שיחות עבודת לוי ק״בSichot Avodat Levi 102
א׳מאמר ק"ב – עליונים ששו ותחתונים עלזו בקבלת תורה הכתובה מסיני
1
ב׳א) המלאכים התנגדו לנתינת תורה שבעל פה לישראל
2
ג׳עליונים ששו ותחתונים עלזו בקבלת תורה הכתובה מסיני – פיוט מתפילת מוסף ביום א' של שבועות. והנה מה שאמר הפייטן ש"עליונים ששו" ר"ל שהמלאכים ששו במה שהתורה ניתנה לבני ישראל.
3
ד׳ויש לתמוה על הפייטן, שלכאורה דבריו הם כנגד הגמ', דאיתא בשבת (פ"ח ב'), "בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם מה לילוד אשה בינינו, אמר להן לקבל תורה בא, אמרו לפניו חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם, מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, ה' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים". ומבואר מהגמ' שהמלאכים לא רצו שהקב"ה יתן את התורה לישראל, ואמרו להקב"ה שיתן הודו על השמים ולא יורידנו לארץ, וא"כ איך אמר הפייטן שהעליונים ששו כשקיבלו בני ישראל את התורה?
4
ה׳ונראה ליישב קושיא זו בהקדם ביאור שני החלקים של התורה, דהיינו תורה שבכתב ותורה שבעל פה. אנו מורגלים לחשוב שתורה שבעל פה כוללת כל מה שאינו כתוב בפירוש בתורה שבכתב. אבל באמת אינו כן, שבאותיות של התורה שבכתב נכללת כל חכמת התורה, וכמו שכתב הרמב"ן (בהקדמתו לספר בראשית), "וכל הנמסר למשה רבינו בשערי הבינה הכל נכתב בתורה בפירוש או שרמוזה בתיבות או בגימטריאות או בצורת האותיות וכו'", הרי שכל שערי הבינה נכללים בתורה שבכתב. ולפ"ז מה היא תורה שבעל פה? ונראה לומר, שתורה שבעל פה היא הבעלות על התורה לפסוק את דיני התורה, דהיינו שנמסר כח לב"ד של מטה להכריע את כל הספיקות שבתורה בעל פה, והקב"ה וכל הפמליא של מעלה כפופים לפסק דינם של ב"ד של מטה, וכמו שאמרו חז"ל (בבבא מציעא נ"ט ב') ש"לא בשמים היא". גם מצינו שהבריאה עצמה משועבדת לפסק דינו של ב"ד של מטה, וכדאמרינן בירושלמי (כתובות פ"א ה"ב, נדרים פ"ו ה"ח, סנהדרין פ"א ה"ב), "בת שלש שנים ויום אחד ונמלכין ב"ד לעברו הבתולין חוזרין ואם לאו אין הבתולין חוזרין", וכוונת הירושלמי היא שבתולים של ילדה פחותה מבת שלש שנעקרו חוזרים, ואם ב"ד הוסיפו חודש אחד ע"י עיבור השנה אז יתוסף לה חודש נוסף [עד יום הולדת השלישי] שבתוליה יכולים לחזור, הרי שפסק דינו של ב"ד של מטה משנה את מציאות הבריאה.
5
ו׳לפ"ז יש הבדל גדול בין שני חלקי התורה, שבמה שהקב"ה נותן את התורה שבכתב לבני ישראל אינו לוקח את התורה שבכתב מהמלאכים, שהרי שניהם יכולים לזכות בתורה שבכתב בשוה. אבל לענין תורה שבעל פה לא שייך ליתנה גם לבני ישראל וגם למלאכים, שאם בני ישראל הם הבעלים על התורה שבעל פה, אז בעל כרחך המלאכים אינם הבעלים.
6
ז׳ומעתה יש לומר, שמה שאמרו המלאכים להקב"ה שלא יתן את התורה לבני ישראל, היינו שלא יתן את התורה שבעל פה לבני ישראל כדי שהמלאכים ישארו הבעלים על התורה, אבל מעולם לא התנגדו לנתינת תורה שבכתב לבני ישראל. ואדרבה, המלאכים שמחו שהתורה שבכתב ניתנת גם לבני ישראל.
7
ח׳ונראה שבזה מיושבים דברי הפייטן כמין חומר, שהפייטן אמר שהמלאכים ששו "בקבלת תורה הכתובה מסיני", הרי להדיא ששמחת המלאכים היתה אודות קבלת התורה שבכתב, אבל על התורה שבעל פה לא שמחו, ואדרבה, ביקשו מהקב"ה שלא יתן אותה לבני ישראל.
8
ט׳ב) הבעלות על תורה שבעל פה היא בזכות הציבור
9
י׳והנה כח זה שנמסר לבית דין מגיע להם בזכות כלל ישראל, שהרי הב"ד הם מנהיגי הציבור. ונראה שעל פי זה יש להבין את דברי הגמ' במנחות (ס"ה א'), "מריש ירחא דניסן ועד תמניא ביה איתוקם תמידא דלא למספד, שהיו צדוקים אומרים יחיד מתנדב ומביא תמיד וכו', מתמניא ביה ועד סוף מועדא איתותב חגא דשבועיא דלא למספד שהיו בייתוסין אומרים עצרת אחר השבת". ומבואר שהצדוקים והבייתוסים שכפרו בתורה שבעל פה בחרו בשני דברים דוקא להתנגדותם, והם שיחיד יכול לנדב את קרבן התמיד, וש"ממחרת השבת" היינו למחרתו של שבת בראשית ולא למחרתו של יו"ט הראשון של פסח [וממילא ספירת העומר מתחלת ביום ראשון לשבוע והוא הדין חג השבועות].
10
י״אוצריך ביאור, מה הצד השוה בין שני דברים אלו? ועוד צריך ביאור, שמאחר שעיקר התנגדות הצדוקים והבייתוסים היתה לתורה שבעל פה כידוע, א"כ איך שני דברים אלו בפרט שייכים להתנגדות זו?
11
י״בונראה לומר, שהצד השוה בין שני דברים אלו הוא שהם מבטאים את כח הציבור, שמה שקרבן תמיד קרב דוקא מן הציבור הוא משום שהציבור יש להם כח מיוחד שלא שייך ליחידים. וגם מה שספירת העומר מתחלת ממחרתו של יום טוב מראה על כח הציבור, שהרי יום טוב נקבע ע"י קידוש החודש של בית דין [שהבייתוסים רצו לספור ממחרתו של שבת בראשית, ושבת קביעא וקיימא ואינה תלויה בבית דין כלל], ומאחר שכל כחו של בית דין מגיע להם רק בגלל שהם נציגי הציבור, נמצא שגם בזה ההתנגדות שלהם היתה לכח הציבור.
12
י״גולפי מה שנתבאר הרי התנגדות לכח הציבור של כלל ישראל היא ג"כ התנגדות לבעלות ישראל על תורה שבעל פה, שהרי הכח שניתן לחכמים להיות הבעלים על התורה שבעל פה מגיע להם בזכות הציבור, ולפ"ז מיושב היטב למה הצדוקים והבייתוסים שהם המתנגדים הגדולים לתורה שבעל פה בחרו בשני דברים אלו להתנגדותם.
13
י״דג) הבעלות על תורה שבעל פה היא עיקר שמחת חג השבועות
14
ט״וונראה להציע בחינה נוספת בהתנגדות הבייתוסים בביאורו של "ממחרת השבת", דהנה איתא בפסחים (ס"ח ב') "הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם, מאי טעמא יום שניתנה בו תורה הוא", ומבואר בגמ' שעיקר שמחת חג השבועות היא משום שהוא היום שבו ניתנה התורה לישראל. והנה זה פשוט דהיינו משום שחוגגים את חג השבועות חמשים יום אחרי יום טוב הראשון של פסח, כמו שקיבלו ישראל את התורה חמשים יום אחרי יציאת מצרים. והנה זה שייך רק אם מתחילים ספירת העומר למחרתו של יו"ט הראשון של פסח, אבל אם חוגגים את חג השבועות חמשים יום אחרי שבת בראשית כדברי הבייתוסים אז לא יהיה חג השבועות יום שניתנה בו תורה. והנה כבר נתבאר שעיקר מעלת קבלת התורה היתה במה שכלל ישראל נעשים הבעלים על התורה שבעל פה. ומעתה מובן היטב שהבייתוסים שהתנגדו לתורה שבעל פה רצו לקבוע את חג השבועות באופן שלא יהיה היום שניתנה בו תורה לישראל.
15
ט״זד) שמחת חג השבועות היא שמחת גמר בריאת העולם
16
י״זונראה לבאר את שמחת חג השבועות באופן אחר על פי ביאורו של השאילתות בענין עונג שבת, דהנה איתא בשאילתות דרב אחאי גאון (בפרשת בראשית שאילתא א), "דמחייבין דבית ישראל למינח ביומא דשבתא, דכד ברייה קודשא בריך הוא לעלמיה ברייה בשיתא יומי ונח ביומא דשבתא וברכיה וקדשיה כאיניש דבני ביתא וכד מצבית ליה וגמר ליה לעיבידתיה עביד הילולא חד יומא כדאמרי אינשי הילול בתי". וכוונת השאלתות היא שכמו שבני אדם עושים שמחת "חנוכת הבית" כשגומרים בנין ביתם, כך יום השבת היא שמחת הקב"ה על שגמר את בריאת העולם.
17
י״חוהנה אמרו חז"ל במס' שבת (פ"ח א'), "מאי דכתיב 'ויהי ערב ויהי בקר יום הששי' (בראשית א', ל"א), ה"א יתירה למה לי, מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו". ולפ"ז יוצא שבאמת לא נגמרה בריאת העולם עד שישראל קיבלו את התורה, שהרי הבריאה היתה בסכנה שלא תתקיים אם לא יקבלו ישראל את התורה. ויש לומר, שזו היא שמחת חג השבועות, שכמו שהקב"ה שמח בבריאת העולם כעין שמחת חנוכת הבית, הוא הדין שיש לשמוח בחג השבועות שע"י נתינת התורה לישראל יש קיום לבריאה.
18
י״טה) השמחה של חג השבועות הוא משום שקבלת לוחות הראשונות היתה קודם חטא העגל
19
כ׳אלא שיש להעיר בזה, שהרי יש לנו שני ימים טובים שנקבעו מחמת שמחת קבלת התורה, שחג השבועות נקבע מחמת שמחת קבלת התורה במתן לוחות הראשונות, ויום הכפורים נקבע מחמת שמחת קבלת התורה של מתן לוחות שניות וכדאיתא במס' תענית (ל' ב'), "אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, בשלמא יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה יום שניתנו בו לוחות האחרונות וכו'", ולכן יש לתמוה למה חוגגים שני ימים טובים אלו בדרכים הפוכים מן הקצה אל הקצה, שבחג השבועות צריכים לאכול ולשתות, והכל מודים בו דבעינן נמי לכם, ואילו ביום הכפורים הוא להיפך, שכל אכילה ושתייה אסורה בו?
20
כ״אונראה לומר בזה, שיש הבדל יסודי בין מתן תורה של לוחות הראשונות שהיה קודם חטא העגל ובין מתן תורה של לוחות השניות שהיה לאחר חטא העגל, שקודם חטא העגל השמחה של קבלת התורה היתה בלי שום גבולות כיון שעדיין לא חטאו, ולכן חג השבועות שהוא יום של קבלת לוחות הראשונות הוא יום של אכילה ושתיה והכל מודים בו דבעינן נמי לכם, אבל לאחר חטא העגל צריכים סוג אחר של שמחת התורה, דהיינו שמחה שהיא מתוך הכנעה ותשובה, ולכן יום הכפורים שהוא יום של קבלת לוחות השניות שהוא לאחר החטא הוא יום של תענית ותשובה.
21