שיחות עבודת לוי ט״זSichot Avodat Levi 16
א׳מאמר ט"ז – באשר הוא שם
1
ב׳א) הסתירה בין באשר הוא שם ונידון על שם סופו
2
ג׳וישמע אלקים את קול הנער ויקרא מלאך אלקים אל הגר מן השמים ויאמר לה מה לך הגר אל תיראי כי שמע אלקים אל קול הנער באשר הוא שם (וירא כ"א, י"ז). ופירש רש"י, "באשר הוא שם, לפי מעשים שהוא עושה עכשיו הוא נדון ולא לפי מה שהוא עתיד לעשות, לפי שהיו מלאכי השרת מקטרגים ואומרים רבונו של עולם, מי שעתיד זרעו להמית בניך בצמא אתה מעלה לו באר, והוא משיבם עכשיו מה הוא, צדיק או רשע, אמרו לו צדיק, אמר להם לפי מעשיו של עכשיו אני דנו וזהו באשר הוא שם, והיכן המית את ישראל בצמא, כשהגלם נבוכדנצר וכו', כשהיו מוליכין אותם אצל ערביים היו ישראל אומרים לשוביהם בבקשה מכם, הוליכונו אצל בני דודנו ישמעאל וירחמו עלינו וכו', ואלו יוצאים לקראתם ומביאין להם בשר ודג מלוח ונודות נפוחים, כסבורים ישראל שמלאים מים, וכשמכניסו לתוך פיו ופותחו, הרוח נכנס בגופו ומת".
3
ד׳וכן איתא בראש השנה (ט"ז ב'), "ואמר רבי יצחק, אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה שנאמר, 'כי שמע אלקים אל קול הנער באשר הוא שם'".
4
ה׳ומבואר שאם ישמעאל היה נידון על שם סופו היה חייב מיתה על שזרעו עתידים להמית את בני ישראל בצמא, אלא שמאחר שאין דנים את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה לא נענש ישמעאל.
5
ו׳והנה הקושיא מפורסמת (עי' מהרש"א ר"ה ט"ז ב'), שמצינו להיפך מזה בבן סורר ומורה שהוא נידון על שם סופו, וכדאיתא במשנה בסנהדרין (ע"א ב'), "בן סורר ומורה נידון על שם סופו, ימות זכאי ואל ימות חייב". ואיתא בגמ' (ע"ב א'), "וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אמרה תורה יצא לבית דין ליסקל, אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות, אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב" (ומובא ברש"י בפ' כי תצא כ"א, י"ח). ומבואר שבאמת עונשים לאדם בשביל עבירות שעתיד לעבור, לא בתורת עונש ממש אלא כדי להצילו מעשיית העבירה. ולפי זה יש להקשות למה נידון ישמעאל לפי מעשיו של אותה שעה ולא דנו אותו על שם סופו?
6
ז׳והמזרחי תירץ שהבן סורר ומורה כבר התחיל לעשות את הדברים המביאים אותו לחיוב מיתה, ולכן נידון על שם סופו, אבל ישמעאל לא התחיל בעבירה, ולכן נידון באשר הוא שם.
7
ח׳וקשה, שלכאורה הוא להיפך, שישמעאל גרוע מבן סורר ומורה, שהרי הבן סורר ומורה לא עבר עדיין על חיוב מיתה אלא שהוא עשה דברים שיביאו אותו לאותה עבירה, אבל ישמעאל כבר עבר על עבירות חמורות שחייב מיתה בשבילן, וכמו שמבואר ברש"י על הפסוק, "ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק" (וירא כ"א, ט'). ופירש רש"י, "מצחק, לשון עבודה זרה וכו', דבר אחר לשון גילוי עריות וכו', דבר אחר לשון רציחה וכו'". ואם כן איך השיב הקב"ה למלאכים שיש לדון את ישמעאל לפי מעשיו של אותה שעה, והלא באותה שעה כבר עבר על עבירות חמורות?
8
ט׳ב) קטרוג המלאכים היה מדין מדה כנגד מדה
9
י׳ונראה לומר בזה בהקדם ביאור דברי המלאכים שאמרו "מי שעתיד זרעו להמית בניך בצמא אתה מעלה לו באר", שיש להעיר למה אמרו "בצמא", שמה איכפת לנו אם הוא בצמא או ע"י דבר אחר. ונראה שמבואר מזה שלא כוונו המלאכים בקטרוגם לומר שיש לדונו על שם סופו כדי שימות זכאי וכמו בבן סורר ומורה, אלא כוונתם לומר שלא שייך להציל ישמעאל ממיתה בצמא מאחר שזרעו עתידים להמית את בני ישראל בצמא, והוא מדה כנגד מדה [וכדאיתא בסוטה (ח' ב') במדה שאדם מודד בה מודדין לו]. ועל זה השיב הקב"ה למלאכים שלא שייך לדון ע"י מדה כנגד מדה אם עדיין לא עבר על העבירה.
10
י״אאלא שלפי זה יש להקשות איך חשבו המלאכים שיש לדונו ע"י מדה כנגד מדה, והלא בודאי לא שייך מדה כנגד מדה בעבירה שלא נעשתה וכמו שהשיב להם הקב"ה?
11
י״בג) שורש העבירה
12
י״גונראה לומר שאע"פ שהעבירה עדיין לא יצאה מכח אל הפועל, מכל מקום שורש החטא כבר נמצא בכח, והמלאכים חשבו שאפשר לדון ע"י מדה כנגד מדה בשביל שורש העבירה שכבר נמצא באדם. והקב"ה השיב להם שאע"פ שבודאי הם צודקים ששורש העבירה כבר נמצא באדם, מכל מקום ההנהגה של מדה כנגד מדה לא שייכת כל זמן שלא יצאה העבירה מכח אל הפועל.
13
י״דולפ"ז מיושבת מה שהקשינו שישמעאל כבר עבר על עבירות חמורות וגם מה שהקשינו שזה סותר מה שאנו אומרים בבן סורר ומורה שימות זכאי ואל ימות חייב, שהרי הדיון בין המלאכים והקב"ה לא היה אם חייב מיתה, אלא הדיון הוא אם הנהגת מדה כנגד מדה שייכת בשביל עבירה שהיא בעתיד.
14
ט״וד) אנחנו ואבותינו חטאנו
15
ט״זונראה שעל פי יסוד זה [ששורש העבירה נמצא באדם אפילו הרבה דורות לפני עשיית העבירה] יש לבאר את נוסח הוידוי "אבל אנחנו ואבותינו חטאנו", שיש להקשות למה אנו מתוודים על חטאי אבותינו, אבל לפי מה שנתבאר יש לומר שאין אנו מתוודים על חטאי אבותינו, אלא כוונתנו לומר שחטאינו כבר נמצאו בכח אצל אבותינו, אלא שלא יצאו עדיין לפועל, ולכן אבותינו משתתפים בחטאינו, וממילא הוידוי על חטאינו צריך לכלול את אבותינו.
16
י״זונראה שבזה יש לבאר גם את דברי הגמ' בפסחים (דף ס"ו ב'), "אמר רבי מני בר פטיש, כל שכועס אפילו פוסקין עליו גדולה מן השמים מורידין אותו, מנלן, מאליאב, שנאמר (שמואל א' י"ז, כ"ח) 'ויחר אף אליאב בדוד ויאמר למה זה ירדת ועל מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר אני ידעתי את זדנך ואת רוע לבבך כי למען ראות המלחמה ירדת', וכי אזל שמואל לממשחינהו בכולהו כתיב (שמואל א' ט"ז, ח') 'לא בזה בחר ה'', ובאליאב כתיב (שם פסוק ז') 'ויאמר ה' אל שמואל אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו כי מאסתיהו', מכלל דהוה רחים ליה עד האידנא".
17
י״חומבואר מהגמ' שאליאב היה ראוי להיות מלך אלא שהפסיד את המלכות בשביל שכעס. וקשה, שהכעס היה לאחר זמן, ואיך הפסיד את המלכות בשביל כעס שעדיין לא קרה? ורש"י עמד על זה וכתב (בד"ה לא בחר), "ואף על גב דהאי מעשה דמשיחה קדים לרגזנות, מיהו לא מצינו בו דופי אלא זה בלבד, ומפני שגלוי לפניו שהוא רגזן מאסו". אולם, אע"פ שגלוי לפני הקב"ה שעתיד לכעוס, מכל מקום איך נענש על העתיד?
18
י״טאלא שלפי מה שנתבאר יש לומר שאע"פ שלא עבר עדיין על העבירה של כעס, מכל מקום שורש העבירה כבר נמצא בו, ולכן הקב"ה אמר "כי מאיסתיהו", בגלל שורש העבירה שהיה בקרבו.
19
כ׳ונראה שזהו גם כן הביאור בדברי הגמ' בעבודה זרה (דף י"ח ב'), "אמר רב שמואל בר נחמני א"ר יונתן, 'אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים' (תהלים א', א') זה אברהם אבינו שלא הלך בעצת אנשי דור הפלגה שרשעים היו וכו', 'ובדרך חטאים לא עמד' שלא עמד בעמידת סדום שחטאים היו וכו', 'ובמושב לצים לא ישב' שלא ישב במושב אנשי פלשתים מפני שלצנים היו שנאמר (שופטים ט"ז, כ"ה) 'ויהי כטוב לבם ויאמרו קראו לשמשון וישחק לנו'". ומבואר מהגמ' שחז"ל משבחים את אברהם אבינו על שלא ישב במושב אנשי פלשתים שהיו לצים, והראיה שהם לצים הוא ממה שאירע הרבה מאות שנים לאחר כן בזמן שמשון. וקשה, איך שייך להביא ראיה שהפלשתים בימי אברהם היו לצים ממה שאירע בזמן שמשון? ונראה לומר שהביאור בזה הוא כמו שכבר נתבאר שאם הפלשתים היו לצים בזמן שמשון אז בודאי ששורש העבירה של ליצנות כבר נמצא בם בזמן אברהם, שמעשה הליצנות שאירע הרבה מאות שנים לאחר כן הושפע משורש של ליצנות שהיה שקוע בנפשם.
20
כ״אוהנה מדה טובה מרובה ממדת פורענות (כדאיתא בסוטה י"א א'), ולכן אם כך היא כחה של עבירה, שהשורש של האבות משפיע כל כך על בניהם, כל שכן שמדות טובות שמושרשות באבות משפיעות על בניהם.
21
כ״בה) שורש המצוה – יציאת מצרים בזכות קבלת התורה
22
כ״גובאמת אנו מוצאים כן במדה טובה, שהנה כתוב בפ' שמות, "ויאמר משה אל האלקים מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים, ויאמר וגו' בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה" (שמות ג', י"א-י"ב). ויעוין שם ברש"י שפירש שמשה רבינו שאל מהקב"ה באיזה זכות יזכו בני ישראל לעשיית נסים וליציאת מצרים, והקב"ה השיב לו שעתידים לקבל התורה על ההר הזה לסוף שלושה חדשים שיצאו ממצרים.
23
כ״דוהנה עדיין לא קיבלו ישראל את התורה, ואעפ"כ זכו ליציאת מצרים ונסים ונפלאות בזכותה! והביאור בזה הוא כנ"ל, שאע"פ שעדיין לא קיבלו את התורה בפועל, מכל מקום כבר נמצא בם השורש לקבלת התורה.
24