שואל ומשיב מהדורא רביעאה ג׳:צ״בShoel uMeshiv Mahadura IV 3:92
א׳בענין העמדת בנין ע"י פועלי עכו"ם בשבת ויו"ט.
1
ב׳נשאלתי מאנשים המחזיקים להעמיד בנין להקיר"ה בזמן מוגבל היאך יתנהגו בשבת. והנה כבר נודע מ"ש הטוש"ע או"ח סי' רמ"ד סעיף ז' דבקבולת לזמן נחלקו הרמב"ם והראב"ד והרמ"א הוסיף דבשכרו לכל המלאכות שיצטרך תוך זמן השכירות לכ"ע אסור וכאן ודאי שכרו לכל המלאכות של בנין. והנה לפענ"ד הדרך היותר מחוור הוא לקבל הבעל מלאכה העושה על האבנים שקורין מייסטער להיות שותף ויכתוב בהקאנטראקט להיות עפ"י נימוסם שותף גמור דאז שרי ואף אח"כ יכול לקבלו בשותפות כמבואר סימן רמ"ה ס"א וס"ג. והנה לכאורה הי' נ"ל דל"מ שותפות בזה דבשלמא כל שותפות בשדה או בתנור וכדומה כל ההיתר הוא משום דעכו"ם אדעתי' דנפשי' קעביד וכאן ל"ש זאת דהא אף לטובת הישראל עושה דהוא צריך לזה העסק שיגמר בזמן המוגבל ואם לאו יהיה חייב למלך ויפסיד כל מה שהניח לדראהן וגם כל מה שיש לו משועבד להמלך אם לא יקיים כפי הכתוב בקאנטראקט ואם כן לא שייך עכו"ם אדעתא דנפשיה קעביד. אך באמת הא גם בקיבולת לזמן דמתיר הרמב"ם מטעם דאדעתא דנפשיה קעביד אטו שם אינו מגיע להיהודי הנאה במה שעשה מלאכתו בשבת וע"כ דכל שאדעתא דנפשיה קעביד אף שגם להישראל מגיע הנאה לא אכפת לן ועיין בשו"ת נוב"י מהד"ת חלק או"ח סימן ל"ח שביאר כן בהדיא ואם כן ה"ה כאן כל שהוא שותף ועושה אדעתא דנפשי' אף שגם לבעה"ב מגיע הנאה לא אכפת לן וזה ברור לדעתי ועיין בשבת דף קכ"א נכרי אדעתה דנפשיה קעביד ופרש"י ואפילו הוא יודע שנוח לו לישראל הוא להנאת עצמו מכוין שיודע שלא יפסיד הרי בהדיא דאף שמגיע להישראל הנאה גדולה כל שהוא מכוין להנאת עצמו שרי ואף דיש לדחות דשאני התם שהוא מעצמו מכבה והישראל אסור לו לומר כבה אבל זה אינו דשם אם יאמר לו כבה פשיטא דאין לך עושה ע"ד הישראל יותר מזה ובכל איסור אמירה לנכרי שבות פשיטא דעכו"ם גם כן יש לו הנאה ובא בשכרו ואפילו הכי אסרה תורה דהרי מה שעושה אינו עושה רק בצווי ישראל ואם כן לא שייך לומר אדעתא דנפשיה קעביד דגם הנאתו אינו עושה רק עפ"י צווי ישראל אבל כאן שהעכו"ם שותף ואם כן בחלקו עושה להנאת עצמו ומה בכך שגם הישראל נהנה מזה והוה כבא לכבות מעצמו דמותר אף שהישראל נהנה מזה ומהתימה שלא הרגיש הנוב"י בראיה זו שהוא האריך להוכיח כן שם והדבר מבואר ברש"י הנ"ל ועיין בסימן רע"ו לענין אם הדליקו הנר שאם העכו"ם לצרכו הדליק אף שהוא נהנה ממנו מותר אבל אם אמר לעבדו שידליק הנר ללכת עמו אף שגם העבד צריך לנר אסור שזה לצורך הישראל עשהו שאם לא כן לא היה הולך ול"צ להנאת הנר כמבואר ס"ו ולכך כל שהוא שותף שעושה בשביל חלקו לא אכפת לן מה שעושה בשביל ישראל גם כן.
2
ג׳והנה אופן השותפות נראה לי אף חלק מאה או אלף בהדבר יכול ורשאי דעכ"פ יש לו שותפות ועושה בשביל חלקו ושרי ולכך מותר להיות שותף כפי ערך שכר המלאכה המגיע לו בבנין הבית. והנה אף דמבואר בטוש"ע סי' רמ"ה שם דצריך להתנות שיהיה שכר שבת לעכו"ם וכנגדו יום אחד להישראל וכאן לא שייך זאת דהא אינו מסויים ומוגבל מלאכה זו שעושה ביום השבת ולמלך אין שוה כלום כל מלאכה כל שיפא ושיפא בפ"ע כ"א בכלות כל הבנין. והנה ל"מ אם העכו"ם האומן הגדול שאינו עושה בעצמו רק עפ"י פועליו העכו"ם בודאי מותר וכמ"ש הרמ"א סימן רמ"ה ס"ק א' וס"ק ח' אבל לפענ"ד אין צורך לכל זה דבשלמא שם דהריוח מגיע ממה שעושה בשדה או בתנור ואם כן כל שלא התנה כיון שהפרי הוא מה שעבד בשדה ואפה בתנור שפיר נהנה ממלאכת שבת אבל כאן זה גופא עיקר הנאה מה שנגמר הבנין והוא מרויח מה שעשה בזול ולוקח יותר בעד המלאכה אם כן מה שייך כאן מלאכת שבת הא כיון שהעכו"ם יש לו שותפות אם כן הוא עושה אדעתא דנפשיה שיהיה לו חלק בריוח ומה הנאה הגיע לו ממה שעשה בשבת הוא אינו נהנה רק במה שנגמר הבנין ואם כן הבנין בעצמו לא נתוסף במה שנעשה בשבת מבחול דבשלמא אם עבד בהשדה או בתנור א"כ אותה העבודה או האפייה נתרבתה באותו יום מה שאין כן בזה כנלפענ"ד. והנה היה מקום אתי ליישב בזה הרבה דברים אך אם אמרתי לבאר בזה השיטות היה צריך לבאר כל הסוגיות סוף פ"ק דע"ז ולהאריך בכל השיטות ואם אמרתי להתחיל אין מספיקין ואין מפסיקין ע"כ כיון דמגמר לא גמרינן אתחולי נמי לא מתחלינן והנראה לפענ"ד כתבתי ועיין שו"ת מהר"י באסאן סי' ג' בלחמי תודה ובפנים מאירות ח"א סי' מ"ח לענין היתוך זכוכית מ"ש בזה ודוק ועיין בש"ע ס"ה לענין אם נתן מעות לעכו"ם להסתחר דמועיל דעכו"ם אדעתא דנפשיה קא עביד אף שמגיע ריוח הרבה לישראל ומבואר כמ"ש למעלה וכאן כיון שנכתב הקאנטראקט בערכאות כפי נימוסי הקיר"ה היתר שלו שיעשה שותף ומותר וכמבואר סי' רמ"ו דמעלה בערכאות לפרסומי מלתא וגם יש היתר משום דסתם גוי מפעי פעי וכדאמרו בחולין דף קל"ג גבי דגוי יתיב אמסחתא ודוק וכל דהדבר אמת ל"ש מ"ע כמ"ש ה"ה והובא בט"ז סי' רמ"ג דלא שייך מ"ע כל שאילו יחקר יתוודע לו האמת שנעשה שותף ודוק
3
ד׳והנה אירע שיהודים שכרו ברענהויז מאדון וצריכין לשרוף בשבת יי"ש או שאר מלאכות ונשאלתי בזה והוריתי גם בזה שהמייסטער מהברענהויז יהיה שותף כתוב וחתום בקאנטראקט מפורש שיש לו חלק ויכול להיות אחת מני אלף והברירה בידו אם לא ירצה לקחת הריווח יתנו לו כפי הסך הנקצב לו ואז הוא עושה אדעתא דנפשיה. והנה היהודים לקחו האדון בעצמו שהוא שכר להם הברענהויז שהוא יהיה שותף עמהם בהעסק אחד ממאה ואם לא ירצה לבא לחשבון שיטול חלק מסוים בעד חלקו. והנה ראיתי שהרב הגאון החסיד אבד"ק צאנז ני' פקפק על היתר זה וכתב דל"ד למה דמבואר בסי' רמ"ה ע"א בהג"ה דעכו"ם אדעתא דנפשיה קעביד רק בתנור היכא שאינו מחויב לעשות בעצמו שמותר בשותפות עם נכרי שהגוי השותף מעמיד הפועל והפועל עושה בשביל חלק הגוי אבל הכא שהיהודים שכרו פועלים והפועלים כמעט אין מכירין רק להישראל מה בכך דיש להאדון שותפות מ"מ על שם הישראל עבדו והאריך בזה. ולא ידעתי מהו שח דהא כל שיש להנכרי חלק אם כן מצד הנכרי מותר להנכרים לעבוד ומה בכך שהנכרים חושבים שאין כאן שותפות נכרי רק עושין בשביל הישראל מכל מקום לא גרע מהערמה דשרי בדרבנן וכמ"ש התב"ש ראיה משבת דף קל"ט ובתשובה לענין מכירת חמץ ביארתי הדברים באורך והבאתי שו"ת תשב"ץ בזה והר"י באסאן בלחמי תודה שהאריכו בזה וכאן אינו רק מלאכה דרבנן דאמירה לעכו"ם אינו רק שבות. ומ"ש הרב מצאנז דשייך לומר דמחזי כשלוחו מה בכך דמחזי כשלוחו מ"מ אינו רק מדרבנן דאין שליחות לעכו"ם וגם אין שליח לדבר עבירה ועיין בפ"י בתשובותיו חיו"ד סי' ג' ובב"מ סי' ה' והדברים עתיקים ואם כן אינו רק מדרבנן ובדרבנן ודאי שרי הערמה וזה ברור ופשוט. ומ"ש הרב מצאנז דזה החילוק שבין שכירות לקיבולת אף דשכיר מ"מ עושה בשביל שכירתו דמ"מ מחזי כשליחו. לא הבינותי דשכירות ל"ש אדעתא דנפשיה דהא עושה בשביל שהישראל יתן לו שכר אם כן לולא הישראל לא היה עושה דמי ישלם לו משא"כ בקיבולת דבין כך ובין כך הי' מקבל השכר ואם כן אינו מיוחד השכר בשביל יום שבת דוקא מה שאין כן בשכירות על יום השבת דוקא וז"ב ופשוט ולפענ"ד היה נראה דאם מקבלין האדון המשכיר להיוה שותף פשיטא דמותר דאם לא יהיה שותף אז לא יוכלו לעשות בשבת ופשיטא דלא יתנו לו כ"כ בעד הברענהויז א"כ פשיטא דמקרי שותף גמור דהא ניחא ליה והפועלים ודאי עושים אדעתא דהאדון שאל"כ לא יתנו לו כ"כ בעד הברענהויז ואף דאינו רק הערמה הא בדרבנן שרי הערמה כנלפענ"ד.
4
ה׳והנה אח"כ בשנת תר"י ערב שבת הגדול נשאלתי בזה שנית אם מותר לעשות בשבת בגראלנע ע"י שלוקחין הבעל מלאכה בעצמו שיהיה לו חלק בהשותפות והפועלים תלויים בהבעל מלאכה וסרים למשמעתו. הנה בזה אין לי להוסיף על מה שכבר כתבתי למעלה והוא היתר גמור כי הוא שותף בין לריוח בין להפסד ואדעתא דנפשיה עושה והערמה בדרבנן בודאי שרי כמ"ש התב"ש לענין מכירת חמץ והדברים עתיקים וע"ד הבהמות שעושין המלאכה בעסק הנ"ל אף שמצווה על שביתת בהמתו נראה לפענ"ד כיון דהבע"מ שותף בבהמה והוא עושה אדעתא דנפשיה שוב הבהמה הכל משועבד להשותפות וכי אם ימות מן הבהמה ההפסד להשותפות וא"כ אין ביד הישראל למחות שלא יעשה מלאכה בשבת ול"ש משום שביתת בהמתו כיון שיש להנכרי חלק בו ועיין מג"א סי' רמ"ג ס"ק י"ג ואף דשם אוסר המג"א משום שכר שבת היינו משום דשם השכר הוא זה עצמו שהבהמה בשותפות הם משכירין אותה שתעשה מלאכה בשבת ונמצא לוקח ישראל שכר שבת אבל כאן הבהמה וכל הכלים הם בשותפות וא"כ אינו נוטל מהבהמה שכר שבת רק מהמלאכה עצמה ובזה כיון דעכו"ם אדעתא דנפשיה קעביד ושרי א"כ מה נ"מ בין בהמה לשאר דברים כיון דיש להעכו"ם שותפות לא שייך משום שביתת בהמתו וז"ב לפענ"ד. ומ"ש אם מותר להושיב נאמן בהגראלנע שישמור החמץ כיון שמוכרין הכל למדידה ואם מותר להושיב נאמן שקורין שאפיר שישים עיניו על הבהמות הנה לכאורה רציתי לומר דאסור דהוה כרוצה בקיומו של חמץ וזה אסור כמבואר בטוש"ע סי' ת"נ והנה באמת הפר"ח סי' ת"נ חולק על דעת הטור והתוס' בע"ז דף ל"ב ודעתו דלא שייך רוצה בקיומו רק בע"ז דמצווה לבטל ולשרפה מן העולם משא"כ בחמץ דאינו מצווה רק על חמצו ולא בחמץ של אחרים ושל גבוה הנה כבר כתבתי בחידושי לע"ז שלמדתי בעיון זה רבות בשנים ליישב דברי התוס' והטור והבאתי דבד"מ יו"ד סי' צ"ד אות ד' רוצה לאסור רוצה בקיומו גם בב"ח. וכעת נראה לפענ"ד ראיה ברורה מהא דאמרו בע"ז דף ס"ד לימא מסייע לי' אין עודרין עם העכו"ם בכלאים אבל עוקרין עמו סברוה הא מני ר"ע דאמר המקיים בכלאים לוקה ע"ש והרי זהו ודאי דאינו מוזהר על כלאי זרעים או כה"כ שזורע חבירו ומקיימו בכרמו של חבירו כל שאין לו רשות לילך שם ולעקרו ועיין בש"ע יו"ד סי' רצ"ו ס"ה ובט"ז ס"ק ג' מכ"ש במה שהגוי זורע בכרמו של הגוי ודאי אינו מצווה ישראל לעקור ואין עליו איסור במה שמקיימו ואינו עוקרו ואפ"ה אי לאו דלמעוטי בתפלה שרי הוה ס"ד דאסור להישראל בזה שמראה שהיה רוצה בקיומו עד שיעקרו. הרי מבואר דלא כפר"ח וזו ראיה שאין עליה תשובה. אמנם בגוף הדין מצאתי לזקני בשער אפרים סי' וא"ו שנשאל כעין זה באחד שהי' שכיר לשנה על יין שרף שיעמוד בעת שמתעסקים לעשות בשכרו יי"ש אם מותר לעמוד על המשמר וגם בעת ששופכים העכו"ם הי"ש להכלים שלא יגנבו והשיב דמותר אף דרוצה בקיומו אסור בחמץ אמנם זקני שם לא ביאר הדין והטעם של ההיתר והרי"ז ילקט בנו אחריו שם בהג"ה וכתב דע"כ לא אסרו רק בשעושה מעשה כדי לקיים החמץ אבל במה שאינו עושה שום איסור רק שיושב ומשמר שלא יגנבו זה לא מקרי רוצה בקיומו. והנה אף שלא כתב שום ראיה לזה לפענ"ד הוא מפורש בתוס' ע"ז דף ס"ד ד"ה ר"ע ע"ש דמה שאינו עושה מעשה לא חשוב רוצה בקיומו. וראיתי במק"ח לש"ב סי' ת"נ שכתב בס"ק ז' דרוצה בקיומו אינו אסור בחמץ רק משום שנהנה בקיומו של חמץ ע"ש שהאריך דלהשאיל מותר ותמהני דהרי התוס' פירשו הך דע"ז בכלאי זרעים והרי זרעים מותר באכילה ובהנאה וע"כ משום דרוצה בקיומו הוא דאסור ועיין ברמב"ם פ"א מכלאים אסור לזרוע כלאים לעכו"ם ובהשגות הראב"ד שם ובכ"מ בשם הר"י קורקוס ומדברי התוס' בע"ז שם יש מקום לפלפל בזה ואכ"מ כעת עכ"פ לענין דינא ודאי מותר וע"ש בר"י קורקוס שכתב שאסור לזרוע כלאים אף בשדה של עכו"ם דהא בארץ קיימינן ואין קנין לעכו"ם ובתוס' מבואר כן בהדיא דמיירי בארץ ואין קנין לעכו"ם ודו"ק. והנה מ"ש בשם השער אפרים דיושב ומשמר מותר ומטעם שאינו עושה מעשה. הנה לכאורה מצאתי סתירה לזה מדברי הרמב"ן והרשב"א בטוש"ע יו"ד סי' קל"ג שכתב דאסור אפילו לשמור בחנם שמיצר ודואג אם יקרה לו איזה נזק שלא יחזיק לו הגוי טובה וצ"ל דשם מיירי בעושה מעשה בשמירתו ע"י שמניח הדבר במקום המשתמר או ששומרו שלא יתקלקל ומתקן החבית שלא ישפך לחוץ וכדומה ותדע שהוא כן דהא כל שאינו עושה מעשה רק שמשמר שלא יגנוב מה לו אם הפועל העכו"ם ישבור ויפסיד הא הוא לא עשה מעשה כלל כנלפענ"ד ובזה מיושב כל ראיות הפר"ח ודו"ק היטב ומצאתי בספר נדפס מחדש שמו מקמ"ח בסי' קל"ג שהקשה על דברת התוס' ד"ה רע"ק שכתבו להקשות על הערוך שפירש משום מקיים כלאים דהא אינו עושה מעשה והקשה דמה בכך שאינו עושה מעשה באמת לא ילקה אבל מ"מ איסור יש שמקיים כלאים ולא הבין כוונתם דקושית התוס' דכל שאינו עושה מעשה ל"ש רוצה בקיומו כמ"ש השער אפרים הנ"ל ודו"ק היטב וע"ש שהביא ראיה מהר"ן דכתב דבפירות שביעית קנסו דעבד איסורא הרי דרוצה בקיומו אסור גם בשאר איסורים ולפמ"ש היינו כשעושה מעשה בידים ודו"ק ואף אם נימא דגם סתם משמר אסור ביי"נ היינו דוקא ביי"נ דהוא מצווה לבטל ע"ז ושייך רוצה בקיומו של איסור אבל בחמץ דגוף רוצה בקיומו של איסור הוא חידוש יש לומר דלא אסור רק בעושה מעשה ולא ביושב ומשמר והנה התוס' בע"ז כתבו דאין לפרש דמיירי בכלאי כרם דא"כ מה פריך כי מוקי לה כרבנן א"ה אף לקיים נמי והלא אסור בשביל שמשתכר באיסורי הנאה ועיין מהרש"א מה שהאריך בזה והמעיין ימצא שדבריו דחוקים בתוס'. ולפענ"ד נראה לפמ"ש בשם מקמ"ח דרוצה בקיומו ל"ש רק בע"ז אבל בשאר איסורים אינו רק בשביל שנהנה מא"ה ואני דחיתי הדברים דא"כ בכלאי זרעים דמותר בהנאה לא שייך משתכר בא"ה ומעתה יש לומר דזה שכתבו התוס' דא"ל דמיירי בכלאי הכרם דא"כ אם מקיים מותר אכתי יהיה אסור משום משתכר בא"ה וא"ל דלהכי שרי משום דאין תופסין דמיהן והיינו דאינו נהנה מע"ז וכשיטת הרמב"ן והר"ן דהוה גזל בידו דאין דמים לא"ה דא"כ איך התחיל לדמות כלאים ליי"נ דלמא רוצה בקיומו אין אסור כלל רק משום נהנה בקיומו ולכך בע"ז אסור ובכלאים מותר וע"כ דגם רוצה בקיומו אסור ומייתי מכלאי זרעים דאסור משום דרוצה בקיומו דמשום נהנה ל"ש דהא מותר בהנאה ודו"ק היטב כי הוא נכון מאד. והנה לכאורה הי' נראה לפענ"ד דרוצה בקיומו של איסור לא שייך רק עד"מ באיסור שאף שכבר נעשה האיסור מצווה שלא להתקיים עד"מ ע"ז אסור אף לאחר שנעשה ע"ז מצוה לבטלה ולאבדה וכן כלאי הכרם דאף לקיים אסור אף לאחר שכבר נעשה שייך רוצה בקיומו. ולפ"ז נראה לפענ"ד דחמץ שאסרה תורה בב"י ומצווה להשביתו מן העולם שייך רוצה בקיומו משא"כ בנקברים שאינו רק שלא יכשל באיסור אבל רוצה בקיומו לא שייך בזה אבל חמץ כיון דעכ"פ מצווה לבערו אף אם נימא דהוא מהנקברין מכל מקום אינו מצד שלא יכשל רק שמצותו לקברו בכה"ג אסור ורוצה בקיומו מקרי וז"ב לדעתי. מיהו עדיין צ"ע דבב"ח דהוה מהנקברין והיאך כתבו התוס' דשייך רוצה בקיומו ובאמת בב"ח לא הסכימו הפוסקים דשייך דוצה בקיומו ועיין ד"מ ביו"ד סי' צ"ד ועכ"פ בחמץ ודאי יש לומר כמ"ש ודו"ק. שוב מצאתי בחק יעקב סי' ת"נ ס"ק ט' שהשיג על שער אפרים מהך דיו"ד סי' קל"ג וכבר זכיתי בה מעצמי וישבתי הדברים ולפענ"ד מדברי התוס' בע"ז יש סמך גדול למ"ש השע"א וכמ"ש ודו"ק
5
ו׳והנה בהא דאמר המקיים בכלאים לר"ע נחלקו הערוך עם רש"י דדעת הערוך דר"ע ס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין ורש"י פירש דמקיים בכלאים היינו שעשה גדר והו"ל מעשה והתוס' בע"ז שם ובמכות דף ד' ד"ה הא החזיקו בפירוש רש"י. והנה לכאורה היה נראה ראיה דמקיים בכלאים היינו שעשה מעשה דאל"כ איך אמר ר"ל במכות דף כ"א ע"ב אי לאו דקלסך גברא רבא הו"א מתניתין מני ר"ע היא דאמר המקיים בכלאים לוקה ופירש"י דלכך חייב החופה ולרבנן דהמקיים פטור גם החופה פטור וקשה לשיטת הערוך מה ענין חופה למקיים הא מקיים הוא לאו שאב"מ וחופה היא לאו שיש בו מעשה וגם למה נדחק לאוקמא מתניתין כר"ע הא אנן קיי"ל דלאו שאין בו מעשה אין לוקין ולא לקי על מקיים וע"כ כפירש"י.
6
ז׳אמנם באמת אין מזה ראיה דר"ל לשיטתי' דס"ל במכות דף ט"ז ובכמה מקומות דלאו שאין בו מעשה לוקין וא"כ שפיר אמר לר' יוחנן דהוה מוקי כר"ע ובאמת ר"י לשיטתי' דס"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין ואינו לוקה על מקיים וא"א לאוקמא סתם משנה כר"ע ובפרט לר"י לשיטתי' דס"ל דהלכה כסתם משנה. אמנם בגוף שיטת הערוך לפענ"ד הדבר מפורש כפירוש הערוך דבתוספתא במכות פ"ד אמרו דהמשייר חמץ בפסח והמקיים בכלאים אינו לוקה דהו"ל לאו שאב"מ הרי מבואר דמטעם לאו שאין בו מעשה אתינן עלה ולפירש"י הי' לו להשמיענו דאם עשה גדר לכרמו יתחייב משום מקיים בכלאים והך תוספתא קיי"ל להלכה דהרי הרמב"ם פסק דהמשייר חמץ אינו לוקה וכתב הה"מ בפ"א הלכה ג' דמקורו מהך תוספתא וצע"ג על רש"י ותוס' וגם בירושלמי ברפ"ז דכלאים הובא בכ"מ פ"א מכלאים ה"ג מבואר דכ"ע ס"ל דלאו שאין בו מעשה לוקין ודברי הכ"מ שם צע"ג ועיין במלמ"ל שם. שוב ראיתי בשעה"מ שם שהרגיש במקצת קושיות והמעיין ימצא דלאחר כל אריכות דבריו שם קושיות חזקות הן והרבה יש לדבר בדבריו שם ואכ"מ ודו"ק ועיין טורי אבן במגילה דף י"ג ע"א גבי ועל הכלאים. ומה שהאריך בדברי ה"ה פי"ג משכירות לענין חסמה בקול עיין בנוב"י מהד"ת חלק או"ח סי' ע"ו. והנה כאשר הצעתי זאת לפני לומדים ערערו קצת ואמרו דל"ש לומר רוצה בקיומו רק לר"ע דס"ל דמקיים בכלאים לוקה וא"כ גם רוצה בקיומו הוה כמקיים משא"כ לרבנן באמת ל"ש רוצה בקיומו רק בע"ז וכמ"ש רש"י. אבל ז"א דניהו דלר"ע אסור לקיים כלאים היינו כשזרע כלאים בשדהו ואינו עוקרו אסור אבל כל שזרע עכו"ם בשדהו פשיטא דאין הישראל מצווה לעקרו ומה איכפת לן ברוצה בקיומו וע"כ דבכל איסורים רוצה בקיומו רק דלרבנן שמקיים כלאים ממש מותר מכ"ש כשרוצה בקיומו בודאי מותר אבל לר"ע י"ל דאף דמקיים כלאים ממש אסור רוצה בקיומו מותר וע"כ דלא כפר"ח ודו"ק. והנה בספר באר יעקב ביו"ד סי' רס"ז הקשה בהא דאמרו בע"ז דף ס"ד מדר"י נשמע לר"ע לאו אמר ר"י אסור ליתן להם מתנת חנם אבל למעוטי תפלה שפיר דמי לר"ע נמי אע"ג דאסור לקיים אבל למעט תפלה שפיר דמי והקשה לשיטת הי"מ שהביאו הרשב"א והר"ן בגיטין דף ל"ח בהא דשחרר ר"א כדי להשלימו לעשרה ול"ש העשה דלעולם בהם תעבודו כיון דעיקר היא משום לא תחנם וזה כשעושה בשביל חנינה דידהו אבל שם עשה בשביל המצוה ע"ש וא"כ מה ראי' מר"י דבשביל איסור מתנת חנם כל שעושה למעוטי תפלה ואינו בשביל חנינה דידהו שפיר דמי אבל כאן לר"ע דאסור לקיים כלאים יש לומר אף שממעט התיפלה שפיר דמי וכ"כ בזה בספרי יד שאול סי' רפ"ו. וכעת נראה לי דבר חדש דלכאורה צ"ב דעת י"מ הנ"ל דסוף סוף נותן להם חנינה וצ"ל דהוא אינו מתכוין בשבילם ודבר שא"מ שרי ולפ"ז לר"י דס"ל בכל התורה דבר שאינו מתכוין אסור א"כ מה בכך שאינו מתכוין בשבילם מ"מ מגיע להם חנינה ואסור וע"כ דלמעוטי תיפלה שפיר דמי וגם לר"ע אע"ג דמקיים בכלאים אסור מכל מקום למיעוטי תיפלה שפיר דמי ועיין פסחים דף כ"ה דאפשר ולא קמכוין לר"י אסור ובזה מדוקדק הא דנקט הש"ס ר"י דוקא ועיין ע"ז דף כ"ד גם סתם גמרא ס"ל דאסור מתנת חנם ולפמ"ש ר"י דוקא. ובזה מיושב קושית התוס' דלמה לי קרא לר"י מלא תחנם ת"ל מהך דדברים ככתבם ולפמ"ש י"ל דנ"מ דעיקר האיסור בשביל לא תחנם ולכך כל שאינו עושה בשבילם היה מותר באם אי אפשר בענין אחר ודו"ק. ומיהו יש לדחות דאף למ"ד דבר שאינו מתכוין אסור כאן מודה דכל שאינו מחונן לא אסרה תורה אף שאינו מתכוין דוקא למען המצוה מכל מקום עכ"פ אינו עושה בשביל חנינה דידהו. אמנם נראה דלר"י דס"ל דברים ככתבן וגם אית ליה הך דלא תחנם כמ"ש התוס' בע"ז דף כ' הוא בודאי ס"ל דאף שאינו עושה בשביל חנינה דידהו ג"כ אסור ותדע שכן דהרי אף להקדים הגר מצוה ממכירה דנכרי אף שבמכירה ודאי אינו מתכוין לשם חנינה דידהו וא"כ לר"י בודאי אסור אף שאינו עושה בשביל חנינה דידהו וז"ב מאד ודו"ק. והנה בשנת תרט"ז ה' ניסן נשאלתי מהרבני מוה' בצלאל ווישבאח ני' מקאזווע אודות שיש להישראל כעת איזה שדות וצריך לעבוד בשבת ויו"ט וגם בהמות וכלים.
7
ח׳ואמרתי ג"כ שיקח פועל אחד גוי שעובד לו והשכירות שנותן לו לשנה יחשוב עד"מ שמגיע לו מאה רייניש וכדומה לשנה ויכתוב בקאנטראקט שיש לאותו פועל לפי ערך העסק אחד מאלף בעסק הלז ויוכל לתת הברירה להפועל אם שירצה לקחת בכל שבוע כפי ערך חלקו המגיע לו יוכל לקחת בכל שבוע חלקו אם שיניח בסוף השנה ואם ירוויח טפי יהי' שלו יותר כפי מה שהגיע לו השכירות של השנה ובידו הברירה לברור איזה שירצה יקח וזה השטר הקאנטראקט יפרסם ויתלה בהבית שעובדין בו למען יתגלה ויתראה אמנם הקאנטראקט יהיה בלשון לועז ובאופן היותר מועיל בדיניהם ואז מותר מהטעמים שכתבתי למעלה:
8