שואל ומשיב מהדורא רביעאה ג׳:צ״אShoel uMeshiv Mahadura IV 3:91
א׳תשובה לחכם אחד ני'.
1
ב׳מה שהקשית לפמ"ש האו"ה והובא בש"ך יו"ד סי' צ"ו ס"ק מ"ז דכל דבר חריף יבש מותר בהדחה דלפ"ז למה אסור תבלין שנדוכו במדוכה דאסור כמבואר סי' ק"ג ס"ו והא תבלין יבשים הם. הנה משם לק"מ דשם מיירי ששמו בבישול בקדירה ולא שייך דבר יבש. אבל היה לך להקשות מסי' צ"ו ס"ז בהג"ה דמבואר דתבלין שנדוכו במדוכה של בשר בן יומו אסור לאכלם בחלב וי"א אפילו אינו בן יומו הרי דאף בנדוכו לבד אסור אף שהתבלין יבשים וכבר הרגיש בזה הדגול מרבבה וכבר קדמו המנחת יעקב כלל ס"א ע"ש בס"ק כ"ה. ולפענ"ד הי' מקום לחלק בין בב"ח לשאר איסורין והטעם דהנה כבר נודע מ"ש הר"ן דנ"ט בר נ"ט דהיתירא שרי מטעם דנקלש הטעם משא"כ באיסורא דאף נ"ט בר נ"ט אסור ועיין בש"ך סי' צ"ד ס"ק כ"ב שהאריך בזה. ולפ"ז נראה לי ניהו דבדבר חריף קי"ל דאף נ"ט בר נ"ט אסור ומה"ט אסור לאכול צנון שחתכו בסכין של בשר עם כותח והיינו משום דבדבר חריף ל"ש נ"ט בר נ"ט דהדבר חריף מוציא כל הטעם שבסכין והו"ל כמו הראשון וכשאכלו עם כותח הרי אוכל טעם הראשון של בשר עם חלב אבל זהו דוקא כשהוא בן יומו אבל כשאינו בן יומו באמת הוא נ"ט לפגם רק דחורפא מחלי' לי' לשבח והו"ל לשבח אבל כיון שהוא דבר קשה דא"י להוציא טעם כ"כ א"כ אינו מוציא רק טעם קלוש לשבח ואינו מוציא כלל הטעם שהיה בסכין וא"כ שוב הרי"ז נ"ט בר נ"ט דכל הטעם דבדבר חריף לא שייך נ"ט בר נ"ט דמוציא כל הטעם אבל כשהוא דבר יבש א"י להוציא רק הטעם הקלוש ולא כל הטעם והו"ל נ"ט בר נ"ט דהיתירא דמותר ובשלמא כשהוא איסור כבר קיבל טעם קלוש אף דהוא נ"ט לפגם החורפא מחלי' לי' לשבח ואסור דבטעם קלוש ג"כ אסור משא"כ בבשר בחלב. ובזה אני אומר בטח דנתיישב מה שכתב המחבר בסימן צ"ו ס"ג לענין תבלין דוקא כשהוא ב"י ותמה הט"ז וכן האריך הש"ך דהא בדבר חריף אף כשאב"י מחלי' לי' לשבח וכמ"ש המחבר בעצמו סי' ק"ג ס"ו ולפמ"ש אתי שפיר דל"מ מהש"ע סימן ק"ג אינו ראיה דשם כל שנתנו בהקדירה הו"ל מבושל ואסור אף באינו בן יומו וכאן הוא יבש אלא אף אם הי' שם ג"כ רק נדוך במדוכה ג"כ ל"ד דשם הוה באיסור משא"כ כאן דהיתירא בלע והו"ל נ"ט בר נ"ט וז"ב כשמש. ובזה נראה לפענ"ד ליישב מה שהקשה הריטב"א בע"ז דף ל"ט בהא דאמר דחורפא מחלי' ליה לשבח דאם נימא דסכין אין שמנונית קרוש ע"פ רק דמחלי' ליה להבלוע לשבח הא כבר הו"ל נבלה מוסרחת ומה מועיל זה לנבלה ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת הענין דאב"י הוא רק שאין בו טעם ממש לשבח וטעם קלוש יש בו ולכך התירה התורה וכל דהחורפא מחלי' לי' נעשה טעם לשבח ואינו נבלה מסרחת דשם כבר נסרח וכאן לא נסרח רק שאינו טעם לשבח רק טעם קלוש ופגום וכל שיש חורפא ננער הטעם בעצמו ונעשה לשבח ובזה נתיישב ג"כ לפי מה שחידש הגאון בעל אבן העוזר בש"ע יו"ד דפוס אמ"ד הקטנים סי' צ"ו להשיג על המג"א סי' תנ"א ותורף דבריו דחריף אינו עושה פעולה רק שמוציא כל הטעם שבכלי ולא שמכניס כל הטעם להכלי וא"כ מה מהני מה דחורפא מחלי' לי' לשבח הא אינו מכניס כל חרפותו להכלי והרי בעינן שיהיה חריף ברובו ועיין ט"ז סי' ק"ג ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דעכ"פ המקצת מחלי' לי' לשבח והרי באיסור סגי כשיש מקצת שכבר נאסר ואף טעם קלוש אסור בהם ולו יהא דלא מחלי' לשבח בכלו עכ"פ טעם קלוש מקרי וז"ב ודו"ק. והנה בגוף דברי או"ה שכתב דדבר חריף יבש ל"מ אב"י לכאורה תמוה דהרי רש"י ביומא דף פ"א ע"ב גבי הומלתא דאתיא מבי הנדואי דשריא בו משום בישולי עכו"ם דהו"ל נטל"פ והיינו שנטל"פ בדבש ולכאורה תמוה דל"ל כל זאת הא בלא"ה סתם כלים של עכו"ם אינן ב"י וכבר תמה בזה המהר"ם בן חביב בתוס' יוה"כ שם וכתבתי על הגליון שם דזנגביל הו"ל דבר חריף וא"כ גם אב"י משוי לשבח ולכך הוכרח לפרש דנטל"פ בעצמותו ולפ"ז קשה ניהו דבשעה שהיא מורטב בדבש הו"ל נטל"פ למה לא ניחוש שמא חתך הזנגביל בעודו יבש בעצמותו ולא נרטב על ידי המרקחת ואז לא מועיל מה דסתם כלי של עכו"ם אב"י וע"כ דאינו מוציא דבר חריף יבש ושרי וז"ב. שוב ראיתי שכן פירש המנחת יעקב בכלל ס"א דברי או"ה מה שמביא ראיה דדבר חריף יבש מותר בהדחה ע"ש ומביא דברי הסמ"ג דכתב דזנגביל רטובא שעשה עכו"ם מותר משום דסתם כלי של עכו"ם אב"י ותמה המנ"י דמה ראיה הא הסמ"ג מתיר אף ברטיבא וכתב הוא בס"ק כ"ב דהכוונה היא דאח"כ נטל"פ ובעת שהיה יבש לא אסר דבר חריף ביבש ע"ש והריטב"א שם כרכר בזה ומהתימה שלא זכר דברי רש"י שלכאורה דברי רש"י שלא כהסמ"ג ולפמ"ש דא ודא אחת היא מיהו באמת לולא שאיני כדאי הייתי אומר דדברי המנחת יעקב אינו מוכרח דמ"ש הסמ"ג זנגביל רטיבא אין הפירוש שהוא רטוב כעת רק שהיה רטוב דיש פלפל שמרטיבין אותו ויש פלפל שאינו מרוטב והוא תמיד יבש אבל כעת אינו מרוטב וא"כ שפיר כתבו הסמ"ג דזנגביל רטיבא מותר דכל שכעת הוא יבש אף שנרטב כבר והו"ל דבר חריף דזנגביל רטיבא הו"ל דבר חריף אבל עכ"פ כל שיבש כעת לא אסור משום דבר חריף ביבש ושפיר הביא האו"ה ראיה דדבר יבש חריף מותר ועיין בש"ך שהאריך בס"ק י"ז אם זנגביל מקרי דבר חריף ותמהני דלא זכר דברי רש"י הנ"ל ויש להאריך בזה אך שכבר קדמני המנחת יעקב שם ועיין בב"ח או"ח סי' ס"ג ובמג"א שם ס"ק ד' ולפמ"ש היה מקום להאריך בכ"ז אלא שאכ"מ. ובזה אמרתי דבר נחמד במ"ש הרשב"א בתשובותיו ח"א סי' תצ"ו בשם רבותינו בעלי התוס' דהא דהגעילו כלי מדין הוא משום שמא בישל העכו"ם דבר חריף דאל"כ סתם כלי של עכו"ם אב"י ותמה הרשב"א דא"כ היאך אנו מתירין בדיעבד בכלי של עכו"ם משום ס"ס וניחוש דלמא בשלו בו דבר חריף וגם הא איכא ג' ספיקות ועוד מה אמרו דלא אסרה תורה אלא קדרה ב"י והא אף שאב"י גם כן אסור דהו"ל דבר חריף ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת דברי רבותינו תמוהין במ"ש דיש חשש שמא בשלו דבר חריף הא כל הטעם דסתם כלי של עכו"ם אב"י הוא משום ס"ס ספק שלא נשתמשו בה היום בדבר איסור ושמא לא נשתמשו בה כלל וא"כ כל שהוא אב"י מה מועיל מה ששמשו בם דבר חריף והא הדר נפגם כל ששהה מעל"ע כמבואר בהדיא באו"ה ובש"ע יו"ד סי' קכ"ב ס"ג בהג"ה וכבר כתבתי בגליון הש"ע שלי דברשב"א מבואר להיפך מדברי האו"ה הנ"ל אבל באמת גם מצד הסברא מסתבר כאו"ה דהא כבר נפגם הטעם וכמ"ש הגאון בעל אבן העוזר שם.
2
ג׳אך נראה דכוונת רבותינו בעלי התוס' דשאני סתם כלי של עכו"ם דאנו דנין על כלי אחת שפיר שייך הספק שמא לא נשתמש בה היום אבל כל שאנו דנין על כלי מדין שהיו עמים רבים וכלים מכלים שונים וא"כ פשיטא דמן הסתם נשתמשו בה היום ועכ"פ אין הספק שקול ולא נשאר רק ספק דשמא לא נשתמשו בדבר האיסור ואת"ל שנשתמש בדבר איסור שמא דבר הפוגם וע"ז חידש דיש ס"ס להיפך שמא נשתמש בדבר הנ"ט לשבח ואת"ל בפגם דלמא נשתמשו בדבר חריף דל"מ לפגם ומעתה לא קשה כלל קושית הרשב"א על רבותינו דוק ותשכח. ובזה מיושב היטב מה דאמרו טעם כעיקר מגיעולי עכו"ם והקשו כלם דלמא היה בשביל בב"ח ולפמ"ש אתי שפיר דבשביל בשר בחלב שוב ל"מ דבר חריף דמכל מקום הוה נ"ט בר נ"ט ואף דבדבר חריף ל"מ נ"ט בר נ"ט והיינו משום דדבר החריף מוציא כל הטעם הא זה ודאי אינו רק דרבנן ול"ש גיעולי עכו"ם מן התורה ובחידושי ליו"ד סי' פ"ח כתבתי דזה עכ"פ לא הוה ספק השקול דלמא רק מבב"ח דלמא משאר דברים האסורין ול"ש גיעולי עכו"ם והארכתי בזה ואכ"מ ודוק.
3
ד׳אחר זמן רב מצאתי בתדר"י ר"פ כיצד מברכין שכתב במרקחת הבא בכלי נכרים דרצו לאסור דאף דסתם כלי עכו"ם אינו ב"י מכל מקום חורפי' מחלי' לשבח והוא דחה דהמתיקות של דבש מבטל להחריפות והביא ראי' מהומלתא דבי הנדואי ועיין בהגהת מהר"ם מטיקטין שם ועכ"פ התויה"כ הנ"ל לא ראה דברי התדר"י ולפמ"ש למעלה יש לפלפל בדברי התדר"י הנ"ל. ודרך אגב אומר מה שנשאלתי מהמופלג החריף מוה' מענדיל ני' נכד הרב מוה' יחזקאל ז"ל סופר דק' ראהטין בהא דמבואר בש"ע יו"ד סי' פ"ט דאם אכל תבשיל שאין בשר בתוכה מותר לאכול אחריו גבינה והקשה הש"ך בסקי"ט שם מסי' צ"ה דאף לאכלו עם גבינה מותר ואמר הוא די"ל דמיירי בתבשיל חריף דלא שייך נ"ט בר נ"ט והיה אסור לאכול עם גבינה ומזה הוכיח דאם היה תבשיל של בשר חריף שוב לא היה רשאי לאכול אף אחריו גבינה.
4
ה׳ולא אמר כלום דמה ענין דבר חריף כל שכבר אכלו דדבר חריף שייך שמחלי' ליה לשבח אף בטעם קלוש נרגש הטעם אבל כל שכבר אכלו פשיטא דלא יתן אח"כ טעם שכבר כלה ואבד אך לפ"ז עכ"פ היה מיושב קושית הש"ך דלאכול עם גבינה אפשר דאסור. אך באמת ג"כ עם גבינה מותר דחורפא מחלי' ליה לשבח אינו רק דרבנן ובפרט בנ"ט בר נ"ט דודאי אינו רק דרבנן ופשיטא דבכה"ג לא גזרו בבשר בחלב שאינו דרך בישול דאינו רק דרבנן וז"ב ופשוט
5
ו׳והנה נשאלתי באחד שחתך בסכין חולבת ב"י הערינגס קטנים הנקראים סעהרדלין עם שמן זית על כלי בשר אינו ב"י.
6
ז׳ואמרתי דהסעהרדעלין אסור והכלי בשר מותר וטעמא דילי דהרי כתבו בפסקי התוס' בע"ז פ"ב סי' ע"ה דשמן זית מקרי דבר חריף ומפליט אף בצונן ועיין שו"ת שבות יעקב ובספר באר יעקב ביו"ד סימן ק"ג שהאריך בזה ואני הארכתי הרבה בזה ועיין דגול מרבבה או"ח סימן תנ"ג ומ"ש שם על הגליון וא"כ הו"ל חורפא ודוחקא דסכינא ואף באב"י ובנ"ט בר נ"ט לא מועיל כל שיש חורפא ודוחקא דסכינא ומכ"ש שהוא מליח והוה ג"כ חריף ואף דאין מליחה לכלים להפליט מכל מקום אגב חריפות שהוא מפליט אף בצונן אפשר דמוציא גם מהכלי הטעם ואף דהש"ך סימן צ"ו סקי"ז כתב דדבר חריף מותר בהדחה כל שהוא יבש באמת בד"מ מבואר דכל שיש דוחקא דסכינא אסור אף ביבש וכ"ש כאן שאינו יבש לגמרי ומליח וחורפא דשמן ע"כ לא מלאני לבי להתיר הסעהרדליען כיון שנחתכו בהכלי עם שמן זית אבל הכלי שרי דאינו רק נ"ט בר נ"ט ולענין להבליע בכלי ל"ש דוחקא דסכינא כנלפענ"ד. והנה הגאון בעל אבן העוזר כתב והוא נדפס בש"ע הקטנים עם באה"ט ביו"ד סי' צ"ו להשיג על המג"א סי' תנ"א ס"ק ל"א דדבר חריף ל"מ נ"ט בר נ"ט ומה"ט שלא כדין עושין שחותכין זנגביל בסכין של בשר ודכין במדוכה וא"כ המדוכה בלוע מבשר ואח"כ דכין בשמים ושמין בחלב ע"ש וע"ז כתב הגאון הנ"ל דזה אינו דכל יסוד שבדבר חריף ל"ש נ"ט בר נ"ט נובע מסה"ת שכתב דלכך צנון שחתכו בסכין של בשר דאסור לאכלו בכותח אף דהוה נ"ט בר נ"ט וכמ"ש רש"י משום דצנון הוה חריף ובלע טפי מדגים הרותחים וביאר הוא דהענין הוא כך דנ"ט בר נ"ט היינו דנ"ט הראשון נכנס קצת ממנו אל הכלי וחוזר ויוצא קצת מהטעם שבכלי אל המאכל ובדבר חריף בולע כל הטעם שבכלי וליכא רק חד נו"ט דהיינו הטעם הראשון להכלי אינו רק קצת נ"ט ולפ"ז זהו כשהדבר חריף בולע הטעם שנכנס בכלי אבל במה שמבליע בכלי מה מועיל מה שהוא דבר חריף סוף סוף אינו מבליע רק קצת טעם והו"ל נ"ט בר נ"ט דניהו דהבשר החריף בלע כל הטעם מכל מקום להמדוכה לא נתן רק קצת טעם ע"ש שהאריך בזה. ולפענ"ד לא זכיתי להבין דבריו הקדושים והנה מקודם נבין סברתו דאם הכוונה שאינו רק קצת טעם בכמות דהיינו רק מעט א"כ יהיה בדבר האיסור במשהו לא יהיה שייך נ"ט בר נ"ט וזה לא מצינו אמנם ע"כ כוונתם דבאיכות הטעם אינו רק קצת טעם ואינו רק טעם הקלוש אבל לא הבינותי דמי הגיד לו שהטעם הראשון שנכנס אל הכלי אינו רק טעם קלוש ולפ"ז באוכלין לא שייך נ"ט בר נ"ט ואף שבאמת ששיטת המהריב"ל דבכלי לא שייך טכ"ע מה"ת אבל אינו מוסכם וגם לא ידעתי מי דחקו והדבר מבואר ברשב"א בית רביעי שער רביעי ובר"ן פכ"ה ובכמה מקומות ובש"ך סי' צ"ד ס"ק כ"ב דלכך נ"ט בר נ"ט בשאר איסורים אסור ובב"ח מותר משום דכל שהוא נ"ט בר נ"ט נקלש הטעם ולכך א"א לחול עליו שם איסור חדש ולכך בב"ח לא חל משא"כ בשאר איסורים דאף דנקלש מכל מקום לא נפקע הטעם ומה"ט דעת הפוסקים דבחמץ לא שייך נ"ט בר נ"ט דשמו עליו ועיין או"ח סי' תמ"ז וסי' תנ"ב ובמג"א סי' תמ"ז סקכ"ד וא"כ היינו טעמא דנ"ט בר נ"ט דנקלש הטעם והיינו דהטעם השני כבר אקלש בהיותו היתר ובדבר חריף דלא שייך נ"ט בר נ"ט היינו טעמא דהרי חזינן דאף באינו ב"י בדבר חריף אוסר דמחליא ליה לשבח ועיין בסימן צ"ו ובסי' ק"ג וא"כ מכ"ש בדבר שאינו רק נ"ט בר נ"ט דאקלש הטעם דאמרינן דאף שנקלש חורפי' מחליא ליה לשבח וא"כ נעשה הטעם השני מושבח ומורגש ולפ"ז כל שהיה דבר חריף ועשה להטעם מורגש א"כ החזיר להמדוכה טעם מושבח ולא קלוש ושוב הו"ל נ"ט גמור וגם אף שהוא לא הבליע רק טעם קלוש מכל מקום הבשמים שישנן במדוכה עושים גם כן לאותו טעם לשבח ושוב הו"ל כנ"ט הראשון וז"ב לפענ"ד והאהע"ז במחכת"ה והדר גאונו הלביש בגדים אחרים לנ"ט בר נ"ט והדבר מבואר בכל הפוסקים דנ"ט בר נ"ט היינו שאין כח בהטעם השני לחול עליו שם איסור מחדש ולפ"ז בדבר חריף לא שייך זאת ובזה יש ליישב מ"ש ראיה מדברי הש"ך ר"ס קכ"ב אמנם אף שנימא דהש"ך לא סבר כן בכ"ז עכ"פ אין תמי' על המ"א ודוק. (והנה לכאורה קשה לשיטת הרמב"ם דגם בכ"ח בשאר קדשים מלבד החטאת היה מועיל מריקה ושטיפה וקשה איך משני דכל יום נעשה גיעול לחבירו והיינו משום דמועיל הגעלה ואכתי תקשה הא בכ"ח ל"מ הך דנעשה גיעול לחבירו דהוא מתורת הגעלה והתורה העידה על כ"ח שא"י מידי דופיו וכ"כ הב"י ביו"ד סי' צ"ג בהדיא ועיין בנקה"כ ובכו"פ שם ולפ"ז צ"ל לדידהו הא דמועיל מריקה ושטיפה לדידהו משום דהתירא בלע ולא אכפת לן במה שנשאר טעם קלוש וכמ"ש הצ"ק ליישב קושית הבה"ז או כמ"ש המקום שמואל והובא בשעה"מ ליישב קושית הבה"ז דכיון דהיתירא בלע סגי בהגעלה אף בכ"ח לפ"ז יקשה להס"ד דאיסורא פליט אם כן מה מועיל מה שנעשה גיעול לחבירו והא הגעלה ל"מ בכ"ח כל דאיסורא בלע. הן אמת דבלא"ה יקשה קושית הרשב"א הנ"ל דמה מועיל הגיעול הא להס"ד ל"מ הגעלה וצריך ליבון ותירוצו לא שייך לשיטת הרמב"ם דהא להרמב"ם אין קפידא דוקא בשביל הנותר רק שיהי' עקב אכילה וא"כ מה משני דנעשה גיעול לחבירו ולפמ"ש לעיל ליישב גם כאן יתיישב. אמנם בגוף קושית הרשב"א הנ"ל דמה מועיל מה שנעשה גיעול לחבירו והא מכל מקום צריך ליבון. ולפענ"ד נראה דמכאן ראיה ברורה לשיטת הרשב"א והוקבע להלכה בש"ע סי' צ"ט ובסי' קכ"ב דאיסור מועט בכלי שדרכו להשתמש בו בשפע וא"א לבא לידי נ"ט שרי לכתחלה להשתמש בו א"כ גם באיסור תורה יש לומר דכיון דהגעלה מוציא ניהו דצריך לבון היינו שנשאר בר מעט מה שלא יכול להוציא בהגעלה אבל כיון שדרכו להשתמש בשפע ונעשה גיעול לחבירו א"כ שוב מותר לכתחלה וא"צ הגעלה כלל וזהו דמשני דנעשה גיעול לחבירו וממילא מיושב גם לדעת הרמב"ם דאף שא"י מידי דפיו היינו דנשאר מעט אבל כל שדרכו להשתמש בשפע שוב מותר.
7
ח׳ובזה נראה לפענ"ד ע"ד פלפול ליישב שיטת הרמב"ם דדעתו דדוקא חטאת צריך שבירה ולא שאר קדשים ולא נודע הטעם ולפמ"ש יש לומר דהרמב"ם ס"ל דגם לפי המסקנא עיקר הטעם משום דנעשה גיעול לחבירו והוא פסק כטעמו של רבה והא דצריך הגעלה כיון דמסיק הש"ס בקושיא כבר כתב הרשב"ם בב"ב דף נ"ב דכל קשיא יש ליישב וא"כ באמת לפמ"ש הרי הרא"ה חולק שם על הרשב"א אף באיסור דרבנן ולכך צריך הגעלה דהרי אף בדרבנן לא ס"ל דינו של הרשב"א מכ"ש בדאורייתא למשרי איסור גמור ע"י שישתמש בשפע ולכך צריך הגעלה אבל כל שמגעיל שוב סגי משום דנעשה גיעול ולפ"ז בחטאת דאינו נאכל רק ליום ולילה אמרו שם דצריך לזהר שלא לבשל בה רק שלמים אם כן עכ"פ לא מקרי דרכו להשתמש בשפע דאם יבשל בה דבר שלא יהיה רק ליום ולילה יהיה נותר וכדאמרו שם ושוב א"י מידי דופיו לכך הצריכה תורה שבירה ולפי זה זהו דוקא חטאת ולא שאר קדשים ודוק. ולפי זה מיושב קושית הבה"ז דממילא מוכח דא"י מידי דופיו דאם יוצא מידי דופיו שוב בודאי סגי בהגעלה ולמה צריך שבירה וע"כ דא"י מידי דופיו וצריך לבון ודוק היטב כי הוא חריף מאד מאד והדברים שמחים ת"ל) כל מה שהסגרתי כאן זה שייך למחברת אחרת על דברת הרמב"ם דמריקה ושטיפה ולפום רהיטא שהיה פתוח לפני כתבתי כאן). שוב מצאתי בש"ך סי' צ"ה ס"ק ז' שכתב דבסי' קכ"ב נתבאר דדוקא המאכל עצמו נעשה לשבח ע"י שהוא חריף ולא הקדירה ומזה קצת ראיה להאהע"ז. והנה דרך אגב אזכור מה דהאריכו התוס' בחולין דף ק' דהיאך הגעילו יורה גדולה הא המים נאסרו וחזרו ואסרו להקדירה וכתבו דא"ל דהגעילו כשאינו ב"י דהא לא אסרה תורה אלא קדירה ב"י והקשה הכו"פ דלפי הס"ד דאסרו אף שאב"י א"כ שוב ע"כ דס"ל דנטל"פ אסור א"כ שוב עדיין יקשה דהמים נאסרים וחוזרים ואסרו הקדירה ע"ש ולפענד"נ דהנה הט"ז ביו"ד סי' קי"ד כתב דאין לחוש במים חמין שהוחמו בכלי עכו"ם לגיעולי עכו"ם דשומן פוגמן מלשתות וכתב הש"ך שם סקי"א דא"כ גם בב"י מותר והרי התוס' והרא"ש כתבו דמים נאסרו ואוסרין הקדירה ע"ש והפר"ח כתב דמים חמין בעצמם שומן פוגמן ולהתבשיל הוא משביח ע"ש ודבריו תמוהין דאכתי יקשה על קושית התוס' דהמים נאסרו הא לשתיה הוא לפגם וצ"ל כיון דללוש בהם הוא משביח לא גרע מפגום ולבסוף השביח דאוסר וה"ה בזה דעכ"פ בקדירה סופו שישבח ולפ"ז שפיר כתבו די"ל דהגעילו שאב"י דא"ל דא"כ המים נאסרים דזה אינו כיון דעכ"פ כעת הוא פגום אף דנטל"פ אסור היינו לפי שכבר נאסרה ומה"ט סרוחה מעיקרא מותר ולפ"ז כאן דהמים בעצמם מותרין דאף ב"י פגום רק דסופו שישבח אבל עכ"פ אב"י בודאי מותר אף דסופו שישבח הא כעת הוה סרוחה מעיקרא. ובאמת שכבוד אמ"ו הגאון ני' כתב דהו"ל כסרוחה מעיקרא מה דהמים נאסרו ואני כתבתי במק"א דיש לדחות דשם הוא סרוח טרם שנעשה איסור אבל כאן הי' לשבח מקודם ונשאר האיסור באיסורו אבל לפמ"ש דהמים עצמם הם לפגם אף שהי' ב"י בכה"ג הוה סרוח מעיקרא. אמנם גוף דברי הפר"ח תמהני דהדבר מבואר ברא"ש סוף ע"ז דשומן בחמין הוה טעם לשבח דלא שרינן חמין של עכו"ם רק משום דסתם קדירה של עכו"ם אב"י ע"ש באות ל"ו א"כ מבואר דלא כפר"ח. אמנם בשערי דורא מצאתי הובא בב"י יו"ד סי' צ"ה דבמחבת או יורה של גוי שיש בו נ"ט של איסור ונכנס טעמו של איסור במים אסור ללוש בהם אף דסתם כלי של עכו"ם אב"י מ"מ נטל"פ לכתחלה אסור ע"ש ומדלא כתב רק ללוש אסור ולא כתב דאסור לשתות ממנו וע"כ דהשומן פוגם המים לשתיה רק ללוש אסור ומזה מבואר כמ"ש העט"ז והפר"ח ודוק.
8
ט׳ובזה מבואר מ"ש בהגהות ש"ד שם דאין להתיר נטל"פ לכתחלה שעדיין לא התחילה הנאתן שהרי לא הוחמו לשתיה אלא לאפייה ולענין זה הוה לכתחלה ודבריו תמוהים דמה ס"ד להתיר נטל"פ לכתחלה וא"ל משום שכבר הוחמו דמכל מקום אסור ללוש בהן ולפמ"ש אתי שפיר דהוה ס"ד כיון דלשתיה הוא פוגם בעצמותו אף שהי' ב"י א"כ שוב מותר נטל"פ לכתחלה דדוקא אב"י אסור אטו ב"י וכאן אף בב"י מותר וא"ל דהוה פגום ולבסוף השביח דזה אינו דעכ"פ כעת הוא אב"י וגם אם היה ב"י היה כעת פגום אף שלבסוף לשבח מ"מ לא שייך למגזר אטו ב"י ולזה אמר דזה ל"ח דיעבד דהא לא הוחמו לשתיה רק לאפייה דהא לשתיה יהיה לפגם וא"כ כל עיקר הנאתו אינו רק לאפייה ולאפייה שוב יהיה לשבח ולא נשאר רק מה שהוא אב"י ובזה גזרו לכתחלה אטו ב"י דא"ל דגם ב"י מותר דבב"י כל שהוחמו לא הוחמו רק לאפייה ובזה סופו שישבח בודאי ואסור ודוק היטב כי הוא ענין נכבד שוב ראיתי בש"ד עצמו והוא בסי' נ"ט מ"ש במבוא שערים שם ובאו"ה שער ל"ג סי' י"ג כתב טעם אחר ועיין בש"ע סי' קכ"ב ס"ו בהג"ה ובת"ח כלל נ"ט ותמצא דמבואר דלא כהעט"ז והפר"ח ולפמ"ש יש לפרש דעת ש"ד כשיטת העט"ז והפר"ח. והנה דברי הפסקי התוס' הנ"ל שכתב דשמן זית חריף ועז ומפליט כמו רותחין ואפילו בצונן לכאורה לא נודע מה בעי בזה ובשנת תרי"ג ד' מנחם אב (בעת צר לנו ד' יעזרינו על דבר כבוד שמו וישיבינו לתורתו ולעבודתו) אמרתי דכוונת הפסקי תוס' ליישב קושית התוס' שם ד"ה בשלמא דהיאך אפשר דר"י נשיאה יחלוק על ב"ש וב"ה שגזרו וס"ל דנטל"פ אסור וגם דא"כ למה התירו במשנה ע"ש משום דהוה נטל"פ והא במשנה ס"ל דנטל"פ אסור והרי אסרו שמן וע"כ כתב הפסקי תוס' דבזה נחלקו דב"ש וב"ה ס"ל דשמן הוה עז וחריף ומפליט אף בצונן והרי בדבר חריף אף באב"י אסור דחורפיה מחליא ליה לשבח ואף באב"י אסור ור"י נשיאה ס"ל דשמן לא מקרי חריף או דס"ל דאף דבר חריף אינו אסור בשאינו ב"י ועיין ביו"ד סי' צ"ו דיש שני דיעות בזה. איברא דגוף הדבר דאמרו דס"ל נוטל"פ מותר צ"ב דהנה באמת שיטת הרשב"א בתה"א והר"ן בסוף ע"ז דמצד עצמו לא הוה קדירה שאב"י כמו נבילה שאינה ראויה לגר דמצד עצמו מקרי מושבח עוד ועדיין חזי לגר רק שיתן טעם בקדירה הוא דמותר דאינו משביח ולפי זה צ"ב הא בדבר שאסרו משום חשש בשולי עכו"ם וכדומה שיטת גדולי הפוסקים דל"מ ששים ואם כן כל דלא הלכו שם בתר נ"ט דכדי להתרחק מן הגוים אסרו ואם כן מה בכך דנטל"פ הא מצד עצמו הוא לשבח רק שבהשמן לא יתן טעם לשבח והרי לא קפדינן בנ"ט בכל דבר שהרחיקו משום בישולי עכו"ם וכמבואר סי' קט"ו. אמנם אחר העיון זה אינו דדוקא בדבר שכבר אסרו מאיזה טעם שפיר אמרו דל"ב אף בששים דלא תלוי בטעם כלל אבל במה שאנו דנין לאיסור מחמת שקיבל טעם נבילה וטריפה א"כ כל שאין בו נ"ט שוב לא התחיל האיסור ושפיר אמרו דנטל"פ מותר. והן נסתר מחמתו מה שיש לי להקשות דבאמת מה דאמרו סתם כלים של עכו"ם אב"י הוא משום דאיכא ס"ס שמא לא נשתמש ושמא נשתמש בדבר המותר ועיין בטוש"ע יו"ד סי' קכ"ב ואם כן הרי כבר נודע מ"ש הכ"מ פי"א ממעשר דבכ"מ שחשו חז"ל למיעוטא אפילו ס"ס אסור ואם כן כאן שחשו חז"ל בשמן לאסור זליפתן של כלים אף לשאב"י אסרו דל"מ ס"ס וגם לפמ"ש דכל שנתקן מתחלתו משום ספק ל"מ ס"ס ועיין בא"ח סי' תל"ח תל"ט וה"ה כאן דתחלתו נאסר משום ספק אבל כ"ז אם כבר נתקן אבל לתקן בשביל זה פשיטא דאין חשש ואף דכבר נתקן שפיר יכול ר"י נשיאה לבטל דס"ל דבטעות נתקן דהרי נטל"פ מותר. ובזה אתי שפיר מ"ש התוס' דשמואל אמר דב"ש וב"ה גזרו משום חתנות ומשום זליפתן של כלים. ולכאורה הוא דחוק דממנ"פ אם שייך חיתון אם כן א"צ לטעם השני דזליפתן של כלים ואם אינו טעם מה מועיל צירוף דזליפתן של כלים הא באמת נטלפ"ג שרי. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כל שהיה בשביל חשש הרחקה מעכו"ם לא שייך ס"ס וכמ"ש דמצד עצמו הוא לשבח רק שתתן טעם לפגם ובעכו"ם לא אזלינן בתר טעם רק שע"ז אנו דנין דמה טעם לגזור כל דנטל"פ אבל כיון דגזרו בחיתון אף שאינו מספיק שוב יש חשש בשביל זליפתן של כלים ול"מ נטל"פ ור"י נשיאה כיון שראה שלא קבלו הגזירה ובטל טעם חשש חיתון שוב נטל"פ מותר. ובזה מיושב מה דאמר ר"י נטל"פ מותר ס"ל וקשה הא נשאר הטעם דחיתון ואף דלא קבלו הי' לו לומר דלא קבלו הגזירה ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת חיתון לבדו לא שייך כ"כ רק הצירוף דנטל"פ וכל דלא שייך חיתון שוב נטל"פ ולכך לא אמר רק דנטל"פ מותר וממילא נודע דלא שייך חיתון דאל"כ הי' נטל"פ אסור וכמ"ש ובאמת לפמ"ש הב"י סי' קכ"ב בטעמו של הרמב"ם דס"ל דמה דאמרו אי משום גיעולי עכו"ם גיעולי עכו"ם נטל"פ מותר הוא לא משום דסתם כלי של עכו"ם אב"י דהרמב"ם לא ס"ל כן רק בשביל שמעצמו נטל"פ בדבש אם כן ל"ק קושית התוס' כאן דמצד שנטל"פ הכלי להשמן יש לומר דס"ל לב"ש וב"ה דסתם כלים של עכו"ם ב"י כמ"ש הרמב"ם ולכך חשו ובזה נחלק ר"י נשיאה עליהם ודוק. שוב ראיתי שהתוס' בעצמם כתבו כן בדף ל"ח בתוס' ד"ה אי משום ע"ש במשחא שליקא ועיין ש"ך סי' ק"ג שהאריך בזה אבל לא הזכיר שכן מוכרחים לומר אליבא דהרמב"ם כמ"ש הב"י סימן תכ"ד. איברא דלפענ"ד היה נראה דבר חדש דהנה התוס' הקשו בחולין דף ח' ובע"ז דף ס"ח דרב ס"ל דהשוחט בסכין של עכו"ם דאסור והרי נסתפקו בע"ז דף ס"ח אי רב ס"ל נטל"פ מותר או אסור ותפשוט דאסור דאל"כ הא סתם כלי של עכו"ם אב"י. ולפענ"ד היה נראה דלפמ"ש הרא"ה דקדירה שאב"י הוה נבילה שאינה ראויה לגר ומוסרח ונפגם לגמרי בעצמותו א"כ יש לומר דבאמת רב ס"ל נטל"פ מותר והא דס"ל עכברא בשכרא דאסור היינו משום דטעם כעיקר והרי העכבר גופא אף אם היה מקרי נפגם מחמת עצמו התורה אסרתו אם כן גם הטעם שנותן אף דהוה לפגם התורה אסרו וכדאמר שם רב בהדיא דחידוש היא וא"כ בקדירה שאב"י אם נימא דחשיב נבלה שאינה ראויה לגר א"כ הנבלה גופא התורה התירה והיאך יאסר טעמו והא לא עדיף טעם מהעיקר אבל אם נימא דקדירה שאב"י בעצמותו לשבח רק שנו"ט במאכל לפגם א"כ כל שטעם כעיקר אסור אם כן הטעם הוה כעיקר והעיקר גופא הוא לשבח ולכך אף דסתם כלי של עכו"ם אב"י מכל מקום אסור דהא טעם כעיקר ומה דס"ל נטל"פ מותר היינו כשהנבלה גופא מסרחת והתורה התירה כל שאינו ראוי לגר א"כ פשיטא דהטעם שבו א"י לאסור אבל כל שהנבלה בעצמותה אסור אף שנטל"פ במאכל מכל מקום אסור. ובזה מיושב מה שהקשה הכו"פ סי' ק"ג ס"ק ה' דלרב דמספקא ליה אם נטל"פ מותר א"כ ניהו דאטרח לי' שמואל על רב והוכרח לאכול שמן דלא שייך גזירה דחיתון מכל מקום אכתי אסור משום זליפתן של כלים ואף דנטל"פ הא רב ס"ל דאסור ולפמ"ש יש לומר דאף דכל קדירה שאב"י הוא מצד עצמו לשבח רק דהטעם במאכל הוא לפגם אבל כאן כל שיש שמן בהכלי נעשה הנבלה גופא אינה ראויה לגר ע"י השמן שפוגמו אבל זה דחוק ואין להאריך בזה
9
י׳והנה לכאורה יש להבין הא דאמר דר"י נשיאה ס"ל נטל"פ מותר וקשה הא עכ"פ מדרבנן אסור נטל"פ דהיינו לבשל בקדירה שאב"י וא"כ ניהו דהוה ספק דרבנן דלמא לא היה נבילה בקדירה וכלים מכל מקום זה לגזור מתחלה אבל כל שכבר גזרו ב"ש וב"ה ניהו דנטל"פ מותר אבל כל דרבנן אסרו מה כח היה לו להתיר הא מדרבנן אסור נטל"פ ולא שייך ספק דרבנן לקולא כל שכבר אסרו. אך נראה דבאמת בכל היתר שיש ספק אי נפל לתוך איסור יש להקשות דנוקי לההיתר אחזקתי' ונימא דלא נפל בתוך איסור אבל התירוץ מבואר מתוך דברי התוס' ביבמות פ"ב דהרי ההיתר לא נהפך להיות איסור רק שיש חשש שבלע מהאיסור ולא שייך חזקת היתר וא"כ ה"ה כאן אנן חיישינן שמא השמן בלע מזליפתן של כלי והיה בו איסור ואסרתו ולפי זה זהו כשהאיסור עכ"פ אסור אבל כאן דבאמת נטל"פ הוא רק מדרבנן אסור ואם כן ההיתר דהיינו השמן יש לו חזקת היתר והאיסור כבר אתרע דעכ"פ מן התורה נטל"פ ושרי בכה"ג יותר נוטה לחזקת היתר טפי מלאיסור ולכך לא חיישינן. עוד רגע אדבר דאם נימא כמ"ש התוס' משום חשש חיתון וזליפתן של כלים אסרו ב"ש וב"ה והנה נראה דחשש חיתון דהוא משום אקרובי דעתא בודאי בדבר הנטל"פ לא שייך כ"כ אקרובי דעתא ולכך שוב לא חיישינן לחיתון דבאמת לא שייך אקרובי דעתא בדבר שנטל"פ והרי התורה התירה נטל"פ משום דאינו ראוי לאכילה ואיך שייך אקרובי דעתא בזה ודוק היטב ויש להאריך בזה ולא נפניתי כעת שאני כותב מתוך צער ד' יעזרני לכתוב מתוך הרחבה בלב פנוי מפחד ואימה. והנה בהא דאמר שמואל לרב בשלמא לדידי דאמינא זליפתן של כלים אוסרתן היינו וכו' שמן ר"י וב"ד נמנו עליו והתירוהו קסבר נטל"פ מותר אלא לדידך דאמרת דניאל גזר עליו דניאל גזר ואתו ר"י וב"ד ומבטלו והתוס' נתקשו ניהו דשמן יכול להיות שמותר מטעם שלא פשט ואין רוב הציבור יכולין לעמוד מכל מקום היאך באו לחלוק על שמאי והלל בדין נו"ט לפגם להתירו ע"ש ואני תמה על עצמי דלפענ"ד נראה להיפך דאף דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין היינו מה שהב"ד הראשון גזרו וס"ל דמדאורייתא שרי ורק שהם תקנו תקנה זו אין יכולת ביד הב"ד לבטל אבל מה שנחלקו בדין אם הדין כך או כך בזה הרשות נתונה ביד הב"ד אחרון לפסוק שלא כדבריו והטעם משום דבאמת שיטת הרמב"ם בפ"ב מממרים דאם הב"ד אומרים שכן הוא ד"ת עוברים בב"ת אבל אם אומרים דמד"ת אינו כן רק שהם מתקנים כן אם כן לזה הרשות ביד הב"ד לתקן ע"ש ואם כן זהו שאמרו דכל שהוא מטעם זליפתן של כלים אם כן שפיר ר"י וב"ד יש כח בידם לגזור משום דהרי טעמו של שמאי והלל היה דהדין הוא דנטל"פ אסור והרי נחלקו בזה תנאים ר"ש ור"מ ואם כן ביד הבית דין האחרון לבטל הדין שהרי בזה אין כח ביד בית דין הראשון לומר שהדין דנטל"פ אסור ובזה גם הבית דין האחרון יכולין לומר שהוא מותר ועיין מלמ"ל פ"ו מגירושין הלכה ג' וכ"כ המגיה במשנה למלך פ"ט מאישות ה"ו בסופו דאף אליהו אין לו כח להכריע בספיקא דדינא ואני כתבתי על הגליון עתוס' בכורות דף נ"ח ע"א ד"ה מפי ע"ש ודוק ואם כן זה שאמר שמואל לרב ויתכן יותר דהנה בגבינות עכו"ם דעת או"ה והש"ך בכללי הספיקות שכל שגזרו עליו משום חשש איסור בגופו נעשה איסור תורה וכתבו האחרונים דזה כשעשאו לודאי אסור אבל אם לא אסרו רק מחמת ספק לא ולפי זה בשלמא אם היה הגזירה משום חיתון שפיר אף דחשו לזליפת כלים גם כן אבל לא היה רק ספק בלבד דעיקר הגזירה היה משום חיתון ואם כן שוב א"י לחלוק עליו אף בנטל"פ דהם לא אמרו דנטל"פ אסור ולא נעשה איסור תורה אבל אם רק משום זליפת כלים אסרו שוב יכולים לבטל דעל ידי זה נעשה איסור תורה והרי מן התורה נטל"פ מותר דקימא לן דנטל"פ מותר כר"ש ובזה לא א"ש תירוצו של התוס' דלשמואל גם כן אסרו משום חיתון ומשום זליפת כלים דז"א דאם כן אין מקום שר"י יחלוק על תקנת שמאי והלל ועל כל פנים זה ודאי דבמה שנחלקו בדין בית דין יכול לבטל דברי ב"ד חבירו כנלפענ"ד דבר חדש. והנה צ"ב דמה שייך חשש משום זליפתן של כלים אף דאסרו נטל"פ והא על כל פנים אין לחוש שהעכו"ם יעשה בכלים הבלועים מאיסור נבלה דעל כל פנים לא יקלקל השמן שהרי ירגישו בזה טעם פגום ומה"ת לחוש לזה. אך נראה דבאמת הוא צונן רק דשמן עז וחריף ובולע אף בצונן וכמ"ש בפסקי תוס' ולפי זה נראה לי דבאמת לענין גוף השמן שיתקלקל בודאי אינו מתקלקל כ"כ עד שיפגם השמן ורק שאינו נו"ט בו לשבח וחשוב אינו נהנה מאיסור וכבר כתב הרשב"א וכן קיימא לן בטור סימן ק"ג דאף שראוי לאכילה רק שאינו נהנה ואינו לשבח לענין איסור מקרי נטל"פ והביאו ראיה משמן ודבש דאמרו נטל"פ והרי ראוי לאכילה ועיין בב"י שמבואר כן להדיא בשם הרשב"א ואם כן אף למאן דסבירא ליה נטל"פ אסור אבל לענין השמן אינו מתקלקל מחמת זה ובזה יש לי ליישב קושית התוס' דמ"ש מדבש דהתירו משום דנטל"פ.
10
י״אולפמ"ש י"ל דב"ש וב"ה ס"ל דבדבש נטל"פ ומתקלקל קצת הדבש ושוב בודאי אין לחוש שהעכו"ם יבשל בהן דלא יקלקל המאכל ובודאי יבשל בכלים חדשים נקיים אבל השמן דהוא צונן ורק שעז וחריף הוא ויקבל קצת טעם וא"כ העכו"ם באמת לא יחוש לזה שבודאי אינו נרגש כ"כ הפגימה בהשמן ומ"מ לענין איסור אסור וז"ב כשמש. ומיושב קושית התוס' השניה ולכך במשחא שליקא דארמאי שפיר אמרו דנטל"פ דהרי בבישול ושליקה בודאי ירגש הטעם היטב ובודאי העכו"ם לא יעשה זאת. ובזה מדוקדק מה דבשמן אמרו קסבר נטל"פ מותר ואילו במשחא שליקא אמרו בפשיטות דנטל"פ הוא ומותר וכן בדבש. ולפמ"ש אתי שפיר דבשמן שאינו בולע רק מפני עזותו א"כ רק בשביל דהדין כן דנטל"פ מותר אבל אין להתיר בשביל שהעכו"ם לא ירצה לעשות לקלקל דאינו מקלקל אבל במשחא שליקא וכן דבש שמתקלקל טפי שפיר אמרו דכיון דנטל"פ הוא מותר והיינו אף דנטל"פ אסור מכל מקום העכו"ם לא יעשה כן לקלקל. ובזה נראה לפענ"ד דז"ש התוס' בדף ל"ח ד"ה א"י דדבש פוגם אפילו כשהוא בעין לא דמותר עי"ז דבאמת אף דפוגם כשהוא בעין מכל מקום אין הפגם כ"כ גדול שיהיה מותר מחמת נטל"פ רק שעכ"פ העכו"ם לא יעשה בכלים האלו שהרי יודע שהבשר מקלקל הדבש כשהוא בעין ממילא יחוש אף לבלוע שלו אבל בשמן שבעין אינו פוגם העכו"ם לא יחוש לבלוע. ובזה מיושב קושית הש"ך סי' ק"ג על הרמ"א דאין ראיה מהתוס' וכמ"ש ודו"ק. ובזה ממילא מיושב קושית המהרש"א בתוס' שם שהקשו בדף ל"ו מדבש לשמן ולא חילקו כמ"ש בדף ל"ח. ולמ"ש באמת שיטות חלוקות הן דבדף ל"ו אזלו בשיטה אחרת דמצד הדין התירו שהוא נטל"פ ובדף ל"ח אזלו מצד שהעכו"ם לא ירצה לקלקל הדבש. והנה הכו"פ סי' ק"ג הקשה על הא דאמרו בירושלמי דשמואל אטרח על רב והי' מכריחו לאכול שמן כיון דר"י וב"ד התירו ואכתי קשה הא רב מסתפק הש"ס אי נטל"פ מותר לדידיה וא"כ אי נימא דאסור ס"ל א"כ אכתי יש לחוש שמא זליפתן של כלים אוסרתן. ולפמ"ש אתי שפיר דהתוס' הקשו דאיך שייך שר"מ יחלוק על שמאי והלל בענין נטל"פ וכבר כתבתי דל"ק דאדרבא בהדין יכולין לחלוק והב"ד האחרון יש להם כח במה שהוא תלוי בדין כמו הראשונים. ולפ"ז נראה לי דאחר שהתירו ר"י וב"ד שוב רב אין כח בידו לחלוק על רבו דר"י וב"ד שבירושלמי רבי הי' ורבי היה רבו של רב ואף דבדין יכול לחלוק היינו כל שהדבר ברור שמצד זה אסרוהו ונעשה גופו של איסור אבל כיון שרב ס"ל דמצד חיתון אסרו דניאל ורבי שהתיר לפי שלא פשט שוב אין כח ביד רב לחלוק על רבי שהתיר דאף דהוא ס"ל דנטל"פ אסור מכל מקום כל שרבי לא ס"ל כן והרי התיר שמן ולא חש לזליפתן של כלים שוב אסור לחלוק עליו אף שזה ס"ל דאסור נטל"פ ובפרט שלרב לא ברור לי' ג"כ אי נטל"פ אסור או מותר וכמו דנסתפק הש"ס אליבא דרב כמו כן יש לומר דרב גופא נסתפק וכל שרבי התיר לא הי' כח ביד רב לאסור דהעולם לא ידעו שרב אוסר בשביל זליפתן של כלים דס"ל נטל"פ אסור ורק דס"ל דשייך חיתון והרי ע"ז יש כח ביד רבי להתיר ודו"ק היטב כי נתברר בזה ענין חדש. והנה דרך אגב אזכיר מה דתמי' לי בעת למדתי עם תלמודיי ני' בחורף תרט"ז כ"ב שבט דברי הב"י סי' צ"ו שכתב בד"ה ומ"ש וכן הדין בשומים ובצלים כתב שהרמב"ם מפרש דצונן וסלקא לאו דוקא רק ה"ה לשאר דברים החריפים ודוקא ב"י אבל שאב"י לא ואח"כ כתב בעצמו דהרמב"ם מפרש דטעם של הרמב"ם בסכין שחתך בו צלי וחזר וחתך צנון הוא משום דהחריפות ידבק בו ביותר ומושך השומן שנדבק עליו ונקרש וכ"כ בפ"ט ממ"א הכ"ד בכ"מ והרי סותר דבריו דהרי משום שומן שנקרש על פניו היה מהראוי לאסור אף באב"י דשומן הנקרש כל שהוא בעין אינו פוגם אף כשאינו ב"י וצע"ג. והנה במה דמבואר בסי' ק"ג סעיף ב' בהג"ה דאם ניערו תבשיל בכף ואח"כ תחבו הכף לתבשיל שני לא נאסרה הקדירה ומטעם דהוה נ"ט בר נ"ט והט"ז תמה דלמה צריך שיהיה בכף הראשון לפגם הא אף אם התבשיל הראשון הי' לשבח מ"מ אח"כ בקדירה השניה יהי' לפגם והו"ל נ"ט בר נ"ט. ובראשית ההשקפה רציתי לומר דחיישינן שמא תבלע הקדירה בלי אמצעית התבשיל וכדחיישינן בסי' צ"ה ומצאתי במנח"י שהרגיש בזה ועיין במ"ז סק"ח. אמנם הש"ך כתב דבעי שלשה נו"ט. ואני אמרתי דלפענ"ד דברי הט"ז נכונים דבאמת לכאורה דברי הרמ"א והאחרונים תמוהים דהרי באיסור אף נ"ט בר נ"ט אסור וכמ"ש הר"ן ועיין בסי' צ"ד. אבל זה אינו דכל הטעם הוא דאף שהוא נ"ט בר נ"ט מכל מקום קבל בתחלה טעם מושבח ואף שנקלש אח"כ מכל מקום כבר נאסר ולא פקע האיסור משא"כ בב"ח ואני מוסיף דהרי השביח ולבסוף פוגם אסור כמבואר כאן ואם כן מכ"ש בנ"ט בר נ"ט דאינו רק טעם קלוש מכל מקום הרי בתחלה היה טעם לשבח ואסור ולפי זה זהו בהי' בתחלה טעם לשבח אבל כאן שהי' לפגם ואח"כ הי' נ"ט בר נ"ט והוקלש בודאי טעם אם כן אף שיבשל בקדירה דבר שיהיה לשבח מ"מ מה קבל טעם קלוש ופגום מעיקרא ופשיטא דמותר והוה כמו בב"ח דשרי בכה"ג. ולפי זה צדקו דברי הט"ז דע"כ לא בעינן שלשה נ"ט רק באם הי' לשבח רק דהוה נ"ט בר נ"ט דהיתירא בזה אמרינן דכל שהי' בנ"ט השלישי לאסור שוב נאסר אבל בפגום כיון דהוה נ"ט בר נ"ט ודאי מותר ושפיר מקשה הט"ז וא"ל דא"כ למה בעי כלל נ"ט בר נ"ט דז"א דאם לא הי' נ"ט בר נ"ט שוב הו"ל כפגום ולבסוף השביח דאסור אבל כל שהי' נ"ט בר נ"ט דאקלש הטעם והי' פגום מעיקרא שוב אף שנשבח אח"כ מותר דלא קיבל רק טעם קלוש ופגום וזה ברור כשמש ובמ"ז ס"ק ו' הרגיש קצת אבל לא הרגיש בזה ולכך הצדיק דברי הנקה"כ ולפמ"ש הדבר ברור:
11