שיחות עבודת לוי כ״הSichot Avodat Levi 25
א׳פרשת ויגש
1
ב׳מאמר כ"ה – אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה
2
ג׳א) למה נתביישו אחי יוסף ומה כוונת המדרש שמכאן יש ללמוד ש"אוי לנו מיום הדין"
3
ד׳ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו (ויגש מ"ה, ג'). ופירש רש"י, "נבהלו מפניו, מפני הבושה". וצריך ביאור, שבפשטות אחי יוסף נבהלו מפני שהופתעו שיוסף נעשה מושל במצרים, אבל מהיכי תיתי לומר שנתביישו?
4
ה׳והנה איתא בבראשית רבה (ויגש פרשה צ"ג סי' י'), "'ולא יכלו אחיו לענות אותו', אבא כהן ברדלא אמר, אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה וכו', יוסף קטנן של שבטים היה ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו, הדא הוא דכתיב 'ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו', לכשיבא הקדוש ברוך הוא ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא וכו' על אחת כמה וכמה". ומבואר במדרש שאמירת "אני יוסף" נחשבת לתוכחה, ואחי יוסף נבהלו מתוכחתו של יוסף. וצריך ביאור, שיוסף הצדיק לא אמר שום דברי תוכחה כלל, וא"כ איך שייך ללמוד מכאן את חומר התוכחה של הקב"ה? ועוד צריך ביאור, למה כתב המדרש שתי לשונות, "יום הדין" ו"יום התוכחה", ומה החילוק ביניהם?
5
ו׳ב) ביאור ענין יראת הרוממות
6
ז׳ונראה לומר בזה, בהקדם ביאור הענין של יראת הרוממות. יש שני סוגי יראה, יראת העונש ויראת הרוממות. יראת העונש היא שהאדם מונע את עצמו מלחטוא בשביל שאינו רוצה להתייסר ביסורי גיהנם [וכמו שכתב הרמב"ן (בהקדמתו לפירושו על ספר איוב) שמוטב לאדם להיות נידון ביסורי איוב כל ימיו מלהענש ביסורי גיהנם אפילו שעה אחת]. יראת הרוממות היא יראת הכבוד מהקב"ה, דהיינו שהאדם מכיר את הדר גאונו ותפארתו של הקב"ה ומתבייש משפלותו וממילא אינו בא לידי חטא. [ויעוין בספר העיקרים (מאמר ג' פרק ל"ג) שביאר בזה את דברי הפסוק (תהלים ב' י"א), "עבדו את ה' בשמחה וגילו ברעדה", וכתב, "שעיקר עבודת השם יתברך ראוי שתהיה ביראה ורעדה כשתשער הנפש רוממות ה' והתנשאותו ותירא ממנו בהיותה מבחנת שפלות ערכה וגודל מעלתו, ותגיל ותשמח באותה היראה והרעדה בעבור ששערה הדבר הנורא שראוי לירא ממנו, שזה יורה על שלמותה ובריאות שכלה, ובגילה הזאת שתשיגו תהיה עבודתכם שלמה, ועל כן אמר וגילו ברעדה להורות שהשמחה נותנת גמר ושלמות אל העבודה".]
7
ח׳והנה איתא בברכות (ל"ג ב'), "ואמר רבי חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, שנאמר 'ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה' (עקב י' י"ב), אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא?! והאמר רבי חנינא משום רבי שמעון בן יוחי אין לו להקדוש ברוך הוא בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים וכו', אין, לגבי משה מילתא זוטרתא היא, דאמר רבי חנינא משל לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו דומה עליו ככלי קטן, קטן ואין לו דומה עליו ככלי גדול".
8
ט׳ודברי הגמ' תמוהים הם, שאע"פ שיראת שמים היא מילתא זוטרתא בשביל משה רבינו, מכל מקום איך שייך למשה רבינו לומר לכלל ישראל שיראת שמים היא דבר קטן כיון שבשבילם יראת שמים איננה מילתא זוטרתא כלל? והגר"א (בביאורו על שמואל א' ב', ו') תירץ שמה שאמרה הגמ' "לגבי משה" אינו רוצה לומר משה רבינו בלבד, אלא רוצה לומר כל דור המדבר, שהרי כולם היו סמוכים למשה רבינו וכולם היו "לגבי משה" דהיינו אצל משה. והביאור בזה הוא שכל הדור ראו את גדולת משה רבינו והושפעו מגדלותו שעוררה בקרבם רגשי כבוד ומורא למשה רבינו, וממילא הגיעו למדרגת יראת הרוממות גם אצל הקב"ה. נמצא שבשביל כל אותו הדור היתה יראת שמים מילתא זוטרתא, ולכן יכול משה רבינו לומר להם שיראת שמים היא דבר קטן. זה דומה למי שנמצא במחיצתו של החפץ חיים זצ"ל או רבינו עקיבא איגר זצ"ל שנקל הוא להגיע למדריגת יראת הרוממות שהרי גדלותם מעוררת בקרבו רגשי כבוד ומורא.
9
י׳והנה בודאי כל אדם חושב שלאחר מאה ועשרים שנה כשיצטרך לתת דין וחשבון לפני הקב"ה על כל מעשיו וישאלו אותו אם קבע עתים לתורה שישיב לבית דין של מעלה שהיה טרוד בעניניו ולכן לא היה יכול ללמוד תורה. אבל האמת הוא, שכשיעמוד האדם לפני הקב"ה ויראה את גדלותו וכבודו והדרו וירגיש את שפלותו אז יתבייש בעצמו וכבר לא ירהיב עוז בנפשו לומר לפני מלך מלכי המלכים את טענותיו, שמעצמו יבין שאין שום תוקף לטענותיו. נמצא שהקב"ה אינו צריך להוכיח את האדם בפירוש, שיראת רוממותו של הקב"ה כבר "יוכיח" אותו על מעשיו.
10
י״אג) אני יוסף
11
י״בוהנה כזה אירע גם לאחי יוסף. במשך הרבה שנים חשבו אחי יוסף שכל מה שעשו ליוסף היה הכל כדת וכדין. כשיוסף אמר להם "אני יוסף" נדהמו, שהרי ברגע אחד נתברר להם שיותר מעשרים שנה חיו בטעות. מיד נתביישו בעצמם ולא הרהיבו עוז בנפשם לפתוח את פיהם, ומחמת התדהמה לא היו יכולים אפילו להשתדל לפייס את יוסף ולומר לו שהם מתחרטים על המכירה. והנה בזה יובן לנו מה שפירש רש"י שלא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו "מפני הבושה".
12
י״גולפ"ז מבוארים גם את דברי המדרש שדברי יוסף נחשבים כתוכחה ושמכאן יש ללמוד שיש לנו לירא מהתוכחה של יום הדין, שהנה עיקר התוכחה היא להראות את האדם איך שהוא טועה בדרכיו, וממילא אמירת "אני יוסף" נחשבת כתוכחה, שהרי בשתי מילים אלו הוכיח להם שכל מעשיהם היו בטעות. ועל זה ביאר המדרש שכמו כן כשאדם עומד לפני כסא הכבוד ויראה את כבודו וגדלו של הקב"ה יבין מעצמו שאין שום תוקף לכל "התירוצים" שיש לו על דרכיו, ומיד יתבייש בעצמו ולא יוכל לפתוח את פיו.
13
י״דוכן מובן לפי זה לשון המדרש שכתב "יום הדין" ו"יום התוכחה", שהנה החילוק בין דין ותוכחה הוא ש"דין" היינו העונש על עצם העבירה, ו"תוכחה" היינו שהקב"ה מוכיח להאדם את התוצאות של החטא, והוא הדין באחי יוסף, שיש שני חלקים לטעותם, האחד שיוסף לא היה חייב מיתה ולכן אם היו הורגים אותו היה נחשב לרציחה, והשני הוא שאם היו הורגים את יוסף לא היה יכול יוסף להגיע למצרים ולא היה יכול לכלכל את משפחתו בשנות הרעב ויש אפשרות שהיו מתים ברעב ח"ו. ויש להתעורר מזה שאם האדם חוטא יענש גם על תוצאות החטא, ולכן אם בני אדם או בני משפחתו למדים ממנו לחטוא גם על זה יענש.
14
ט״וד) ביאור חרדת יצחק
15
ט״זולפי מה שנתבאר יש לבאר את דברי המדרש, דהנה כתוב בפרשת תולדות (כ"ז, ל'-ל"ג), "ויהי כאשר כלה יצחק לברך את יעקב ויהי אך יצא יצא יעקב מאת פני יצחק אביו ועשו אחיו בא מצידו, ויעש גם הוא מטעמים ויבא לאביו ויאמר לאביו יקום אבי ויאכל מציד בנו בעבור תברכני נפשך, ויאמר לו יצחק אביו מי אתה ויאמר אני בנך בכורך עשו, ויחרד יצחק חרדה גדלה עד מאד ויאמר מי אפוא הוא הצד ציד ויבא לי ואוכל מכל בטרם תבוא ואברכהו גם ברוך יהיה". ומבואר שבשעה שהבין יצחק שמי שקיבל את הברכות לא היה עשו אלא יעקב מיד הרגיש חרדה גדולה, ואיתא בבראשית רבה (תולדות פרשה ס"ז סי' ב'), "'ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד', א"ר חמא ברבי חנינא, מאד מחרדה שחרד על גבי המזבח", ומבואר שחרדה זו היתה גדולה מהחרדה שהרגיש בשעת העקידה. וקשה, למה חרד כל כך בשעה זו?
16
י״זונראה, שהחרדה בשעת העקידה היתה חרדה ממיתה, אבל החרדה כאן היא הפחד שמא לא התנהג כראוי, ואין לך חרדה גדולה יותר מההבנה שלא הכריע כראוי. יצחק אבינו היה חושב במשך עשרות שנים שעשו הרשע הוא הבן שראוי לקבל את הברכות, והתנהגותו עם בניו היתה מבוססת על הנחה זו. עכשיו הבין שבאמת יעקב אבינו ראוי לקבל את הברכות [וכמו שאמר יצחק אבינו "גם ברוך יהיה"], וכל השנים הללו שהיה מקרב את עשו והיה מראה לו חיבה יתירה היה הכל מחמת הבנה זו. לכן, חרדה זו היתה גדולה מחרדת העקידה, שאע"פ שבשעת העקידה היה חרד ממיתה, מכל מקום אפילו חרדת מיתה אינה דומה לחרדה שהאדם מרגיש בשעה שמבין ששגה במעשיו.
17
י״חה) ביאור חרדת רבן יוחנן בן זכאי
18
י״טאיתא בברכות (כ"ח ב'), "וכשחלה רבי יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו, כיון שראה אותם התחיל לבכות, אמרו לו תלמידיו וכו' מפני מה אתה בוכה, אמר להם אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי שהיום כאן ומחר בקבר שאם כועס עלי אין כעסו כעס עולם ואם אוסרני אין איסורו איסור עולם ואם ממיתני אין מיתתו מיתת עולם ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון אף על פי כן הייתי בוכה, ועכשיו שמוליכים אותי לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים שאם כועס עלי כעסו כעס עולם ואם אוסרני איסורו איסור עולם ואם ממיתני מיתתו מיתת עולם ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון, ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים אחת של גן עדן ואחת של גיהנם ואיני יודע באיזו מוליכים אותי ולא אבכה?".
19
כ׳והנה דברי הגמ' צריכים ביאור, והלא רבן יוחנן בן זכאי בודאי היה צדיק, ואיך הסתפק בזה עד שאמר שאינו יודע אם מוליכים אותו לגן עדן או לגיהנם?
20
כ״אעוד יש לתמוה מהא דאיתא בסוכה (כ"ח א'), "אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה תלמוד הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, קלים וחמורים וגזרות שוות, תקופות וגימטריאות שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים, משלות כובסין משלות שועלים, דבר גדול ודבר קטן, דבר גדול מעשה מרכבה, דבר קטן הויות דאביי ורבא". הרי מבואר שגדלותו בתורה היתה מדהימה, ולכאורה אין מקום לאיש כזה להסתפק אם הולך לגן עדן או לגיהנם!
21
כ״בונראה, שזה בעצמו היה הסיבה להפחד והחרדה, שהרי בודאי רבן יוחנן בן זכאי ידע בעצמו את כחות נפשו, ולכן הוא ידע שאע"פ שהשיג הרבה מדרגות בחייו, מכל מקום כפי כחות נפשו חשש שמא היה יכול להשיג יותר, ומטעם זה הסתפק אם הוא הולך לגן עדן או לגיהנם, שאע"פ שלעינינו גדלותו היא למעלה מהשגתינו, מכל מקום הוא בעצמו לא ידע אם מן השמים ידונו אותו לזכות או לחובה, שיש מקום לירא שיאמרו שכפי כחות נפשו לא השיג מה שהיה יכול להשיג.
22
כ״גו) ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת
23
כ״דואולי יש סיבה נוספת לחרדת ריב"ז, שהרי מבואר במס' גיטין (דף נ"ו ב') שאספסיינוס קיסר אמר לריב"ז שיכול לבקש ממנו איזה בקשות, וריב"ז ביקש ממנו שיתן לו יבנה וחכמיה, ומשפחת הנשיא רבן גמליאל, ורופא שירפא את רבי צדוק. והגמ' אמרה שטעה בזה שהיה לו לבקש ממנו שיעזוב את ירושלים ולא יחריב אותה. והגמ' ביארה שהסיבה שריב"ז לא שאל ממנו בקשה זו משום שחשב שזו בקשה גדולה יותר מדאי ואז לא יקבל ממנו כלום, ע"ש בסוגיא. ועכ"פ מבואר שיש אפשרות שריב"ז היה יכול להציל את ירושלים ובית המקדש ולא עשה כן. ואולי שמטעם זה הסתפק אם ילך לגן עדן או לגיהנם, שאפשר שהיה יכול לעזור את כלל ישראל ולא עשה כן.
24
כ״הויש ללמוד מזה את החומר של הדין בשמים, ויש לנו להתחזק מזה להשיג כל מה שאנו יכולים להשיג כפי כחות נפשנו ולעזור את כלל ישראל ככל מה שאפשר. ואיתא בירושלמי במס' סוטה (פ"ז ה"ד) על הפסוק "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת", "למד ולימד ושמר ועשה והיתה ספיקה בידו להחזיק ולא החזיק הרי זה בכלל ארור", הרי שאפילו מי שלמד ולימד את התורה וקיים את כל המצוות, מכל מקום אם היה יכול לעשות יותר בשביל חיזוק התורה ולא עשה כן, הרי הוא בכלל ארור, והדברים נוראים.
25