר בזמן ב"ד ומצד התקיעה עצמה אין חילוק בין זמן ב"ד לשלא זמן ב"ד וגם קשה למה אסור הא היא מן התורה בשלמא אם החשש שמא יעבירנו א"כ חשו שמא יהיה איסור תורה אבל מצד שבות התקיעה פשיטא דלא גזרו וז"פ. והנה אחר זמן רב מצאתי במדרש רבה פ' נח פל"ה סי' ד"ש אמרו על פסוק כי חנוכת המזבח עשו שבעת ימים והחג שבעת ימים שאין לך ז' לפני החג שאין בהם שבת ויוה"כ והיו אוכלין ושותין ושמחין ומדליקין נרות ובסוף חזרו ונצטערו על הדבר אמרו תאמר שיש בידינו עון שחללנו שבת ולא התענינו ביוה"כ ע"ש והנה מה דחללו שבת ע"כ בהדלקת הנרות דמה שהקריבו קרבן למדו מקרא דקרבנות דוחין את השבת בחנוכת המשכן וע"כ בשביל הדלקה וכ"כ היפ"ת שם בהדיא וא"כ הי' לומר דבזה חללו יוה"כ ג"כ ולמה לא אמר שחללנו את יוה"כ וגם לא התענינו ביוה"כ וע"כ שהבערה אינו אסור ביוה"כ יהיה מזה ראיה ברורה להבערה שאינו נוהג ביוה"כ אמנם כבר אמרו דאין למדין מאגדות וממדרש ודוק ולפמ"ש בשו"ת הנו"ב מהד"ת חיו"ד להגאון מוהרי"פ בכלל הלז דאין למדין מהמדרש דכל שהוא דרך סיפור למדין ממנו היא ראיה ברורה לזה ודוק. והנה אם נימא דהבערה לא שייך ביוה"כ מה"ת כמו ביו"ט כמ"ד הבערה ללאו יצאת היה מקום ליישב דברי הב"ח באו"ח סי' תרט"ז שכתב דמותר לישראל לרחוץ בחמין שהוחמו מאתמול וגם מותר לומר לעכו"ם להחם חמין ותמה המג"א דאיך נתיר חמין ביוה"כ ומה שהביא מהמרדכי פ"ב דיו"ט זה דוקא ביו"ט ולפמ"ש יוה"כ דומה ליו"ט דאינו אסור רק מדרבנן אבל אחר כל אלה אנן קי"ל דהבערה לחלק יצאת ושוב הוה איסור תורה כמו בשבת וא"כ דברי הב"ח תמוהין. ואני תמה על הב"ח דהרי בהך דהיו מחמין חמין לכה"ג ביוה"כ כמה כרכורים כרכרו בזה ולדבריו הי' מותר ע"י עכו"ם הן אמת דאכתי קשה דהא אמירה לעכו"ם אינו רק שבות ושבות במקדש לא גזרו ולמה לא התירו לכה"ג ע"י שיחם לו עכו"ם וגם לפמ"ש הבע"ה דלדבר מצוה מותר לשבות א"כ לטבילת כה"ג ודאי דהוה מצוה ומותר וצ"ע כעת. אחר זמן רב ראיתי בב"י או"ח סי' רצ"ח שכתב בשם הרשב"א דעל אור ששבת ביוה"כ איכא למימר דמהדר לפי שהוא כברכת הבדלה שמברך לבורא יתברך שהבדיל לנו בין זה היום לשאר הימים שכל היום היינו אסורין להשתמש בו ועכשיו אנו מותרין והוא תימה דא"כ בשבת ודאי אסור להשתמש ועיין בפרישה והמ"א ס"ק ב' בסי' רצ"ח כתב שיום זה קדוש משאר ימים טובים שאסור להבעיר בו והוא תמוה דמ"ש משבת וראיתי בהצל"ח ס"פ אלו דברים שכתב שבשבת הבערה כתיב מפורש אבל יוה"כ הו"א דיהי' מותר ובאמת אסור מן התורה אף למ"ד הבערה ללאו יצאת ע"ש והנה מבואר בהדיא דאסור ביוה"כ מן התורה לכ"ע ע"ש. והנה במ"ש למעלה בשם חכם אחד בהא דאמרו ביבמות אי בהקטרה והאר"י הבערה ללאו יצאת ואמאי ל"ק דחייב משום מבשל הנה אחר כמה שנים בשנת תרי"א בא"ח פסח יום הששי מצאתי בירושלמי פ"ב משבת ה"ה שהביא דביעור ובישול אית תנויי תני חייב שתים אית תנויי תני חייב אחת מאן דמר חייב שתים אחת משום מבעיר ואחת משום מבשל ומ"ד אחת היידה היא ר' יודא אומר משום מבעיר ר' יוסי אומר משום מבשל ואח"כ מביא מחלוקת ב"ק ור"ח בזר ששימש בשבת דמפרש דחייב משום עיכול אברים ופדרים ופריך על ר"י דאמר משום מבשל מה מבשל שייך בזה ומשני מכיון שהוא רוצה בעכולן כבישול היא הנה מבואר הקושיא ובאמת מ"ש הראב"ד פי"ב משבת הובא בהה"מ ה"א דאם הבעיר ובישל חייב שתים יצא לו מהירושלמי הלז דאית תני שתים משום מבעיר ומשום בישול. והנה בהא דאמר ר' יודא דחייב משום מבעיר בלבד הקשה הק"ע דהא ר"י ס"ל דבר שא"מ ומשאצל"ג חייב ולמה לא יתחייב שתים ע"ש שנדחק ובספר מרכבת המשנה פי"ב שם רצה לומר דבירושלמי אינו ר' יודא ור' יוסי התנאים רק אמוראים דשמותם כך ופשטת הירושלמי משמע דהם התנאים המוזכרים בכ"מ ולפענ"ד נראה דבר חדש ועפי"ז יתבאר לפענ"ד שורש הענין דהבערה אם הוא משום בישול או משום מבעיר ודברי הרמב"ם נאחזים בזה בסבך והנה כבר ביארתי למעלה דשיטת רבינו דכל שמרפה את הקשה או מקשה הרפה חייב משום בישול ואם אינו רוצה לא לרפות ולא להקשות רק לעשות אותו הדבר חם שיהיה אש זה נקרא הבערה ולפ"ז צריך להבין במבעיר דהוא מקלקל רק שצריך לאפרו הנה בגוף הדבר לא צריך לא לרפות ולא להקשות רק לדבר אחר הוא צריך ואלו היה כאן אפר מבלעדי זאת לא הי' רוצה להדליק העצים כלל הנה זה אי אפשר ליחס בשם מבשל רק בשם מבעיר בלבד אמנם אם היה צורך לגוף הדבר לאיזה דבר זה נקרא מבשל ובזה מובן דברי ר' יודא דאמר משום מבעיר דכיון דר' יודא ס"ל דמקלקל בהבערה וחבלה פטור זולת בצריך לאפרו או צריך לכלבו כדאמרו בשבת דף ק"ו ואם כן ע"כ גוף הבערה היא דחייבה תורה דלא שייך משום בישול דא"צ לאותו דבר בעצמו רק לאפרו ולכלבו וא"כ אין בעצם הדבר משום מבשל אבל ר' יוסי ס"ל דמשאצל"ג פטור בעלמא רק בהבערה גלתה התורה דחייב ואם כן שוב שייך לומר דחייב בשביל מבשל דא"ל דא"צ לאותו דבר דהא כאן חייבה התורה אף שא"צ לאותו דבר וז"ב. ובזה מובן היטב הא דאמר בשבת דף ק"ד הא ר"י והא ר"ש והיינו דלר"ש דס"ל משאצל"ג פטור בעלמא וכאן גלתה התורה דחייב א"כ שפיר חייב אף שאצל"ג משא"כ לר"י דס"ל בעלמא דחייב וא"כ מבעיר חייב משום מבעיר אבל לר"ש מבעיר דחייב משום מבשל. ובזה מובן הא דאמרו לר"י שם דס"ל דמה לי בישול פתילה ומה לי בישול סממנים והיינו דשם דהוא לצורך תיקון מצוה חייב משום מבשל ומיושב היטב מה שהקשיתי למעלה דהיאך שייך בישול בדבר שרוצה שיהיה אור ולפמ"ש אתי שפיר דע"כ לא כתב ה"ה דבדבר שרוצה שיהי' אור הוא אור רק באם אין רוצה לא להקשות ולא לרפות אבל כל שצורך לו לאותו דבר לבשל הפתילה זה נקרא מבשל ודוק:
11