שיחת מלאכי השרת ב׳Sichat Malakhei HaSharet 2

א׳וראוי לבאר בפרק זה שעוד האדם כאשר יגיע לשלימות מעלתו שגבה מעלתו ממעלת המלאך הרוחני ולא יקרא בשמו אלא להיות עולה עמו ולא להיות יורד עמו. והדבר מבואר אצל דז"ל במדרש (שוח"ט מזמור צ"א) ר' יהודא אומר מי גדול הפוטר או הנפטר הוי אומר הפוטר גדול מן הנפטר א"כ גדול הי' יעקב אבינו שמשפירש [כצ"ל] מן המלאך מה המלאך אמר לו שלחני כי עלה השחר הרי יעקב פוטר למלאך ר' יוסי האומר מי גדול הנושא או הנישא הוי אומר הנישא גדול ההא דגתיב על כפים ישאונך כו' המלאכים טענו אותו כו' ע"כ. ובבראשית רבה (ר"פ ע"ח) ניתוסף עוד ראיה אחת וגם אלו הוא שם בלשון אחר ובשינוי שמות התנאים וזה לשונו ר' מאיר ור"י ור' שמעון ר"מ אומר מי גדול השומר או הנשמר מן מה דכתיב כי מלאכיו ילוה לך לשמרך הוי הנשמר גדול מן השומר ר' יהודה אומר מי גדול הנושא או הנישא מן מה דכתיב על כי ישאונך הרי הנישא גדול מן הנושא ריש אומר מי גדול השולח או המשתלח מן מה דכתיב ויאמר שלחני הוי המשלח גדול מן המשתלח ע"כ. וביאור סדר הלשון אופניו דחוק מאוד ונכון להגיה הנוסח כך "הצדיקים גדולים ממלאכים ר"מ ור"י ור"ש [פירוש נחלקו בראי' על זה] ר"מ אומר מן מה דכתיב כו' לשמרך מי גדול כו' הנשמר הוי הנשמר כו' ר"י אומר מן מה דכתיב על כי ישאונך מי גדול כו' הנישא הוי כו' ר"ש אומר מן מה דכתיב ויאמר שלחני מי גדול כו' המשתלח הוי כו'" כצ"ל. שוב מצאתי בהרשב"א בעין יעקב (פ"ב דסוכה סי' ז') שהביא הנוסחא כן:

ב׳וביאור ענין המחלוקת האלו. הוא שכל אחד אמר מעלה אחרת שיש לצדיקים על המלאכים. והמעלה הראשונה הוא מה שאמרו (תנחומא ר"פ ויקרא) כי רב מאוד מחנהו אלו המלאכים שנאמר מחנה אלקים זה וכן הוא אומר אלך אלפין ישמשוני' ומוקשה מהם הצדיקים שנאמר כי עצום עושי דברי זה הצדיק שעושה רצון יוצרו ע"כ. ירצה למה שאיתא (שבת פ"ט א') שאמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה חמדה גנוזה שיש לך אתה מבקש ליתנה לבשר ודם תנה הודך על השמים והשיב להם משה משא ומתן יש ביניכם קנאה יש ביניכם יצה"ר יש ביניכם עי' שם. והיינו שהמלאכים המה רק מחנה אלקים ומשמשי ד' ואין להם שום נטי' לצד אחר שכלך נוצרו שאין להם כלל כח להפכו. ולפיכך אין להם שייכות להצטוות בתורה שהיא הכוללת גדרים וציווים אשר תכליתם לבלתי לנטות מרצון ד' לפי שהבחירה בידם לנטות ולכך הם נקראים עושי דברי שעושה רצון ד'. משא"כ המלאך לא שייך לתארו בתואר עושה רצון ד' כאשר לא יתואר הגרזן שעושה רצון החוצב ואלא מה יעשה. ועוד גדול מזה ענין המלאך שאין לו ובידו שום אופן לנטות כלל לדרך אחר שהכחות הרוחניים שיצר ד' כל כח למה שהוא מיוחד אין בידו להיות בידו כח אחר שהרי הוא אותו כח כמו שלא יוכל הברזל להיות יועץ וכיוצא בו. משא"כ הנפשות שהם בצלם אלקים שהם כוללים כל הכחות כולם וכמו שקראם (ויקרא) בנים אתם לד' אלקיכם וברא כרעא דאבוה כמו שאיתא עירובין (ע' ב'). ר"ל לפי שהאב זוכה לבנו בה' דברים (פ"ב דעדיות) והם הכוללים כל כח השלימיות האפשרים אלא שמ"מ אינו שלם כ"כ כאב ממש רק כמדרגת וערך הכרעא אל הגוף. וחמשה שלימיות אלו שזכר שם הם החמשה נפשות הנזכרים (בברא"ר פ' י"ד) שהם נפש רחו נשמה חי' יחידה שהם החמשה השתויות דחשיב (ברכות יו"ד א') בין הנפש להשי"ת שעל ידי הנשמת חיים שבאפיו הוא משתווה אל כח האב כביכול וכמו שיתבאר כל זה במקומו באורך. ולפי שהשי"ת הוא כולל כל הכחות ההפכים ג"כ כי לולי כן מאין הי' קיום ומציאות לכח ההפכי והנטי' מן השי"ת מאין הי' חיותו וקיום מציאותו כלל אלו לא הי' רצון השי"ת שיהי' נמצא. רק שהי' רצון השי"ת שיהי' נמצא כח הפכי הנוטה לכל חמדות ההבל ומכח אותו הרצון הוא קיום אותו הכח בעולם. ונמצא יש בכח רצונו ית' גם אותו כח הפכי המכונה כח היצר. ולכך האדם שיש בו צלם אלקים גם הוא נמצא בו אותו כח. והי' רצון השי"ת שיהי' כך כדי שיהי' מקום לענין עושי דברי שיהי' הבן עושה רצון אביו כאשר יכוף אותו כח הנוטה מרצון ד' ויבקש רצון ד'. ולכך הוא ראוי לקבל החמדה גנוזה שהיא המגדרת את האדם ומנהיגתו לבוא לידי כך. כמו שאיתא (סוף מכות) רצה הקב"ה לזכות את ישראל. פירוש לזככם ולטהר נפשותם. לפיכך הרבה להם תורה ומצוה. שהם המזככים הנפש. וכמו שאיתא (סוטה כ"א א') דתורה ומצות אצולי מצלי מן הלסטים והמזיקים. ר"ל כח הנוטה אל החומריי שהם חמדות עוה"ז. שחמדה גנוזה של השי"ת היא היפך מהם שהיא חמדה של אמת ומצלת מחמדת השקר. וכמו שאיתא (שמות רבה פ' ל"ב ותנחומא ס"פ משפטים) עשה אדם מצוה אחת מוסרין לו מלאך אחד עשה ב' מצות מוסרין לו ב' מלאכים שנאמר כי מלאכיו יצוה לך לשמרך ועי' עוד שם:

ג׳ובתנחומא שם מסיים ומי הן המלאכים אלו שמשמרין אותו מן המזיקין כו' מכריז לפניו ואומר תנו כבוד לצלמו של הקב"ה לפי שכל העולם כולו מלא רוחות ומזיקים ע"כ. פירוש שכל ענייני העולם הם מליאים דברים המזיקים לנפש מכל צד. כל חמדה וכל חפץ הנמצא בבריאת העולם הוא מעורב טוב ברע. הטוב כאשר ישתמש בו רק לרצון השי"ת והרע להיפך וזהו שמלא מזיקין. והגדר לזה היא התורה כמו שאיתא (ב"ב ט"ז א') בראתי יצה"ר בראתי תבלין שהיא השמירה שעל ידי כל מצוה ממצות התורה שמקיים נמסר לו מלאך אחד. ר"ל כח הקבוע ועומד שאין יכול לנטות כלל אל הרע והוא משמרו מהם ומכריז ואומר תנו כבוד כו'. שלפי שהוא צלמו של הקב"ה שע"כ יש בו כל הכחות כולם גם להנזק ותחפצו להזיק. אדרבא תנו כבוד ר"ל כחות המזיקים המנעו ממנו. וענין ההכרזה הוא הפרסום לכל תאות וחמודות העולם שזה הוא בצלם אלקים וראוי שימנעו ולא יכנס ללבו כלל חמדת ותשוקות ההם. שעל ידי המצוה הוא בתואר עושי דברו שבזה הוא עצום מן המלאכים. ר"ל בעל כח יותר מהם לפי שהוא בעל הכחות כולם עד שקיום המצות שייך אצלו להיות נקרא על ידו בשם עושי דברי והוא צלם אלקים כמו שנתבאר. והיינו שצלם אלקים הוא שיש בידו גם הרצון הזה אבל אינו נמשך אחריו. משא"כ המלאכים שאין להם אותו רצון כלל. ולכך מעלה הוא זו מה שהאדם צריך להיות נשמר וכמו שמנהגו של העולם שהעשיר מתיירא וצריך להיות נשמר מן הלסטים אבל עני אינו מתיירא ואין צריך שמירה וכן היין נשמר שלא יחמיץ ולא יתקלקל ולא המים. והיינו שכל דבר שיש לו מ עלה צריך שמירה. ומי שאין צריך שמירה הוא לאות שאין לו שום מעלה. שכך יסד השי"ת בטבעי הבריאה שברא בכל דבר שיש לו מעלה ויכול להתעלות הוא יכול להתחסר ולהשתפל ג"כ. כי רק השי"ת הוא בעל מעלה אמיתית שאינו מושך אחריו שום חסרון. אבל כל בעל מעלה מושך אחריו ג"כ חסרון ואם אינו מושך אחריו חסרון אינו בעל מעלה. וכמו שאיתא על פסוק (פ' וילך) לא אוכל עוד לצאת ולבוא ופירש"י שנסתמו ממנו שערי הלכה. ותינח לבוא אבל לצאת אמאי לא. אבל הם נמשכים זה מזה כי מי שאפשר לו היציאה אפשר לו הביאה וכאשר הוא עומד במדרגתו ואי אפשר לו הביאה גם היציאה אי אפשר לו: והדברים אלו עמוקים ומבוארים במקום אחר:

ד׳ולכך אמר (זכריה ג׳:ז׳) ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה. שנקראים המלאכים שאין יכולים להלך. מאחר שאין יכולים לצאת גם לבוא אין יכולים. ונפשות הצדיקים נקראים מהלכים. וזהו שאמר ר' מאיר במעלה הראשונה של ישראל במה שהם נשמרים והמלאכים הם השומרים שאין צריכים להיות נשמרים. ודבר זה מעלה כאשר צריך להיות נשמר משא"כ המלאכים שהם שומרים ולא נשמרים. ואין הראי' ממה שהם שומרים לישראל כאלו טפלים להם שהרי מצינו ג"כ (תילים קכ"א ה') ד' שומרך ונאמר (פ' ויצא) ושמרתיך בכל אשר תלך. רק ר"ל ממה שיש בהם כח השומר שאין להם יראה שיצטרכו להיות ג"כ נשמרים כמו שכל נברא בעל מעלה מושך אחריו חסרון שממנו הוא מתיירא וצריך להיות נשמר. וממה שאצלם כח השומר שאין להם יציאה אל ההיזק כלל דבר זה הוא חסרון מה שאין שייך זה אצל השי"ת.

ה׳ויש לקיים הגירסא שלפנינו שממקרא זה הוא שלמד שגדולה מעלת הנשמר על השומר. והיינו ממה שנאמר יצוה לך שנתבאר לעיל פירוש רז"ל בו על המצות שיצוה ד' שהם מלאכיו שיש להם כח המלאך מבלי לנטות. וכמו שנאמר שומר מצוה לא ידע דבר רע. ובפסחים (ח' ב') שלוחי מצוה אינן ניזוקין. כי המצוה יש לה כח זה שהיא כח השומר שאין נפגע בה שום דבר רע ומזיק.

ו׳וכבר אמרו (מכות כ"ב ב') כמה טפשאי הנך דקיימי מקמי אורייתא ולא קיימי מקמי גברא רבא דבדאורייתא כתיב המספר מ' ואתו רבנן ובצרי חדא. והיינו כי כל המצות הם מעשה האדם וכמו שאיתא (כתובות ה' א') על בית המקדש שנקרא מעשה צדיקים ופעולתם. וכן כל מעשה המצות הם פעולת האדם וא"כ ודאי שיש לפועל מעלה על הנפעל. ודבר זה מבואר שכח הפועל גדול מן כח הנפעל ממנו שהרי זה פעלו והוא נפעל על ידו וממנו והיתפאר יציר על היוצרו. ואמנם התורה שהיא מן השמים ומעשה ד' היינו סבורים שיש לה מעלה על האדם. ואמר שגם היא נקראת מעשה ידי אדם כי כל מעשה הוא תיקון הדבר והשלמתו והחכמים הם המשלימים אותה והיא קריי' על שמם שהיא פעולתם. וכמו שאיתא (ע"ז י"ט א') בתחלה נקראת התורה על שמו של הקב"ה ולבסוף נקראת על שם שלו שנאמר בתורת ד' חפצו ובתורתו יהגה. והיינו לבסוף כשנעשה גברא רבא ובידו להשלים להחסיר ולהעדיף לגדור ולתקן את דברי התורה הוא נקראת התורה שלו שהיא פעולתו.

ז׳ובזה אין סתירה מגמרא דמכות הנזכר לגמרא קידושין (ל"ג ב') דבעי מהו לעמוד מפני ספר תורה וקאמר מפני לומדיה עומדין מפניה לא כ"ש. ועי' שם בהר"ן מה שדחק. אבל לומדי' הוא רק הלומדים דברי תורה [ולמדו דצריך לעמוד גם ממנו מדברי ר' יוסי הגלילי. (שם ל"ב ב') דפלגינהו לתרתי זקן היינו שקנה חכמה שהתורה אצלו לקנין והיינו כאשר נקראת על שמו שהיא קניינו כמו קנין שמים וארץ להשי"ת שהוא מעשה ידיו (שם בכתובות) כך התורה מעשה ידי הצדיק והיא קניינו. ושיבה ג"כ ר"ל חכם אבל אין נקרא זקן שעדיין אין התורה אצלו בקנין] ולאו גברא רבא נינהו להיות בצרי מדברי תורה ושתהי' התורה קניינם. וכמו שאיתא בע"ז שם לעולם ילמד אדם ואח"כ יהגה שנאמר ובתורת ד' והדר ובתורתו יהגה. והיינו שהלימוד הוא שלומד דבר אחר וזהו כאשר התורה תורת ד' והוא למדו, אבל כאשר היא תורתו אז נקרא יהגה וכל הגיון בלב כדפירש"י (תילים א') וכמו שנאמר והגיון לבי. והיינו שכבר קבוע דברי תורה בכל לבבו וכדרך שאמרו (בויקרא רבה) דמסילין דאורייתא כבושין בלבהון. ואז נקרא תורתו. אבל לומדיה הוא רק תורת ד' ובזה יש ק"ו אליה שעדיין היא חשובה מהם. רק כאשר היא נחשבת לקניינם שכבר הגיע להיות גברא רבא אז הוא חשוב שהרי הוא הפועל והתורה נפעל ממנו:

ח׳וזה שהוכיח ממה דכתיב כי מלאכיו יצוה שהמצות הם ככח המלאכים למדנו שהנשמר גדול מן כח השומר כגודל מעלת הפועל על הנפעל. שמאחר שיש בכח האדם להיות פועל ועושה כח זה שהוא כח השומר שאין לו שום נטיי' וכמו שאמר דוד המע"ה (בתילים) ולבי חלל בקרבי ואמרו ז"ל (ירושלמי סוף ברכות) שהרגו ליצה"ר. שיש כח באדם להיות פועל כחות קבועות א"כ כחו גדול מכח הנפעל שהוא הכח הקבוע בל ינטה שהרי בכח הפועל הוא כח הנפעל שהרי הוא פעלו וגם כח הפועל שזה אינו בנפעל שהרי הוא נפעל ולא פועל. וכן נפש האדם היא יכולה לבוא לידי מדרגת המלאך להרוג ליצר. ולכך נקראו הנביאים והכהנים והתלמידי חכמים מלאכים כאשר הגיעו למדרגה זו שהתגברו על כחות הנטי' שבהם עד שיהי' לבם ברשותם להטותו לכל אשר יחפצו וגם יש בידם כח הפועל זה. והוי אומר שכח הנשמר גדול שעל ידי זה שהוא נשמר ושאינו כח קבוע וקיימא הוא גדול שהוא הפועל לכח השומר. והבן זה.

ט׳וזהו המעלה הראשונה לאדם במה שיש לו החסרון הנטי' אל הרע והוא נשמר ממנו. והמעלה השני' הוא מצד המעלה שיש לו יותר מעלה והתקרבות אל ד'. וכאשר זכרנו כי מי שיש לו מיחוש מחסרון הוא לאות שהוא בעל מעלה יותר. והיינו שעצם נפשותם מעולה יותר ממעלת המלאכים שהיא ממקום גבוה מעצם כח האב וכמו שאיתא בזוהר מאן דנפח מתוכו נפח. ולכך זכו להקרא בנים וכמו שנתבאר לעיל. וזהו המעלה שזכרו (תנחומא ר"פ ויקרא. קודם למאמר שהבאנו לעיל) ללמדך שגדולים הצדיקים יותר ממלאכי השרת שמלאכי השרת אין יכולים לשמוע קולו שנא' וד' נתן קולו לפני חילו אלא עומדין ונבהלים והצדיקים יכולים לשמוע קולו שנאמר וד' נתן קולו כי רב מאוד ומחנהו כו' כי עצום עושי דברי זה צדיק שעושה רצון יוצרו ואיזהו זה משה כו' ויקרא אל משה הוי קשה כחן של צדיקים שיכולים לשמוע קולו. וכן בשמואל כתיב ויבוא ד' ויתייצב ויקרא וגו' לפיכך אמר דוד גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברי ע"כ. פירוש שעל ידי שהם עושי דברי בכפיית היצר על ידי זה זכו אח"כ לשמוע בקול דברו. והשמיעה היא ההרגשה בלב כמו (מלכים א ג׳:ט׳) ונתת לעבדך לב שומע ובדברי רז"ל בכמה מקומות לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי (ועי' בתוס' חגיגה ג' א' ד"ה מלמען). ור"ל שמרגיש קול דברו ית"ש שהוא המדבר אליו ומצוהו בכך. כי דבר זה שהוא ההרגשה בלב אמיתות השי"ת ושהוא המצווהו ומדבר עמו היא יקר מאוד כמו שנאמר (ש"א א') ודבר ד' יקר. שזהו נקרא דבר ד' שהוא הנבואה לנביא כך הוא מדרגתו שמרגיש דבר ד'. והוא הבא אחר עושי דברי בכפיית היצר וניצוחו שהוא ההיפך מהשגת השם:

י׳ובגמרא (שבת פ"ח ב') זה פריו קודם לעליו כך ישראל הקדימו נעשה לנשמע. ר"ל כי העלה הוא שומר לפרי שלא יתקלקל הפרי. וכך השמיעה וההרגשה באמיתות השי"ת ושהוא המצוהו הוא השומר למעשה שאי אפשר להתקלקל ולנטות. וכדרך שאמר ההוא מינא שם איבעי לכו למשמע ברישא אי מציתו קבליתו. כי השמיעה הוא הקבלה בלב וכאשר מרגיש אמיתות השי"ת בלב אז כל הנטיות לתאות העולם כאבק יפרחו ונתבטלים ונאפסים לפני פחד והדר גאונו ית' וכמו שאיתא בהג"ה דריש או"ח. וזה שהי' טענתו של המין שהם קבלו עבודה חזקה כ"כ להיות הפרי קודם לעלין שלא יהי' כלל מכוסה העלין השומרין ואתו ולא יהי' ניזוק. ודבר זה עבודה קשה להיות העלה קודם לפריו והי' לכם למשמע ברישא אי מציתו שתרגישו כבוד ד' ותשמעו קול דברי קבליתו. והשיבו אנן דסגינן בשלימותא כתיב בן חומת ישרים תנחם. שכאשר הולכים בדרך הישר שלא לנטות ימין ושמאל רק להיות עושי דברו מקודם ושומרים הפרי בלא העלה שהוא כאשר נשמר מעצמו על ידי העלה בלא שמירתם דבר זה תנחם אל מחוז חפצם להשיג גם העלה ולשמוע אח"כ בקול דברו. אבל זולת זה אי אפשר כלל לשמוע בקול דברו להשיג ההשגה הראויה מהשויתי ד' לנגדו תמיד אם לא בהיות מקודם עושי דברו בכפיית היצר. וקראוהו רז"ל (שם בשבת) רז שמלאכי השרת משתמשין בו. והיינו שאצלם העשיי' הוא תיכף כשעלה ברצונו ית' שיעשו הם עושים שהרי אינם בעלי בחירה ורצון לעצמם כלל רק לכל אשר יהי' רוח החיים של השי"ת שבהם המחיים ומקיימם ללכת שם ילכו תיכף ואח"כ ישתדלו לשמוע בקול דברו להשיג אמיתות השי"ת וקול דברו להם. וכך הם נתגלה להם רז זה כי צריך להיות עשייה קודם.

י״אוכבר אמרו ז"ל (פ"ה מ"כ דאבות) לפום צערא אגרא שהנשמע וההשגה להשי"ת הוא השכר כמו שאמרו (ברכות י"ז א') בעולם הבא שהוא הזמן לקבול השכר מה שכרם צדיקים יושבין ונהנין מזיו השכינה. שהוא השמיעה בקול דברו והוא שכר המעשה ולפום הצער במעשה ר"ל כפי גודל כפיית היצר במעשה דעושי דברו כך הוא השכר הבא אח"כ בענין לשמוע קול דברו. וכמו שאיתא (סוכה נ"ב ב') כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, והוא כאשר אמרנו כי הביאה נמשכת אל היציאה והמעלה אל החסרון. כמו שתאמר שהון רב ויקר צריך שמירה יותר מדבר מועט כי יותר מועד לקלקל שיותר משתדלים עליו. וכן בנפש שכל שמעלתה גדולה והיינו שיותר יש בה כח אלקיי והנה כבר אמרנו שגם החכ הרצון אל ההיפך הוא כח אלקיי שלכן דוקא האדם שהוא בצלם אלקים יש בו הרצון והנטייה אל ההיפך. ולכן גם כח זה של הנטי' הוא גדול אצלו וצריך שמירה שהוא מעלת עושי דברו ביתר תוקף. ולאות הוא לפום צערא שגם האגרא הוא גדול שמעלת נפשו גדולה ג"כ לענין השמיעה הבאה אח"כ היא אצלו ביתר שאת. כאשר אמרנו כי תוקף החסרון שצריך שיהי' נשמר הוא מעיד על תוקף המעלה. ולכך המלאכים שאינם נקראים עושי דברי כמו שנתבאר לעיל אין להם ג"כ המעלה של לשמוע בקול דברו שהוא השכר של עושי דברו:

י״בולכן אמרו שאין יכולים לשמוע קולו רק עומדים ונבהלים. שההרגשה אצלם מבוהלת ברצוא ושוב שההרגשה הוא בלב וכמו שכתבתי לעיל על פסוק לב שומע. ונאמר (במשלי) לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר. שמי שאין לו מרת לב אין לו שמחה הבאה אח"כ שלעולם לפני גאון שבר. וכן כל התאות באות מן הלב כמו שאיתא עין רואה ולב חומד. ועל ידי שמונע לבו להתאוות לענייני עוה"ז על ידי זה מתדבק להפכו שהוא עולם העליון ונבדל לגמרי. שיש ג' עולמות עולם הכסא ועולם המלאכים ועולם הגלגלים [כפי דעת הפילסופים הקדמונים וגם לדעת המקובלים יציבא מלתא אף שהם חושבים ד' עולמות אבי"ע הידועים וכמו שכתבתי במקום אחר]. פירוש עולם העליון מכסא כבודו של השי"ת ועולם התחתון הגשמיי והאמצעי שביניהם. והם השמים שמים לד' והארץ נתן לבני אדם והאויר שביניהם. וכמו שאמרו ז"ל (ברא"ר פ"ג) ועוף יעופף על מלאכי השרת שהם המעופפים באויר שהוא האמצעי. ואמרו חכמי האמת שנפש האדם חצובה מתחת כסא הכבוד ר"ל מעולם הכסא שהוא העליון. והיינו לפי שיש לה נטייה אל הקצוות כמו שיש לה נטי' אל קצה התחתון לגמרי והוא מצד הגוף החומריי כך יש לה נטיי' אל העליון לגמרי מצד הנפש שהיא משם. משא"כ המלאכים שאין להם נטיי' אין נוטים לשום צד ואין דבוקים בעליון לגמרי והוא ההרגשה הברורה שהשי"ת נוכח עיניו שדבר זה הוא הדביקות בעולם העליון. ושמיעת הקול ר"ל ההרגשה על בוריו בהרגשה מבוררת בלב שהשי"ת נצב לקראתו ומדבר עמו ומצוהו רק הוא אצלם כנחלה מבוהלת שאינה מבוררת שכל דבר מבוהל ונחפז אינו מבורר רק נראה ואינו נראה כמו שאיתא שהמלאכים צועקים איה מקום כבודו:

י״גולכן אמרו (ירושלמי פ"ה דיומא) וכל אדם לא יהי' באוהל מועד אפי' אותם שכתוב בהם דמות פניהם פני אדם. והיינו כמו שאמרו ז"ל (זוה"ק שלח קס"א א') שהקדשי קדדשים נגד הלב. והיינו ששם היא מקור הרגשת אורו של השי"ת. ולכך רק ביוהכ"פ הותר הכניסה לבית קדשי קדשים שהוא ההרגשה ביחוד הגמור ואז אין כאן שום חטא כלל. וכמו שאיתא (ירושלמי פ"ב דמכות) שאלו לתורה כו' שאלו להקב"ה ואמר יעשה תשובה כו'. והיינו שאצל התורה והחכמה על ידי החטא הרי נעשה פגם בנפשו ובמה יכופר הפגם ההוא וצריך דבר המכפר. אבל אצל הקב"ה שהוא רומז אל היחוד הגמור והרגשת שרק ד' אחד עכשיו כמו שלא נברא שהוא ההרגשה הברורה שהשי"ת מלא כל הארץ כבודו ואין כאן שאלה איה מקום כבודו מאחר שמרגיש בלב היחוד האמיתי, וזהו בבית קדשי קדשים ששם הוא התייחדות החיים כולם בלב שהוא מקור החיים. וכן הרגשת האדם דבר זה הוא בלב ששם הוא התייחדות החיים. ורק כהן גדול יחידי שהוא הכולל מכל ישראל. מאחר שאנו מגיעים אל היחוד האמיתי א"כ אין כאן שום פירוש נפשות כלל. ואז מתכפרים החטאים כי אצל היחוד אין כאן שום פגם וקלקול על ידי החטאים כלל כי כל הקלקולים הוא רק כפי המדומה. והוא סדר הבריאה שברא השי"ת להיות נדמה כאלו יש כאן העלם היחוד האמיתי ויש פירוד. וזהו מדרגת התורה שהיא המגדרת את האדם ומצמצמתו והוא כפי הצמצום וההעלם השי"ת יחודו האמיתי. אבל כאשר נודע היחוד האמיתי שהוא התשובה שהוא בלב כמו שנאמר (מלכים ב') אשר שב לד' בכל לב והוא הרגשה הברורה ביחוד השי"ת אז אין לשום גדרים וחטאים כלל. כאשר אמרנו שדבר זה נקרא עלה השומר לפרי כי ממילא הפירות הם הגונים וכל מעשיו מתוקנים מאחר שהוא מדובק בד' שמרגיש בלבבו יחוד השי"ת גם עכשיו כקודם שנברא העולם והרי הוא מיוחד ביחוד גמור עם רצון השי"ת. וא"כ כל מעשיו מעשי השי"ת הוא ורצונו שיעשו. ולכך ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם וגו' כמו לעתיד לבוא דכתיב וזרקתי עליכם מים טהורים וגו' שיהי' ההכרה ברור. ואז יהי' בטול היצה"ר כמו שאיתא (סוכה נ"ב א') שלא יהי' מקום כלל לההיפך שהם החטאים והקלקולים כך ביוהכ"פ והדברים הללו ארוכים ומתבארים אצלינו במקום אחר. ולכך המלאכים שאין להם ההכרה הברורה ההוא לדעת שמלא כל האדץ כבודו הוא לנגדם תמיד ושמועים בקולו ולא יצטרכו לשאול איה מקום כבודו לכך לא יראו באוהל מועד שהוא בית קודש הקדשים שהוא רומז נגד עולם העליון שהוא למעלה מעולם המלאכים:

י״דולכך אמרו ז"ל בשעת מתן תורה (עירובין נ"ד א') אל תקרי חרות אלא חירות חירות מיצה"ר. והיינו כמו שנאמר (בפ' יתרו) ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי, הנשר הוא המגביה לעוף באויר שהוא האמצעי בין השמים לארץ ואתם נשואים למעלה מכנפי נשרים שאתם מובאים אלי אל העליון. ולכן אמרו בשעת מתן תורה נעשה ונשמע שזכו גם לנשמע ולכך היו חירות מציה"ר וממלאך המות ומכל אומה ולשון כמו שאיתא (ע"ז ה' א'). והיינו על ידי היחוד הגמור שאז מתבטל כל מיני ההיפוך והמונע לו כי במקום יחוד גמור אין מקום כלל לפירוד.

ט״ווזהו שאיתא (שבת פ"ז א') שבשעת מתן תורה ירדו ששים רבוא מלאכי השרת ועטרו לכל אחד מישראל ב' כתרים אחד נגד נעשה ואחד נגד נשמע וכשעשו העגל ירדו ק"כ רבוא מלאכי חבלה ופרקום. פירוש כי הכתר הוא הוראת המעלה והאדנות ולכך עטרום ב' כתרים הרומזים על ב' המעלות שיש להם כנגד נעשה שהם עושי דברו וכנגד נשמע שהם השומעים בקולו שכבר הם מלכים ואדונים בב' מעלות אלו. היינו שכבר נעקר מהם היצה"ר בשעת מתן תורה שנעקר מהם הכח להתבטל ולהתהפך וא"כ כבר נשארו בהם ב' מעלות אלו קביעות כתרים. אבל כיון שחטאו בעגל [ואין זה קושיא אם נעקר מהם יצה"ר איך יכלו לחטוא בעגל כמו שכתבתי על דרך האמת במקום אחר ישוב זה באורך] נסתלק מהם ב' שלימיות אלו מלהיות קבועיחם וקיימים בהם. וזהו שהמלאכים פרקום וקראם מלאכי חבלה שכאשר הם מחבלים ומריעים בעניינם למעלת האדם נקראים מלאכי חבלה. וענין הפריקה על ידיהם שכבר הם מעלתם גדלה עליהם שכאשר הם ממרים במעשה המלאכים אעפ"י שאינם בעלי בחירה להיות מתעלים ובעלי מעלה על ידי המעשים שעושים רצונו עכ"פ אינם ממרים וגדולים מהם. וכן בשמיעה המלאכים ג"כ שומעים אלא שנבהלים. ר"ל שיש להם הרגשה אלא שנבהלים שמיד צועקים זה לזה איה מקום כבודו כמו שנתבאר לעיל ועדיין מעלתם גדולה על מי שאינו שומע כלל. ולפי שהמלאכים הם בעלי כחות מיוחדים וכמו שאיתא (ברא"ר פ' וירא) שאין מלאך אחד עושה ב' שליחות. פירוש שכל אחד הוא כח מיוחד כי מלאך הוא תואר לכח המשולח מהשי"ת וכל כח הוא מלאך בפני עצמו. וא"כ כח העשייה וכח השמיעה הם שני כחות והם שני מלאכים. ר"ל הכח הזה שיש לכל כח להרגיש בבהלה שהשי"ת עומד עליו ומדבר עמו זה כח בפני עצמו. ולכך טעינת הכתרים שהוא מעלת הבני אדם יש להם על כל כח פרטי ב' המעלות ורק אחד הכתיר ב' הכתרים. אמנם בפריקה שמורה על מעלת המלאכים אצלם יש לב' המעלות ב' כחות שונים לכן אמרו מאה ועשרים רבוא:

ט״זועוד יש לומר כאשר אמרנו כבר כי כאשר הגיע למדרגת נשמע אז הנעשה הוא משומר ממילא כי איך יעשה נגד רצון קונו העומד עליו ורואה במעשיו וכמו"ש בהג"ה דריש או"ח. וא"כ אז שניהם נמשכים כאחד [כי הנשמע גם הוא נמשך מן הנעשה על ידי זה זוכה לנשמע כמו שנתבאר לעיל ואח"כ נמשך הנעשה מן הנשמע] והם שליחות אחד ב' הכתרים. משא"כ בפריקה הרי הם ב' עניינים נפרדים שמתחלה נפקר הנשמע ואח"כ הנעשה ולכך היו ק"כ. וזו המעלה השני' של נשמע היא הרמוזה בדברי האומר מי גדול הנושא או הנישא. כאשר אמרנו כי הנפשות נשאים על כנפי נשרים. ר"ל על המלאכים שהם למלעה מהם. וזהו על כפים ישאונך פן תגוף כאבן. כי זו הנשיאות הוא העלה השומר לפרי פן תגוף באבן ותתקלקל כמו שנתבאר לעיל. והנשיאות היא המעלה שזה מנושא על זה. וכיון שהם נישאים על המלאכים א"כ ודאי הם גדולים. ואלו שני המעלות הם הראשונה מצד המעשים והשני' מצד הרגשת הלב והבינה שבלב.

י״זוהמעלה השלישית היא מצד החכמה שהיא הידיעה. היא נודעת לישראל יותר מצד התורה שהיא נקראת חכמה שהיא המודעת ומורה את האדם בהנהגת השי"ת כמו שנאמר (תילים י"ט ח') מחכימת פתי שנותנת בו חכמה וידיעה ממדות השי"ת והנהגותיו. כי כל הנהגותיו ית' הם מצד הבריאה כי קודם שנברא העולם הי' הוא ושמו אחד ביחוד גמור. רק התפשטות המדות וההנהגות שיהיו נראים לרואים מדות והנהגות שונות זה נעשה בעת הבריאה שעלה ברצונו הפשוט לבורא ברואים שונים ושיהיו הנהגות שונות והתורה היא דפוס של כל מעשה בראשית כמו שאיתא (ברא"ר פ"א). ולכך כל ההנהגות שונות שנתחדשו בעת הבריאה הרי הם רמוזים בדפוס וציור שלהם שהיא התורה ולכך היא מחכימת לבני אדם. ולפי שכל הבריאה המחודשת היא לצורך הנהגת האדם כדי שיהי' אדם בעל בחירה ויבחר בטוב לעבוד למלך הכבוד שבזה ניכר הכבוד כאשר יש בידו לבחור בהיפך ומואס בו והוא תכלית המכוון בבריאה כולה וא"כ כל ההנהגות נתחדשו לצרכו ולכך שייך לו החכמה שהוא ידיעת ההנהגות כי כל הנהגות השי"ת המה רק כאשר יהי' נטיי' לכמה צדדים שונים שאז יש מקום לשינוי ההנהגה לכל צד וזהו אצל נפשות בני אדם. אבל המלאכים שאין להם נטיי' אין מקום להנהגות שונות ואין שייכות התורה להם ולכך נעלם החכמה מהם ולא בשמים היא רק בא משה והורידה לארץ:

י״חובשבת (דפ"ח ב') אמרו מאלכי השרת כו' תנה הודך על השמים אמר לו הקב"ה למשה החזר להם תשובה אמר לו רבש"ע מתיירא אני שלא ישרפוני בהבל שבפיהם א"ל אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה שנאמר מאחז פני כסא פרשו עליו עננו ואמר ר"נ מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו אמר לו רבש"ע תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה אנכי וגו' למצרים ירדתם לפרעה נשתעבדתם כו' עי' שם. קראו לדברי תורה הוד שידיעת הנהגות השי"ת הוא הודו והדרו וזהו כבודו. שתכלית הבריאה למען כבודו והוא על ידי גילוי ההנהגות שונות שעשה וגלה שעל ידי זה ניתן מקון לאדם שהוא בצלם אלקים להיות לו נטיי' לצדדים שונים ויבחר רק דרך המלך ויכיר מתוך רבוי ההנהגות שונות יחוד האמיתי איך כולם מתייחדות כאחד והוא ושמו אחד גם עכשיו כמו עד שלא נברא העולם. ואמר השי"ת שמשה יחזיר תשובה. ר"ל שאין התשובה להם מצד השי"ת כי מצד יחודו הרי הכל שוים רק מצד מעלת משה יש חזרת תשובה להם שמעלת משה יש לה שייכות לתורה. והשיב מתיירא כו'. ענין הבל פה הוא האויר היוצא מן הנשימה מפנימיות האיברים שהם הריאה והלב וכמו שכתבתי במקום אחר כי הדבור הוא מיוחס גם ללב כמו שנאמר (תהילים ט״ו:ב׳) ודובר אמת בלבבו (ועי' ברש"י נזיר יו"ד א'). כי שלשה כחות באדם מחשבה דבור ומעשה המחשבה במוח והוא החכמה שבו והדבור בלב שהוא הכולל כל איברים הפנימים שמהם הדבור יוצא וכן אצל המחשבה שבלב שייך דבור יוצא וכן אצל המחשבה שבלב שייך דבור שהוא גלוי קצת שכבר הוא מגולה יותר אצל איברי גופו והיינו על ידי ההרגשה שבלב הוא כח ההרגשה וכל איברים מרגישים כמו שכשיחשוב בלבו ענין צער כל האיברים מצטערים. משא"כ המחשבה והחכמה שבמוח הוא בהעלם שאינו מגולה אף לאיברי הגוף רק למוח בלבד. והמעשה הוא באיברים החיצונים כלי המעשה שבגוף שמקורם הכבד שהוא מקור הדם כמו שאיתא (חולין ק"ט ב') והדם הוא עיקר חיות איברי הגוף כמו שנאמר (דברים י״ב:כ״ג) כי הדם הוא הנפש. והם ג"כ ג' כחות הנפש שבאדם כמו שכתב הראב"ע ס"פ משפטים שמשכן הנשמה במוח והרוח בלב והנפש בכבד יעו"ש. וכל דברים אלו מבוארים אצלינו במקומן באורך.

י״טואלו הג' מדרגות שבאדם שהוא עולם הקטן הן ג"כ בעולם הגדול עולם העליון והוא הנעלם לגמרי. והאמצעי והוא האויר שבין השמים לארץ שיש בו גלוי יותר וזהו שאמר (תהילים ק״ד:ד׳) עושה מלאכיו רוחות שהם מתייחסים נגד הרוח שבאדם והוא נגד הלב שבאדם. פירוש שכאשר חשב השי"ת בריאת העולם אז נברא עולם המחשבה שהוא עולם הכסא וכאשר הגיע [בדרך משל מבשרינו נחזה אלו"ק] המחשבה מן המוח אל הלב שהוא מדרגת גלוי יותר הרצון בבריאת עולם נעשה עולם המלאכים שהוא גלוי יותר. וכאשר הגיע למעשה נעשה עולם העשיי' שהוא התחתון הגשמיי לגמרי שיצא בפועל למעשה. וזהו המכוון בדברי רז"ל (סנהדרין ק"ה ב') וישם ד' דבר בפי בלעם ר"א אומר מלאך עי' שם במהרש"א. ר"ל שהמלאך הוא נקרא דבר ד' שהוא עולם הדבור של השי"ת:

כ׳וזהו שאמר שמתיירא שישרפו. השריפה הוא הבטול והכליון על ידי הבל שבפיהם ר"ל כח שבפיהם. כי האדם הוא מעולם התחתון שהוא עולם המעשה מצד גופו וא"כ הם למעלה ממנו מצד כחם ומעלתם בפיהם וא"כ אין לי תשובה עליהם מצד העלתם שגדולה ממני ואין לי מעלה עליהם. והשיבו אחוז בכסא כבודי ר"ל אל תסתכל בשפלות גופך שהוא מעולם התחתון רק מצד מעלת נפשך שאתה אחוז בה ועל ידי בכסא כבודי שהיא אצולה מתחת כסא הכבוד שהוא עולם העליון כאשר אמרנו למעלה שהוא נישא למעלה ממלאכי השרת ועולם ההוא הוא מן המחשבה והחכמה של השי"ת ומצדו יגיע לך התורה שהיא החכמה כמו שנתבאר לעיל ואז תוכל להשיב להם. ואמר שפירש כו'. השם שדי מבואר אצלינו במקום אחר שמורה על הצמצמות גלוי שכינת השי"ת אל האדם כמו שאיתא (חגיגה י"ב א') על שאמרתי לעולם ד'. פירוש שלא יתפשט כמדתו ית' בהתפשטות יתירה שאז הוא נעלם מעיני המקבלים והשם הזה רומז אל הכח שאמר השי"ת שיהי' די ומצומצם ומוגדר בהשגת הנפש האדם וכפי כחו שזהו תכלית הבריאה. וזהו מקום לתורה המגדרת ומצמצמת האדם שלא יהיה בהתפשטות. וזה הוא הנקרא ג"כ שכינה בכל מקום שרומז על כי אני ד' שוכן בקרבכם שכונת השי"ת בקרב איש ולב עמוק כפי השגת לבו ומוחו כך השי"ת שוכן מצומצם להשגתו. כי אלו הי' אור השגתו ית' בהתשפטות כאשר הוא לא הי' אפשר כלל לנברא להשיגו. לכך פעל השי"ת כח המצמצם השגתו והוא הנקרא שדי וההשגה המצמצמת היא הנקרא שכינה ועל ידו אדם דבק בהשי"ת עצמו שהוא עולם העליון למעלה ממלאכי השרת. וזהו שפירש כו' שכינתו עליו. ונקרא זיו כענין תנה הודך שכל השגת השי"ת מכונה זיו והוד ואור וכל לשון של בהירות לגבי האדם המשיג האור. אבל לגבי השי"ת נקרא ענן וחושך שהוא העדר האור שאור השי"ת הוא מתפשט עד אין קץ וזה נעדר מזה להתצמצם שיושג אף לשפל אנשים וזהו ועננו עליו.

כ״אועל ידי זה הי' יכול להשיב להם שיש לו דביקות בתורה שהיא החכמה שמעולם העליון שהוא למעלה מהם. ועל זה רמזו (ב"ב קל"ד א') על יונתן בן עוזיאל שבשעה שהי' עוסק בתורה כל עוף הפורח הי' נשרף. עוף רומז לעולם האמצעי המעופף באויר וכמו שאיתא (בדברים רבה פ"ז) עוף השמים אלו המלאכים וכמו שנתבאר לעיל הבר"ר על ועוף יעופף. וכשהי' דבוק בתורה שהוא העולם העליון הי' נשרף ונתבטל [כענין שנתבאר לעיל על שמא ישרפוני] העולם האמצעי שתחתיו לפי שהוא למעלה ממנו וכלא חשוב קמי' האויריים. והייתה תשובתו מטענה זו כי התורה היא הכוללת כל בריאת מדות שונות שברא השי"ת ולפיכך היא מיוחדת אלינו שאנו מבלי השינויים ההם. ולפיכך אנו מונהגים משא"כ אתם כלום למצרים ירדתם כו' שאין אתם מקבלים שינוי רק קבועים וקיימים בכח הנהגה א' שנבראתם ומה לכם מקום לתורה שהיא הכוללת כל הנהגות כולם וכל מיני כחות שבבריאה. וכן אנו מצד מעלת נפשותינו האצולה מתחת כסא הכבוד שהיא כוללת כל הכחות כולם שבבריאה לכך מבשרינו נחזה אלו"ק להחכים ולדעת מדותיו והנהגותיו ית"ש. ונמצאו בני אדם מעולים מהמלאכים מצד ג' כחות שבהם. כח המעשה שהם עושי דברו. וכח הדבור והגלוי דבור וקול ד' שבלב ועולם הדבור מן השי"ת נשמע ללבבם יותר. וכח המחשבה והחכמה שבמוח שהידיעה וההרגשה והמעשה בשלשתם מתעלים בני אדם מהמלאכים.

כ״בובגמרא (חולין צ"א ב') חביבין ישראל לפני הקב"ה יותר ממלאכי השרת שישראל אומרים שירה בכל שעה ומלאכי השרת אין אומרים שירה אלא פעם אחת ביום ואמרי לה פעם אחת בשבת ואמרי לה פעם אחת בחודש ואמרי לה פעם אחת בשנה ואחרי לה פעם אחת בשבוע' ואמרי לה פעם אחת ביובל ואמרי לה פעם אחת בעולם וישראל מזכירים את השם אחר ב' תיבות שנאמר שמע ישראל וגו' ומלאכי השרת אין מזכירין את השם אלא לאחר ג' תיבות כדכתיב קדוש קדוש קדוש וגו' ואין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה שנאמר ברן יחד כוכבי בוקר והדר ויריעו כל בני אלקים ע"כ. ביאר אלו הג' מעלות שאמרנו. כי ענין השירה להשי"ת הוא ההכרה שהשי"ת הוא המנהג בחסדו כל דור ומחדש בכל יום תמיד מעשי בראשית ליתן חיים לכל חי וכאשר הנברא מכיר ענין זה על בוריו דבר זה הוא שיר ותהלה להשי"ת. ולכך באו השירות על הנסים שהם העידו תוקף השגחת השי"ת לעין כל רואה. כי כאשר נשתנו סדרי בראשית נתוספה הכרה חדשה אצל כל ברי' שאין עולם כמנהגו נוהג מעצמו שהרי ברצון השי"ת נשתנה מטבעו הנהוג ונתחדשה ההכרה אצל הנביאים. וכל חדוש מעורר התחדשות בלב וממנו ימלא פיהם תהלתו ית"ש ולומר לפניו שירה חדשה. ולכך ישראל מרצון השי"ת וכאשר כופים ומשנים טבעם בשביל רצון השי"ת הרי יש כאן התחדשות בגופם בשביל רצון השי"ת ומעורר בכל מעשה ממעשיהם שיר ושבח להשי"ת. משא"כ המלאכים שאין להם יצר לכופו כי טבעם מסור ביד השי"ת ומשועבדים לעשות רצונו בלי שום נטיי' כלל לכך אין יכולים לומר שירה כל שעה רק מצד התחלפות הזמנים שיסד השי"ת. כי כל חילוף זמן מוליד התחדשות כמו שנאמר המחדש בטובו בכל יום תמיד לפי שכל יום הוא זמן בפני עצמו יש בכל יום חדוש בפני עצמו והוא הזמן היותר פרטי הניכר. וכללי יותר הם שבת וחודש כו'.

כ״גוזהו ענין המחלוקת בזמן שירת המלאכים. כי מצאו כל חלוקות כללי הזמנים שבעה [כי שבעה בכל מקום הוא היקף שלם לכל ענין כמו שהי' בכלל הבריאה כולה שבעת ימי הבריאה היקף לכל הבריאה כן דוגמתו בכל הנבראים וכן היקף בריאת חלוקת הזמנים בכלל הם שבעה חלוקות]. והאומר הראשון הי' סבור כי בכל חלוקת זמן היותר פרטי שהוא היום מאחר שהשי"ת מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית א"כ יש לכל הכחות הנבראים הכרה מחודשת על ידי התחדשות מעשי בראשית ונמצא נאמר מפיהם שיר להשי"ת. והשני סבור כי התחדשות שב לטבעיי מאחר שהוא בתמידות רק התחדשות זמני השבתות כי התחדשות היומיי ניכר לכל באי העולם והוא טבעיי והתחדשות מעשי בראשית הוא בהעלם משא"כ התחדשות זמן השבתיי שאין בו הכרה לעין ולטבע. והרגשת התחדשות הזמן שהוא התחדשות כח השי"ת כפי אותו הזמן הוא התחדשות הכריי למלאכים וכל כחות הנבראים. והשלישי סבור כי שבת קביעא וקיימא מראש הבריאה ושב לטבעיי התחדשות ההוא להתמדתו רק הכרת ההתחדשות בכל חודש שזהו ישראל דמקדשי לחדשים והתחיל רק מעת מתן תורה והוא משתנה כרצון ישראל המקשים בזה ניכר יותר החדוש. והרביעי סבור כי זה אינו התחדשות לכל הנבראים רק ללבנה ונמשכים אחריה לבד ולכן אמר התחדשות השנה שהוא התחדשות לכל הנבראים. והאומר החמישי סובר שהשנה היא כבר זמן קבוע מתחילת הבריאה וניכר לכל באי עולם השתנות הזמן קור וחום קיץ וחורף ושב מנהג טבעיי והתחדשות נעלם רק הרגשת ההתחדשות בשמיטה. והששי סובר כי גם זו להתמדתה כטבעית רק ההתחדשות ביובל שאינו מתמיד ותלוי רק בישראל ביוחד כשיהיו כולם ביחד כל השבטים לתולדותם שדבר זה נראה שהתחדשות הזמן ההוא הוא הרגשת השי"ת בהשגחתו ביותר עד שלבעבור שהשגחת השי"ת חופפת ביחוד בזה העולם על בני ישראל צריך שיהיו להתחדשות השגחה זו כולם במקום אחד בארץ המיוחדת להם שהוא ארץ ישראל. והשביעי סבור כי אין בכל אלה חילופי הזמנים התחדשות הכרה לכחות עומדים כמלאכי השרת רק לנבראים בעלי נטיי' להם מעורר כל חילוף זמן כי השי"ת הוא המחליפו ופועל חדשות אבל לכחות עומדים אין להם חידוש רק החידוש הכללי שהוא עיקר בריאתם בעולם אבל אחר שנבראו הרי הם קבועים וקיימים כמו שנבראו בלא שום חלוף והשתנות ולכך אין השיר יוצא מפיהם אלא פעם אחת בעולם כולו. ועוד דברים בגו ואין כאן מקומם:

כ״דאבל עכ"פ כבר ידענו כללם ז"ל (עירובין י"ג ב' חגיגה ג' ב) כי אלו ואלו דברי אלקים חיים. דודאי מדרגות יש במעלות הכחות העליונים ואופני הרגשתם [פירוש שיש כח מורגש בו התחדשות השי"ת בכל שנה כמו כח הצמיחה שהוא מתחדש בכל שנה על דרך משל וכיוצא בזה מובן למשכיל ובכל חילופי הזמנים]. אבל בכללם אין השירה היוצאת מפיהם אלא מצד התחלפות הזמן וההכרה מזולתם משא"כ בישראל ההכרה מצד השינוי שבעצמם לכך יכולים לומר בכל זמן שירצו. וזהו המעלה הראשונה שהיא מצד היצה"ר שבהם ומצד מה שהם בעולם התחתון ובשפלות המעלה שדבר זה גורם להם שיהיו בעלי יצה"ר דבר זה עצמו הוא להם מעלה ומצד הזה נקראו עושי דברי וכמו שנתבאר. והמעלה השני' כאשר מרגישים הרגשת הלב בנפשות ישראל יתירה מהרגשת המלאכים שהם שומעים ונבהלים כמו שנתבאר לעיל. כי קשיות הבנת הלב ידוע שהוא לג' דברים עומק המושג וקוצר המשיג ואורך ההצעות פירוש כבדות ענין הדבר הנישג מצד האמצעי שהיא עצם ההשגה וההכרה להשי"ת שיש בה עומק המושג וקוצר המשיג מצד שהשי"ת בורא והמשיגים נבראים. וזהו הנרמז אצלם בענין ב' תיבות של ישראל. ר"ל שהזכרת השם שהוא ההכרה שהשי"ת הוא נכחו אחר ב' תיבות ר"ל ב' העלמים מקודם פרגודים ומחיצות [והם שמע ישראל שמע הוא מאמר המצווה שהוא השי"ת וישראל הוא שם הנברא המשיג אלו ב' ההעלמים קודמים להזכרת והכרת השי"ת שהוא אלקינו]. אבל המלאכים יש להם עוד פרגוד שלישי שהוא מה ששומעים ונבהלים שההכרה עצמה שבלב שהוא מצד עולם האמצעי שהוא כאמצעי בין המשיג והמושג שהיא ענין ההשגה עצמה דבר זה ג"כ אצלם קשה. לכך יש להם ג' פרגודים כי קדוש בכל מקום לשון הבדלה מובדל ומופרש מהשגתם ואומרים שלשה פעמים קדוש. וזה דפריך שם בגמרא מברוך כבוד ד' ממקומו ומשני ההוא אופנים שהם מכסא הכבוד (יעו"ש בתוס' ועי' עוד מה שכתבתי לקמן פרק ד' בזה) מעולם העליון מקום שנפשות ישראל חצובה ולכך מתדמים במעלתם לישראל. והתירוץ השני כיון דאתיהיב רשותא. היינו מאחר שהגיעה ההכרה כבר גם הם קרוים מכירים והבן זה:

כ״הוהמעלה השלישית מצד הידיעה שהוא התחלת ההתעוררות לדעת מעלת השי"ת. ההתחלה הוא על ידי החכמה והידיעה וכמו שכתב הרמב"ם (רפ"ג מהל' יסודי התורה) וכיצד הוא הדרך לאהבתו ויראתו כו' עי' שם. וגם בהתחלה מתעלים ישראל ממלאכים כמו שאמרנו ולכך אין מלאכים אומרים שירה עד שיאמרו ישראל שמצד ההתחלה הם מתעלים ולכך הם המתחילים שההתחלה מיוחדת להם על ידי התורה שניתנה להם ולא לעליונים. והוא החכמה והנותנת הידיעה להם ומהם נצמחה התחלת ההכרה שהם המולידים אותה מצד הידיעה והחכמה בהתבוננת בהנהגות הבריאה וכמו שנתבאר לעיל מדברי הרמב"ם יעו"ש בלשונו. ואח"כ נמשכת ההכרה גם למלאכים שאין ההכרתם מצד ההתחלה מידיעה שהוא במוח רק מצד הכרת הלב שהוא אחר ידיעת המוח ולכך בעלי הידיעה קודמים להם:

כ״ווזהו בקשת המלאך שלחני כי עלה השחר ופירשו רז"ל (חולין שם) הגיע זמני לומר שירה. ר"ל זמן הכרת התחדשות השגת השי"ת והפשעתו על הנבראים כולם וההכרה הזו נמשכת מהידיעה שהיא אצל בני אדם ונפשות ישראל. [ויעקב ביחוד כמו שיתבאר] ולכן אמר שלחני שכאשר תשלחני אז אלך לאמר שירה שהכרת הלב נמשכת מן ידיעת המוח והלב כמו שליח המות שכל מה שהוא מתבונן במוחו אח"כ נמשכת ממנו ההרגשה ללב וזהו שלחני והבן: וזהו דברי האומר השלישי שבמדרש מי גדול המשלח או המשתלח שהוא מצד המלעה השלישית שהמלאכים הם המשתלחים מנפשות ישראל שתורה וישראל אחד כמו שאיתא (ברא"ר פרשה א') שישראל נקראו ראשית וכן התורה ששניהם אחד מצד התדבקות ישראל בתורה עד שכאלו הם גוף אחד ושניהם הם הראשית לכל שהחכמה והידיעה הוא הראשית כי המוח הוא בראש בגוף. ולכך המלאכים שמדרגתם מדרגת הלב בגוף כמו שנתבאר לעיל הם שלוחי המוח והמשלח גדול מן המשתלח וזה מבואר:

כ״זונקבצו ובאו השלשה מעלות ביעקב. מעלת השליחות מפורש בכתוב. ומעלת הנשיאות נדרש בשוחר טוב שם על ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. ומעלת השמירה נדרש בברא"ר (פרשה ע"ה) שנתנו לו ד' אלף רבוא מלאכי השרת כו' עי' שם. והוא כמו שנתבאר אצלי במקום אחר כי ענין ג' עמודי עולם (פ"א דאבות) תורה עבודה וגמילות חסדים שהם מוח ולב [כמו שנאמר ולעבדו בכל לבבכם] ומעשה זכו ג' אבות העולם ונטלום ולכך הם עמודים שהעולם נשען עליהם ומזכירים תמיד זכותם. אברהם נטל גמילות חסדים כידוע בדברי רז"ל בכמה מקומות ולכן אמר (בראשית) את הנפש אשר עשו בחרן ייחס לו תואר עשייה וגם נפש שהוא כח המעשים כמו שנתבאר לעיל. ויצחק נטל עבודת הלב וזה ענין שנעקד לקרבן מיוחד לד' כמו שאיתא (סנהדרין ק' ב') קוב"ה לבא בעי ובירושלמי (פ"ק דברכות) אי את יהיב לבא לי אנא ידע דאת דילי ונאמר (פרשת ויצא) פחד יצחק שהי' דבוק בפחד ויראה להשי"ת וזהו עבודת הלב כמו שדרשו (יומא ע"ב ב') על פסוק ולב אין. והתורה נטל יעקב כמו שנאמר (במיכה) תתן אמת ליעקב והתורה נקראת אמת כמו שאי' (ברכות ד' ב'). שזהו מעלת יעקב ביחוד מצד החכמה שכבר נשלם במעשה ובלב בתולדה מצד אבותיו והוספתו עליהם מצד החכמה שלכן אמרו (שבת קי"ט ב') דנחלת יעקב בלי מצרים. כי המעשה הוא ע"כ בעלת גבול שאי אפשר להיות מעשה נעשית באין קץ וכן הלב בעל גבול שכבר יש בו גילוי קצת כמו שנתבאר לעיל. משא"כ החכמה שבמוח שאין בו גילוי אין בו גבול כי כל דבר שיש בו גילוי כבר יש בו גבול כפי כח הגילוי וההתגלות למי שנגלה לו שהוא בעל גבול משא"כ דבר הנעלם וכמו שנאמר בתורה ארוכה מארץ מידה וגו'. ולכך יעקב אבינו ע"ה מיטתו שלימה כי בעל גבול בהכרח יש ג"כ חוץ לגבול משא"כ מי שאין לו גבול ואין כאן מקומו להאריך עוד בזה. ולכך זכה יעקב לכל הג' מעלות. ומעלת השליחות נתפרשה בכתוב שהיא מעלתו המיוחדת לו ביחוד. אבל בדרש יש גם על המעלות אחרות שג"כ באו לו ממילא מצד אבותיו.

כ״חובתנחומא (ר"פ וישלח) כי עצום עושי דברו ומי עצום מהם עושי דברו אמר ר"ה בשם ר"ח אלו ישראל שהקדימו עשיה לשמיעה ואמרו כו' ללמדך שגדולים הצדיקים יותר ממלאכי השרת תדע לך שבשעה שאמר ישעי' כי איש טמא שפתים כו' גחלת שלא יכול השרף ליטול בידו אלא בשתי מלקחות נתן על פי ישעי' ולא נכוה הוי כו' וכן אתה מוצא במשה כשירדה האש במתאוננים כו' הי' עומד משה ומשקיע ציפי צמר באותה האש והיא משתקעת בארץ שנאמר ותשקע האש ללמדך שגדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת וכן יעקב נטל לשר הגדול ורפשו שנאמר ויאבק איש עמו וכשהוצרך נטל מחנות ששל מלאכים ושלחן בשליחותו ע"כ. והנה הראי' הראשונה כבר פירשנוה לעיל שהיא אותה שזכרה התנחומא בר"פ ויקרא וזהו שהוסיף כאן מה שהקדימו נעשה לנשמע כמו שנתבאר לעיל. פירוש זה ההקדמה שהיא מעלה אצל ישראל ולא אצל המלאכים אעפ"י שהוא רז שהם משתמשים בו כמו שנתבאר לעיל כי העבודה היא מעלה מיוחדת לישראל לבד. וזכר ג' נפשות יקרות והם יעקב מובחר שבאבות קודם מתן תורה ומשרע"ה שהוריד התורה לארץ וישעי' מובחר שבנביאים כמו שאמרו רז"ל. שאלה הג' השלימו בעבודתם ג' מעלות שיש לישראל על המלאכים על ידי העבודה שתכליתה הוא קישור והתאחדות כל כחותיו מחשבה ודבור ומעשה להיות מכוונם אחד לגלות אמתות אחדות השי"ת עד כי כולם מאוחדים לאותו התכלית המכוון:

כ״טויעקב אע"ה אעפ"י שכבר הי' שלם בשלשת המעלות כמו שנתבאר לעיל מ"מ לפי שהי' קודם מתן תורה לא הי' עדיין קישור המעלות בפרט שיהי' המעשים והדבורים רק כפי הוראת החכמה ושיהי' נגלה התאחדותם עם החכמה אעפ"י שהי' שלם במעלת החכמה ג"כ כמו שנתבאר לעיל. מ"מ עדיין לא ירדה תורה לארץ שהוא הקישור בפועל שגם בחלק הארץ שהוא חלק המעשיי שם משכן התורה שכל מעשיו שלימים עפ"י התורה ומיוחדים סוף המעשה בתחלת המחשבה זה הקישור בשלימותו והתאחדותו בגמור נשלם על ידי משרע"ה שנאמר עליו ויהי' בישורן מלך. ובזוה"ק פירש דר"ת מלך מוח לב כבד. והוא הראשון שנקרא מלך שהוא הממשלה השלימה על כל שלשת הכחות שמקושרים בקשר אחד ומיוחדים כענין המלך שהוא המייחד העם וכאלו כולם כלולים באיש אחד. וקודם שנתנה תורה שהוא קישור החכמה שבמוח עמהם הי' רק הקישור והתאחדות גמור אצל הנפשות השלימות בלב וכבד. ר"ל ששלימות המעשים הי' נמשכים מצד כשרון הלב שלא הי' בו שום נטי' לא עפ"י החכמה והתורה אעפ"י שהי' ג"כ שלם בחכמה וידיעה מ"מ המעשים לא היו נמשכים על פיה להיות מקושרים ומאוחדים. תדע שהרי לא נתנה תורה שהוא ידיעת מעשה המצות עפ"י התורה אז. וזהו מעלת יעקב אע"ה שנטל שר הגדול שהוא שלימות המעופף האוירי ורפשו בארץ שהוא חלק התחתון. והוא על דרך הכתוב (במשלי) עקב ענוה יראת ד' כי ענוה הוא שלימות המעשים כמו שנאמר (בישעי') וענוים ירשו ארץ. ולכן אמרו (פ"ק דפאה) ולפי רוב הענוה ששלימות המעשה והגמילות חסדים הוא כרוב הענוה שהוא היורש חלק המעשיי על השלימות שהוא חלק התחתון והיותר פחות. ומי שפחות יותר בעיניו שכרו לירש אותו חלק הפחות ותחתון על השלימות. והיראה הוא מיוחס לשלימות הלב כמו שנתבאר לעיל ושלימות המעשים הוא רק בקישורם והתאחדם עם שלימות הלב עד שהמעשים מעידים על הלב שהוא המולידם כי הוא שלם ג"כ באופן ששלימות הלב נרפש בעקב שלימות המעשים. ר"ל שיחוד הלב ניכר מתוך המעשים עד שהלב נראה בעקב המעשים כמו סוף מעשה במחשבה תחלה וסוף מעשה מעיד על תחלת המחשבה והבן זה. ונמצא כתר שר הגדול שעל ראשו נרפש בארץ אצל יעקב אע"ה ושלימות המעשיי [שהיא שליחת שליחות שהוא ענין מעשה ופעולה] הי' אצלו על ידי שלימות הלב ומקושרים יחד.

ל׳ומשרע"ה בא והוריד גם התורה לארץ והוא תכלית שלימות המעשים וקשורם גם עם התורה. ולכך נאמר והאיש משה עניו מאוד מכל האדם וגו' כי התורה היא המעלה היותר העליונה והיא החכמה שבמוח ולכך משולה לאש כמו שנאמר (ירמיהו כ״ג:כ״ט) דברי כאש שהוא המדרגה היותר עליונה. והיא המדרגה הראשונה שלפני כבוד ד' הנגלה לבריות כמו שנאמר (מלכים א' י"ט י"ב) שהוא העליון שביסודות הגשמיים וכן הוא עליון בכחותם הרוחניים ולכן אמר (תילים ק"ד) משרתיו המיוחדים לו והם מעולם הכסא ועי' בפרקי דר"א (פרק ד') וכן תלמידי חכמים נקראים מלאכי השרת כמו שנתבאר לעיל (פרק א') הם אש לוהט. והוא ממש דוגמת מאש שמלהטת הרשעים וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפי'. וכן התורה (שבת פ"ח ב') ומיימינים בה סמא דחיי ולמשמאילים כו' מלהטת אותם כי היא סדר הבריאה כולה וכמו שיש טוב ורע בבריאה כך כלול בה ברכות וקללות וסמא דמותא לעוברים. ולכך מתאוננים שהוא נגד התורה כמו שנא' (באיכה) מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו ופירשו רז"ל (בתנחומא) מה יתאונן אדם על חי העולמים כו'. וזהו שניתנה תורה ונתחדשה הלכה שאין אדם צדיק בארץ שלא יחטא לרבוי הצויים והאזהרות ואין שייך להתאונן לחי העולמים על רע המגיע רק על חטאיו שהכל במשפט התוריי. וההתאוננות על ד' הוא נגד התורה והחכמה ולכך נענשו באש התורה:

ל״אומשרע"ה בא והשקיעה לארץ. פירוש שריפא הדבר על ידי שהשקיע כל כחות האש של תורה וחכמה שמטבעם לעלות למעלה למרום שבתה ובא והורידה לארץ והשקיעה שם. פירוש עשאה שקועה וטבועה שם בכל חלקי מעשי איש הישראלי שקוע וקשור בהם מצות התורה וזה על ידי ציפי צמר שהשקיע. כי הצמר מכווין ואין נעשה שלהבת כמו שאיתא (שבת כ' ב'). ולכן נמשלו נפשות החכמים לצמר בפי חז"ל (חגיגה ט"ו ב') כל עמר דנחית ליורה כו' לפי שאין אור של גיהנם שהוא סמא דמותא שבקללות שבתורה שולטת בהם כמו שאי' (שם כ"ז א'). ומשרע"ה הוא הי' נפש הכוללת כל החכמה כולה שהם כל נפשות חכמי ישראל כידוע שלכן אמרו (ביצה ל"ח ב' ושאר דוכתי) משה שפיר קאמרת. שחלק החכמה הכלולה בנפש כל חכם לב הוא חלק מחכמתו של השרע"ה שהוא הי' המוריד החכמה לברואי הארץ. ולכן קראו משה על שם חכמתו. ולכן הוא השקיע ציפי צמר באש של מעלה ההוא ועל ידיהם השקיעו בארץ. שר"ל כלל חלק המעשים מבני ישראל כמו שאיתא (כתובות קי"א) מצאתי להם רפואה מן התורה על ידי התלמידי חכמים עיין שם. שעל ידי כח החכמה השקועה בעצם החכמה האמיתית שהוא התורה נשתקע על ידי חלק החכמה והתוריי בכלל חלק המעשים עד שאי אפשר ללהטם עוד אש היום הבא וכמו שאיתא (שם בשילהי חגיגה) שאין אש של גיהנם מכלה גם בפושעי ישראל שאינם תלמידי חכמים לפי שמליאים מצות שהוא שלימות המעשיי הנעשה על פי התורה והרי כאלו אור תורה קבוע בהם ג"כ והוא המחיים. וזה נעשה על ידי האמצעיים שהם נפשות התלמידי חכמים שהם המלמדים לעמי הארץ ועל ידי התקרבותם להם אור תורה מחייהם כמו שאיתא שילהי כתובות שם שעל ידיהם נשקע הסדר התוריי במעשה המצות בתוך סדר מעשיהם. וזהו המעלה השנים מן עבודת האדם התקשרות המעשים והתאחדותם גם עם המחשבה שבמוח וזה על ידי משרע"ה:

ל״בוהמעלה השלישית הבאה על ידי העבודה היא קישור המוח עם הלב ביחד. והוא מעלת הנבואה שידוע ששורש מלת נביא מן ניב שפתים שר"ל דברן והיינו שלימות כח הדיבור המתייחס אל הלב כמו שנתבאר לעיל. ולכן לנביא יקראו לפנים בישראל הרואה (שמואל א') כמו שנאמר (בקהלת) ולבי ראה הרבה חכמה שהראי' גם היא מתייחס אל הלב כאשר היא מתקשרת ומתאחדת עם החכמה שבמוח. והיינו שהרגשת הלב באחדות השי"ת הוא מצד החכמה והידיעה והם מיוחדים כענין (פ"ב דאבות) אם אין יראה אין חכמה אם אין חכמה אין יראה. והשתלמות הדבור הנבואיי הי' אצל ישעי' ע"ה ביחוד כמו שנאמר (ישעי' מ"ט) ד' אלקים נתן לי לשון למודים לדעת לעות את יעף דבר. ומשרע"ה אעפ"י שהי' אדון הנביאים אמר (בשמות) לא איש דברים אנכי לפי שמדרגתו הי' מדרגת החכמה המיוחסת למוח שהוא למעלה ממדרגת הדבור המיוחס ללב. ולכך הוא רק הוריד התורה לארץ לפי שסוף המעשה ותחלת המחשבה הם אחד. אבל האמצעיי שהוא הלב שהוא למטה ממדרגתו של משה תכלית יחוד וקישורו הי' על ידי ישעי' שהוא הגדול שבנביאים והשלם בשלימות דבור הלב על האופן היותר שלם כמו שנתבאר. ולפיכך כשחטא בשפתיו הי' מרפא לשון עץ חיים כמו שאיתא (עירובין ט"ז) מאי תקנתיה יעסוק בתורה. והיינו סמא דחיי שבאש של תורה כאשר מתקשר עם דבור הוא רפואת הדבור. ולכך נגד בגחלת מעל המזבח [שהוא עולם העליון כמו שאיתא בתוס' (מנחות ק"י א') בשם מדרש שמיכאל שר הגדול ר"ל שר יקשר כל נפשות ישראל כמו שנאמר ומיכאל שרכם עומד ומקריב בו נשמותיהן של צדיקים והם לקוחות מתחת כסא הכבוד שהוא עולם העליון המחשביי כמו שנתבאר לעיל] על שפתיו ועל ידי זה סר עונו ואמר שהוא לא נכוה בזה ההתאחדות האש עם שפתיו אבל המלאך הוצרך שני מלקחיים שהם שני הפסקות. הא' מצד מעלת האש שהוא למעלה ממנו שהוא בעולם האמצעי כמו שנתבאר לעיל. והב' מצד חסרון השתלמות מעלתו גם באותו עולם אמצעי שהוא אינו שלם כמו האדם כמו שנתבאר לעיל. ואחר ב' הפסקות אלו נכוה שהוא כענין שומעין ונבהלין שנתבאר לעיל. אבל ישעי' הוא בעבודתו הי' בידו לקשר ולאחד כח המחשביי וכח הלב והדבור הנמשך ממנו שיהי' כל דבורו בתורה ונמשך מצד החכמה. ואלה השלשה מעלות הם מיוחדים באדם על ידי העבודה שהיא מסורה לו לבד ולא למלאכים וזה כל פרי העבודה במחשבה דבור ומעשה כמו שיתבאר זה במקום אחר:

ל״גוסדרם היפך סדר זמנים רק כסדר השתלשלות המדרגות ממעלה למטה קשר מחשבה בדבור ומחשבה במעשה ודבור במעשה. [וגם לפי שרצה לסיים ביעקב שהוא נושא הדרוש שם בענין הפרשה וכדרך המדרשות כן בכל מקום] לפי שמעלת האדם על המלאכים הוא רק מצד צורתו שהוא הנפש שהיא חלק אלו"ק ממעל ולא מצד החומר שהוא פחות המעלה. [זולת אצל אלי' שנזדכך חומרו ג"כ להיות כמלאך וזהו מעלתו על שאר הצדיקים שאעפ"י שכולם נכבדים מכל שרי מעלה היינו מצד צורתם וכן אלי' מצד צורתו אבל מצד חומרם פחותים מהם אבל אלי' נשתנה חומרו להיות כמלאכים]. ולכן מצינו יהושע השתחוה למלאך שההשתחוי' מיוחסת אל החומר ביחוד שלכן אמרו (ב"ק ט"ז עי' שם ב' בתוס' ד"ה והוא) דמאן דלא כרע במודים עונשו קלקול החומר עי' שם וכמו שכתבתי במקום אחר ומצד החומר בעוד הנפש בגוף החומרי מעלת המלאך גדולה. [ולכך משרע"ה בא מלאך ודחפו שהוא נזדכך חומרו ביותר עד כי קרן עור פניו וכמו שיתבאר זה במקום אחר] והמעשה מיוחסת אל החומר ר"ל אל הנפש בהתקשרות בחומר כי אי אפשר למעשה אלא על ידי איברי הגוף החומרי והנפש אל המחשבה שהוא צורת האדם ויתרונו על הבהמה על ידי החכמה. ולכך סידר המעלות ממעלה למטה:

ל״דוראיתי להראב"ע (ר"פ בראשית) כתב ואל תשים לבך אל דברי הגאון שאמר שהאדם נכבד מהמלאכים וכבר בארתי בספר היסוד שכל ראיותיו הפוכות וידענו שאין בבני אדם נכבד כמו הנביאים ויהושע נפל על פניו לפני מלאך ד' והשתחוה ואמר מה אדוני מדבר אל עבדו וכן זכרי' ודניאל עכ"ל. ואני אומר אל תשים לבך אל דברי החכם ודברי הגאון הם דברי רז"ל אשר כל דבריהם דברי אלקים חיים [ולפלא בעיני על החכם הזה שהביא הדברים בשם גאון ולא בשם רז"ל ואם בעבור ההעלם והלא דרכו לבלתי נשוא פנים גם לחז"ל בכל מקום שלא נראו בעיניו שארי לי מארי'] ודעת התורה והחכמה האמיתית. וראיות החכם ההפכיות אינם כלום כי אלו ההכנעות והדבורים ההכנעיים הוא מצד החומר בעוד הנפש קשורה בגוף. והחומר באמת הוא עפר מן האדמה ופחות הרבה ממדרגת המלאכים וכמו שנתבאר לעיל. ודברי הגאון שרירים וקיימים על הנפש וצורת האדם שזהו עצם האדם והבדלו מן הבהמה ובזה הכי נכבד הוא גם מן המלאכים בכל מיני המעלות שזכרנו ובזה נשלם ענין הפרק: