שואל ומשיב מהדורא רביעאה ג׳:ע״אShoel uMeshiv Mahadura IV 3:71
א׳הרמב"ם פ"ג ממלוה ה"א כתב דאלמנה בין ענייה בין עשירה בין בשעת הלואה בין שלא בשעת הלואה וכו' וכלם תמהו עליו דמנ"ל גם בשעת הלואה. ולפענ"ד דק"ל קושית התוס' דאמאי לא פריך לשמואל מהמשנה דאין ממשכנין הא אחרים ממשכנין ולשיטת הרמב"ם ל"ק די"ל דמיירי בשעת הלואה ולכך דוקא אלמנה אין ממשכנין אבל אחרים ממשכנין בשעת הלואה וא"כ לא קשה. איברא דלפ"ז מה מקשה ר"י מלא תחבול בגד אלמנה הא של אחרים תחבול דלמא קאי בשעת הלואה. אמנם ז"א דהרי הקרא קאי סתמא ואף שלא בשעת הלואה וא"כ משמע הא אחרים תחבול אף שלא בשעת הלואה וא"כ גם מהמשנה שפיר מקשה דלמה לא פריך מהמשנה וא"כ עדיין קשה קושית התוס' דלמה לא פריך מהמשנה.
1
ב׳אמנם נראה דהנה הגד"ת שער א' ח"ד הקשה לשיטת הרמב"ם דמחזיר מיד אם כן מה פריך רב יוסף על שמואל מבגד אלמנה דלמא אתי קרא דמחזיר מיד דבאחרים א"צ להחזיר מיד רק הכר בלילה והכסת ביום והניח בקושיא.
2
ג׳אמנם נראה דרב יוסף פריך מר"ש דאמר עניה אין ממשכנין אותה שאתה חייב להחזיר לה ואתה משיאה ש"ר בשכנותיה ופירש"י שאתה יוצא ונכנס אצלה ערבית ושחרית ואם כן לר"ש ע"כ שאינו מחזיר תיכף ושפיר מקשה וז"פ. ולפי זה מיושב היטב קושית התוס' דמהמשנה ל"ק דבמשנה קתני בין עניה בין עשירה ואם כן יש לומר דשם מחזיר מיד ודוק. איברא דלפי זה צריך להבין פירוש המשנה להרמב"ם שכתב על המשנה שאסור למשכן אותה שאז חשד כשתתעכב אצל הממשכן אותה וכו' ולפיכך השוה בדבר העניה והעשירה והרי לשיטתו מחזיר מיד ואם כן ל"ש החשד כלל וצ"ל דזה דוקא לרבא דס"ל אי עביד לא מהני ולכך צריך להחזיר מיד כמ"ש הריב"ש סי' תפ"ח אבל לאביי א"צ להחזיר מיד ואם כן בפירוש המשנה פירש אליבא דאביי. ובזה יש ליישב קושית הגד"ת דלהרמב"ם הרי י"ל דר' יהודה דריש טעמא דקרא ורק משום לא פלוג אסר. ולפמ"ש א"ש דזה דוקא אליבא דאביי אבל לפי מה דקיי"ל כרבא ל"ש טעם דחשד כלל ואם כן ע"כ דלא דריש טעמא דקרא כלל. איברא דלפי זה מהיכן דייק הש"ס דר"י לא דריש טעמא דקרא ודלמא בעלמא דריש טעמא דקרא רק דהכא ל"ש טעמא דקרא כלל. אמנם הש"ס שפיר מקשה דאם דריש טעמא דקרא מנ"ל באמת לר"י דגם עשירה אין ממשכנין ודלמא דוקא ענייה ומטעמא דר"ש וכאביי דאי עביד מהני וע"כ דר"י לא דריש טעמא דקרא בעלמא ושפיר מקשה.
3
ד׳ובזה מיושב היטב דברי רבינו דכתב אלמנה בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה ותמה הלח"מ דכאן פסק רבינו כר"י דלא דריש טעמא דקרא ואילו בשאר מקומות פסק דדרשינן טעמא דקרא ולפמ"ש א"ש דלפי האמת דרבינו פסק כרבא אם כן ל"ש כאן טעמא דקרא כלל וכמ"ש ודוק היטב. ומה שהקשה הלח"מ דמנ"ל לרבינו לחלק בין הפרקים דהשב תשיב הוה לאו הניתק לעשה ולא תחבול בגד אלמנה צריך להחזיר מיד והא משמע בב"מ דף ל"א דעל כלהו קאי העשה דהשב תשיב. ולפמ"ש א"ש דרבינו דייק מזה דהרי רבינו פסק דדרשינן טעמא דקרא וא"כ אי נימא דא"צ להחזיר מיד אם כן נדרש טעמא דקרא כר"ש ומנ"ל דבעשירה אין ממשכנין וע"כ דכאן ל"ש טעמא דקרא כלל ובלא"ה נראה כיון דאלמנה חס עלי' קרא משום צערא וכמ"ש הסמ"ע סי' צ"ז ועיין ש"ך וט"ז שם דגם בבתולה הוא כן ואם כן אף שיחזור בלילה וכדומה יש לה צער וע"כ חייבה התורה להחזיר לה מיד ודוק כנלפענ"ד. והנה לפמ"ש הרמ"ה בטור וש"ע סי' צ"ז דכי אמר רב הונא דשליח אסור לכנס לביתו דוקא כי יש לו לאשתלומי באנפא אחרינא אבל כל דליכא לאשתלומי באנפא אחרינא מותר לילך אם כן הי' נראה להיפך דעשירה הוא דאסור למשכנה ללכת לביתה אבל עניה דליכא לאשתלומי מותר ללכת לביתה. אמנם ז"א דלר"י דלא דריש טעמא דקרא אם כן הפסוק כולל סתמא ואם כן בין ענייה ובין עשירה אסור ולר"ש דדריש טעמא דקרא אם כן דוקא ענייה דמשיאה שם רע בשכנותיה ועשירה מותר ועכ"פ קושית התוס' דלמה לא מקשה מהמשנה ל"ק די"ל דהקרא אתי אף שאין לה להשתלם ממקום אחר אפ"ה אסור לשליח ב"ד לכנס לביתה וכמו בעשירה והכתוב לא חילק הא באחר ממשכנין כגון דליכא לאשתלומי אבל לר"ש קשה ולכך מקשה מהברייתא ודוק. והנה התוס' דף קט"ו ד"ה וחייב הקשו דמשמע דבחובל רכב ורחיים לוקה שתים והאמר אביי זיל אהדר והיינו משום דהוה ניתק לעשה דא"ל משום כ"מ דא"ר ל"ת דהא אביי אית לי' דמהני ולכאורה ל"ק דשאני משכון דאלמנה וכל משכון שלא ברשות דשפיר הוה לאו הניתק לעשה דכל שמחזיר הכר בלילה והכסת ביום שפיר מתקן הלאו דעיקר הלאו הי' בשביל שהוא שמלתו לעורו במה ישכב וכל שמחזיר לו הרי קיים העשה ותיקן הלאו אבל רחיים ורכב דמבטל לי' ממלאכת אוכל נפש ואם כן גם שיחזור אח"כ אם לא יחזור תיכף הרי חבל אוכל נפש שהיה יכול לעשות אוכל נפש ולא תיקן הלאו לגמרי דניהו דמתקן על להבא הרי לא תיקן על מה שעבר וחבל ואם כן שפיר א"ל אביי זיל אהדר כדי שיעשה תיכף אוכל נפש ואפ"ה לקי על מה שביטל כבר. ולכאורה רציתי לומר כיון דאם יחזור אח"כ יהי' מקום דמתקן הלאו על מה שחבל ועל מה שלא החזיר זה הוה לאו שאב"מ דבעת שחבל היה יכול לתקן אם יחזיר תיכף ואם כן על החבלה אינו לוקה ומה שלא החזיר אינו רק לאו שאב"מ ולא לקי.
4
ה׳אבל ז"א לפמ"ש המלמ"ל פ"ג מביאת המקדש דכל שהי' תחלתו באיסור אף מה שאינו עושה בידים מ"מ נחשב תחלתו באיסור וגם מה שלא השיב נחשב למעשה ושפיר לקי וז"ב כשמש. אמנם אחר העיון יש לדון ע"ז דאף אם נימא כמ"ש המלמ"ל דכל שהיה המעשה באיסור אף השהי' אח"כ שאין בו מעשה חשוב כמעשה זה דוקא בלבישת כלאים או טמא שנכנס למקדש דאין שום היתר לעשות אבל בחבל באמת הא מגיע לו ממון וחובל כדי להציל ממונו רק שהתורה חסה על הנחבל מצד רחמנות שלא לחבול אוכל נפש אם כן זה לא נחשב כעושה איסור וכל שמחזיר תיכף לא התחיל האיסור ושוב הוה לאו שאב"מ. הן אמת דהמלמ"ל מצדד שם דגם אם עשה בהיתר כל שהי' בתחלתו ע"י מעשה נחשב למעשה אבל זה לא ברור ע"ש. אמנם לפענ"ד מ"מ מיושב קושית התוס' דניהו דהוה לאו שאב"מ אבל מ"מ הב"ד כופין שיחזיר דניהו דאינו לוקה אבל אכתי עובר בלאו מה שאינו מחזיר ומבטל ממלאכת אוכל נפש ושפיר אמר לו אביי זיל אהדר דניהו דהוה לאו הניתק לעשה אבל מ"מ עובר בלאו כל שלא החזיר והב"ד יכולין לכופו שיחזור ולוקה הוא כל שנשרף שא"א לקיים עוד העשה ול"ד למשכן אלמנה או משכנו שלא ברשות דשם אין בידינו לכופו שיחזיר כל שמחזיר בלילה וכל שיכול להחזיר מקרי ניתק לעשה עד שנשרף או נאבד אבל בחובל רחיים ורכב כל שאינו מחזיר נוכל לכופו דאף שיכול לקיים מ"מ זה שביטל אין בידינו שנקיים וז"ב כשמש. ואם כנים אנחנו בזה נוכל לבאר דברי רבינו הרמב"ם ז"ל להציל מהרבה קושיות שעורר עליו בגד"ת חלק ה' שהקשה שהרמב"ם שינה לשונו במ"ש גבי חובל ואם חבל מחזיר בע"כ ואם נאבד או נשרף לוקה ולא כתב כמ"ש לענין משכן דאינו לוקה ואמאי לא כתב כאן דאינו לוקה ומחזיר בע"כ. ועוד הקשה דאמאי מחזיר בע"כ וע"כ משום דאי עביד לא מהני והרי אם ניתק לעשה ע"כ דמהני דאל"כ ל"ש דניתק לעשה. ולפמ"ש א"ש דבאמת שאני ממשכן דשם הוה ניתק לעשה גמור דכל שיכול להחזיר אינו עובר כלל ויכול לתקן הלאו אבל כאן כל דאינו מחזיר תיכף הרי איכא לאו שאב"מ ועובר על לשעבר ול"ש תיקון וניהו דא"י ללקות דהא הכתוב נתקו לעשה אבל מ"מ עובר על לאו אף שאב"מ ושפיר כתב דמחזיר בע"כ.
5
ו׳ובזה מיושב היטב מ"ש התוס' בדף קט"ו דלא אשכחן דנתקן לעשה כדאשכחן גבי השבת העבוט והקשה הוא דאשתמיטתי' האי דאם חבל תחבול ודרשו אפילו שלא ברשות ולפמ"ש כוונת התוס' דניהו דניתקו לעשה היינו לענין שלא ילקה עד שנאבד או נשרף אבל מ"מ לא דמי להשבת העבוט דשם נתקו הכתוב לעשה וליכא איסורא דלאו כלל וכאן הוה לאו שאב"מ. ומה שהקשה עוד דאם הטעם דמחזיר בע"כ הוא משום דכ"מ דא"ר ל"ת אם כן לא נתקו לעשה כלל והי' לו לעבור מיד כשחבל וילקה תיכף כשחבל. ולפמ"ש א"ש דמה שחבל באמת הוא ניתק לעשה ואינו לוקה כ"ז שיכול להשיב ואיתא בעינא אבל מ"מ צריך להחזיר בע"כ משום דעובר על לאו אף דאין בו מעשה וכמ"ש ונתבארו דברי רבינו כמין חומר בענין חובל. ובזה נוכל ליישב גם בלאו דבגד אלמנה שכתב הרמב"ם כלשון שכתב בחובל ותמה גם כן הגד"ת בזה ולפמ"ש י"ל דגם בגד אלמנה שדעת הרמב"ם דאף בשעת הלואה עובר בלאו משום דהתורה חסה על האלמנה מפני צערה וכדומה אי שמשיאה ש"ר בשכנותיה אם כן ניהו דאינו לוקה עד שנשרף או נאבד אבל בכל רגע הוא עובר אף דאינו עושה המעשה והוה לאו שאב"מ מ"מ איסור איכא וחייב להחזיר בע"כ וכמ"ש ודוק. ובזה יש ליישב מ"ש הרמב"ם בפי"ט מסנהדרין מונה מה שלוקין עליהם אף שאין בהם לא כרת ולא מיתת ב"ד וחשב הממשכן בידו ולא החזיר החובל אלמנה ולא החזיר החובל כלים שעושין בהם אוכל נפש ודקדק הגד"ת דמשמע דבחובל עובר תיכף מדלא כתב ולא החזיר ולפמ"ש י"ל דרבינו דקדק דבאמת בממשכן ובגד אלמנה צריך לכתוב כשלא החזיר דאל"כ לא שייך הלאו דהא ניתק לעשה ואף שכתבתי דבאלמנה עובר אף שאינו לוקה אבל לא ברור הדבר אבל בחובל אוכל נפש זה מבואר הטעם דבשביל שהוא אוכל נפש עושה איסור ועיקר הלאו בשביל שהוא אוכל נפש ואף שהוא דחוק מ"מ דחיק ומוקי אנפשי' ועכ"פ דברי רבינו בפ"ג ממלוה נתבארו היטב וכמ"ש ודוק. והנה התוס' תירצו לקושייתם דמה שצוה אביי להחזיר הוא משום שהי' שוגג והי' טועה ולא הוה זכייה שהי' בטעות ובכה"ג אף אביי דס"ל דאי עביד מהני מ"מ כל שזכה בטעות לא מהני. ולפי זה בתמורה בטעות כגון שהמיר בשוגג מהראוי שלא יהי' חל. ובזה יקשה בהא דאמרו בתמורה דף ה' לאביי למה לי הך ותמורתו יהי' קודש והא שפיר אצטריך לענין שיחול בשוגג דהקדש טעות לא שמי' הקדש. מיהו ז"א דתמורה חל אף בטעות כדאמרו בתמורה דף ט"ז יהיה לרבות שוגג כמזיד שוב ל"צ כל הקרא והא הוא ותמורתו ל"צ לכתוב רק יהי' קודש ודוק. ובזה יש לבאר דברי רש"י בנזיר דף ל"ב שתמה המלמ"ל פ"א דתמורה עליהם ולפמ"ש אינו מענינו וקצרתי. והנה בגד"ת שם אות ב' הקשה על הטור דשינה מלשון הבעה"ת ע"ש ולפענ"ד בקצרה דגם העליונה כ"ז שמשתמש במלאכת הרחיים הוה כקרקע הדבר דומה למה דמבואר בהלכות מקוואות בסעיף נ' דהדבר המשתמש עם הקרקע ועשאן לשמש בקרקע הו"ל דין מחובר בקרקע ואם כן הרחיים העליונה אם ישתמש ברחיים גם העליונה נעשית כקרקע ואדרבא כל שתלש העליונה וא"א לרחיים התחתונה שתעשה מלאכת אוכל נפש אף שעדיין בקרקע נעשה כמטלטל דהרי כל עיקרו לא נעשה רק להיות טוחן בו וכל שתלש העליונה וא"י לעשות התחתונה מלאכתו מקרי מטלטלין. ובזה מיושב כל דברי הטור ומסכימים למ"ש הבעה"ת דוק ותשכח. והנה צמד פרות שרש"י פירש פרות החורשות הנה לפמ"ש רשב"ם בע"ז דף ט"ו בתוס' שם בשם רש"י דפרה לאו בת מלאכה היא א"כ עכ"פ מלאכת אוכל נפש ודאי לא הוה וצע"ג ועשו"ת בית יעקב סי' ל"ב ובתשובה הארכתי בדברי הבית יעקב והבאתי דברי רשב"א בחידושיו לחולין דף פ"ג שהסכים לפירש"י ורשב"ם דפרה לאו בת מלאכה היא וצ"ע מכאן. והנה בחינוך הקשה בחובל באלמנה שאם נשרף המשכון לוקה הא הבע"ח מנכה מחובו ואם כן הוה לוקה ומשלם ולא הבינותי דהרי לצי"ש חייב רק דהב"ד א"י לחייב שתי רשעיות ואם כן מה שמנכה חובו זה הוה כתפוס ולא שייך שתי רשעיות וצ"ע:
6