שואל ומשיב מהדורא רביעאה ג׳:ל׳Shoel uMeshiv Mahadura IV 3:30
א׳לחכם אחד מק' בראד.
1
ב׳אשר הקשה בהא דאמרו בשבת דף כ"ה דאין שורפין קדשים ביו"ט והיינו משום דלא אתי עשה דשריפת קדשים ודוחה יו"ט והקשה הא בעינן מבעיר וצריך לאפרו ואל"כ אינו חייב כמבואר בשבת דף ק"ו ובכמה מקומות וא"כ לא יצטרך לאפרו ויהיה מותר להבעיר. והנה יפה הקשה. ומה שרצה לחדש דהתיקון של המצוה הוה תיקון דלא יהיה נקרא מקלקל דהתורה אחשבה לשריפתו וכמ"ש רש"י בביצה דף כ"ז ע"ב הנה זה אינו ברור דלמא בהתיקון מצוה לא חשוב תיקון כמ"ש התוס' בשבת דף ק"ו שם ד"ה בחובל. והנראה בזה דהנה התוס' בשבת שם ד"ה חוץ כתבו בשם ר"ת דלר"י לא חשוב מקלקל רק באין התיקון בא באותה שעה כ"א לאחר מכאן ולפ"ז נראה לי דבר נחמד דהרי קיי"ל כל הנשרפין אפרן מותר א"כ בעת שמבעיר הוא נעשה אפר ושרי (וגם אפר של הקדש מותר כמ"ש הרמב"ם פי"ט מפהמ"ק הי"ג ע"ש) א"כ התיקון בא בעת הקלקול ואף אם נימא דנשרף מקודם ואינו נעשה אפר רק אח"כ מכל מקום היכא דבלי הקלקול לא בא התיקון כתבו התוס' שם דאף שנעשה אח"כ התיקון מכל מקום חשוב תיקון כמו במוחק ע"מ לכתוב ולפ"ז כאן דאפרן לא מותר רק ע"י הקלקול של השריפה פשיטא דנקרא תיקון וחייב וז"ב לדעתי. ולכאורה רציתי לומר כיון דכל הטעם דאפרן מותר היא לפי שנעשית מצותה וכמ"ש התוס' בתמורה דף ל"ב וא"כ אם נימא דאין שריפת קדשים דוחה יו"ט שוב הוה מצוה הבאה בעבירה ולא עשה מצוה ושוב אפרן אסור וא"כ הוה מקלקל אך זה אינו דאם נימא דמקרי מקלקל שוב עשה מצוה ומותר האפר וא"כ הוה מקלקל ע"מ לתקן דאסור וא"כ לכך אינו דוחה יו"ט וז"ב. ובזה נראה לפענ"ד דבר חדש במה שנדחקו הקדמונים ומכללן ה"ה בפ"א מיו"ט מדוע הותר הבערה ביו"ט הא אינו באוכלין ומשקין ולפמ"ש יש לומר דבאמת אם צריך לאפרו באמת אסור להבעיר והא דמותר הבערה בא"צ לאפרה דאז הוה מקלקל וא"כ לצורך אוכל נפש אף שאינו באוכל ומשקה מכל מקום מותר כיון דהוה מקלקל א"כ כל שהותרה לצורך אוכל נפש אף דשם לא מקרי מתקן מכל מקום הא מתקן האוכל ואפ"ה התירה התורה כיון שאינו לצורך האפר וא"כ אף כשהוא שלא לצורך האוכל רק לצורך האפר מותר וא"ל דכיון שאינו באוכל ומשקה אף שהוא לצורך אוכל ומשקה יתסר דזה אינו דעכ"פ ההבערה בעצמה הוה מקלקל וע"כ דכיון שהוא צורך אוכל נפש אתה רוצה לאסרו וע"ז שפיר אמרינן דממנ"פ כל שהוא לצורך אוכל נפש שוב אשר יאכל לכל נפש קרינן ביה וא"ל דגוף הבערה בעצמותה אין בו אוכל ומשקה מכל מקום הא הבערה בעצמותה לית ביה איסור וא"כ לצורך אוכל נפש מותר וא"כ שוב מותר אף בצריך לאפרה דמתוך שהותר לצורך אוכל נפש הותר אף בלא לצורך כ"א לאפרו. ראה זה דבר חדש. ואם חומה היא נבנה עליה טירת כסף דבזה מיושב היטב קושית התוס' בשבת דף כ"ה ובכמה מקומות דאמאי לא יהיה מותר להדליק בשמן של תרומה טמאה ואמאי גרע מנר של חול דמותר להדליקו ביו"ט מכ"ש של תרומה טמאה. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כל הטעם דמותר להדליק בנר של חול ביו"ט אף דהבערה אינו באוכל ומשקה ומהראוי לאסור וע"כ משום דגוף הבערה לא אכפת לן דהוה מקלקל וא"כ משום דצריך לאוכל נפש ליתסר דמה שצריך לאוכל נפש מהראוי ודאי להתיר. ומעתה זה בנר של חול אבל בתרומה טמאה דגוף הבערה בעצמותה הוה קלקול ע"מ לתקן דבלי הקלקול לא יהיה מותר האפר וא"כ גוף הקלקול כל שהוא ע"מ לתקן אסור הקלקול ג"כ וא"כ מה יועיל מה שהוא לצורך אוכל נפש הא כל שאינו לצורך אוכל נפש בעצמותו אסור דבשלמא בנר של חול גוף ההבערה הוה קלקול גמור דאינו מתקן בזה דבר א"כ מה שהוא לצורך אוכל נפש לא יאסרנו לחשב עי"ז תיקון דהא ממנ"פ אם חשבתו לתיקון שוב מהראוי להתיר דהא כל אוכל נפש הותר ביו"ט ואם לא חשיב תיקון שוב ההבערה בעצמותה מותרת אבל בתרומה טמאה דהבערה בעצמותה אף דהיא מקלקל הא אפרה מותר עי"ז והוה קלקול ע"מ לתקן וא"כ שוב הוה מקלקל ע"מ לתקן דאסור ושוב אסור וז"ב ודו"ק כי הוא חריף ועצה עמוקה. ובזה אני אומר ליישב דברי התוס' בפסחים דף ה' שכתבו דלכך אסור לשרוף החמץ אף דלכשישרף ויעשה אפר יהיה גחלתו מותר מכל מקום כיון דבתחלת ביעורו אסור להנות אסור ותמה המג"א סי' ק"ז ממ"ש הרא"ש שם דלכך מותר להרבות עצים ולבטלם דאף דהוה דבר שיש לו מתירין כיון דלאחר שישרף מותר להנות בו דמקלי קלי איסורא ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דעיקר סברת התוס' הוא כיון דבאמת הא דמותר הבערה ביו"ט הוא משום דגוף הבערה הוה קלקול ולפ"ז כיון דלאחר שנשרף יהיה מותר להנות מגחלתו א"כ שוב הוה קלקול ע"מ לתקן ואסור ביו"ט וע"ז שפיר הביאו ראיה מנדרים ונדבות כיון דמשלחן גבוה קא זכו וא"כ עיקר התיקון בא בשביל הקלקול שוב אסור הבערה ביו"ט והדג"מ שם תמה לפי הבנת המג"א מה ראיה מנדרים ונדבות הא שם הוה מתקן משום דמשלחן גבוה קא זכו. ולפמ"ש אתי שפיר דדא ודא אחת היא דבאמת מה בכך דמשלחן גבוה קזכו סוף סוף מותר להנות ממנו אח"כ וע"כ משום דהקלקול הוה ע"מ לתקן ואסור וה"ה בחמץ ומעתה זהו התם אבל שם גבי עצים הוה באמת כעת מקלקל גמור וא"ל דהוה מקלקל ע"מ לתקן האפר דשם כל שנעשה אפר שוב מקלי קלי לאיסורא ולא שייך תיקון כלל דבשלמא כל אפר מהראוי לאסור רק ע"י שנעשה מצותו מותר א"כ התיקון בא ע"י קלקול משא"כ שם דאינו בא התיקון ע"י הקלקול רק דמקלי קלי לאיסורא ולא שייך בזה מקלקל ע"מ לתקן וז"ב לדעתי.
2
ג׳וראיתי באבני מלואים ח"ב בשו"ת הנספחות סי' ב' שהאריך בדברי התוס' בפסחים הנ"ל והקשה דדברי התוס' דפסחים הנ"ל סותרין למ"ש שם בתוס' דף מ"ז דאף דאינו ראוי כעת כיון שיהנה אח"כ מזה הו"ל לצורך ע"ש לענין כבשי עצרת ושתי הלחם ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת בגוף אוכל נפש אף שאינו ראוי כעת כל שיהיה ראוי אח"כ מותר ואך אשר יאכל לכל נפש קרינן ביה כיון שיהיה ראוי אח"כ מידי דהוה אמה שמותר לבשל בשר ביו"ט אף שאינו ראוי מקודם אבל התם קאי התוס' לענין הבערה דאינו באוכל נפש ומהראוי לאסור ועיקר ההיתר בשביל דהוה מקלקל דכיון דהוה קלקול ע"מ לתקן אסור גוף הקלקול וז"ב ודו"ק. ומן האמור אין ראיה למה שרצה הא"מ שם ללמוד מדברי התוס' לנדונו ע"ש ולפמ"ש הן נסתר מחמתו ודו"ק. ובזה אני אומר דבר נחמד בהא דאמר רבא שם דאין ביעור חמץ אלא שריפה ופירש"י דאי ביעורו בכל דבר יפרר או זורה לרוח וקשה דהא כיון דרחמנא אחשבי' לשריפתו אף שאר דבר נקרא מלאכה ולפמ"ש אתי שפיר דאי השבתתו בכל דבר שוב גם הבערה מותר דיכול להנות אח"כ מגחלתו וא"ל דא"כ הוה קלקול ע"מ לתקן דזה אינו דאם השבתתו בכל דבר שוב אין מצוה בשריפה ואין מתקן הגחלת ועיין במג"א סי' תמ"ה וצ"ע בזה דא"כ שוב לא יהיה תיקון לגחלת דהא גם הגחלת אסור: אך עדיין יש ליישב דמה דגחלת מותר הוא לא משום דכבר נעשה מצותו דדוקא גבי אפר שייך זאת ורק דאינו נהנה מן החמץ בעצמו וכמ"ש התוס' בהדיא בפסחים דף כ"ו ע"ב ד"ה בישלה והרי התוס' מדמי כאן חמץ לערלה וא"כ שפיר יקשה דכיון דיכול להנות מגחלתו שוב הו"ל קלקול ע"מ לתקן דכבר כתבתי דכל דאין השריפה והקלקול גורם לו שמותר רק שהתורה לא אסרה רק גוף הערלה וגוף החמץ ובכה"ג לא מקרי קלקול ע"מ לתקן וע"ז חדשו שפיר דכיון דעכ"פ האפר יהיה מותר ע"י שעשה מצות שריפה ונעשית מצותה א"כ הוה קלקול ע"מ לתקן ושוב אסור הבערה ולפ"ז אם נימא דהשבתתו בכל דבר ושוב אין אפר חמץ מותר דהנקברין אפרן אסור וכמ"ש המג"א סי' תמ"ה ס"ק א' וא"כ שוב לא יהי' האפר מותר מחמת המצוה רק משום דהתורה לא אסרה רק גוף החמץ ולא הגחלת והאפר וא"כ שוב יקשה מהיכן מוכח ר"ע דהבערה מעיו"ט דלמא ביו"ט ויפרר וזורה לרוח וא"ל דכיון דרחמנא אחשבי' שוב הו"ל מלאכה דזה אינו דהא גוף הבערה מהראוי להתיר דהא יכול להנות מגחלתו עכ"פ ול"ש לומר דעכ"פ מתקן האפר דמותר לכתחלה להנות מהאפר דבגחלת בדיעבד הוא דמותר ומדרבנן עכ"פ אסור אף בדיעבד דהא תנן לא יסיק וכמ"ש התוס' דמדרבנן אסור והאפר מותר לכתחלה דזה אינו דגם האפר אסור דהא לא נעשית מצותו וכיון דהבערה אינה מלאכה כ"כ ממילא מכ"ש דמותר לפרר ולזרות לרוח וע"כ דאין ביעור חמץ אלא שריפה ואז אפרן מותר ושוב אסור להנות מאפרו וכמ"ש ודו"ק.
3
ד׳והנה במ"ש מעלתו ליישב דשריפת קדשים אסור דרחמנא אחשביה לשריפתו והו"ל מתקן כבר כתבתי לעיל דתיקון מצוה לא משוה תיקון. אמנם לכאורה רציתי לומר דאם נניח כדבריו דהמצוה גופא עושה התיקון יש ליישב בזה מה שדקדק מעלתו בדברי הרמב"ם פ"ג מיו"ט הלכה ח' וז"ל וכן אין שורפין אותה ביו"ט שאין שורפין קדשים שנטמאו ביו"ט ששריפת קדשים עשה שנאמר באש ישרף ועשיית מלאכה שאינה לצורך אכילה עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ודקדק מעלתו דהי' לו לומר אעפ"י ששריפת קדשים עשה אפ"ה אינו דוחה יו"ט דהוא עשה ול"ת. ואמרתי בהשקפה הראשונה דכוונת הרמב"ם דאדרבא בשביל ששריפת קדשים עשה א"כ אחשבי' לשריפתו שוב אינו דוחה עשה ול"ת דאל"כ לא שייך עשה ול"ת דהא א"צ לאפר והו"ל מקלקל והנה אם כי יש ליישב כן אבל באמת אין כוונת הרמב"ם כן אף שדקדוקו נכון ועיין בפ"א משופר ה"ד מ"מ אי כוונת הרמב"ם לזה יקשה דלמה לא ידחה העשה ול"ת דכל הטעם דאין העשה דוחה ל"ת ועשה הוא משום העשה דמה"ט ס"ל לריב"א דאם עבר ודחי דאינו לוקה דעל עשה אינו לוקה כמ"ש התוס' חולין דף קמ"א ועיין מלמ"ל פ"א משופר ה"ד שהאריך בזה וכיון שכן שוב מהראוי דעשה דשריפת קדשים ידחה דלא שייך מאי אולמא האי עשה מהאי עשה דבאמת אם לא הי' העשה דשריפת קדשים לא הי' מלאכה כלל ורק משום העשה נעשה עשה דיו"ט ושוב מהראוי שעכ"פ עשה דשריפת קדשים ידחה ל"ת ועשה זו שבאים רק מחמתו וע"כ מחוורתא כמ"ש לעיל דלכך אסור לשרוף קדשים דהו"ל מתקן האפר דאפרן מותר וז"ב
4
ה׳ובזה אמרתי דבר נחמד ליישב דברי הרע"ב דבשבת גבי אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט כתב הרע"ב דהיינו תרומה טמאה משום דכתיב והנותר ממנו עד בקר וכדתני דבי חזקי' ובפ"ג מפסחים משנה יו"ד גבי נותר מן הפסח דישרפו בששה עשר כתב הרע"ב טעמי' דר"א משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ולמה שינה את טעמו לנקוט כאן טעם אחר ועיין בתוי"ט ולפמ"ש יש ליישב דכבר כתבתי דאם נימא דשריפת קדשים מותר דהו"ל מקלקל רק משום דהמצוה הו"ל תיקון שוב מהראוי שתדחה עשה הל"ת רק דכיון שאתה מתיר אפרו שוב הו"ל מקלקל ע"מ לתקן וכמ"ש ולפ"ז הא תרומה טמאה מה שמצותו בשריפה כתב רש"י בשבת דף כ"ה דהוא מדרבנן דלא ליתי לידי תקלה ועיין תוס' שם ד"ה כך ולפ"ז אי אפשר לומר בתרומה הטעם משום דאין עשה דוחה עשה ולא תעשה דבזה יקשה הא ליכא איסור בא"צ לאפרו וליכא למימר דאתה מתיר אפרו דז"א דממ"נ אם נימא דמה"ת מצותו בשריפה דדמי לקדש שוב יקשה דא"כ כל עשה ול"ת בא מחמת העשה דשריפת קדשים וכאן לא שייך דנעשה מצותו ומתקן האפר דהא באמת אינו מבואר כלל דמצוה לשרפו ורק דמצד הסברא מסתבר כן וע"ז פשיטא דלא הותר האפר וע"כ דכיון דרבנן תקנו בשריפה שוב אפרו מותר עכ"פ לא שייך עשה ול"ת דמה"ת ליכא עשה ול"ת ולכך הוצרך למנקט מן והנותר משא"כ התם דקאי לענין פסח דהוא קדש ומה"ת בשריפה ושוב אפרו מותר ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ודוק היטב ור"א באמת לא נתן טעם שלו רק לקדשים ולא בתרומה. והנה במ"ש למעלה דברי ה"ה לענין הבערה דאף דלא הוה באוכל נפש מכל מקום הא כתבה התורה ביום השבת ומשמע דממעט ביו"ט הנה לכאורה תמה אני מאד דא"כ איך יפרנס דברי הש"ס בכתובות דף ח' א"ל ר"פ לר"פ מה דעתיך מתוך שהותר חבורה לצורך הותר נמי שלא לצורך אלא מעתה יהא מותר לעשות מוגמר ביו"ט מתוך שהותר לצורך הותר נמי שלא לצורך ומשני עליך אמר קרא אך אשר יאכל לכל נפש דבר השוה לכל נפש ולדברי ה"ה הקושיא והתירוץ תמוה דבאמת משמע מהש"ס דהבערה מותר משום מתוך וקשה הא מותר בשביל דכתיב ביום השבת אבל מתוך לא אמרו כלל וגם התירוץ אינו מובן דניהו דאינו שוה לכל נפש הא התורה מיעטה מביום השבת ואף דאינו שוה לכל נפש מ"מ מותר דלא שייך הבערה ביו"ט כלל ובלא"ה אינו באוכל נפש ואפ"ה מותר ביו"ט והוא קושיא גדולה לדעת ה"ה ובהחפזי לא ראיתי למי שעמד בזה והנראה בזה דהנה רבינו כתב פ"ב מיו"ט דמכבה אסור ביו"ט וכבר נודע דברי רבינו דמוגמר יש בו משום מכבה וא"כ יש לומר דמש"ה אסור מוגמר בשביל הכיבוי אך לפי זה דוקא אם ההיתר דהבערה הוא משום ביום השבת א"כ הכיבוי עומד באיסורו אבל אם ההיתר בהבערה משום מתוך א"כ גם הכיבוי שבא מתוך הבערה י"ל מתוך דכל טעמו של רבינו בכיבוי בשביל דאינו צורך כלל לאכילה וכמ"ש בפ"ז ה"ב בהדיא ולפ"ז הכיבוי דבא מתוך ההבערה דבזה הוה אמרינן מתוך בהבערה ממילא גם הכיבוי מהראוי להתיר וזה דמקשה דלדידך דאמרת מתוך גבי חבלה אעפ"י שאינו באוכל נפש עצמו כגון בעולה א"כ נימא מתוך גבי הבערה ג"כ אף שאינו באוכל נפש וא"כ היה מותר גם מוגמר וע"ז משני דבעינן דבר השוה לכל נפש וא"כ באמת לא אמרינן מתוך גבי הבערה דאינו באוכל נפש עצמו וכמ"ש ובאמת י"ל דגם מ"ש ה"ה דאינו באוכל נפש אין הכוונה רק בשביל דאינו שוה לכל נפש ולא שייך מתוך בזה ובאמת שגם זה דוחק. ולחומר הנושא א"א ליישב כעת וצ"ע ובלא"ה תמוה טובא לדעת ה"ה דאיך תלה הש"ס ענין דאמרינן מתוך בהבערה במה דאמרינן מתוך בחבורה ודלמא אף דאמרינן מתוך בחבורה משום דהוא ענין באוכל נפש עצמו בשחיטה ולכך אמרינן מתוך משא"כ בהבערה שאינו באוכל נפש עצמו ל"ש מתוך וכמ"ש באמת ה"ה דלא שייך מתוך בזה. אמנם ליישב פה חיבת קודש ה"ה ז"ל אמרתי דבאמת דענין מתוך הוא דכל דבר שהוא צורך אכילה הותרה ביו"ט מקרא דאשר יאכל לכל נפש וא"כ גם מה שאינו לצורך הותר משום מתוך ולפ"ז קשיא לי' לה"ה דבהבערה שאינו באוכל ומשקה היאך הותר לצורך עד שיהי' שייך מתוך בזה ולזה למד ה"ה דלצורך אוכל נפש הותר מדכתיב ביום השבת ש"מ דביו"ט התירה התורה והיינו דאף שאינו באוכל נפש עצמו עכ"פ דהוא בכלל מלאכה לא תעשה השוה ביו"ט כמו בשבת וע"ז התירה התורה משום דכתיב ביום השבת אבל ביו"ט התירה לצורך אוכל נפש אף שאינו באוכל נפש אבל מה שהותר אף לאינו צורך ע"כ רק משום מתוך אתינן עלה והיינו כמו דבאוכל נפש עצמו אמרינן מתוך דאשר יאכל לכל נפש משמע אף שאינו לצורך וכמ"ש המג"ש ועיין פ"י בביצה דף י"ב כמו כן בהבערה שמותר מה שהוא לצורך אוכל נפש והוה בכלל אשר יאכל לכל נפש ולא יכחיש ה"ה דמטעם מתוך אתינן עלה וכדאמרו בביצה דף י"ב וכבר נתקשה בזה הלח"מ ולפמ"ש אתי שפיר וז"ב מאד מאד בכוונת ה"ה ז"ל ודוק. ובזה מיושב היטב קושית המ"א בסי' תקי"ח דהיאך אמרו בפסחים דף ה' ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה וע"ז אמר רבא ש"מ שהוא אב מלאכה והא אכתי מותר בשביל דכתיב ביום השבת והרי לאו דלא תבערו לא נאמר ביו"ט.
5
ו׳ולפמ"ש יש לומר דבאמת הבערה מותר ביו"ט משום דכתיב ביום השבת וממעט ביו"ט אבל בזה פליג ר"ע דדוקא לצורך היתר משום דכתוב ביום השבת אבל לומר בזה מתוך לא ס"ל דהוא ס"ל דדוקא באוכל נפש עצמו הותר מתוך אבל במה שאינו אוכל נפש בעצמו זה לא הותר בשביל מתוך וז"ב. ובזה מיושב מה דדייק רבא דש"מ הבערה לחלק יצאת ונדחקו רש"י ותוס' דאף שללאו יצאת עכ"פ לאו הוא והו"ל לא תעשה ואסור ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת הא דממעט מקרא דביום השבת יש לפרש אם שאינו מלאכה כלל ביו"ט ומותר אף שאינו לצורך אוכל נפש כלל או שאינו ממעט רק לצורך אוכל נפש דאם אמרינן דלחלק יצאת א"כ אדרבא בא להחמיר דהא שאינו חייב רק בעשה הרבה מלאכות כאחת וא"כ חידוש היא דחדשה תורה להקל ביו"ט ואין לך בו אלא חידושו רק לצורך אוכל נפש בלבד אבל מתוך לא אמרינן בו אבל אם נימא דללאו יצאת א"כ יצא להקל שאינו כשאר מלאכות שוב ממילא מהראוי לומר דכל שהותר ביו"ט לגמרי הותר.
6
ז׳ובזה יש ליישב הא דאמרו ש"מ דאין ביעור חמץ אלא שריפה ופירש"י דאל"כ הי' להשליכו לכלבים וכדומה וכבר נודע קושית הפ"י דנימא דאחשביה הכתוב לשריפתו ולפמ"ש אתי שפיר דזה שייך היכא שגוף המלאכה אסור שייך לומר דאחשביה אף למה שאינו מלאכה דכל מה שעושה להשבית הוא בכלל שריפה אבל לצורך לא הותר והיינו הבערה בעצמה שהיא בעצמותה מלאכה אבל להחמיר על כל הדברים שיהי' בכלל מלאכה זה אין לנו וע"כ דאין ביעור חמץ אלא שריפה ודוק. ובזה מיושב קושית התוס' בביצה דף י"ב על הא דאמרו השוחט עולה ביו"ט לקי דאמר לך מני ב"ש הוא והקשו בתוס' לימא ר"ע היא דס"ל דלא אמרי' מתוך ולפמ"ש יש לומר דע"כ לא ס"ל לר"ע מתוך רק במה שאינו באוכל נפש רק לצורך אוכל נפש כמו הבערה דלא הותר מאשר יאכל לכל נפש אבל שחיטה דהוא בכלל אוכל נפש בעצמו ס"ל לר"ע ג"כ דאמרינן מתוך וז"ב. איברא דלפ"ז גם מה דדייק מב"ש קשה דנימא דע"כ לא אמרו ב"ש דל"א מתוך רק בהוצאה שאינו באוכל נפש לבדו משא"כ שחיטה שהוא באוכל נפש עצמו וצ"ל כמ"ש ה"ה דכיון שהוא באוכל נפש ג"כ מהראוי לומר מתוך ובזה מדוקדק לשון חז"ל דא"ל מני ב"ש דלא אמרו מתוך דהותרה הוצאה לצורך ולא סיים הש"ס ה"נ לא אמרו מתוך גבי שחיטה כמו דסיים לב"ה דאמרו מתוך ה"נ וכבר דקדקו כן המפרשים ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת לב"ש אינו מוכח דאפשר בשחיטה אמרינן טפי מתוך מהוצאה דהוא בכל הדברים אף באינו אוכל נפש ורק משום דלית לן תנא אחר דלא לסבור מתוך אמרינן מצד הסברא דב"ש היא אבל לב"ה הדבר מוכרע דאמרו מתוך דאם אמרו מתוך בהוצאה כ"ש גבי שחיטה מה שאין כן לב"ש אינו מוכרע ולכך לא סיים כמו לב"ה ודוק. נחזור לענינינו דשפיר אמרו בכתובות שם לדידך דאמרת מתוך גבי חבורה א"כ מוגמר לשתרי דנימא מתוך והיינו דאף בהבערה שייך מתוך ובאמת לפמ"ש בשיטה מקובצת בכתובות שם (חסר כאן).
7
ח׳והנה בהא דאמרו במנחות דף מ"ו ע"ב ר"י אמר לעולם לשריפה עומדת וה"ט דלא שרפינן לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט א"ל אביי מי דמי התם לאו מצותן בכך הכא דמצוותן בכך לשרפינהו מידי דהוה אפר ושעיר של יוה"כ ושאל אותי הרב המאוה"ג מוה' נתן אשכנזי אבד"ק פאטיק ני' דמה קושיא הא כבר נודע מ"ש התוס' ריש יבמות בסוגיא דעליה דמצותו בכך לא אמרינן רק היכא דאי אפשר בענין אחר וכאן הא אפשר שיהיה כבשים עם הלחם ולא מקרי מצותו בכך ומה דמות יערוך לפר ושעיר דאי אפשר בענין אחר. והנה יפה תמה אף כי באמת ל"ד דגם כאן עכ"פ מצות שתי הלחם בלי כבשים המצוה כך לשרוף ומקרי מצותן בכך. אך לפענ"ד ע"ד הפלפול הי' נראה לי ליישב ע"פ מ"ש התוס' בקידושין דף ל"ד להקשות בשם הר"י איש ירושלים דנשים שאינן חייבות בעשה דיו"ט דהוה ז"ג ולמה לא ידליקו בשמן שריפה ביו"ט ע"ש אבל באמת דבריהם תמוהים דגם שריפת קדשים אינו נוהגת אלא ביום וא"כ הוה גם כן מ"ע שהז"ג ונשים פטורות וכבר תמה בזה הפ"י שם ונדחק והשעה"מ פי"ט מפהמ"ק הל' ה' ולפ"ז כאן דיכול לשרוף אף בלילה דל"ד לנותר כמ"ש התוס' בהדיא ד"ה לפי וא"כ שוב שפיר מקשה כיון דמצותן בכך לשרפינהו והיינו על ידי נשים דכאן לא הוה מ"ע שהז"ג דגם בלילה מצי לשרוף ודוק ועיין בנוב"י במהד"ת חלק או"ח סי' צ"ו ובאמת שדברי התוס' אלו ד"ה לפי לא זכרו המחברים הללו שנראה שפשיטא להו דגם כל קדשים פסולים אינן שורפין בלילה דדמי לנותר מדאיצטריך לתוס' לומר דלא דמי לנותר ודוק
8
ט׳והנה אחר זמן רב מצאתי במהרי"ט אלגזי על בכורות להרמב"ן בספרו בדף ס"ג שחידש דס"ל להרמב"ם דבכל קדשים פסולים מלבד קדשים טמאים יכול להנות בשעת שריפה ע"ש שהאריך בזה. ובאמת שלדבריו מיושב היטב קושית התוס' בשבת דף כ"ו שהקשו בהא דאמרו הטעם דאין שורפין תרומה טמאה ביו"ט לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט והקשו בשלמא קדשים דין הוא שלא ישרפו ביו"ט לפי שאסור להנות מהן בשעת שריפה ול"ש מתוך שהותרה הבערה לצורך משא"כ תרומה טמאה שיכול להנות בשעת שריפה. ולפמ"ש אתי שפיר דגם קדשים פסולים כל שאינם טמאין יכול להנות בשעת שריפה ואפ"ה אסרה התורה וה"ה תרומה טמאה וכ"כ מהריט"א בעצמו. הן אמת דגוף הדבר צריך ביאור דבשלמא אם נימא דיליף מקרא דוהנותר או מאינך קראי א"כ הקרא ממעט לה והו"ל גזירת הכתוב שפיר יש לומר דאף דיכול להנות בשעת שריפה אפ"ה התורה מעטינהו משא"כ אם נימא כטעמא דר"א משום דהו"ל עשה ול"ת בזה שפיר קשה היאך הו"ל עשה ול"ת והא מותר להנות ושייך מתוך שהותרה לצורך הותר נמי שלא לצורך והיא קושיא גדולה לדעתו. והנני יוסיף להפליא דלפענ"ד גם תירוץ התוס' לא יועיל בזה דהרי התוס' תירצו בשם ריב"א דכיון דלא הותר להנות רק הנאת שריפה ע"כ הבערה זו אינה לצורך הנאתו רק לשם מצות שריפה א"כ שפיר לא דחי יו"ט דמשלחן גבוה קא זכו ע"ש ולפי זה כאן דכל עיקר הטעם דאינו דוחה משום דהו"ל עשה ול"ת והיינו עיקר בשביל העשה דאין עשה דוחה עשה משום דאלים ולפ"ז הא כאן אם לא הי' העשה דבאש תשרף א"כ שוב ההבערה מותרת רק משום דכתיב באש תשרף והקפידה תורה על הבערתן א"כ שוב בדין הוא שידחה העשה. איברא דזו קשה על על הריב"א בעצמו ג"כ דעכ"פ תרומה טמאה אמאי לא ידחה העשה הל"ת ועשה וצריך לומר דס"ל כיון דעיקרו לגבוה בזה לא שייך מתוך דלצורך גבוה אסור לעשות מלאכה וע"ז מיעטה התורה בפירוש ועכ"פ אם לא נימא כתירוץ הריב"א ודאי קשה אף בשריפת קדשים גופא ותירוץ הר"י שם לא שייך בזה וע"כ דבכל קדשים פסולים אסור להנות מהם וצ"ל דר"א באמת ס"ל דאסור להנות בשעת שריפה ולא שייך מתוך משא"כ לדידן ס"ל דמותר להנות ובזה עמדתי על לשון רבינו שכתב בפי"ט מפהמ"ק הלכה ה' דאין שריפת טמא ונותר ופיגול דוחה יו"ט ואצ"ל שבת ובפ"ה מיו"ט ה"ח כתב רבינו שאין שורפין קדשים טמאים ביו"ט לפי ששריפה מ"ע ואין עשה דוחה ל"ת ועשה דיו"ט והדבר תמוה כמו שתמהו המפרשים דמדוע לא ביאר רבינו בגוף הדין הטעם דלכך אין שורפין לפי שאין עשה דוחה ל"ת ועשה ולמה בפ"ה מיו"ט שם לא הוזכר רק אגב גררא ביאר הטעם ולפמ"ש אתי שפיר דהנה בפי"ט מפהמ"ק כלל רבינו ביחד קדשים טמאים נותר ופיגול והנה בנותר ופיגול שם אי אפשר לומר דעשה ול"ת דהרי שייך מתוך דבזה מותר להנות ונמצא ע"כ דנתמעט מהנך קראי דמביא הש"ס דבזה לא שייך טעמא דר"א וע"כ השמיט לגמרי הטעם וכתב הדין דעכ"פ אסור לשרוף ביו"ט אבל שם בפ"ה מיו"ט דלא מיירי רק מקדשים טמאים שפיר כתב הטעם דאין עשה דוחה ל"ת ועשה דזה טעם היותר פשוט ומוסכם ודוק וזכורני שכבר כתבתי בדברי רמב"ם אלו באיזה מקום ואיני יודע מקומו והטרדות רבו מלחפש.
9
י׳ובאמת לפי מה שהאריך שם דרב אשי דס"ל דפודין את הקדשים להאכילן לכלבים ס"ל דמותר להנות דלא אסרה תורה רק לאכול ולא להנות ואם כן גם קדשים פסולים יש לומר דלא אסרה תורה רק לאכול ולא להנות כיון שמקיים מצות שריפה א"כ קשה טובא על ר"א עצמו דפריש הטעם משום דעשה ול"ת והיאך הוה עשה ול"ת והא שייך מתוך. ומה שנראה לפענ"ד דהנה מה דמקשו התוס' דשייך מתוך היינו משום דמותר להנות בשעת שריפה הוא כדאמרו בפסחים דף כ"א דבהדי דקשריף לתהני מיניה והיינו משום דמקיים מצותה ומותר להנות ממנו ולפ"ז ביו"ט דיש עשה ול"ת ולא קיים המצוה א"כ שוב אסור להנות בשעת שריפה וכל הטעם דמתוך הוא לפי שיכול להנות והרי זה כמי שעושה מסובב מן הסבה דאדרבא אם נימא דאסור לשרפו שוב אינו מקיים המצוה ושוב אסור להנות ממנו כמ"ש התוס' בפסחים שם בהדיא דדוקא לר"י דמצותו בשריפה מותר להנות והיינו משום דאין לך דבר שנעשה מצותו ואסור להנות ממנו וכמ"ש בתמורה דף ל"ג וכאן עיקר המצוה הוא רק בשביל דמותר להנות דאל"כ הי' אסור לשרוף דהו"ל עשה ול"ת וז"ב מאד. אמנם אי קשיא הא קשיא דאכתי היאך נילף דאין שורפין שמן טמאה ביו"ט דלמא שאני קדשים דהו"ל עשה ול"ת וכל שאסור להנות בשעת שריפה שוב אסור לשרוף אבל שמן תרומה טמאה דמותר להנות דלא אסור רק הנאה של כילוי א"כ בדין הוא שיהיה דוחה דהא יכול להנות בשעת שריפה דאף דאסור לשרוף אפ"ה מותר להנות בשעת שריפה וצ"ל כתירוצי התוס' או דגזר משום שריפת קדשים או דמשלחן גבוה קא זכו.
10
י״אובזה עמדתי על דברי הרע"ב דבשבת פ"ב גבי שמן תרומה טמאה כתב דממעט מקרא דוהנותר ובפסחים פ"ז משנה יו"ד ממעט נותר משום דהו"ל עשה ול"ת וכבר הרגיש התוי"ט בזה ולא כתב דבר וכ"כ בתשובה אחרת בזה ואיני זוכר מקומו ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת הרע"ב ס"ל ג"כ דבקדשים מותר להנות ובזה ישב קושית התוס' ולא ס"ל תירוץ הריב"א דדחיק ליה וע"כ צ"ל כתירוץ הר"י דגזרו אטו קדשים והרע"ב רצה לאסור מן התורה ולכך כתב דקדשים ממעטי מקרא ממילא גם שמן שריפה בכלל ומעתה זה לענין שמן שריפה דאי אפשר לומר בשביל עשה ול"ת משא"כ בנותר שפיר אמר משום דהו"ל עשה ול"ת וכמ"ש ודוק היטב וקצרתי באמרים. והנה משריפת קדשים דהוה עשה ול"ת הבאתי ראיה דאף בכה"ג דהוה עשה לנתוקי הלאו אפ"ה מקרי עשה ול"ת וסתרתי דברי חכם אחד שרצה לומר דעשה דתשביתו כיון דאתי לנתוקי הלאו דבל יראה ל"ש מ"ע שהזמן גרמא דהא אינו בא רק לנתק הלאו ועל הלאו מוזהרין הנשים כאנשים ודחה דברי השאגת ארי' שהקשה דליהוי עשה דתשביתו לגבי נשים מ"ע שהז"ג והראיתי לו דברי התוס' בקידושין דף ל"ד בשם הר"י איש ירושלים דשריפת קדשים הוה עשה שהז"ג לגבי נשים אף דאתי לנתוקי הלאו ולקיים עי"ז הלאו וכן קשה ממעקה שחשיב שם במ"ע שלא הז"ג ותיפוק ליה דאתי לקיים הלאו דלא תשים דמים בביתך ואף דממעקה יש לדחות דהלאו והעשה נקשרים יחד מכל מקום משריפת קדשים קשה וכ"כ האחרונים לענין כיבוי ביו"ט ע"ש ודוק
11
י״בוהנה בדברי ריב"א הנ"ל דכתב דלכך שמן שריפה לא דחי יו"ט דבאמת אסור בהנאה רק דכל ששרפו לא הקפידה תורה אם יהנה אבל עיקרו אינו עומד להנות ממנו והו"ל כנדרים ונדבות דאמרינן דמשלחן גבוה קא זכו היה נראה לפענ"ד בזה דבר חדש דלענין נר חנוכה א"י להדליק בשמן שריפה והטעם נראה לפענ"ד דהנה באמת כבר נודע מ"ש זקני בעל שער אפרים סי' ל"ח לענין דאסור להדליק בבשר בחלב כיון דאסור בהנאה ועומד לשריפה הו"ל כתותי מכתת שיעורא ובשב יעקב תמה בזה דאיך שייך בזה כתותי מכתת שיעוריה דהא הו"ל ככיסוי הדם דכל כמה דמכתת עדיף טפי וגם כאן הא צריך לשרפו ועומד להשרף ואני הארכתי בזה בתשובה אחת. אמנם לפענ"ד בשמן שריפה דאסור בהנאה וא"י להדליקו כדי להנות ממנו רק דכל ששרפו לא הקפידה תורה שיהנה ממנו אבל איך ידליק נר חנוכה והא נהנה בהדלקה וכ"ז שאינו שורפו אין רשאי להנות ממנו א"כ אין כאן שיעור באותו שמן שלא נשרף עדן דזה אסור בהנאה ורק בעת השריפה מותר להנות בעת שריפתו אבל איך יצטרף לכשיעור דכל טפה וטפה טרם שנשרפה אסורה וטפה זו מה תהא עליה וז"ב ובזה מיושב היטב קושית הפ"י בהא דאמרו כל השמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בשבת אין מדליקין בחנוכה בין בחול בין בשבת והקשה הפ"י דבחול מה שייך ביה איסור הא לא שייך שמא יטה וכבר כתבתי בזה בתשובות רבות ולפמ"ש אתי שפיר דבחול ג"כ אסור דכתותי מכתת שעורי' דכל טפה וטפה טרם שנשרפה אסורה בהנאה ואסור להדליקה בשביל נר חנוכה דהא אסורה בהנאה ואף שהתורה לא הקפידה בעת השריפה להנות היינו בעת שנשרפה ולא כל זמן שהוא בעין. איברא דעדיין קשה דהא מצות לאו להנות נתנו ומה אכפת לן במה שמדליק נר חנוכה ונהנה אמנם יש לומר כיון דמותר להשתמש לאורה הו"ל כהנאת הגוף בהדי מצותה דאסור. ובזה מיושב מה דאמרו דסבר דמותר להשתמש לאורה והתוס' הקשו דלמה לי זאת הא סגי בטעמא דכבתה זקוק לה והא אם יכבה א"צ להדליקה בשבת ולפמ"ש אתי שפיר דא"כ שמן שריפה מה איכא למימר וכמ"ש ודוק. והנה בהא דהקשו התוס' בקידושין דף ל"ד בשם הר"י איש ירושלים דלפ"ז אשה תהיה מותרת להדליק בשמן שריפה ביו"ט דאין עליה עשה דיו"ט ולא מצינו זאת ושאל אותי תלמידי המופלג כמר סענדר ש"ש ני' דהתוס' היו יכולין להקשות טפי דהיאך אמר ר"ע בפסחים דף ה' ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה והא יוכל להיות ע"י נשים דלא שייך בהו עשה דיו"ט. ולק"מ דא"כ גם עשה דתשביתו לא שייך בהו ובאמת גם בשריפת קדשים הקשה בפ"י שם דהא הו"ל גם כן מ"ע שהזמ"ג וכתב דלא הוה מ"ע שהז"ג וע"ש שהאריך ועכ"פ מהש"ס ליכא למפשט ודוק. והנה בסוגיא שם מבואר דקדש חמור מתרומה ע"ש דמסיק דהני נפישין או דכרת חמור ובאמת שצ"ב דהא כרת אינו חמור ממיתה ועיין בחבורי י"ש סי' רט"ו הארכתי בזה וגם עיין בפר"ד דרוש י"ט האריך בזה בשם הרד"ק והוא ביאר הדבר כיד ד' הטובה עליו דאם טהור אוכל תרומה חמור יותר מאוכל קדש לאחר שהותרה לכהנים ע"ש והוא האמת ואני מוסיף דגם בקדש שנטמא אם האוכל טהור אינו חייב כרת ואלו זר האוכל תרומה אף תרומה טמאה חייב מיתה כמבואר ברמב"ם פי"ט מסנהדרין ה"ב ועיין לח"מ שהאריך בזה ואני כתבתי במק"א דהמשנה דפרה פי"א גבי דבילה שנטמאת מבואר כהרמב"ם ומצי לאיירי בזר שאוכל תרומה טמאה דחייב מיתה ע"ש שכל המפרשים יצאו דחופים בזה ועכ"פ תרומה חמורה ולפ"ז יש לומר דלפי המסקנא דמסקינן דיליף מתתן לו ולא לאורו ממילא יש לומר דגם בקדש מותר להסיק תחת תבשילו ובאמת ברמב"ם פי"ח ופי"ט מפהמ"ק לא מצאתי כ"א האוכל מקדש שנטמא ולא הנהנה ובזה אתי שפיר מה ששאל אחד מהתלמידים במ"ש המעד"מ בחולין פרק ג"ה על דברת הרא"ש גבי חתיכה שנטמאת דאסורה בהנאה כתב המעד"מ היינו למוכרה לעכו"ם אבל להסיק תחת תבשילו מותר כמבואר בשבת דף כ"ה ושאל דהדבר תימה דזה דוקא בתרומה ולא בקדש ובאמת שכבר כתבתי בזה בתשובה אחת שזה תימה רבה דהמעיין בתוס' כאן בכל הסוגיא ימצא כן וגם בפסחים דף כ"ד מבואר כן והנחתי בצ"ע. ולחומר הנושא יש לומר דס"ל להמעד"מ דלפי המסקנא אם בתרומה התירו להסיק תחת תבשילו מכ"ש בקדשים שנטמאו ועדיין צ"ע דלא מצינו כן בשום מקום ועיין תוס' ביצה דף כ"ז ע"ב ד"ה ועל ובגוף כוונת רש"י שם דרחמנא אחשביה לשריפה דכתיב באש תשרף הי' נראה לפענ"ד דבר חדש דהנה הה"מ כתב הטעם דאמרינן מתוך בהבערה אף שאינו באוכל נפש משום דכתיב ביום השבת ומשמע דוקא בשבת ולא יו"ט והלח"מ נתקשה בזה דא"כ ל"ל כלל הטעם מצד מתוך ת"ל דלא נאסר כלל וכ"כ בזה בתשובה ואין הזמן גורם לעיין. וכעת נראה דהנה באמת חובל ומבעיר הוו מקלקלין ואפ"ה חייב כדאמר בשבת ק"ו ולפ"ז נראה לי ברור כיון דבאמת כל שא"צ כלל הו"ל מקלקל גמור וחידוש היא שחדשה תורה דבשבת אסור אף שהוא מקלקל גמור לכך ביו"ט מותר וא"כ אדרבא כל שאינו לצורך שרי טפי דהו"ל מקלקל גמור ולפ"ז כל שאצרכה תורה שריפה א"כ הו"ל צורך מצוה ואינו צורך הדיוט שוב מהראוי שתאסר ולכך אסור אפילו בשאר דברים שהרי חזינן דחידוש הוא שחדשה תורה שאין שורפין קדשים ביו"ט אף שכל הבערה שאינו צורך מותר ביו"ט טפי ואפ"ה שריפת קדשים אסור מה"ת מטעם דרחמנא אחשביה למלאכה והו"ל צורך גבוה ה"ה שאר דברים אסור ויש לי להוסיף לפמ"ש התוס' בשבת דכל שבא התיקון בעת הקלקול חשוב מתקן אף לר"י ולפי"ז לענין שריפת קדשים דהתורה רצתה שיהי' נשרף מן העולם א"כ בא התיקון בשעת הקלקול ולא חשוב מקלקל ולכך אסור לשרוף וא"כ ע"כ דהתורה רצתה שיתבער מן העולם א"כ חשוב מלאכה אף דאינו מבער באש ממש. ובזה יש ליישב קושית הפ"י בהא דאמר רבא ש"מ מדר"ע דאין ביעור חמץ אלא שריפה ופירש"י דאי ס"ל בכל דבר ישליכנו לים וכו' והקשה דהא התורה אחשבי' לשריפתו ואסור בכל דבר ולפמ"ש אתי שפיר דכל הטעם הוא דחזינן דהתורה אחשבה לשריפתו דאם לא כן מהראוי שיהיה מותר הבערה שלא לצורך דהתורה אמרה ביום השבת וביו"ט שרי דהו"ל מקלקל וע"כ דהתיקון בא בעת הקלקול ולפ"ז כל שס"ל לר"ע דלא אמרינן מתוך וא"כ אין הכרח דס"ל המיעוט דביום השבת וא"כ שוב אין הכרח דהתורה אחשבה לשריפתו וע"כ דאין ביעור חמץ אלא שריפה ואף דא"כ לא הוה ש"מ שלש עיין מג"א סי' תקי"ח ובחידושי הארכתי בזה עוד נראה לי כוונת רש"י דהתורה אחשבי' למלאכה דמגו דחשיב מלאכה לענין המצוה חשוב נמי מלאכה לענין השריפה דיו"ט וכעין דאמרו מגו דהוה דופן וכו' וגם בזה יש ליישב קושית הפ"י ואכ"מ. והנה בהא דהקשו התוס' על הא דאמר ר"ע דכתיב כל מלאכה לא תעשו ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה והקשו הא לאחר שיעשה גחלים ואפר יהי' מותר להנות אפ"ה כיון דמתחלת הבערתו א"י להנות אף שיהי' לו הנאה אח"כ אסור כמו נדונ"ד דאין קריבין אף שיש בהם מאכל הדיוט לבסוף והקשה אחד מהתלמידים דא"כ מה קאמר ש"מ מדר"ע דלית לי' מתוך ומה בכך הא באמת זה אוכל נפש הוא רק דדמי לנדונ"ד אף דהוא אוכל נפש לבסוף כיון דתחלה לא חזי הו"ל לכם ולא לגבוה וא"כ אף דלא אמרינן מתוך לשרי וגם דלא הוה מלאכה רק לאו הבא מכלל עשה דלכם ולא לגבוה אבל אינו מלאכה והשבתי דז"א דבאמת בחמץ לא שייך לכם ולא לגבוה והתוס' לא דמי לגמרי לנדונ"ד רק דמה שא"י להנות בתחלתו אינו מקרי אוכל נפש ולכך בנדונ"ד דבאמת גם לגבוה חשוב צורך קצת וגם לגבוה מקרי אוכל ועיין זבחים ס"פ שני ורק שהתורה אמרה לכם ולא לגבוה א"כ לא מקרי מלאכה רק לאו הבא מכלל עשה גרידא אבל בחמץ כל דהתורה אסרה בתחלת הבערתו שפיר חשיב מלאכה אף שלבסוף יהיה אוכל נפש בתחלת הבערתו היא מלאכה גמורה כנלפענ"ד ברור
12
י״געוד יש לי לומר דבאמת גוף קושית התוס' דגחלתו מותר ע"כ צ"ל משום דביעור חמץ הוא בשריפה וכל הנשרפין אפרן מותר ולכך מדמה התוס' לערלה ועיין מג"א סי' תמ"ה ולפ"ז נראה לפענ"ד דכל הטעם דנשרפין אפרן מותר משום דנעשית מצותו וזה דוקא כל שנעשה מצותו כהוגן ולא עבר כלל אבל כל שעשה עבירה לא שייך לומר דנעשה מצותו דהרי באמת הוה מצוה הבאה בעבירה ולא נעשה מצותו כהוגן ואם כן להס"ד של תוס' דכל דאחר כך גחלתו מותר מותר לכתחלה להבעיר ולא מקרי מלאכה כלל אם כן באמת יהיה גחלתו מותר דהרי נעשית מצותו אבל לפי מה שמסקו התוס' דבתחלת הבערתו אסור ודמי לנדונ"ד אם כן לא שייך לומר דנעשה מצותו דהא באמת אסור להנות בתחלתו ועשה מלאכה ושוב אף שאח"כ נעשה אפר אסור להנות דהא לא נעשית מצותו כהוגן וזה ברור ודוק. איברא דגוף הדבר דאפרו של חמץ מותר כיון דנעשה מצותו לכאורה צריך ביאור דע"כ לא שייך דנעשה מצותו רק בדבר שאין צריך לשרפו וכמו כל איסורי הנאה דמותר להשהות מה"ת וא"כ מה דהצריכה תורה השריפה היא מצוה בפ"ע שייך לומר דנעשה מצותו אבל בחמץ מה דהצריכה תורה שריפה הוא בשביל האיסור דהתורה צותה להשבית דאל"כ יעבור על ב"י וא"כ לא שייך לומר דנעשה מצותו כלל וצ"ל כיון דלענין האיסור סגי בפירור וזורה לרוח ומה שהצריכה תורה שריפה הוא דהוא גזירת הכתוב ולמדו מנותר דטעון שריפה א"כ כל שכבר נעשה מצותו אפרו מותר. ובזה נראה לפענ"ד הא דחדשו הגאונים האחרונים ש"ב בעל מקור חיים סי' תמ"ה וביתר ביאור הוא באבני מלואים ח"ב בתשובתיו סי' י"ט דבחמץ גם לרבנן דהוא מהנקברין כיון דעושה מצוה בהקבורה דהתורה צותה להשבית נקרא נעשה מצותו ולפמ"ש נהפוך הוא דאדרבא כיון דמה שמקבר אינו בשביל שהתורה רצתה שיעשה מצות קבורה רק בשביל שלא יעבור על ב"י א"כ לא מקרי נעשה מצותו דהא אינו עושה בשביל המצוה רק בשביל שלא יעבור על ב"י וז"ב לפענ"ד וז"ש פסחים כ"א מ"ד הואיל ואמר ר"י אין ביעור חמץ אלא שריפה בהדי דקשריף לתהני מיניה והיינו לר"י דוקא דהאיסור אף בפירור וזורה לרוח אבל לרבנן ל"ש דנעשה מצותו וכמ"ש ודו"ק והתוס' שפיר הקשו דאפרו וגחלתו מותר היינו לר"ע דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה ודו"ק היטב. ודרך אגב אומר במה דק"ל בהא דאמרו במנחות דף ס"ד חולה שאמדוהו לגרוגרת אחת ורצו עשרה ב"א והביאו פטורין אפילו בזאח"ז ומטעם דכלן למצוה נתכוונו וק"ל ת"ל דהא התוס' הקשו בפסחים מ"ז אי נימא הואיל בטלת כל מלאכת שבת דחזי לחולה ותירצו דחולה ל"ש וכאן דיש חולה לפנינו א"כ בלא"ה פטור דהא חזי לחולה וכן קשה לענין מה דמבעי' לי' בשתי גרוגרות בשתי עוקצין ושלש בעוקץ אחת אך נראה דהא עיקר הטעם משום הואיל דחזי לי' והרי אינו חזי לי' רק גרוגרת אחת ולא שייך הואיל וכמ"ש התוס' שם כעין זה ד"ה להעלות מיהו שם בשתים ושלש גרוגרות לא מיושב דכל דחזי לי' בודאי שייך הואיל וצ"ל דכיון דהואיל אסור מה"ת לכתחלה כמ"ש הר"ן והב"י סי' תקי"ב א"כ מבעיא לי' ובזה יש לי להאריך בשו"ת שאגת אריה סי' כ"ט בהלכות מילה מה שהאריך על דברת הרמ"א בתשובה לענין מוהלים בשבת ואכ"מ. ובגוף קושית הפ"י בפסחים ד"ה לענין אחשביה נראה לפענ"ד עפמ"ש התוס' בקידושין דף ל"ד דלכך נשים א"י לשרוף נותר ביו"ט אף דהוה מ"ע שהזמ"ג כיון דהלאו נוהג בהם גם העשה נגרר אחר הלאו לפי"ז כאן דמפרר וזורה לרוח אין שום מלאכה רק דעשה דתשביתו אחשבי' למלאכה א"כ עכ"פ בנשים דאינן מצוות על העשה שהזמ"ג עכ"פ לא נחשב למלאכה והיו יכולין הנשים לפרר ולזרור לרוח. עוד נראה לי דהנה צ"ב לפמ"ש המלמ"ל פ"א מנערה בתולה בשם הרשב"א דעשה דקום ועשה חשוב יותר משב וא"ת א"כ קשה למה לא יבא עשה דתשביתו וידחה ל"ת ועשה דיו"ט ואף דאין עשה דוחה ל"ת ועשה היינו משום דמה אולמא האי עשה מהאי עשה כמ"ש הנוב"י והרי עשה דתשביתו הוא בקום ועשה ועשה דיו"ט הוא בשב וא"ת ועשה דקום ועשה עדיף ועיין פ"י בק"א לכתובות גבי אי בעיא אמרה לא בעינא. והנראה דהנה שאני כל עשה דשוא"ת דאינו מצווה שיעשה כמו לאו הבא מכלל עשה אבל כאן דהרי המ"ע לעונג יו"ט הוא גם כן בקום ועשה דמצווה שינוח ויענג יו"ט והוא בקום ועשה וז"ב. ולפ"ז זהו כשהי' מלאכה כמו שריפה אבל מפרר וזורה לרוח דבאמת אינו מלאכה רק דהתורה אחשבה למלאכה עכ"פ העשה דלמען ינוח אינו דל"ש עונג יו"ט דבאמת אינו מלאכה וכעין שכתב הריטב"א ביבמות ד"ז לענין מחמר ושוב הי' עשה דתשביתו אלים טפי דהוא בקום ועשה ודו"ק
13
י״דוהנה בשנת תרי"ט בעש"ק יתרו היה אצלי תלמידי החריף מוה' גרשון קארציר ני' והראני דברי הפ"י בפסחים דף מ"ו בתוס' ד"ה עד שתאפה במאי שהקשו אמאי לא שרי לרשב"א לאפות חלה מטעם שהפת נאפית יפה וע"ז הקשה דלפי שיטתם דהוא מה"ת א"כ אינו מותר מכח דרשב"א וכתב דשייך הואיל וע"ז הקשה הנ"ל דהרי התוס' כתבו דאף דנימא דאסור לטלטלה מכל מקום יקשה דלא קרא לה שם אמאי אינו מותר ולמה צריך לטעמא דהואיל ולדברי הפ"י הא עיקר קושייתם הי' מטעם הואיל ולק"מ דע"כ לא צריך לטעמא דהואיל רק כל שקרא שם והו"ל חלה טמאה וא"כ אסור דהו"ל כת"ט מדאורייתא אסור אבל בלא קרא שם שוב א"צ לטעם דהואיל ומטעם דרשב"א דהפת נאפית יפה דהא אין איסור מן התורה דבחולין מותר מטעם שהפת נאפית יפה וז"פ ודברי הפ"י נכונים ודו"ק. והנה במ"ש למעלה בדברי התוס' במנחות דף מ"ו ע"ב מ"ש דמנותר לא יליף מדמסיק צורת הקרבתן ולא ביארו למה לא יליף ובשנת כת"ר א' להגבלה עיינתי בזה והנה גם דברי הרמב"ם הוא כן דדוקא נותר אין שורפין בלילה ולא שאר קדשים והנוב"י נדחק להעמיד דברי הרמב"ם ובאמת שמקורו מפורש מכאן דמסיק צורת הקרבתן אבל באמת אין ראיה משם עפ"י דברי התוס' ביבמות דף ע"ב ע"ב ד"ה שלא שכתבו דכל דאי אפשר לשרפו ביו"ט אחר יו"ט זמנו ולפ"ז אחר דפריך כיון דמצותן בכך לשרפינהו ומשני משום גזירה וכיון דמה"ת יכול לשרוף ביו"ט שוב לאחר יו"ט תיכף יכול לשרפו ובזה מיושב היטב קושית התוס' דלהס"ד לא מצי לומר לשרפינהו בלילה דאין שורפין קדשים בלילה וכל דאי אפשר לשרפו ביו"ט לאחר יו"ט זמנו אבל לאחר דפריך הש"ס כיון דמצותן בכך לשרפינהו שוב שפיר יכול לשרפו בלילה ודו"ק היטב ועיין פ"י בקידושין דף ל"ג. והנה בהא דאמרו בסוגיא גזירה שמא יזדמנו לו כבשים לאחר מכאן קשה לי דאם נימא דבעי ביקור ד' ימים א"כ איך יוכל להזדמן הא צריך ביקור ומזה ראיה למ"ש בתשובה דל"צ ביקור לרבנן דבן בג בג והארכתי בזה ולפענ"ד מכאן ראיה ברורה לזה ודו"ק:
14