שואל ומשיב מהדורא רביעאה ג׳:ס״בShoel uMeshiv Mahadura IV 3:62
א׳בענין ריחא מלתא.
1
ב׳הנה שיטת הרי"ף דמה דאמר רב ריחא מלתא היא משום דלשיטתו אזיל דמב"מ במשהו וריחא הוה משהו ע"ש ולכאורה צ"ב דהא גם לדידן דמב"מ בששים הא ריח הוא נרגש והרי כל שמרגיש הטעם היותר מששים ג"כ אסור דחיך אוכל יטעם ועיין ט"ז סי' צ"ח סקי"א וא"כ גם ריח הרי מרגיש הריח ולמה לא יאסור. אמנם אחר העיון נראה דבאמת אטו כתיב ריח בתורה והתורה לא אזהרה רק בלשון אכילה ואכילה היא בטעם ומנ"ל ריחא וזה ענין דס"ל ללוי ריחא לאו מלתא היא כלל אמנם רב ס"ל כיון דמב"מ במשהו אף שאינו טועם שום איסור אפ"ה אסרה התורה במב"מ לפי שאחד מחזק את חבירו וה"ה כאן כל שיש ריח אף שאין בכשיעור טעם מ"מ הרי נרגש ואף משהו אסור וא"ל דמידי ריחא כתיב דז"א דהרי גם במב"מ אין בו טעם ואפ"ה אסור וה"ה בריח וז"ב. ובזה מיושב מה שהקשו על הרי"ף דהא דוקא מב"מ במשהו ולא בשא"מ וריחא אסור אף בשא"מ ועיין בהגהת הד"ת על הרי"ף ולפמ"ש אתי שפיר דכל דחזינן דאף בליכא טעם אסרה תורה במב"מ שוב בריח דמרגיש הריח אסור אף בא"מ וכמ"ש וז"ב.
2
ג׳ובזה מיושב היטב מ"ש הר"ן בנדרים נ"ב דמה דאסר רבא לאכול דגים שצלאו עם בשר לאכול בכותח משום דהוה דשיל"מ וע"ז הקשה החריף מוה' שמחה באב"ד מסקאהל דא"כ למה אמרו שם דאף במלחא אסור משום סכנה והלא ל"ש דבר שיל"מ וריח אינו רק משהו ומזה ראיה להט"ז סי' קט"ז דסכנה ל"מ לששים ולפמ"ש א"ש דבאמת בשאר סכנה כל שאין בו טעם הרי נתבטל הסכנה וכמ"ש בנקה"כ אבל ריח דמרגיש הריח שוב לא נתבטל הסכנה דהרי מריח בו וא"כ שוב אסור וז"ב כשמש. שוב ראיתי בישועת יעקב יו"ד סי' קט"ז שגם הוא הקשה כעין זה ולפמ"ש א"ש. ומה שהקשה החריף הנ"ל בהא דאמרו בחולין דף צ"ז כלכית באלפס הוה ופירש"י שקץ דגים קטנים והקשה דלהט"ז למה אמר לטעמיה קפילא והא אף משהו אסור ולפמ"ש א"ש דבאמת בנקה"כ חלק וכתב דכל שנתבטל הטעם שוב אזדא ליה הסכנה וצ"ל דסברת הט"ז היא כך דאטו ברור הדבר דבששים אזל הטעם רק דעפ"י רוב בששים אינו נרגש הטעם וגם דיוכל להיות שלא נתפשט הטעם כ"כ ונשאר עוד ורק דממנ"פ מותר אם נתפשט הטעם בטל ואם לא נתפשט הרי בטל ברוב וזה באיסור אבל בסכנה דל"מ ביטול ברוב יש לחוש שלא נתפשט ויש עדן סכנה וכ"כ בגליון הש"ע שם דהכמות צריך להיות בטל ברוב ובסכנה ל"מ רוב והארכתי בזה בתשובה ולפ"ז שם אמר דלטעמי' קפילא ארמאה וקפילא א"צ ששים רק שהוא מבחין שאין בו טעם כלל וכמבואר בטור יו"ד סי' צ"ח ואם כן שוב מועיל אף לענין סכנה וז"ב כשמש ודוק. והנה זה רבות בשנים הקשיתי על הרי"ף מהא דאמרו בשבת דף ס"ב דריחא לית בי' ממשא כלל הרי מבואר דאף משהו לית ביה ואחר כמה שנים ראיתי בבשמים ראש סי' קפ"א שהקשה כן וכעת נראה דלק"מ דש"ה דלענין הוצאה מה שקולט הריח ל"ש ביה הוצאה מידי דהוה מי שהוציא שלא כדרך המוציאין דהרי אינו מוציא כלל דקליטת הריח לית בו ממש ואינו ענין לענין משהו של איסור וז"ב כשמש ודוק שוב ראיתי בשעה"מ פי"א ממ"א שהרגיש גם כן בקושיתי הלא מראש יעו"ש
3
ד׳והנה בש"ק תצוה תרכ"ה הגיעני מכתב מהחריף מוה' טובי' יחיאל ווייסבורג מליסקא הביא דברי השעה"מ פי"א ממ"א שחידש דכל דאיתא לריחא בעינא אסור משום דח"ש אסור מן התורה וע"ז הקשה מר"ל דס"ל חצי שיעור מותר מן התורה ואפ"ה אמר בפת חמה כ"ע מודו דריחא מלתא ולפענ"ד לק"מ דשם בריח הנרגש הוה כמו דאמרו בירושלמי פ"ו מתרומות מודה ר"ל באיסורי הנאה והיינו דמ"מ נהנה אף דהוא ח"ש וה"ה בריח מ"מ הוא מרגיש ניהו דהוה ח"ש מ"מ מרגיש האיסור כ"ש ושאני שאר ח"ש דכל שאינו כזית אינו טועם טעם איסור ואינו מרגיש אבל ריח דאוסר בכ"ש שנרגש והרי מרגיש האיסור ואסור אף לר"ל. ובזה מיושב מה שהקשה מהריב"ל סי' רפ"ח דכתב דבטעימה ל"ש חזי לאצטרופי ולפמ"ש שאני ריחא דנרגש האיסור בעיניה וז"ב ופשוט. והנה בשנת תרכ"ז מצאתי בתוס' רי"ד שנדפס מחדש בע"ז ס"ו כתב דבבשמים שריח חזק הוא אף לוי מודה דריחא מלתא היא ע"ש ובשבת ס"ב הנ"ל מבואר דאף בבשמים ריחא ל"מ ולפמ"ש ליישב דברי הרי"ף א"ש ג"ז אבל באמת פשטת לשון הש"ס אינו מורה כן וצ"ע. והנה בדברי הרי"ף נראה לי כעת דבר חדש דהנה הטעם דס"ל לר"י דמב"מ במשהו נראה לפענ"ד דהנה באמת כל דבר דבטל בששים בא"מ לכאורה צ"ב כיון דמ"מ משהו מיהא איכא והרי ח"ש אסור אך זה אינו דבתערובות ל"ש ח"ש כמ"ש המהרש"א בפסחים דף מ"ד ועיין כו"פ סי' ק"ט ולפי זה במב"מ דלא נקרא תערובות דהרי לא נתבטל דהא הוא מב"מ ואדרבא אחד מחזק את חבירו הו"ל כאלו הוא בעין וח"ש אסור מן התורה וז"ב ולפי זה דברי הרי"ף נכונים דריח ל"ה תערובות דהא היא בפ"ע רק שנותן ריח בזה אבל הא"מ אינו מבטל והו"ל כאילו הוא בעין והו"ל כמו מב"מ לרב דאסור דהוה ח"ש וה"ה בזה ואם כן לכך גם בא"מ אסור לרב דכשם דמב"מ אסור במשהו דהו"ל ח"ש בעין וה"ה בריח דהוה בעין ומיושב כל הקושיות על הרי"ף. והנה מה שהקשיתי ומצאתי בבשמים ראש שהקשה משבת דף ס"ב וכ"כ בזה כעת נ"ל בפשיטות דכלי שיקלט ריח קשה לקלוט וכמו דקי"ל לענין כלי שאינו בלוע מאיסור כמ"ש הט"ז סי' ק"ה סקט"ז וה"ה כאן ועיין סי' ק"ח בש"ך סקי"ב ודוק ובגוף הקושיא הנה לפמ"ש דריחא מתורת משהו הוא וכתבתי דהוה כמו ח"ש בעין הנה לפענ"ד שם אדרבא על ידי דנחשבי' לח"ש והי' כלי טפל להבשר ויהיה פטור על ידי זה זה ודאי לא אמרינן כנ"ל וצ"ע בזה. והנה במ"ש למעלה קושיא על השעה"מ שכתב דאסור ריחא משום דהוה ח"ש והקשה דאם כן לר"ל דאמר דח"ש מותר היאך אוסר ריחא וכתבתי דהוה כאיסור הנאה דאמרו בירושלמי דמודה ר"ל ולכאורה מה זה דמיון דהנאה עכ"פ במשהו נהנה אבל ריחא מנ"ל דיהיה אסור לר"ל. אך נראה דהנה גוף דברי הירושלמי דאמר דמודה ר"ל באיסורי הנאה צ"ב וצ"ל דכיון דכל א"ה דאסור ואינו לוקה מבואר בהה"מ דהוא כח"ש כמ"ש בפ"ח ממאכלות אסורות הט"ז ועיין מלמ"ל פ"ד מיסודי התורה ולפי זה כיון דלא משכחת לה שיעור א"כ לא משכחת לר"ל דיהיה אסור בהנאה דתמיד הוא ח"ש וע"כ מודה ר"ל בא"ה וז"ב ופשוט ולפי זה ריח דלא משכחת לה רק בח"ש לכך ר"ל מודה דאסור וז"ב. איברא דבשו"ת מוהר"ם מינץ סי"ט כתב דכל שאין בדמו כזית ל"ש ח"ש דל"ש חזי לאצטרופי אם כן מבואר להיפך ממ"ש. ולכאורה רציתי לומר דזה לר"י דס"ל ח"ש אסור משום חזי לאצטרופי אם כן כל דל"ש חזי לאצטרופי יהיה מותר אבל לר"ל דס"ל ח"ש מותר רק דבהנאה ע"כ מוכרח לומר שאסור בזה אדרבא כל שא"א בשיעור שלם ע"כ מודה ר"ל ולפי זה יהיה קולא לר"י יותר מר"ל וזה לא שמענו מיהו כבר השגתי על שו"ת ר"מ מינץ בקונטרס תורת משה על ספרו אור מים חיים כלל צ"א דין ב' עכ"פ מ"ש לר"ל ודאי נכון. והנה האחרונים פלפלו לרב דס"ל ריחא מלתא אם הוא מן התורה או מדרבנן ולפענ"ד נראה דאינו רק מדרבנן דהנה במ"ש הרי"ף דמלתא דרב בריחא הוא משום דס"ל מב"מ במשהו והנה הריטב"א בחידושיו לע"ז דף ע"ג הקשה דלימא דרב ושמואל דס"ל מב"מ במשהו וכר' יהודה אמרו לשמעתי' וכתב דר"י ס"ל דמה"ת מב"מ לא בטל והוא ס"ל מדרבנן מב"מ לא בטל ע"ש ואם כן מבואר דרב דאוסר לשיטת הרי"ף אינו רק דרבנן ודוק. וראיתי בישועת יעקב לדו"ז הגאון ז"ל ביו"ד סי' ק"ח שהקשה אם נימא דאינו רק דרבנן מה פריך הש"ס בפסחים לרב דא"ל ריחא מלתא דמאי איריא מפני תערובות גופים ת"ל מפני תערובת טעמים והקשה דנימא דבקדשים אוקמא אדין תורה כדאשכחן בכלי מקדש שכתבו בתוס' חולין דף קי"ב דאוקמא אד"ת ה"ה בזה ע"ש ולפענ"ד נראה דלפמ"ש הרמב"ן בע"ז דף ס"ז והר"ן פגה"נ דלכך פת שאפאה עם הצלי אסור משום ריחא טפי משאר ריחא משום דכל אחד בפני עצמו שרי יש להחמיר ביותר משאר איסורים ולפי זה בפסח דעיקר האיסור משום דנאכל שלא למנויו ואם כן כל אחד בפני עצמה שרי בודאי יש להחמיר יותר משאר איסורים. איברא דקשה לפי זה גם ללוי דמתיר בשאר איסורים ריחא אבל בפסח מהראוי לאסור ואם כן גם לדידיה קשה ל"ל מפני תערובות גופים ת"ל מפני תערובות טעמים ולכאורה רציתי לומר דהכא ל"ש דלא בדילי דכיון דאינו נאכל רק למנויו הרי אדרבא דבר שבמנין הוא ול"ש לא בדילי ושאני בשר בחלב דלא בדילי אינשי שכל אחד בפני עצמו שרי לא בדילי אינשי מיניה אבל כאן אדרבא בדילי בשביל האיסור דנאכל שלא למנויו. אמנם י"ל כיון דלא ניכר איזה של החבורה הזאת ואיזו של חבורה זאת מהראוי להחמיר. אך לפי זה קשה בהא דאמרו אפילו גדי וטלה דניכר הגופין ושוב בדילי אינשי מיניה ושוב ריחא לאו מלתא.
4
ה׳אך למה דמסיק דגם בגדי וטלה שייך מפני תערובת גופים שוב לא בדילי אינשי מיניה ול"ש ריחא ולפי זה שפיר מקשה ללוי מסיפא דאפילו גדי וטלה ושם ליכא חשש ריחא דהא בדילי אבל לרב מקשה שפיר דהרי אמר אפילו גדי וטלה וע"כ מפני חשש גופים וכיון דלרב אפילו במקום דבדילי גם כן אסור שפיר מקשה על רב דוקא ודוק היטב. והנה בהא דאמר רבא ראיה מכאן הקשו בתוס' דלמא טעמו של אביי משום דנהנה ושאני תרומה דשריא לישראל בהנאה שאינה של כילוי דמיירי שלא הסיקו ישראל אלא הכהן וכוונתם דמה מייתי רבא ראי' דלמא מיירי שלא הסיקו ישראל ואין כאן הנאה של כילוי ולכך מותר אמנם המהר"ם הקשה דאכתי מנ"ל לרבא דאביי לא אסר משום הנאה ושאני תרומה דהנאה שאינה של כילוי מותר והנראה בזה דהנה התוס' כתבו בד"ה רבא דאביי מצי סבר כלוי ואף דריחא לאו מלתא היא היינו דוקא שם דאינו אוכל רק את ההיתר והריח של איסור נכנס בתוך ההיתר ואביי לא אסר רק בנהנה מן גוף האיסור ומריח היין בעצמו והקשה המהר"ם דאם כן מאי פריך מכיון דאוכל הפת של היתר רק דהריח נכנס לתוכו ומה שתירץ דכאן חשוב גם כן כגופו של איסור הוא דחוק ותמוה דמנ"ל זאת והנראה בזה דהנה בטעמו של התוס' שכתבו דאביי ס"ל כלוי ומחלק בין מריח באיסור עצמו ונהנה מה שאין כן התם נראה לפענ"ד דהוא כסברת הרי"ף דס"ל דריחא רק משהו ורב לשיטתו דס"ל מב"מ במשהו וריח אסור אף בא"מ מטעם משהו ולפי זה בשלמא י"נ דהוא במשהו ולכך אסור הריח דעכ"פ נהנה מגוף הריח של איסור ועכ"פ משהו יש כאן אבל בהך דלוי דאינו אסור במשהו לא אכפת לן מה שמעורב משהו. ולפי זה אני אומר דבר חדש דהנה בפת שאפאה עם הצלי דעת הרי"ף לאסור משום דהו"ל דשיל"מ דיכול לאכול עם בשר ולכך אסור לאכול בכותח והקשו עליו מהך דאמרו ביבמות והא דרב אשי בדותא היא דאי לישראל אסור ולכהן משרי שרי וכתב הר"ן בנדרים דף נ"ב דש"ה דאינו בדין שלישראל יהיה נאסר בשביל דלכהן מותר ע"ש ולפי זה נראה לי דבכמון יקשה גם כן הא הוה דשיל"מ לכהן וא"ל דלמה יאסר הישראל בשביל הכהן דהרי הכהן הסיק התנור ולמה יהנה הישראל וש"ה בהך דר"א דנתערב ונימוח ואם כן למה יאסר לישראל והא לדידיה לא הוה דשיל"מ אבל כאן דהכהן הסיק ואם כן מהראוי שיהיה הכהן אוכלו ולא הישראל ושפיר מקרי דשיל"מ וכיון דלא מקרי דשיל"מ שוב אסור ריח אף דאינו אוכל גוף האיסור משום דבמשהו גם ריח אסור ושפיר מקשה על אביי ומיושב שני קושיות של המהר"ם וגם קושית התוס' בעצמו ובאמת מהתוס' ד"ה רבא משמע דמפרשי בשביל הנאה כמ"ש בהדיא ולא משום שותה דאם כן לא א"ש חלוקם שחלקו לאביי ולא מצי סבר כלוי ועכ"פ שפיר מביא רבא ראיה דריחא לאו מלתא ואף לרב כמ"ש התוס' לחלק ועיין מהרש"א ומוהר"ם ובזה אני אומר דמה שמשני אביי שאני התם דמקלי איסורא ולכאורה תמוה דמה בכך דמקלא איסורא סוף סוף נהנה מהריח ולענין ריח מה מועיל דמקלי איסורא אך לפמ"ש א"ש דהנה כל הקושיא דהו"ל דשיל"מ וריח הוה משהו וכמ"ש ולפי זה הרי אמרו בביצה דף ד' ולרב אשי דאמר דבר שיל"מ לא בטל הנ"מ היכא דאיתא לאיסורא בעיניה אבל הכא מקלי קלי איסורא ולפי זה כיון דבמקלי ל"ש דשיל"מ ושוב ל"ק מכמון דהנאה שאינה של כילוי מותר בתרומה ודבר שיש לו מתירין לא הוה כיון דמקלי קלי לאיסור ודוק היטב כי הוא חריף ועש"ך סקי"ב ופר"ח ס"ק ח' וסקי"א ולפמ"ש י"ל דמקלי קלי אין מעלה כלל לריח דהריח מ"מ מרגיש אף שמקלי קלי וכשיטת או"ה ואף לרבא אסור ושאני הכא דגוף האיסור לא מקרי דבר שיל"מ כל דמקלי קלי ושוב הנאה שאינה של כילוי שרי ועיין בתוס' ע"ז דף מ"ב ד"ה אלא שכתבו דבת תיהא אף דהוה כעין יי"נ ויש לאסור מ"מ בבת תיהא ליכא הנאה כי אדרבא חוזק היין נכנס בחוטמו ומזיקו וטעם האוסר לאו משום הנאה אלא משום דחשוב לי' כשותה ע"ש והוא כמ"ש בדף ס"ו ד"ה אביי אבל בד"ה רבא לא משמע כן רק משום דנהנה. והנה הבאתי לעיל דברי התוס' רי"ד שכתב דבבשמים שריח חזק הוא הוה ריחא מלתא ובזה יש ליישב קושית התוס' ד"ה אלא אך כבר כתבתי לעיל דבשבת דף ס"ב לא משמע כן אך לפמ"ש למעלה דשאני הוצאה דמ"מ אינו מוציא כדרך המוציאין א"ש ודוק
5
ו׳והנה בהך דפת שאפאה עם הצלי דאסור לאכלה בכותח שנדחקו הרי"ף והקדמונים דהא ריחא לאו מלתא היא אמר אלי החריף מהר"מ מיזיש נ"י די"ל לפמ"ש התוס' בע"ז דף י"ב ד"ה אלא בורד והדס שהקשו דהא בבת תיהא אמרינן דריחא לאו מלתא הוא וכתבו דשאני וורד והדס דעיקרא לריחא קיימא ואף אם לאו לריחא קיימא מ"מ בע"ז אף שלכד"ה אסור משום דלא כתיב אכילה וה"ה בב"ח דאף שלכד"ה אסור ולוקה משום דלא כתוב בהו אכילה א"כ גם ריחא מלתא היא עכ"ד. ואני אמרתי בזה דהא דבב"ח אף שלכד"ה אסור דוקא כל שכבר נעשה בב"ח אבל כאן בעת שאפאה עם הצלי לא הי' בב"ח והריח לאו מלתא אז א"כ אח"כ כשרוצה לאכול עם כותח למה יאסר וז"פ וברור. והנה עוד רצה לחדש בהא דאמרו לר"י דח"ש אסור משום דחזי לאצטרופי אין הפירוש שיחזור ויאכל עוד ח"ש רק דלפי מה דאמרו בחולין ק"ג דר"י אמר אכל חצי זית והקיאו וחזר ואכלו חייב דהרי נהנה גרונו בכזית א"כ משכחת לה דיהיה שיעור שיאכל ויקיא ויחזור ויאכל עד שיהנה גרונו בכזית וע"ז רצה לחדש דביוה"כ דבעי ככותבת שתתיישב דעתו א"כ ל"ש חזי לאצטרופי דשם בעינן שיהנו מעיו בככותבת וזה לא אפשר דאף שיחזור ויקיא עכ"פ לא יהיה רק חצי שיעור ובזה רצה ליישב קושית התוס' ביומא דף פ"א שהקשו למה אצטריך קרא דכל חלב הא שייך משום חזי לאצטרופי ולפמ"ש נ"מ לענין יוה"כ. והנה אמרתי לו דהא כל חלב מרבה קרא ח"ש ובחלב די כזית ולמה לי קרא וגם גוף הדברים שיכול לחזור ולאכול אחר שיקיא מה יעשה בח"ש דגזל דגם זה אסור משום ח"ש דחזי לאצטרופי וכמ"ש הסמ"ע סי' שמ"ח בשם הה"מ וגם בהנאה שכתב הה"מ פ"ח מאיסורי מאכלות דהוא מכח ח"ש דשם ל"ש זאת:
6