שיחות עבודת לוי ק״טSichot Avodat Levi 109
א׳מאמר ק"ט – הספד על מרן המשגיח הרה"ג מוהר"ר דוד קראנגלאס זצוק"ל
1
ב׳[תוך שבעה]
2
ג׳א) שלשה לבכי
3
ד׳איתא במועד קטן (כ"ז ב'), "'אל תבכו למת ואל תנדו לו' (ירמיה כ"ב, י'), אל תבכו למת יותר מדאי, ואל תנדו לו יותר מכשיעור, הא כיצד, שלשה ימים לבכי, ושבעה להספד, ושלשים לגיהוץ ולתספורת, מכאן ואילך אמר הקדוש ברוך הוא אי אתם רחמנים בו יותר ממני". וצריך ביאור, מה היא כוונת הגמ' ששלשה ימים הראשונים הם לבכי.
4
ה׳ונראה לבאר על פי מה שכתוב אצל הסתלקות אליהו הנביא בספר מלכים ב' (ב', י"א-י"ב), "ויהי המה הולכים הלוך ודבר והנה רכב אש וסוסי אש ויפרדו בין שניהם ויעל אליהו בסערה השמים, ואלישע רואה והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו ולא ראהו עוד וגו'". וצריך ביאור, למה כתוב "ואלישע רואה", שהרי בודאי היה רואה כיון שהיה נוכח בשעת ההסתלקות. ועוד צ"ב מה כוונת הפסוק "והוא מצעק". ונראה לפרש שבשעת ההסתלקות הצער הוא גדול לאין שיעור, ולכן אי אפשר להאריך ולבאר את המעלות של הנפטר, וכל מה שאפשר הוא רק לצעוק "אבי אבי", ולכן כוונת הפסוק היא שאלישע לא היה יכול לדבר במתינות, ולא היה יכול רק לראות את ההסתלקות ולצעוק מכאב לב "אבי אבי", אבל להספידו לא היה אפשר.
5
ו׳ולפ"ז כוונת הגמ' במועד קטן היא ששלשה ימים הראשונים אי אפשר להספיד כראוי כיון שהצער הוא גדול כל כך, ואפשר רק לבכות ולצעוק, אבל לא שייך להאריך ולבאר את מעלות הנפטר, אבל לאחר שלשה ימים כבר אפשר להתחיל להספיד את הנפטר כראוי. ולכן עכשיו שכבר עברו שלשה ימים מהסתלקות המשגיח זצ"ל כבר אפשר להתחיל להשתדל להספידו כראוי.
6
ז׳ב) אבידה רוחנית קשה יותר מאבילות רגילה
7
ח׳בתחילה אנו צריכים להבין שאבידה רוחנית כמו שאירע לנו קשה יותר מאבילות רגילה. והראיה לזה הוא מהא דאיתא בברכות (ה' ב') שרבי יוחנן היה מנחם אבלים ע"י שהיה מראה להם את השן של הבן העשירי שלו שמת והיה אומר "דין גרמא דעשיראה ביר" (זה עצם של בן עשירי, רש"י), הרי שנשאר במנוחת הנפש אפילו לאחר שמתו עשרה מבניו. אולם איתא בבבא מציעא (פ"ד א'), "הוה קא אזיל וקרע מאניה וקא בכי ואמר היכא את בר לקישא היכא את בר לקישא והוה קא צוח עד דשף דעתיה מיניה", ור"ל שלאחר שמת ריש לקיש ושוב לא היה לו מי שיכול לדבר עמו בלימוד היה רבי יוחנן קורע את בגדיו ובוכה ואומר "היכא את בר לקישא" (איפה אתה, בן לקיש) עד שנשתטה מחמת רוב צערו.
8
ט׳ומבואר מכאן דבר נורא, שלאחר שמתו עשרה מבניו לא יצא מדעתו, אבל כשמת ריש לקיש ושוב לא היה יכול לדבר עמו בלימוד נצטער כל כך עד שיצא מדעתו ונשתטה. הרי שאבידה רוחנית קשה יותר מאבילות רגילה. וכן אצלנו, אבידת המשגיח זצוק"ל שהיא אבידה רוחנית קשה עלינו מאד מאד.
9
י׳ג) המתעצל בהספדו של חכם
10
י״אאיתא במס' שבת (ק"ה ב'), "כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו, שנאמר 'ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח אשר בהר אפרים מצפון להר געש' (יהושע כ"ד, ל'), מלמד שרגש עליהן הר להורגן (שלא הספידו כראוי, רש"י)". ומבואר מכאן שיש עונש חמור אם אין מספידים את החכם כראוי, ודבר זה נלמד ממה שבני ישראל לא הספידו את יהושע כראוי, והכתוב פירש שהיו חייבים מיתה בשביל זה. וצריך ביאור, איך שייך שיהושע לא נספד כראוי, וכי בני ישראל לא הכירו את המעלות של יהושע? ועוד יש לעיין, מה הפירוש שלא הספידוהו כראוי?
11
י״בונראה לומר, שכיון שיהושע היה המנהיג אחר משה רבינו לא התבוננו כל כך בהמעלות של יהושע כיון שהוא היה קטן ממשה רבינו. ולכן כשמת לא הספידוהו על כל מעלותיו כיון שאפילו בחייו לא שמו לב לזה. אבל אם היו שמים לב למעשי יהושע היו יכולים להספידו על כל מעלותיו, שהכניס את בני ישראל לארץ ישראל, והנהיג את המלחמות כנגד האומות שהיו דרים בארץ ישראל, ולימד תורה לישראל, וכו'. נמצינו למדים שכשמספידים לתלמיד חכם צריכים להספידו על כל מעלותיו, כדי שלא יחשב כמי שהתעצל בהספדו של חכם.
12
י״גלכן כשאנו מספידים את המשגיח זצ"ל, אנו צריכים להזכיר את כל מעלותיו כדי שלא נהיה מתעצלים בהספדו. אנו צריכים להזכיר איך שהיה גדול בתורה, בעל מוסר ומדות, בעל סדר נפלא, עסק בגמילות חסדים, והיו בו מעלות נוספות שהסתיר מבני אדם.
13
י״דד) מיתת צדיקים – כפרה או עונש
14
ט״ווהנה מצינו סתירה בדברי חז"ל אם מיתת צדיקים היא כפרה או עונש, שהרי איתא במשנה בסנהדרין (ע"א ב'), "מיתתן של רשעים הנאה להן והנאה לעולם ולצדיקים רע להן ורע לעולם", ומשמע מזה שמיתת צדיקים היא עונש להדור.
15
ט״זועוד כתוב בספר ישעיה (כ"ט, י"ג-י"ד), "ויאמר ה' יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה, לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבניו תסתתר". ומבואר מהפסוקים שאם כלל ישראל מקיימים את המצוות באופן של "מצות אנשים מלומדה" אז העונש הוא "ואבדה חכמת חכמיו", דהיינו מיתת צדיקים. וכן אמרו חז"ל להדיא באיכה רבה (פרשה א' אות ל"ז), "אבל בסילוקן של צדיקים כתיב 'לכן כה אמר ה' הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא', וכל כך למה, 'ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר'".
16
י״זאולם מצינו בחז"ל במקום אחר שמיתת צדיקים מכפרת על הדור, שהרי איתא במס' מועד קטן (בדף כ"ח א'), "למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה לומר לך מה פרה אדומה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת".
17
י״חוכן אמרו חז"ל בזוה"ק (ח"ג אחרי מות דף נ"ו ב'), "בכל זמנא דצדיקייא מסתלקי מעלמא דינא אסתלק מעלמא ומיתתהון דצדיקייא מכפרת על חובי דרא" (תרגום: בכל זמן שצדיקים מסתלקים מן העולם, דין מסתלק מן העולם, ומיתת הצדיקים מכפרת על חטאי הדור).
18
י״טונראה שהיישוב לסתירה זו היא שבאמת מיתת הצדיקים היא עונש בשביל חטאי הדור, אלא שאם מתעוררים לתשובה על ידי מיתת הצדיק, אז מתעלה נפש הצדיק ואז מיתת הצדיק היא כפרה להדור.
19
כ׳גם אנו צריכים להתחזק ולהתעורר לתשובה ע"י מיתת המשגיח זצ"ל ובזה תהיה זכות גדולה להנפטר וגם תהיה כפרה בשבילנו. לכן אנו צריכים ללמוד ממנו להתחזק בלימוד התורה ובתפילה ולהרגיש טובת הזולת ברוחניות ולהיות בזה ממזכי הרבים.
20
כ״אה) כספר תורה שנשרף
21
כ״בוהנה איתא במס' מועד קטן (כ"ה א'), "העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע, למה זה דומה, לספר תורה שנשרף שחייב לקרוע". וצריך ביאור, למה נחשב יהודי כספר תורה? אולם, כבר כתב בזה הבית הלוי (בשו"ת בית הלוי בהקדמה) שגוף התלמיד חכם הוא כמו הקלף של ספר תורה, וגוף התלמיד חכם עם התורה שבעל פה הוא כמו קלף שנכתב עליו תורה שבכתב. ולפ"ז מי שלומד תורה הוא כמו ספר תורה ולכן בשעה שהוא מת הוא כמו ספר תורה שנשרף.
22
כ״גאלא שיש להקשות על זה, שספר תורה שנכתב שלא לשמה אין בו קדושת ספר תורה וכמו שנפסק בשו"ע יו"ד (סי' רע"ד ס"א), וקדושתו היא כמו קדושת חומשין וכדאיתא בשו"ע יו"ד (סי' רפ"א ס"ה), וא"כ איך שייך לומר שכל יהודי שלומד תורה הרי הוא כספר תורה, והלא הרבה אנשים לומדים את התורה שלא לשמה.
23
כ״דונראה לומר בזה, דהנה שיטת רבי יהודה היא (בגיטין כ' א') שאם כתב את האזכרות שבספר תורה שלא לשמן אפשר לתקנן על ידי שיעבור עליו קולמוס [ולכתוב את האזכרות בכתב על גבי כתב] ומקדשו. וא"כ מי שלמד את התורה שלא לשמה אפשר לו לעשות תשובה ואז יהפך למדרגת ספר תורה. והנה בשעת מיתה בודאי הרהר תשובה בלבו, וא"כ אף אם לא היה במדרגת ספר תורה לפני כן, מכל מקום בשעת מיתה הוא כמו ספר תורה, ומטעם זה אמרו חז"ל שאם עומד על המת בשעת יציאת נשמה צריך לקרוע, שאפילו אם לא היה כספר תורה לפני כן, מכל מקום עכשיו הוא כמו ספר תורה.
24
כ״הוהנה כל זה הוא בסתם בני אדם, אבל תלמידי חכמים הם בגדר ספר תורה כל הזמן, ולא רק בשעת מיתה. וממילא מיתת המשגיח זצ"ל שהיה גדול בתורה ויראת שמים בודאי היא כמו שריפת ספר תורה, והוא אסון בשבילנו ובשביל כלל ישראל.
25
כ״וו) השפעת המשגיח נשארת בתוכינו
26
כ״זאיתא בבבא בתרא (דף ע"ה א'), "פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה". והנה אע"פ שעיקר כוונת הגמ' היא להצביע על התמעטות ההשפעה ממשה רבינו ליהושע, מכל מקום יש כוונה נוספת במימרא זו, שכשם שאור הלבנה אינה מצד עצמה אלא היא מקבלת את אורה מהחמה, כמו כן אורו של יהושע היא ממה שקיבל ממשה רבינו, ולכן גם לאחר שמשה רבינו נפטר, עדיין נשארת השפעתו בתוך ישראל ע"י יהושע.
27
כ״חמגמ' זו אנו יכולים לקבל קצת תנחומין, שאע"פ שנפטר המשגיח זצ"ל, מכל מקום מה שקבלנו ממנו עדיין נשאר בתוכינו, והשפעת המשגיח זצ"ל תמשיך כל זמן שאנו מתחזקים באותן מדריגות שראינו אצלו. לכן, אנו צריכים להתחזק בלימוד המוסר וביראת שמים, ובזה אנו ממשיכים את השפעת המשגיח זצ"ל.
28
כ״טז) זכות זיכוי הרבים
29
ל׳איתא במס' שמחות (פרק ח') בענין מיתת בנו של רבי עקיבא, "נתקבצו קהל גדול לכבוד בנו של רבי עקיבא וכו', ודרש ואמר, אחינו ישראל שמעו, לא שאני חכם, יש כאן חכמים ממני, ולא שאני עשיר, יש כאן עשירים ממני, אנשי דרום מכירין את רבי עקיבא, אנשי גליל מאין מכירין, האנשים מכירין את רבי עקיבא, הנשים והטף מאין, אלא יודע אני ששכרכם מרובה, שלא נצטערתם ובאתם אלא לכבוד תורה ולשם מצוה, מנוחם אני, אילו היו לי שבעה בנים וקברתים כשמת בני, ולא שאדם רוצה לקבור את בניו, אלא יודע אני שבני בן העולם הבא הוא, שזיכה את הרבים, וכל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו".
30
ל״אמדברי רבי עקיבא אנו למדים שמיתה יכולה להיות זכות לנשמתו של הנפטר אם המיתה גורמת לקידוש שם שמים, שמטעם זה אמר רבי עקיבא שהוא יודע שבנו הוא בן עולם הבא כיון שזיכה את הרבים במיתתו במה שגרם שהציבור הראו כבוד התורה ע"י שהגיעו להלוייה.
31
ל״בזו היא נחמה לפטירת המשגיח זצ"ל, שנתעורר ונתחזק ונלך בדרכו, וזו תהיה עלייה לנשמתו בזה שפטירתו גרמה לזיכוי הרבים, ובפרט שהמשגיח זצ"ל תמיד היה מדגיש את הזכות הגדולה של זיכוי הרבים, ויקויים בנו "בלע המות לנצח ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים" (ישעיה כ"ה, ח'), אכי"ר.
32