שואל ומשיב מהדורא רביעאה ג׳:פ״חShoel uMeshiv Mahadura IV 3:88
א׳אשר שאלת באחד שנשא אשה ונשתגעה ר"ל והתירו לו פרושים לישא אשה אחרת עפ"י היתר ממאה רבנים ובתוך אסיפת מאה רבנים מתה האשה ושאלת אם מחוייב להתאבל עליה הואיל שרצה לגרשה וכבר אסף החתימות אף שלא נגמר עדן. הנה מצאתי בישועת יעקב לדו"ז הגאון ז"ל באהע"ז סי' צ' שכתב דאינו חייב להתאבל עליה ולמדו מהא דכתב הרש"ל ביש"ש גיטין פ"ב סי' ד' שכתב באחד שנתן עיניו לגרשה ובתוך כך מתה שאינו מחוייב להתאבל ולמדו ממ"ש הרשב"ם לענין תותרנית דאין יורש ואף שהיא דאורייתא מכ"ש בזה שאבילות אינו רק מדרבנן ע"ש וה"ה בזה.
1
ב׳והנה מראש צורים נראה לפענ"ד דברי הרש"ל תמוהין דמה בכך שנתן עיניו לגרשה כל שלא גרשה שארו קרינן לה דכמה פעמים מפשרין ביניהם אף שנתן עיניו לגרשה ובשלמא ירושת הבעל שפיר מפקינן דהוא עכ"פ רצה לגרשה ואולי מחשב כסילק מירושה משא"כ בזה. ולפענ"ד ראיה ברורה לזה מהא דאמרו ביומא דף י"ד וכה"ג מי חיילא עליו אנינות והא מגרשה ופירש"י דהא אוקימנא דאי חזי לה דמתה קדים ועייל לבהכ"נ ומשוי לי' לגיטא דהאי דמתה גט למפרע והרי שם בודאי היה נתן עיניו לגרשה אם תמות אח"כ ביוה"כ ומצד מצות התורה דבית אחד ולא שתים ומתחלה נשאה על דעת לגרשה ואפ"ה אי לאו דנתגרשה באמת חל אנינות אלמא דכל שלא נתגרשה באמת אף שנתן עיניו לגרשה חל אנינות וא"ל דכיון דספק איזה תמות א"כ הוה כל אחת רק ספק הא סוף סוף עכ"פ בשעה שהיא עומדת למות בודאי דעתו לגרשה ולא חל אנינות עליו וע"כ דלתניהו לדברי מהרש"ל.
2
ג׳וא"ל דהרש"ל לא אמר רק אבילות דרבנן ושם אנינות הוא מן התורה דמלבד דאין זה מוסכם אי אנינות הוא מן התורה ודעת ר"ת ור"י דאף בזה אינו רק דרבנן וגם דעכ"פ לשיטת רשב"ם דמפקינן ירושת הבעל דהוא מדאורייתא ומכ"ש באנינות וגם לפ"מ דמשני הש"ס ניהו דאנינות לא חיילא עליו אטרודי מי לא מטרד ופירש"י ובקדשים בעינן שמחה וגדולה ובתו"י הקשו ע"ז דא"כ טבעה ספינתו בים ועיין בשו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל סי' קנ"ג ואמרתי בחידושי עפ"י מה דאמרו בסוכה דף כ"ו דאבל חייב בסוכה ואף דמצטער פטור התם צערא דממילא אבל הכא איבעי לי' ליתובי דעתי' והיינו דכיון דהמצוה היא שישב בסוכה ואין האנינות פוטרו מזה א"כ אבעי לי' ליתובי דעתא האבל ולפ"ז כאן דכתיב למשחה ולגדולה ובאמת מחוייב שיתאבל וא"כ היא מצוה שיתאבל ולא יהיה בשמחה וא"א לו ליתובי דעתי' א"כ שוב אינו מחוייב ול"ד לטבעה ספינתו דמחוייב ליתובי דעתי' ולפי זה מוכח דאף דמגרשה ולא חל אנינות אפ"ה מצוה להתאבל דהרי באמת היתה אשתו רק שגרשה עפ"י מצות התורה וא"כ מכ"ש במי שנתן עיניו לגרשה ולא גרשה דחייב באבילות ולפענ"ד יש להמתיק הטעם דדוקא אנינות לא חל דאנינות לא חל רק על מי שצריך לקבור אותה וא"כ כל שגרשה ואין החיוב עליו שוב לא שייך אנינות משא"כ אבילות דהוא משום דלבו מר כל שלבו מר חייב באבילות דלא גרשה רק במצות התורה ועיין באהע"ז סימן קמ"ה דאשה שנתגרשה על תנאי ומת הבעל אין איסור בדבר אם רצונה להתאבל ע"ש ומזה קשה לי על מ"ש הלבוש הובא דבריו בשו"ת מהר"ם לובלין דלא מצינו גט על תנאי דבקרא לא כתיב רק אם לא תמצא חן בעיניו אבל כל שאוהבין זא"ז ואין מגרשין רק בשביל סבה שלא תזקק ליבם מנ"ל דהוה גט וצ"ע דלא זכר שכל גיטי כה"ג הי' בלא סיבה רק משום שלא יהי' ב' נשים ויש לחלק. יהיה איך שיהיה הדבר מבואר בש"ס דלא כהרש"ל. ובזה אמרתי דבר נחמד במ"ש רבינו דכה"ג מקריב אונן ואינו אוכל והיינו משום דכתיב ואכלתי חטאת היום אף דמקריב אונן וא"כ למה לא יהיה רשאי לאכול ג"כ. ולפמ"ש יש לומר דהרי הרמב"ם בפ"א מאבל הלכה א' כתב דמ"ע להתאבל על הקרובים שנאמר ואכלתי חטאת היום היטב בעיני ד' ובספר המצות מ"ע י"ז ביאר משום שמצוה לטמא כדי שלא יחלל דין אבילות אבל מה שהביא מקרא ואכלתי חטאת היום הוא תמוה ועיין בכ"מ שהניח בקושיא דאטו בשביל שלא יטב בעיני ד' לאכול נצטוה להתאבל ולפמ"ש אתי שפיר דיש לומר דכל הטעם דאסור לאכול הוא בשביל שאטרודי מטרד וכתיב למשחה וכדאיתא בש"ס ומעתה שפיר מוכח דאינו מצוה להתאבל דאל"כ הוה כטבעה ספינתו בים דמחוייב ליתובי דעתי' רק דכיון שמצוה להתאבל שוב אסור לאכול וזה ברור ודו"ק. ומעתה שפיר אמרו דכה"ג מקריב אונן דזה א"צ שמחה אבל מכל מקום אינו אוכל דצריך שיהיה הוא בשמחה ודו"ק. ואם חומה היא נבנה עליה טירת כסף דבזה יש ליישב מה ששאל במכתב הרב הגאון מוה' יוסף באב"ד ני' אבד"ק זבאריז וסניטין על מ"ש הרמב"ם פ"ז מאבילות הלכה וא"ו דכה"ג חייב בכל דברי אבילות והקשה דהרי בש"ס אמרו במ"ק דף י"ד ע"ב דהצרוע לרבות כה"ג והא כה"ג דכל השנה כלה כרגל לכ"ע דמי דתנן כה"ג מקריב אונן ואפ"ה נוהג צרעת ולפ"ז אמאי ינהוג אבילות הא ברגל אינו נוהג אבילות וכה"ג כל השנה כרגל דמי.
3
ד׳ולפמ"ש אתי שפיר דכל הטעם דלכה"ג הוה כל השנה כרגל משום דהתורה אמרה שיקריב אונן ולפ"ז כיון דאינו אוכל ומטעם דכתיב ואכלתי חטאת היום ומזה נלמד מצות אבילות א"כ ממילא שוב נוהג כל דיני אבילות דהרי התורה גלתה בהדיא שינהוג אבלות וכמ"ש באורך וז"ב ודו"ק היטב ועיין ברמב"ם פ"ב מאבל הלכה וא"ו שכתב כמה חמורה מצות אבילות שהרי נדחה לו טומאת קרובים כדי שיתעסק עמהן ויתאבל עליהן. שוב ראיתי בקרית ספר להמבי"ט שכתב דכה"ג חייב באבילות דאינו רק מדרבנן ושלא בשעת עבודה ע"ש ולפענ"ד הוא דין תורה כמ"ש הרמב"ם פ"א מאבילות דילפינן לה מואכלתי חטאת היום וכמ"ש בביאורו וא"כ אף כה"ג נוהג אבילות ושאר הימים הוה מדרבנן כמו בכל אבילות דלשיטת הרמב"ם רק יום ראשון דאורייתא ועיין בפ"ג מביאת המקדש ה"ח שכתב רבינו ג"כ דמה שלא נאכל באנינות הוא משום שכתיב ואכלתי חטאת היום והוא כמ"ש משום דאינו בשמחה ודו"ק היטב בכל מ"ש כי הוא ענין נפלא ת"ל. ואגב אומר במ"ש המ"א שם בסימן תרי"ב ראיה דאסור ליגע מדברי הירושלמי פ"ד דפסחים דאמר דלכך אין מתחלקות החלות רק לערב כשחל יוה"כ בשבת משום דאסור ליגע ובהגהת דגול מרבבה האריך שם דלולא דברי הירושלמי היה אומר טעם אחר. ולפענ"ד נראה ג"כ טעם אחר בזה דהנה שיטת רבינו בפירוש המשנה פרק שתי הלחם משנה ז' דביום השבת צריך לאכול לחם הפנים ואינו ליום ולילה כמ"ש התוס' דף ק' שם ד"ה שני וכתב הטעם דכתיב ביום השבת יערכנו והקשה התוס' יו"ט הא ביוה"כ מתחלקות החלות לערב ולא נפסלו וגם גוף הטעם מנ"ל לרמב"ם והבה"ז כתב דיצא לו מהא דאמרו ביומא דף ל"ד דמוספין קודמין לבזיכין דכתיב ביום לאחר הבזיכין והוא תמוה דמ"מ מנ"ל דאינו נאכל לערב וכבר האריך בזה בחק נתן הספרדי רפ"ב דמנחות ע"ש. אך לפענ"ד נראה דכוונת רבינו דמצד הלחם באמת אינו נפסל רק דכיון דצריך להקטיר הבזיכין וכל שסדרו האחרות ממילא נפסלו אלו ולפ"ז כיון דביוה"כ מתחלקות לערב וע"כ דגם האחרות נסדרו לאחר השבת ולא נפסל כמבואר בדף ק' דעל השלחן אינו נפסל ולכך מתחלקות לערב וא"כ אין ראיה להירושלמי דאם הי' נלקחות ביום הי' צריכין לסדר אחרים ואז הי' נפסלות כיון שאסור ביום ודו"ק. אחר כמה שנים מצאתי בשעה"מ פ"ג ממעשה הקרבנות שהביא דברי המלמ"ל פ"ג מאבל ה"ט שהאריך בענין טרדא אי אסור לאכול קדשים והביא דברי הש"ס יומא דף י"ד וע"ז כתב השעה"מ דזה דוקא לשיטת רש"י אבל התו"י חלקו ע"ז ע"ש שהאריך הנה אמת נכון הדבר ועיין מלמ"ל פ"ב מביאת המקדש ושם רמז הרב המגיה לתוס' ישנים הנ"ל ועיין בשו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל סי' קנ"ג ודוק.
4
ה׳והנה אחר זמן רב בלמדי עם תלמודי שנת תר"ט בגיטין דף ע"ג ע"ב דימים שבנתיים דבעלה יורשה ומטמא לה ושאל אחד מהתלמידים דמה קמ"ל דיורשה ומטמא לה הא לא חל הגט רק לכשימות הוא קודם אבל כל שמתה היא הרי היא כאשתו לכל הדברים. והשבתי דמזה ראיה להרשב"ם דכל דנתן עיניו לגרשה שוב אין הבעל יורשה ואף החולקים ה"א דכאן מודים כיון דנתן לה הגירושין וא"כ הו"א דאינו יורשה ולא מטמא לה דטומאה ואבילות דין אחד להם ועיין ברמב"ם פ"א מאבילות שלמד אבילות מטומאה וע"ז קמ"ל דכאן לא שייך זאת דע"כ לא אמרינן דכל שנתן עיניו לגרשה רק במגרשה מחמת שאינו רוצה בה וכדומה אבל כאן שמגרשה כדי שלא תפול ליבם א"כ כל שמתה מקודם אין כאן שום גירושין ויורשין ומטמא לה וז"ב לדעתי ודוק. והנה המ"א שם לאחר שדחה דברי הרמ"א והעלה דלא חיישינן לשמא יבא לאכול כתב ועיין ספי"א דמנחות ולכאורה זה סותר למ"ש למעלה דהרי החלות מתחלקות לערב ומשמע דחשו שמא יבא לאכול וכדאמרו בירושלמי שמביא אח"כ. אך נראה דכונת המ"א לפמ"ש למעלה דדוקא בעצמו ומכין הדבר הוא דחיישינן שמא יאכל ואם כן אם היה מחלק החלות כדי שיאכלם לערב הו"ל מתעסק בהן ושפיר חיישינן שמא יאכל וז"ש ועיין בפי"א דמנחות וע"ז הביא דברי המהרי"ל וירושלמי דחשו שמא יאכל והביאו מהך דחלות ובאמת לפמ"ש המ"א אין ראיה מהך דחלות ודוק היטב:
5