שיחות עבודת לוי א׳Sichot Avodat Levi 1
א׳פרשת בראשית
1
ב׳מאמר א' – תכלית הבריאה
2
ג׳א) צדיקים מקיימים את תכלית הבריאה
3
ד׳בראשית ברא אלקים וגו' (בראשית א', א'), ופירש"י, "ולא אמר ברא ה', שבתחלה עלה במחשבה לבראותו במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין, היינו דכתיב (בראשית ב', ד') 'ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים'".
4
ה׳והנה דברי רש"י תמוהים הם, שמשמע שהקב"ה רצה לברוא את העולם באופן אחר, אלא שחזר בו כשראה שלא היה יכול לברוא את העולם כרצונו שהיה רוצה שיתקיים העולם על פי מדת הדין בלבד, וכביכול הוכרח לפעול נגד רצונו ולשתף מדת הרחמים עם מדת הדין, ודבר זה תמוה הוא, שאיך שייך להיות חזרה אצל הקב"ה?
5
ו׳ונראה לומר בזה, שאין כוונת רש"י לומר שהקב"ה חזר בו, אלא כוונתו היא ש"בתחילה עלה במחשבה" רוצה לומר מה שהיה הקב"ה עושה אם היה שייך, זאת אומרת שעיקר כוונת הבריאה היא שבני אדם יתקיימו על פי מדת הדין, אלא שרוב בני אדם אינם יכולים להתקיים על פי מדת הדין בלבד, ולכן הקב"ה שיתף בשבילם את מדת הרחמים עם מדת הדין כדי שהעולם יתקיים. אבל צדיקים באמת יכולים להתקיים על פי מדת הדין ולכן הקב"ה מתנהג עמהם בלי שיתוף מדת הרחמים כפי עיקר כוונת הבריאה. ומכיון שתכלית הבריאה היא בשביל הצדיקים, ממילא הם מקיימים את עיקר כוונת הבריאה.
6
ז׳יסוד זה שהצדיקים הם תכלית הבריאה מבואר בדברי הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות שכתב, "נתבאר מכל אשר אמרנו שהכוונה בבריאת כל מה שיש בתוך העולם ההווה והנפסד אינו אלא איש שלם כולל החכמה והמעשה כמו שאמרנו, וכשתתבונן ותלמד מדבריהם ע"ה אלו שני הענינים ר"ל החכמה והמעשה מאשר בארוהו ורמזוהו תדע כי על נכון אמרו (בברכות ח' א') שאין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה". ומבואר מדברי הרמב"ם שתכלית הבריאה היא בשביל "איש שלם כולל החכמה והמעשה", ועל זה כוונו חז"ל באמרם ש"אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד", וע"ש ברמב"ם שהאריך בזה.
7
ח׳ב) שתוק כך עלה במחשבה לפני
8
ט׳על פי מה שנתבאר יש לבאר הא דאיתא במס' מנחות (כ"ט ב'), "אמר לו (הקב"ה למשה רבינו) אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות וכו', אמר לפניו רבונו של עולם הראיתני תורתו הראני שכרו, אמר לו חזור לאחורך, חזר לאחוריו, ראה ששוקלין בשרו במקולין, אמר לפניו רבש"ע זו תורה וזו שכרה, א"ל שתוק כך עלה במחשבה לפני".
9
י׳ומבואר מהגמ' שמשה רבינו תמה איך שייך שרבי עקיבא יענש במיתה משונה וחמורה, והקב"ה השיב לו ש"כך עלה במחשבה לפני". והנה תשובת הקב"ה היא סתומה, שאיך זה יישוב לתמיהת משה רבינו?
10
י״אויש מבארים (מגלה עמוקות פ' ויגש ד"ה הא לכם זרע) על פי הא דאיתא בברכות (ס"א ב'), "בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל והיה מקבל עליו עול מלכות שמים (קורא קריאת שמע, רש"י), אמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן, אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה 'בכל נפשך' (ואתחנן ו', ה') אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו". ומבואר שרבי עקיבא היה מצפה ומשתוקק למות במיתה משונה, ולפי זה יש מבארים שהקב"ה השיב למשה רבינו שמחשבת רבי עקיבא [דהיינו רצונו למות במיתה משונה] עלתה לפני, ולכן מלאתי את רצונו והרגתיו באותה מיתה שביקש לעצמו. אמנם נראה שאין זו משמעות הגמ', שלשון הגמ' "כך עלה במחשבה לפני" משמע שהמחשבה היא מחשבת הקב"ה בעצמו ולא מחשבת רבי עקיבא.
11
י״בוהשל"ה (בראשית תורת אור אות ט') והתורת חיים (ב"ק נ' א') ביארו את תשובת הקב"ה על פי מה שנתבאר לעיל שצדיקים מקיימים את עיקר כוונת הבריאה שהעולם יתקיים ע"פ מדת הדין וזו היא ה"מחשבה" של הקב"ה, ולפי זה יש לומר שהקב"ה התנהג עם רבי עקיבא ע"פ מדת הדין בלי שום שיתוף של מדת הרחמים ולכן מת במיתה משונה, ולכן הקב"ה אמר למשה רבינו "כך עלה במחשבה לפני", ר"ל שהקב"ה התנהג עם רבי עקיבא כפי מחשבתו לברוא את העולם במדת הדין בלבד.
12
י״גג) המקור למסירות נפש של כלל ישראל
13
י״דוהנה מבואר בגמ' ברכות הנ"ל שרבי עקיבא היה מצטער כל ימיו מתי יזכה לקיים את הפסוק בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך. וקשה, למה אנו מוצאים רק אצל רבי עקיבא שהיה משתוקק ליהרג על קידוש השם ולקיים את הפסוק של "בכל נפשך"?
14
ט״וונראה לומר בזה, שאנו רואים אצל רובא דאינשי שאם היה אחד בא ואומר לו 'לך עבוד עבודה זרה או אהרוג אותך' בודאי היה מוסר עצמו למיתה, ואפילו קל שבקלים היה מוסר את נפשו ליהרג על קידוש השם, וכמה וכמה עובדות היו כן בתקופות כלל ישראל. ויש להשתומם, מה המקור לכח זה של מסירות נפש? והתירוץ לזה הוא שהאבות הקדושים ע"ה השרישו כח זה בכלל ישראל. אברהם אבינו היה חולק על דעת המון העם שהיו עובדים את השמש והיה בסכנה כמה פעמים וגם הושלך ע"י נמרוד לכבשן האש והיה גולה ממקום למקום (כמבואר ברמב"ן עה"ת פ' נח י"א, כ"ח), וע"י מסירות נפשו להקב"ה השריש מדה זו בנפשותינו שאנו יוצאי חלציו. [ונראה שזהו ביאור ענין "מעשה אבות סימן לבנים" (עי' תנחומא לך לך ט'), שכל פרט של מעשיהם השריש מדות וכחות בזרעם.] אבל רבי עקיבא לא ירש מדה זו מאברהם אבינו מאחר שהוא היה בן גר (וכמו שכ' הרמב"ם בהקדמה ליד החזקה שיוסף אביו של רבי עקיבא היה גר צדק), ולכן רבי עקיבא חשש שמא מדה זו חסרה לו ולכן היה משתוקק למסור את נפשו בפועל כדי שישריש בעצמו מדה זו של מסירות נפש.
15