שיחות עבודת לוי קי״גSichot Avodat Levi 113
א׳מאמר קי"ג – הספד על הרה"ג מוהר"ר יוסף אליהו הענקין זצ"ל
1
ב׳א) טעם גוזמאות בהספדים
2
ג׳איתא בשו"ע יו"ד (שד"מ סעיף א'), "ואסור להפליג בשבחו יותר מדאי, אלא מזכירין מדות טובות שבו, ומוסיפין בהם קצת, רק שלא יפליג". וצריך ביאור, למה מותר לגזם בשבחו של מת, שאע"פ שמגזימים רק במקצת, אבל הלא גם שקר מעט הוא שקר!
3
ד׳ונראה ליישב, שמאחר שאין אנו מכירים את החשיבות של תורה ומצוות, ממילא אם אין אנו מגזימים קצת בשבחו של הנפטר, ממילא אנו מקטינים את שבחו.
4
ה׳ונראה לבאר בזה את דברי הגמ' בשבת (קנ"ג א'), "אמר ליה רב לרב שמואל בר שילת, אחים בהספידא (בשעת מיתתי התאמץ בהספד שלי שיתחממו ויכמרו רחמי העומדים, רש"י) דהתם קאימנא". ונראה לפרש שכוונת רב היא שלאחר מיתתו יכיר באמת את החשיבות של התורה, ולכן אין לו לרב שמואל בר שילת לחשוש אם יגזים בהספד כיון "דהתם קאימנא", דהיינו "שאני עומד שם", ור"ל שהוא כבר יהיה עומד בשמים ויכיר את האמת וידע שבאמת אין זה גוזמא כלל.
5
ו׳ומכל זה יש ללמוד שאנו צריכים להזהר שלא להפחית מכבודו של המת בהספדו. והנה הג"ר הענקין זצ"ל היה מגדולי הדור, ובודאי נקל הוא למעט בשבחו כיון שאין לנו ההבנה הראויה להבין את גדלותו האמיתית, ולכן אנו צריכים להשתדל מאד להספידו כראוי.
6
ז׳ב) מהותו של תלמיד חכם היא התורה שבעל פה
7
ח׳איתא במס' שבת (ק"ה ב'), "המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו, שנאמר 'ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח אשר בהר אפרים מצפון להר געש' (יהושע כ"ד, ל'), מלמד שרגש עליהן הר להורגן (שלא הספידו כראוי, רש"י)". ומבואר מדברי הגמ' שמי שמתעצל בהספדו של חכם ראוי ליהרג ע"י שיפילו הר עליו. וצ"ב, למה לא אמרה הגמ' שראוי למות, ולמה הזכירו נפילת הר על ראשו?
8
ט׳ונראה לומר בזה, דאיתא במס' שבת (פ"ח א'), "'ויתיצבו בתחתית ההר' (יתרו י"ט, י"ז), אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם". וחזינן שבני ישראל בשעת מתן תורה היו ראויים להקבר תחת ההר אם לא יקבלו עליהם את התורה, וא"כ בודאי יש קשר בין קבלת התורה והספידו של חכם, שהרי בשניהם העונש הוא נפילת ההר על הראש.
9
י׳ונראה לבאר, דהנה כתבו התוס' (שם בד"ה כפה), "כפה עליהן הר כגיגית, ואף על פי שכבר הקדימו נעשה לנשמע שמא יהיו חוזרים כשיראו האש הגדולה שיצאתה נשמתן". ור"ל שהוקשה להתוס' איך שייך לומר שבני ישראל קיבלו את התורה רק משום שלא רצו להיות קבורים תחת ההר, והלא ממה שהקדימו נעשה לנשמע מוכח שרצו לקבל את התורה בלי שום כפייה, ועל זה תירצו התוס' שמתחילה קיבלו את התורה ברצון מלא, אלא שחזרו מקבלתם כשראו את האש הגדולה.
10
י״אאולם, כבר עמד על קושיא זו במדרש תנחומא, ותירץ המדרש באופן אחר, דאיתא במדרש תנחומא (פ' נח סי' ג'), "ולא קבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהם הקדוש ברוך הוא את ההר כגיגית, שנאמר 'ויתיצבו בתחתית ההר', ואמר רב דימי בר חמא אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל אם מקבלים אתם את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם, ואם תאמר על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר, והלא משעה שאמר להן מקבלין אתם את התורה ענו כלם ואמרו נעשה ונשמע מפני שאין בה יגיעה וצער והיא מעט, אלא אמר להן על התורה שבעל פה שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות והיא עזה כמות וקשה כשאול קנאתה, לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקדוש ברוך הוא בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו". ור"ל שבני ישראל הקדימו נעשה לנשמע רק על התורה שבכתב, אבל על התורה שבעל פה לא קיבלו ברצון עד שכפה הקב"ה עליהם הר כגיגית.
11
י״בוהנה מי שמתעצל בהספדו של חכם בודאי אינו מחשיב את התורה שבעל פה, שהרי התלמידי חכמים הם המבארים לנו את התורה שבעל פה, ומהותו של תלמיד חכם היא התורה שבעל פה.
12
י״גולפ"ז דברי הגמ' מבוארים בטוב טעם ודעת, שמי שמתעצל בהספדו של חכם ראוי להקבר תחת ההר, שכמו שאיים הקב"ה את בני ישראל שיהיו קבורים תחת ההר אם לא יקבלו את התורה שבעל פה, כמו כן מי שמתעצל בהספדו של חכם ואינו מחשיב את התורה שבעל פה ג"כ ראוי להקבר תחת ההר.
13
י״דדברים אלו תואמים מאד להנפטר הגדול הגאון הרב הענקין זצ"ל, שכל מהותו היתה התורה שבעל פה. אלא שלא זו בלבד שהיה גדול בתורה, אלא שהיה גדול ג"כ בגמילות חסדים.
14
ט״וג) צדיק בתורה וגמילות חסדים
15
ט״זהקשה השל"ה הק' (מס' תענית פרק תורה אור אות קל"ד) דאיתא במס' ראש השנה (י"ח ב'), "ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלקינו", שמשמע שמיתת הצדיק שוה לחורבן בית המקדש, ואילו באיכה רבה (פרשה א' סי' ל"ז) איתא, "מצינו שסילוקן של צדיקים קשה לפני הקדוש ברוך הוא יותר ממאה תוכחות חסר שתים שבמשנה תורה ומחורבן בית המקדש", דהיינו שמיתת צדיקים קשה יותר מחורבן בית המקדש, וע"ש בשל"ה מה תירץ.
16
י״זונראה ליישב שיש שני סוגים של צדיק, יש צדיק שעוסק רק בתורה ויש צדיק שעוסק בתורה ובגמילות חסדים. והנה צדיק שעוסק רק בהרבצת התורה הוא כמו בית המקדש, ששניהם משפיעים רוחניים, ולכן צדיק כזה שמסתלק מאתנו הוא כמו חורבן בית המקדש [ולא יותר מחורבן ביהמ"ק], אבל צדיק שעוסק בתורה ובגמילות חסדים הוא יותר מבית המקדש, שהרי משפיע לנו בין ברוחניות ובין בגשמיות, וא"כ כשצדיק כזה מסתלק מאתנו הוא קשה יותר מחורבן בית המקדש.
17
י״חוהנה מכיון שהנפטר זצ"ל היה משפיע לנו בין בתורתו ובין בגמילות חסדים בודאי סילוקו קשה לנו יותר מחורבן בית המקדש.
18
י״טד) יקרא דחיי או יקרא דשכבי
19
כ׳איתא בסנהדרין (מ"ו ב'), "איבעיא להו, הספידא יקרא דחיי הוי או יקרא דשכבי הוי, למאי נפקא מינה דאמר לא תספדוה לההוא גברא וכו'". והנה הפשטות בביאור דברי הגמ' הוא שיש להסתפק אם הספד הוא כבוד הנפטר שהרי מה שאנו מזכירים את שבחו של הנפטר הוא כבוד לו, או דילמא בזה אנו מכבדים את קרובי המת ע"י שאנו משבחים את קרובם הנפטר.
20
כ״אאולם נראה לבאר את דברי הגמ' באופן אחר, ש"יקרא דחיי" אינם רק קרובי הנפטר, אלא כל שומעי ההספד, שע"י ששומעים את מעשיהם הטובים של הנפטר מתעוררים לשפר את מעשיהם וללכת בדרכיו הישרים של הנפטר, וזו היא תועלת גדולה להם, או דילמא יש לומר להיפך שתכלית ההספד הוא "יקרא דשכבי", שכיון שהנפטר גרם לשומעי ההספד לשפר את מעשיהם, הרי זה זכות גדולה להנפטר.
21
כ״בובדרך זה נראה לבאר מה שמצינו סתירה בדברי חז"ל אם מיתת צדיקים היא כפרה להדור או שהוא עונש, שהרי אמרו חז"ל בויקרא רבה (אחרי מות פרשת כ' אות י"ב), "א"ר אבא בר אבינא מפני מה נסמכה פרשת מיתת מרים לאפר פרה, אלא מלמד שכשם שאפר הפרה מכפר כך מיתת הצדיקים מכפרת". וכן אמרו חז"ל בזוה"ק (ח"ג אחרי מות דף נ"ו ב'), "בכל זמנא דצדיקייא מסתלקי מעלמא דינא אסתלק מעלמא ומיתתהון דצדיקייא מכפרת על חובי דרא" (תרגום: בכל זמן שצדיקים מסתלקים מן העולם, דין מסתלק מן העולם, ומיתת הצדיקים מכפרת על חטאי הדור). הרי שדברי חז"ל ברור מללו שמיתת צדיקים היא כפרה להדור.
22
כ״גאולם מצינו להיפך במקום אחר, שהרי כתוב בספר ישעיה (כ"ט, י"ג-י"ד), "ויאמר ה' יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה, לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבניו תסתתר". ומבואר מהפסוקים שאם כלל ישראל מקיימים את המצוות באופן של "מצות אנשים מלומדה" אז העונש הוא "ואבדה חכמת חכמיו", דהיינו מיתת צדיקים. וכן אמרו חז"ל להדיא באיכה רבה (פרשה א' אות ל"ז), "אבל בסילוקן של צדיקים כתיב 'לכן כה אמר ה' הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא', וכל כך למה, 'ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר'".
23
כ״דונראה שהיישוב לסתירה זו היא, שהתועלת ממיתת צדיקים הוא ע"י שהדור מתעורר לתשובה ע"י מיתת הצדיק, שהרי זוכרים את מעשיו הטובים ומתעוררים ללכת בדרכיו, ובאופן זה מיתת צדיקים היא כפרה להדור, וגם נפש הצדיק מתעלה שהרי הדור התעלו מחמתו. אבל אם אין מתעוררים לתשובה אז מיתת הצדיק היא לריק, ובאופן זה נחשב מיתת הצדיק לעונש נורא.
24
כ״הלכן בהספד זה אנו צריכים להתעורר ללכת בדרכיו הטובים של הנפטר, ובזה נתעלה וגם יהיה זכות להנפטר. ובפרט שימי הדין של ראש השנה ויום הכפורים ממשמשים ובאים, וא"כ עכשיו הזמן הוא מסוגל לתשובה.
25
כ״וואל יחשוב האדם שתשובה מועלת רק אם היא מתוך שברון לב, שבאמת יש שני דרכים בתשובה. דרך אחד הוא ע"י שברון לב ואנחה, אבל יש דרך אחרת בתשובה, והיינו שהאדם ישקול עניניו כדי לדעת מה תהיה הנהגתו בעתיד, ויחשוב עצות איך לחזק את עצמו בלימוד התורה. יסוד זה מרומז בדברי הגמ' בראש השנה (דף כ"ו ב'), "מאי קמיפלגי, מר סבר בראש השנה כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי וכו', ומר סבר בראש השנה כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי וכו'". ויש לבאר את דברי הגמ' ע"פ הנ"ל, שיש דרך אחד בתשובה שהיא מתוך כפיפות ושברון לב, וזו היא השיטה הסוברת דכמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי. אבל יש דרך אחרת שאינה מתוך שברון לב אלא מתוך התבוננות בדרכיו והיינו השיטה הסוברת דכמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי.
26
כ״זוהנה לאחרונה נפטר הרה"ג אליהו משה שיסגל זצ"ל, חתנו של מרן הרה"ג הרב משה פיינשטין [שליט"א] [זצ"ל], ואיתא בירושלמי מס' יומא (פ"א ה"א), "כשם שיום הכפורים מכפר על ישראל כך מיתתן של צדיקים מכפרת על ישראל", ולכן עכשיו שהוא זמן מיתת צדיקים הוא כמו יום הכפורים, ולכן אנו צריכים לפשפש במעשינו, וללמוד יותר מהרגל שלנו, ויתקן מה שאפשר לתקן, ויקויים בנו "ובלע המות לנצח וגו'" (ישעיה כ"ה, ח').
27