שואל ומשיב מהדורא חמישאה ע״דShoel uMeshiv Mahadura V 74
א׳לצורבא מרבנן חריף ושנון נ"י:
1
ב׳אשר כתבת להסתפק לשיטת הרא"ש והטור באע"ז סי' נ"ה דיש לארוסה כתובה אם לדידן שבעת השידוכין כתב לה כתובה אם מועיל אף שלא כתב לה מחדש בעת הנישואין. הנה בראשית ההשקפה היה הדין פשוט דיש לה כשכתב לה דאטו לא יכול להזיק בנכסיו וגם מה נ"מ בין ארוסה למשודכת כל שכתב לה דין כתובה יש על זה. וכאשר עיינתי בזה ראיתי בח"מ וב"ש סי' נ"ה ס"ו שם שהביאו בשם הריב"ש דבמשודכת לא מגיע לה דלא כתב לה רק ע"מ לכנסה אבל אין מזה ראיה דשם מיירי שחזר בו קודם אירוסין וע"ז שפיר י"ל דלא כתב לה רק ע"מ לכנסה אבל כל שנשאה אח"כ למה לא יגיע לה. וראיה ברורה מכתובות דף צ' קטן שהשיאו אביו כתובתה קיימת שע"מ כן קיימה וכן קיי"ל בטוש"ע אהע"ז סי' ס"ז ומכ"ש בגדול כשכתב לה דהרי בקטן ודאי דאין בקידושיו כלום ולשיטת הר"י ברזילי יש לדחות די"ל דאביו קדשה לו ומועיל אבל בש"ס ובפוסקים מבואר דאף שלא היו בעת ההיא קידושיו ונשואיו כלום אפ"ה מועיל ומכ"ש בגדול. שוב נזכרת שהדבר מבואר בקידושין דף נ' ע"ב באתרא דכתבי והדר מקדשי לא חיישינן הרי דאף דלא חשו לקידושין אפ"ה הכתובה הוה כתובה ואף די"ל דשם לא מיירי רק אם זה ראיה על הקידושין אבל באמת כל שישאנה יכתוב לה כתובה אחרת דז"א דא"כ למה כתב לה כעת ועיין בטוש"ע שם סי' מ"ו וע"כ דמועיל וכן מבואר בר"ן בקידושין פ"ג גבי היא אומרת קדשתני דמבקשין ממנו ע"ש שכתב דמיירי באתרא דכתבי כתובה הרי דמועיל הכתובה ומ"מ אם לא כתב לה נרא' דאף דארוסה יש לה במשודכת אין לה אף לשיטת הרא"ש ודעימיה אחר שכתבתי זאת מצאתי בשו"ת בית יעקב סי' קל"ג שהאריך בענין זה אם מועיל כתובה למשודכת אף בכתב לה כתובה ע"ש שהוציא כן ממשמעות התוס' ב"מ דף ז' ולפענ"ד הוא ש"ס ערוך כמ"ש ועיין בחידושי ריטב"א בקידושין דף נ' שם ודו"ק:
2
ג׳ודרך אגב אומר בסוגיא דב"מ דף ז' דמסיק רבינא דטעמא דרבנן משום דחיישינן לשתי כתובות ור"י לא חייש לשתי כתובות והרי בדף כ' נחלקו בזה אביי ורבא אי חיישינן לשתי כתובות והיאך אפשר דיחלקו בזה רבנן ור' יוסי. ולדעתי מה"ט פסקו הפוסקים דלא כאוקומתא דרבינא והש"ך סי' ס"ה ס"ק ל"ב נדחק בזה. ובאמת שגוף דברי הש"ך שם תמוהים כמ"ש באו"ת שם ס"ק כ' דמחלוקת רבנן ור"י היא בתוספת כתובה אבל בעיקר כתובה אינו נאמן לומר פרעתי דהיא מתנאי ב"ד וכמ"ש בשיטה מקובצת שם בהדיא והרי"ף והרמב"ם לשיטתייהו דס"ל במקום שכותבין ואין כתובה נאמן לומר פרעתי ע"ש. ובאמת שדבריו נראין עיקר. והנה בסי' מ"א האריך הש"ך בס"ק י"ט לתמוה על הכ"מ והג"ת דאף בתו"ז חיישינן לפרעון וע"כ לא נחלקו רק בכתובה אבל בשאר חוב ודאי דחיישינן וגם מ"ש הש"ך דהראב"ד לא נחלק אלא אם העדים קיימים גם בזה תמה התומים דהרי בכתובה ודאי עדים קיימים דהרי עודנה תחת בעלה ובודאי לא נפרעה. וראיתי בקצה"ח שם שחידש דשאני כתובה דחיישינן טפי לצררי משום דאית לה בתנאי ב"ד וחיישינן טפי לצררי ומה"ט נשבעת ליתומים ובנתיבות המשפט לשארי הגאון ז"ל השיג עליו דחשש צררי הוא דוקא לשבועה ולא לפרעון דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום וכבר הרגיש בזה הקצה"ח בעצמו והביא דברי המהרש"ך שרצה לומר כן אבל המלמ"ל השיג עליו ע"ש שהאריך בקצה"ח אבל מאד תמהני על הקצה"ח דתמיד דרכו בקדש ללמוד מדברי קדמונים והרי בשיטה מקובצת ב"מ דף ז' מבואר בהדיא דאף בכתובה ל"ח לפרעון ושאני שבועת הבא לפרע מנכסי יתומים דהחמירו לענין שבועה אבל החזקה דא"א פורע בתו"ז לא אתרע כלל ע"ש והנני יוסיף דאף לאביי ורבא דלא ס"ל הך חזקה דא"א פורע בתו"ז מודים בכתוב' דאינו ברור שתבא לידי פרעון וכמ"ש התוס' בב"ב דף ה' שם לענין פדיון וכבר הארכתי בזה בתשובה ליישב מה ששאלוני עפ"ז בדברי התוס' בגיטין שהקשו דוקא לר"ל אמאי תקנו שבועה לענין כתובה ולא הקשו גם מאביי ורבא וע"כ הדבר ברור דלדידן דאף במקום שכותבין כתובה אינו נאמן לומר פרעתי ע"כ המחלוקת דרבנן ור"י לא קאי רק לענין תוספות כתובה וכמ"ש בשיטה מקובצת שם דזה הוה כשאר חוב וכמ"ש בתומים סי' ס"ה הנ"ל:
3
ד׳והנה הש"ך בסי' מ"א ס"ק י"א הביא דברי הב"י שכתב דבשטר הלואה אין לכתוב טופס דאף דכותבין שובר חיישינן שימצא שטר הראשון ויתבע בו תחלה ולא יכריחוהו ב"ד לכתוב שובר כיון שנותן לו שטרו ואחר כך בב"ד אחר יוציא טופס השטר ויגבה בו והקשה הש"ך מהא דאמרו בכתובות דף ט"ז ע"ב וליחוש דלמא מפקא עידי הינומא בהאי ב"ד וגביא ביה והדר מפקא בב"ד אחרינא ותגבה בי' ומשני דכותבין שובר והשתא קשה דניחוש שמא תמצא הכתובה ותוציא תחלה ולא יכריחו ב"ד ליתן שובר ואח"כ תגבה בעידי הינומא ושאלני הרב החריף מוה' מאיר ברא"ם נ"י דהרי כשירא' הכתוב' בב"ד ע"כ תצטרך לומר שנאבד הכתוב' ממנה וא"כ בלא"ה יהי' נאמן לומר פרעתי כיון דנאבד הכתוב' ואף בתו"ז חיישינן ולפמ"ש אין כאן קושיא דבתו"ז אינו נאמן במנה ומאתים וכמ"ש רק דהש"ך מדויל ידו משתלם דהוא ס"ל דאף בתו"ז נאמן גם בכתוב' מנה ומאתים אבל בלא"ה אין כאן קושיא כל עיקר דשאני כתוב' דהבעל בודאי יזהר לקחת שובר דהא יודע שיש כמה וכמה עידי הינומא משא"כ בשטר דמהכ"ת יחוש שזה יש לו טופס ומ"ש הש"ך דכשזה יוציא השטר א"י לגבות עוד בטופס וכוונתו דבטופס ניכר שהוא טופס העתק' וז"פ והנתיבו' הקשה עליו והכוונ' פשוטה כמ"ש. והנה לכאור' קשה מה פריך הש"ס דר' יוסי אדר' יוסי ודלמא באמת לפרעון לא חייש ורק דבכתוב' חיישינן למחילה דלמא מחלה לו כתובת' ולכך חילוק לר' יוסי בין עודה תחת בעלה דהרי ללישנא בתרא דכתובות דף נ"ז ס"ל לר"י דל"מ מחילה בסוף ביאה עד שתכתוב לו התקבלתי ולכך כשעודה תחת בעלה ל"ח למחילה משא"כ אח"כ וקשה טובא לפענ"ד וצ"ל דמלבד די"ל דהש"ס אזלי ללישנא קמא דאף בסוף ביאה יכול למחול אף גם דא"כ לבר פלוגתא דר"י דהוא ר"מ ור' יהודה משמע דמועיל מחילה והרי לר"מ בודאי ל"מ מחילה וצ"ע על דברת הרמב"ם סוף הלכות גזילה דחיישינן שמא נמחלה והרי לשיטתו ל"מ מחילה אף בכתב ועיין ב"ש ר"ס ס"ו שהאריך בזה. ואולי קאי על אינה תחת בעלה שפיר חיישינן שמא מחלה ודו"ק.
4
ה׳אחר שנים רבות מצאתי באבני מלואים ס"ס מ"ה שנתקש' בדברי התוס' ב"מ דף ז' הנ"ל שכתבו דאין לחוש שמא כ' לה כתובה קודם אירוסין והרי בש"ס קידושין דף נ' אמרו דמהכתוב' ליכא ראיה על הקידושין דשמא קודם הקידושין כ' לה והביא דברי הריטב"א הנ"ל ונהניתי עד מאד שהרגשתי כבר בראשית ההשקפ'. אך אחר העיון אין קושיא מדברי התוס' דלפי מה שביאר הריב"ש דכתוב' קודם הקידושין אינו כלום וכל שחזר בו לא נתחייב משום דלא כ' לה אלא ע"מ לכנסה ודוקא מן האירוסין יש לומר דרצה שיתחייב תיכף משעת אירוסין משא"כ קודם אירוסין הוה כמו תוספת כתובה דבודאי לא כ' לה רק ע"מ לכנס' וא"כ דברי התוס' נכונים דלכך אין לחוש שמא כ' לה קודם אירוסין דמ"מ לא נתחייב מקודם עד שישא דלא כ' לה רק ע"מ לכנסה וא"כ עכ"פ מהלקוחות בודאי לא תוכל להוצי' דלא נשתעבד לה מזמן הכתוב בכתוב' רק מעת האירוסין או מעת הנשואין ולכך אין ראיה מהכתוב' לקידושין די"ל דנזדמן לו סופר וכתבו ובאמת בעת הנשואין יכתוב לה הזמן האמיתי וגם יהי' עדי נשואין ואין ראיה מהזמן הכתוב בכתוב' ודו"ק וגם אולי כ' בכתוב' זמן של הנשואין ושטר מאוחר כשר ודו"ק וע' בב"מ דף י"ז ע"ב ד"ה מן הארוסין שכתבו דאין דרך לכתוב כתובה קודם קידושין והיא תימה רבה לפענ"ד דאם דרך אנשי המקום לכתוב כתובה קודם הקידושין א"כ מה ראי' מכתוב' לקידושין ואם רוב מקדשין ואח"כ כותבין אז ראי' מקידושין ואף דמקצת מאנשי העיר מקדשין ואח"כ מסבלין הדין כן אבל זה דוקא בידוע שנכתבו מדעת שניהם והגיע לידה והרי שם כשטוען לא קדשתיך אין ראיה מהכתוב' לקידושין וגם מ"ש שאין דרך לכתוב כתובה קודם הקידושין הוא תימה דבאמת אדרב' משמע דלדידן כל המקומו' כותבין כתובה ואח"כ מקדשין רק דהכתוב' אינה כלום קודם שישאנה וכמ"ש וגם מדברי התוס' ב"מ דף ז' נראה כן וע"כ דברי התוס' צע"ג ובשו"ת בית יעקב הקשה במ"ש התוס' שם גבי הוציא' גט ואין עמו כתובה דיש לו מיגו דאי בעי אומר אין את אשתי והקש' הא הכתוב' מוכיח שנשא' ולפמ"ש א"ש דבאמת אין ראיה מהכתוב' דכ"ז שלא נשאה אינו מחוייב לה כתובה דיכול לומר שלא כ' לה רק ע"מ לכנסה ודו"ק ויש להאריך שם בסוגי' בזה וע' בתוס' שם ד"ה הטוען שכתבו דהא דאמרו בכתוב' דלא יחזיר משום דגם בכתוב' גופא יש לו הפסד במה דמחזיר דאי לא החזיר היו נאמן במגו דאלמנ' נשאתיך או אין את אשתי במקום שאין מכירין אותו הרי דמהכתובה אין ראיה דיכול לומר דלא כ' לה רק ע"מ לכנסה וכמ"ש:
5
ו׳ואגב אזכור מה שנשאלתי מהרב החריף מוה' אליעזר ראש ישיבה בווילנא במ"ש התוס' דהי' נאמן במגו דאלמנ' נשאתיך ונתקש' בזה דאיך שייך מגו הא השטר כתובה ביד המוצא וכתוב שם שהוא בתולה ואיך שייך דיש לו הפסד דהי' יכול לטעון שקר דהיתה אלמנה הרי בכתוב' מבואר שהיתה בתולה ואמר שנתקש' בזה מאד ואני אמרתי בחפזי דלק"מ דכל שנפל אתרע ואף במעש' ב"ד דאינו נאמן לומר פרעתי מ"מ כל שנפל איתרע והכתוב' הוה כחספ' בעלמא והוה כמקום שאין כותבין כתובה דגובית במעש' ב"ד ולענין זה שוב יש לו מגו דאי בעי אמר אלמנה נשאתיך וזה הי' ברור לפענ"ד והראיתי לו דברי הש"ך בס"ס מ"א ס"ק י"ט ובסי' ס"ה ס"ק ל"ב ואחר החיפוש מצאנו בתומים סי' ס"ה ס"ק כ' שהקש' קושית הרב הנ"ל וכראותי כן תמהתי ומצאתי ביד יוסף שכ' כמ"ש ונהניתי עד מאד:
6
ז׳ודרך אגב אזכיר מה שראיתי בש"ך סי' מ"א ס"ק י"א שחידש דכל שיהי' לו הכתוב' לא תוכל לגבות בעידי הינומא וה"ה כשיהי' להלוה השטר לא יוכל המלוה לגבות בהטופס וע"ז הקשה אותי הרבני המופלג מוה' יצחק נתן ני' מק' טארני דהא כותבין שטר ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו וכותבין כתובה לאיש אף שאין אשתו עמו וא"כ מה ראיה מהכתוב' והשטר הא יוכל לומר דבאותו יום כ' לו הלוה או האיש כמה שטרי כתובו' וא"כ אין ראיה מהכתוב' והשטר. והנה לכאור' יפה תמה. והנה בזה שאמר שכותבין כתובה לאיש לפום רהיטא לא מצאתי אמנם בשטר הדבר מבואר בב"ב דף קס"ז דכותבין שטר ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו וא"כ שוב אין ראיה משטר שביד הלוה. והנרא' לפענ"ד בזה דבר נחמד דהנה לפענ"ד נראה דאף דכותבין שטר ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו וכן אם נימא דבכתוב' כותבין ג"כ אעפ"י שאין אשתו עמו מ"מ אותן עדים שחתמו לו כבר בהיום הלז שטר אחד על מנה ורוצה הלוה שיכתבו לו עוד שטר אחר על סך כזה לפענ"ד שאין להם לכתוב דבאמת לפמ"ש הר"ן בפרק המגרש במה שהאריך הרי"ף אי ע"מ כרתי חידש הר"ן דכל שחתמו שטר אחר ומסרו ליד המלוה ונקנה לו הנכסים אם כתבו עוד שטר ומסרו כיון שלא נודע מתוך החתימ' באיזה שעה נכתב ונחתם ועדי חתימה מקנין הרי הוא כמשייר בקנינו שלא יקנה באותו יום דאינו נודע למי הקנה תחלה וחזר אח"כ מהקנאתו והקנהו לשני ולכך קנו מסוף היום שניהם ע"ש ולפ"ז כיון שכשכתב לשני בני אדם אינו מקנה רק בסוף היום לפ"ז ה"ה בכותב לאדם אחד ולא נודע אם הוא מלוה אחת או שני מלוות עכ"פ אותן הלקוחו' שיקנו באותו היום אין להמלו' כלום דהא יוכל להיות שחזר בו מהחיוב של שטר ראשון ולא רצה שיזכ' רק משעה שנכתב השני והרי לא נודע איזה השטר ראשון הרי שניהם לא חל החיוב רק מסוף היום וע' בכתובו' דף מ"ד דשני שטרות היוצאין בזה אחר זה ביטל שני את הראשון וא"כ שוב אין להם לעדים לחתום שנית דדלמ' חדא הלואה הוא ורוצה לחזור בו מהראשון וימכור באותו יום ויראה השני שטרות ויאמר דבטל השני את הראשון ולא נודע איזהו הראשון ואיזהו אחרון ואף דכתבו התוס' בב"מ דף כ' דל"ח שמא תמכור באותו יום היינו דמן הסתם לא חיישינן לזה אבל העדים אין להם לחתום רק כשידעו שורש הדבר וכיון שכן שוב אין לחוש רק שיחתום עדים אחרים וא"כ שוב אין לחוש בזה דהרי בטופס שמוצי' המלוה כתוב שנתן לו לפי הטפסת השטר שהי' זמנו באותו יום ועדיו כך וכך וא"כ כשיוצי' הלוה שטר נראה אם הם אותם העדים עצמם פשיטא שאין לחוש דהא העדים הללו לא היו נותנין עד שהיו כותבין בפירוש שהי' הלואה אחרת וכשאין אותם עדים שוב אין ראיה על אותו טופס של שטר זה ושפיר נותנין לו הטופס ודו"ק היטב:
7
ח׳ובאמת לשיטת הב"ח סי' ל"ט דלאביי דאמר עבחז"ל הוא רק כשמצווה לעדים ליתנו ליד המלוה אבל כל שמצווה שיתנהו לידו של הלוה לא מועיל א"כ כאן ע"כ לא יתנוהו ליד המלוה רק לידו וזה א"י דהא אין העדים יכולין לכתוב שטר כזה והלוה בודאי לא יצוה לתת ליד המלוה דלמה יתן בידו שני שטרי הלוואו' וא"כ שוב אין חשש כלל אלא שהש"ך מדויל ידו משתלם דבסי' מ"ג ס"ק ל"ג חולק על הב"ח ובאמת קושיותיו לק"מ כמ"ש בתומים וקצה"ח שם וא"כ עכ"פ דברי הש"ך נכונים לפי שיטת הש"ך אלא שמ"מ יש לומר דלמא היו שטרי אקנייתא אבל מ"ש למעל' נכון. שוב מצאתי בנתיבו' המשפט סי' מ"א שהקש' כן על הש"ך ורמז לדברי התוס' ב"ב דף קס"ח ד"ה אבל ולפענ"ד נכון וזכורני שכתבתי באיזה מקום מהענין הלז ולא ידעתי מקומו. והנה במה שהבאתי למעל' דברי הש"ך שהאריך דחיישינן לפרעון אף בתו"ז כל שנפל אתרע תמהני שלא הביא לראיה דברי הר"ן בפ"ב דכתובו' גבי כותב אדם עדותו בשטר ומעיד עליו אף לאחר כמה שנים שבה"ג פירש דיכולים העדים לכתוב השטר ול"ח לפרעון והקשו דלמה לא ניחוש לפירעון וכ' הרשב"א והר"ן הביאו דע"כ לא חיישינן לפרעון רק בנפל אתרע וחיישינן אפי' בתוך זמנו ע"ש ובשיט' מקובצת מבואר כן בשם הריטב"א ושאר קדמונים. אך לפענ"ד גם מ"ש הש"ך דאף שיש עדים שאומרים שהוא בתו"ז חיישינן לפרעון וזה שחידש הש"ך בשם רבותיו לפענ"ד יצא לו לרבותיו מכאן שהם פירשו כבה"ג ופירשו דהא דל"ח לפרעון משום דכיון דלא קצב זמן לפרעון שהרי קבל קנין שיכתבו אימתי שירצו שטר והרי ע"כ דלא קצב זמן לפרעון וכמ"ש בתשוב' אחרת לענין מפיהם ולא מפי כתבם ביארתי השיטו' של בה"ג ורש"י ורי"ף שם וא"כ לכך ל"ח לפרעון והיינו בלא נפל מותרין העדים לכתוב אבל כל שנפל חיישי' גם בזה ודו"ק היטב:
8
ט׳והנה בשנת תרי"ז עש"ק פנחס ח"י תמוז [בעודי באבלי על אשתי הרבני' שמתה עלי כ"ו סיון ה' שלח] והנה הרהרתי במה דאמרו ארוסו' לא שותות ולא נוטלו' כתובה וקשה הא ארוס' אין לה כתוב' אף מנה ומאתים כל שלא כ' לה ואיך משכחת לה שלא נוטלת כתובת' וא"ל בדכתב לה וכדאמרו בכתובו' פ"ט ובב"מ דף ח"י אכתי קשה דהא פשיטא דלא מגיע לה כתוב' דהרי ראב"ע ס"ל דלא כ' לה אלא ע"מ לכנס' ואף למאן דחולק על ראב"ע זה דוקא כשמתה י"ל דעכ"פ הוא רצה לתת לה כתוב' ומזלי' גרים דמתה אבל כאן שהביא' עצמה לידי חשד וכל שלא שותית היא נכנס' להספק והיא כודאי איסור ופשיטא דאין לה כתוב' וע"כ דארוס' יש לה כתובה מאתים או מנה וצע"ג וע' תוס' יו"ט משנה ח' פט"ו מיבמו' ובכתובו' פ"ד ובסוט' כאן. שוב מצאתי בתוס' בסוטה שם שהביא דברי הירושלמי דאמר לפי שהכניס' עצמה לספק הזה בשביל לפוסל' מכתובת' וע"ז הביאו דברי הר"ח דארוס' אעפ"י שאין לה כתובה יש לה מנה ומאתים ולא נודע הסמיכו' ולפמ"ש יש לומר דקשיא לי' לר"ח כיון שהכניס' עצמה לספק הזה א"כ בדין הוא דלא מועיל מה שכ' לה ומזה הוכיח דע"כ ארוס' יש לה מנה ומאתים אף שלא כ' לה:
9
י׳והנה בהא דאמרו כתובו' דף מ"ג ע"ב מנה מאתים מן האירוסין תוספת כתובה מן הנשואין ופירש"י דשאני מנה מאתים דאית לה מתקנת ב"ד יש לה מן האירוסין אבל תוספת שהוא כ' לה אינו רק מן הנשואין ולפ"ז למ"ד דארוס' אין לה כתובה רק בכתב לה א"כ יקשה מ"ט דמנה ומאתים מן האירוסין ובר"ן ראיתי שמפרש אף למ"ד דאין לארוס' כתוב' רק בכתב לה אבל הוא מפרש דתוספת לא כ' לה רק בשביל לכנסה והיינו חיבת ביאה וא"כ אין ראיה ועכ"פ יש מחלוקת בין רש"י לר"ן בזה:
10